מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קל
תנן בפרק בתרא דיבמות ובעכו"ם אם היה מתכוון אין עדותו עדות. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות היכי ידעינן אמר רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו זהו נתכוון להתיר. מת סתם זהו נתכוון לעדות. אתמר נמי אמר ריש לקיש לא שנו אלא שנתכוון להתיר וכו' אמר ליה רבי יוחנן לא כך היה מעשה ברבי אושעיא ברבי שאומר לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד וכו' ולא הודו לו חכמים אלא מתניתין דקתני ובנכרי אם היה מתכוון וכו' היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי וכו' שכיב חיואי עכ"ל. ופרש"י היכי משכחת לה דלא נתכוון להעיד ולא להתיר ופשטא דגמרא משמע כל שלא בא לב"ד חשיב הכל מל"ת. והא דמשני הגמרא במל"ת הוי פירושו כלומר שלא בא לב"ד אלא הוי אזיל וקאמר כהנהו עובדי דמייתי. וכן ראיתי בתשובות בנימין זאב בתשובה אחת שמפרש כן דלא מיקרי מתכוון להעיד אלא כשבא לב"ד ואומר איש פלוני מת שאז שייך לומר שנתכוון להעיד שמת. אלא שמהירושלמי למדו הפוסקים שאפילו לא בא לב"ד כל ששואלין אותו ומשיב זה ג"כ מקרי מתכוון להעיד. וזה לשון הריב"ש סי' ש"פ על עובדא דהתם שכתב ואם הנכרי שומע דבריהם ויבא גם הוא בתוכם לספר עמהם מבלי ששאלוהו דבר למה לא יקרא זה מסיח לפי תומו והלא אין זה לא מתכוון להתיר ולא מתכוון להעיד שפסלה בו המשנה ולא שואלין אותו ומשיב שפסול מן הירושלמי שאמרו שזהו מתכוון. וכן מסוגיית גמרותינו דמקשינן והא איה חבירינו קא אמרי לה. דמשמע דכל ששואלין אותו ומשיב אין זה נקרא מסיח לפי תומו אלא מתכוון. ולפי זה הא דמשני הגמרא במסיח לפי תומו אינו אלא כשאומר בלי שאלה דוקא אבל ע"י שאלה יש לחוש שמתכוון להעיד עכ"ל. וכן הוא בדברי ת"ה סי' רל"ט שכתב וז"ל דהגמרא אפילו חוץ לבית דין לא מפיק ממסיח לפי תומו אלא מתכוון להעיד או להתיר וכו' ואפי' לפי הירושלמי דמייתי המרדכי התם דרב"ל אית ליה דכששואלין אותו ישראלים תו לא חשיב מסיח לפי תומו משום דמרגיש שיש להם נפקותא לדבר ומשקר. וצריך לפרש דבריו דכששואלים ישראלים מרגיש שיש נפקותא בדבר ומתכוון להעיד ונכרי אינו בתורת עדות דמשקר. מ"מ מבואר מכל זה שלא הצריכו חכמים מסיח לפי תומו אלא כדי שנדע שלא נתכוון להעיד ומזה למד מהרי"ק שכתב בשורש קכ"א. אמנם נראה לע"ד שכל מקום שהדבר מוכיח שאין הנכרי מתכוון לא להתיר ולא להעיד דודאי מקרי מל"ת ושריא אתתא כדמשמע התם בהדיא דעד כאן לא פליג התם רבי יוחנן עליה דר"ל אלא במתכוון להעיד אבל באין מתכוון אפילו להעיד מודה הוא לריש לקיש דאתתא שריא והא דפריך התם והא איה חבירינו קא אמרי לה. היינו משום דפשיטא ליה לגמרא דכל ששואלין אותו והוא משיב י"ל שמתכוון להעיד. אבל היכי דפשיטא לן דאין מתכוון להעיד כי הכא וכו' הרי משמע מדבריו דכל היכי דפשיטא לן דלא נתכוון להעיד אפילו אם שאלו אותו ומשיב מקרי ג"כ מל"ת:
ועתה בנדון דידן הדברים מוכיחים שאעפ"י שהיהודי שאל אותו אם ראה שם בני אדם מאוסטר"א פאל"י שלא נתכוון אותו הנכרי השבוי בתשובתו להעיד על מיתתו של כמר קלמן כלל רק שסיפרו זה עם זה דרך סיפור דברים כדרך השבויים ממדינה ומעיר אחת כשמוצא זה את זה דרך אנינות וסיפר לו ג"כ איך שהוא היה שבוי עם אותו קלמן ביחד והיו עובדים עבודת פרך ביחד עד שמת. וגם הדברים מראים שגם אותו היהודי בעצמו לא נתכוון אז באותו שאלה לשאול כלל על מיתת אותו קלמן ולא על מיתת שום יהודי וגם אין במשמעות לשונו ששאל דוקא על יהודים אלא כשהשיב לו הנכרי שגם הוא מאוסטר"א פאל"י אז שאל אותו אם היו שם שבויים יותר מאוסטר"א פאנ"י כמוהו ועוד דלא שאל אותו על שום אדם אם מת או חי אלא ששאל אותו אם ראה שם עוד יותר שבויים מאוסטר"א פאל"י והנכרי מעצמו הגיד לו מקלמן זה וממיתתו מה שלא שאל אותו היהודי וא"כ פשיטא שלא שייך כאן לומר שנתכוון הנכרי להעיד על מיתת קלמן הנ"ל. (ביאור דברי הר"ן דסוף יבמות בדין נכרי מסיח לפי תומו) ואע"ג שכתב הר"ן בסוף יבמות על דברי הרי"ף שם וכתבו המפרשים ז"ל דכן נמי יש לנו לומר דכי היכי דכל שהתחיל לומר במל"ת אעפ"י ששאלוהו לבסוף והגיד על פי שאילתם נאמן. כן נאמר דכל שאומרים לו איה פלוני שהלך עמך או הנחנו אותו כאן מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נידון כמל"ת וכן הלכתא עכ"ל. וא"כ נימא ג"כ בנדון דידן כיון ששאל אותו היהודי מתחלה אם כן גם שאר הדברים שהגיד לו הנכרי אח"כ אין להם דין מל"ת. נראה לומר שלא כתב הר"ן כן אלא היכי ששאל לו היהודי איה פלוני כלומר חי הוא או מת והוא משיב לו מת ואח"כ אומר הנכרי דברים בעצמו בלי שאלה כך וכך היה מיתתו אין אומרים שיהא לאותן דברים דין מסיח לפי תומו מאחר שאומרן הנכרי מעצמו בלי שאלה אלא אמרינן כיון שתחלת דברי הנכרי ממיתתו היתה על ידי שאלה ואינם מסיח לפי תומו לכן גם הדברים שהגיד אח"כ גם כן אין להם דין מסיח ל"ת. שהרי דברי הר"ן צריכין להיות דוגמת הענין שכתב הרי"ף שם אהא דאוקי בגמרא ההיא דפונדקית כיון שראו אותה בכיא שאלו אותה איה חבירינו והראתה להם מקלו ותרמילו וקברו. דכתב על זה הרי"ף וז"ל שמעינן מינה היכי דמתחיל בנכרי לפי תומו אע"ג דהדרינא וגלינא למילתא מיניה שפיר דמי עכ"ל ועל זה כתב הר"ן בשם המפרשים דה"ה בהפוך דכל שהתחיל היהודי לשאול ואמר איה פלוני והשיב לו שמת ואח"כ אמר הנכרי מעצמו דברים שמתגלה מהן איכיות מיתתו אין להם דין מסיח לפי תומו אבל היכי ששאלת היהודי מתחלה לא היתה כלל על אותו ענין שהגיד הנכרי אח"כ לפי תומו כמו בנדון דידן שהיהודי שאל את הנכרי אם לא ראה עוד שם שום אדם מאוסטר"א פאל"י ולא שאל אותו על שום יהודי בפרט ולא על שום איש אם חי או מת ויכול להיות שלא שאל היהודי אם לא ראה יותר בשביל שיעיד על איזה דבר איסור או היתר אלא בשביל אוננות על בני עירו או בשביל איזה פקדון שהיה לו ביד אחד מבני עירו ושאל אותו אם הוא ג"כ נשבה שם או לא והנכרי השיב לו שלא ראה שם כ"א האיש קלמן והגיד אח"כ מעצמו איך שנשבה עמו והיה עובד עבודה קשה עד שמת. גם הר"ן יודה לזה שיש לאותן דברים שהגיד הנכרי אח"כ ממיתת האיש קלמן דין מסיח לפי תומו ודוגמא לזה מצאתי בתשובה בן לב סי' ו' במעשה ששאל יהודי אל נכרי אם אמת היא מה ששמעתי שבאו לסטים על ג' ספינות ותפסום והרגום ולא שאל יותר והשיבו לו אמת שבאו לסטים על ספינה אחת רגליים והיו עמהם ג' יהודים והג' יהודים נהרגו כי יצאו מהספינה ללקוט ענבים בכרמים ונהרגו שם וכתב הוא ז"ל על זה שכמה אנשים יש שחפצים לדעת שמועות ואפילו שאינם נוגעות להם דבר אם באולי היה להם פקדון ביד איזה אדם מיורדי הים באניות וא"כ לא מוכח מתוך שאילתו שהיה שואל על היהודים ומסיים ואלמלא כי מיראי הוראה אני הייתי מסכים להתיר האשה באלו העדיות ובסוף כתב שלקח סניף לשאר עדיות והתיר האשה. הרי לך ומה התם ששאל היהודי אם אמת שנהרגו אותן בני אדם שהיו תוך אותן ג' ספינות אפ"ה היה חושב אותן דברים למסיח לפי תומו משום שאפשר לומר שלא שאל אלא שמועות או בשביל איזה פקדון וכ"ש בנדון דידן ואע"ג שממדת היראה לא רצה שם לסמוך על עדות זו לבד היינו מטעם שכתב שיש לומר שהנכרים חשבו שלא שאל להם מהספינות אלא לדעת מהיהודים אם נהרגו כמבואר שם והעיקר שהנכרים חשבו שידע היהודי שהיו ג' יהודים בספינה מה שאין כן בנדון דידן שלא שאל כלל על שום הריגה רק שאל אם ראה שם איזה איש ולא שייך לומר שהנכרי חשב שבשביל אותו קלמן שאל אותו. כי מה היה לו לאותו יהודי לדעת אם אותו קלמן נשבה או לא שישאול עליו ואם היה יודע שנשבה היה לו לשאול עליו בפירוש אם ראה אותו שם או לא. וגם לא שאל כלל על שום מיתה והריגה. נראה דפשיטא ופשיטא דזה הוי מסיח לפי תומו לכל הדעות שאין כאן שום נתכוון לא להתיר ולא להעיד. (ביאור סוגיית המשנה והגב' והפוספות דסוף יבמות שאמר ר' עקיבא לחכמים שאין משיאין ע"פ אשה). ועוד נראה לי להוכיח מתוך סוגיא דסוף יבמות ומדברי התוספו'. שאפי' היכי דאינו מסיח לפי תומו גמור אלא מסיח לפי תומו קצת אם יש לצרף עוד הוכחות גמורות שהוכיח אותו הנכרי על מיתת היהודי שמעידי עליו יהבינן ליה דין מסיח לפי תומו גמור דאי' התם דמתניתין שאמר ר' עקיבא שאין משיאין ע"פ אשה אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והביאוהו בפונדק ובחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו ולא תהא כהנת כפונדקית א"ל לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיה בידו. ופרש"י לכשתהא הפונדקית נאמנת כלומר לכשימצא דבר זה אמת שהאמינו לפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. ופריך בגמרא מאי גריעיתא דפונדקית אמר רב כהנא פונדקית עכו"ם היתה ומסיח לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו. ופריך והא איה חברינו קא אמרי לה פרש"י ולאו לפי תומו. ומשני כיון דחזתינהו בכיא אמרו לה איה חבירינו אמרה להם מת וקברתיו. ויש לדקדק כיון דאיירי שהיתה בכיא וזה נחשב כאלו היא התחילה להסיח לפי תומה שהוא מת א"כ למה לו לרבי עקיבא שהשיב לחכמים במתניתין הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו הא כל נכרים המסיח לפי תומו דנאמן אין צריך לשום הוכחה על דבריו בעולם. והתוספות כתבו שם וז"ל פונדקית עכו"ם היתה וכו' ומסיחה לפי תומה וא"ת מאי מייתי רבנן ראיה מן הפונדקית דקא מסיחה לפי תומה היתה וי"ל דלא היתה ממש מסיחה לפי תומה דמה שהוציאה להם מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות. ור"ע אמר להם כי אין זה ראיה דודאי אין לך מל"ת גדול מזה כיון דקא בכיא וכן משמע קצת בירושלמי דקאמר דעשו אותה כמסיחה לפי תומה משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה אלא דלא גרע מעד אחד עכ"ל. כן נראה גירסת התוספות בדבור זה כי הספרים שלפנינו מוטעים. ועתה יש לדקדק שהרי לפי סוגיא זו גם החכמים היו יודעים שהפונדקית עכו"ם היתה ולא האמינוה אלא בשביל שהיתה מסיחה לפי תומה וא"כ מאי מייתו ראיה מהפונדקית ואם כדברי התוספות שהחכמים ס"ל דלא היתה מסיחה לפי תומה ממש משום דנוכל לומר דבמה שהראתה להם מקלו ותרמילו היתה עשתה זאת מפני שנתכוונה להעיד ולא הוי כמל"ת. יקשה להם א"כ מפני מה האמינו והשיאו את אשתו ע"י שהראתה להם מקלו ותרמילו הא ודאי דבנכרי ונכרית אין נאמנות אחרת כ"א במסיח לפי תומן ומאי מייתי ראיה מזה לעדות אשה ישראלית שתהא נאמנת כשמכוונת להעיד אלא ודאי אליבא דכ"ע אפי' הא בשביל דחזינהו בכיא לא נחשב בשביל זה מסיח לפי תמו ממש אלא הוי התחנ' מסיח ל"ת קצת וע"י שאחר] ששאלו אותה איה חברינו הראת' להם מקלו ותרמילו סבירא ליה לר"ע דנעשה מסיחה לפי תומ' גמור ולכך אמר רבי עקיבה דאין ראיה מכאן שתהא אשה נאמנת בתורת עדות כעד אחד והחכמים ס"ל דבכל הני הוכחות דקא בכיא וגם הראתה להם מקלו ותרמילו וקברו בכל זה אינו נחשב למסיח ל"ת גמור והא דהאמינו אותה היינו משום דע"י כל הוכחות הנזכרים לא גרע מעדות עד אחד. ולכך הביאו חכמים שפיר ראיה מכאן דבשלמא אי אמרינן דאשה נאמנת להעיד ומשיאין על פיה בתורת עדות כמו שמשיאין ע"פ עד אחד ה"נ אתי שפיר שהשיאה בכל הני הוכחות גבי פונדקית משום דע"י כל הוכחות הנזכרות אע"פ דלא הוי מסיחה לפי תומה גמור מ"מ לא גרע מעד אחד שהיא אשה. אלא אי אמרת דאפילו אשה ישראלית לא הויא כעד אחד א"כ למה השיאו על פי הפונדקית מטעם דלא גרע מעד אחד הלא אפי' אשה ישראלית אינה נאמנת בעד אחד והיינו דקאמרי ולא תהא כהנת כפונדקית. כן נראה לי] הישוב של הסוגיא זו והתוספות. א"כ מכל זה מבורר בבירור דכל היכי שיש קצת מסיח לפי תומו בהתחלה אפי' אינה מל"ת ממש. על ידי הוכחות האחרים לא גרע מעד אחד לפי סברת החכמים. ולפי סברת ר"ע ע"י ההוכחות נעשה מסיח לפי תומו גמור. א"נ ה"ה נמי בנדון דידן אף את"ל דלא היו תחלת הדברים מסיח לפי תומו ממש מ"מ הוי מסיח לפי תומו קצת וע"י ההוכחות שהגיד העכו"ם אח"כ והראה להיהודי המקום שקבר אותו שם ויתר ההוכחות] נעשה כמסיח לפי תומו גמור לר"ע. ולרבנן לא גרע מעד אחד ומשיאין האשה על פיו. (ביאור דברי מהרי"ק שורש קע"ה בדין נכרי מל"ת) וראיה מדברי מהרי"ק שהבאתי למעלה בהתרת אשה זו מזיקת הבעל שסיים באותה תשובה וכתב וז"ל ועוד יש כאן הרבה הוכחות שהוא הוא שראו היהודים שנמצא חלל באותו דרך וכו' וגם נמצא כליו וספריו דדמי לההוא דזה מקלו ותרמילו עכ"ל ועל כרחך א"א לומר שכוונתו של מהרי"ק היתה לסמוך ולהתיר על אלו ההוכחות לבד. אלא שכוונתו לומר שאף את"ל שמחמת ששאלו הרוצח על הריגתו והודה לא נחשב מסיח ל"ת ממש כיון שיש לצרף לזה עוד הוכחות ע"י זה נעשה כמסיח לפי תומו גמור כמו גבי ההיא דזה מקלו ותרמילו שגם התם לא היתה מסיח ל"ת גמור אלא ע"י שהוציאה להם מקלו ותרמילו. וא"כ הרי לך ראיה ברורה לכל מה שכתבנו:
ואם יאמר האומר שעדיין יש פתחון פה על שריותא דא משום דבפרק האשה רבה איתא דאבעיא להו התם עד אחד ביבמה להתירה לשוק (מהו] ופשיט לה רב ששת ורבא להתירא דאמר רבא איסור כרת התרת איסור לאו לא כ"ש ודחי לה התם. אלא שהרי"ף כתב שם דאעפ"י כן הלכתא כרב ששת ורבא וז"ל הרי"ף שם אמרי רבוואתה אף ע"ג דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הך דחיאתה לאו דסמכא נינהו אלא קיימא לן דע"א נאמן ביבמה כדפשט רב ששת ורבא וכן הלכתא עכ"ל. והרא"ש תמה שם על הרי"ף וכתב דדחייה גמורה היא ע"ש. וא"כ גם עכו"ם במל"ת אינו נאמן לפי סברת הרא"ש דדין אחד להן דכל היכי דעד אחד לא מהימן נכרי מל"ת נמי לא מהימן. וכן כתב הטור א"ה סי' קנ"ח וז"ל כתב הרמב"ם שעד אחד נאמן ביבמה שמת בעלה שתתיבם או שמת יבמה שתנשא לשוק ואפי' עבד ואפי' שפחה או נכרי מל"ת וכו' אבל א"א הרא"ש כתב להתירה ליבם דוקא נאמן וכו' אבל להתירה לעלמא בין אם אמר מת יבמך בין אם אמר מת בעלך ואח"כ מת בנך אינו נאמן עכ"ל. והטעם דכמו שהיא עצמה אינה נאמנת לומר מת יבמי להתירה לשוק הכי נמי עד אחד ונכרי מל"ת משום דלא הימנם חז"ל אלא מטעם דאשה עצמה דייקא ומנסבא ואיסור יבמה לשוק הוא איסור קל שאין בו כ"א איסור לאו וזימנין דסני' ליה ליבם ולכך לא דייקא. ולכך ס"ל להרא"ש דאין עד אחד נאמן וא"כ נפל שריותא דההיא אתתא הכל בכללה. איברא הלא כתב שם הב"י שרוב הפוסקים הסכימו לפסוק כדברי הרי"ף והרמב"ם וסיים דבריו הלכה כהנהו רבוות' דשרו נקיטינ' גם הר"ן בתשובותיו סי' מ"ז מבואר שם מדבריו שעד אחד ונכרי מסיח לפי תומו נאמן להשיא היבמה לשוק. וכן כתב הבן לב בתשובותיו חלק ב' סי' י"ג שרוב הפוסקים הסכימו לסברת הרי"ף ועבדינן כוותייהו במקום שאין מנהג. וכתב שבסלניק"י ובקאשטנדינ"א נוהגים להקל ודלא כסברת הרא"ש. אע"פ שבכל דיני איסור והיתר נוהגים כהרא"ש. מפני שהפוסקים כרב אלפס הן רוב בנין ורוב מנין. וע"כ אין לסתור שריותא דאתתא דא מטעם הנזכר. אלא שעדיין יש לפקפק על שריותא דא מטעם אחר. שהרי ] בעדות שהוגבה בפני (ב"ד] בעיר יערסל"ב שס"ט הגיד נכרי אחד איך שנטבע קלמן הנ"ל כשנשבה בין הקדרים והוליכוהו דרך המים ואפשר שאותן המים היו מים שאין להם סוף ובמים שאל"ס ק"ל דאין משיאין את אשתו ובזה העדות שהוגבה עתה בח"ה דסוכות שע"א הגיד הנכרי שהיה שבוי עמו כמה שנים בעבודת פרך כמו תשע שנים עד שמת וא"כ הוי ליה עדות מוכחשת כמו עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת דאין משיאין אותה דנכרים המל"ת ומכחישים זה את זה יש להם דין עד אחד אמר מת ועד א' אמר לא מת דאין משיאין אותה כמו שכתב הר"ן בתשובותיו וכן הוא במרדכי סוף יבמות:
אמנם נראה לומר שאין העדות זה בטל ואין זה הכחשה. דממה נפשך אם אמר אותו הנכרי שנטבע במים שאין להם סוף אין כאן הכחשה. דהא דהטעם דמי שנפל במים שאין להם סוף שאין משיאין את אשתו הוא משום דאנו חוששין שמא יצא מן המים במקום אחר אף אנו נאמר בנדון דידן שאפי' הוא אמת שהוליכו אותו דרך המים והיה חושב אותו נכרי שנטבע ולא נטבע אלא יצא מן המים במקום אחר ובפרט בזמן הרעש כזה כשמוליכין הקדרים השבויים אין לו זמן לשבוי אחד להשגיח על שבוי אחר אם יצא מן המים או לא. גם אין לו שהות להמתין אם שהה במים כל כך כדי שתצא נפשו והיה סבר הנכרי שנטבע כיון שלא ראה אותו תכף ובאמת שיצא מן המים והוליכו אותו הקדרים בצד אחר באופן שלא ראה אותו הנכרי הראשון והיה אחר כך עם הנכרי השני בשבי כמה שנים עד שמת כמו שהגיד הנכרי השני כי בכל מה דאפשר לתרץ הדברים כדי שלא יהא העדות מוכחשת אנו מתרצין כמבואר במהרי"ק שורש קכ"א. גם בלאו הכי סבירא להו להרבה מן הגדולים ובתוכם הרשב"א ז"ל דלא האמינו לנכרי מסיח לפי תומו לאסור אלא להתיר ולכך אין בדברי אותו הנכרי האומר שנטבע כלום כדי לאסור. וההיא מעשה שהביא המרדכי היה שהכחישו זה את זה שאחד אמר שהשליכו היהודי חי במים שאין להם סוף ואחד אמר שהרגוהו תחלה ואחר כך השליכוהו לתוך המים שלדברי האומר שהשליכוהו חי אשתו אסורה ולפי דברי השני שאומ' שהרגוהו תחלה ואח"כ השליכוהו למים אשתו מותרת דשם א"א לתרץ דבריהם ולכך לא הותרה האשה לפי דעת קצתם שם. דקצתם ס"ל התם דאין בכח עדות הנכרים לאסור. אבל בנדון דידן נוכל לומר דשני הנכרים שניהם אמרו האמת ואין כאן הכחשה. מותרת האשה אליבא דכ"ע. ואם אותן המים שאמר הנכרי שנטבע בהן הן מים שיש להם סוף ושהה עד כדי שתצא נפשו וראה שלא עלה מן המים ומת שם. אם כן מה בכך שמכחישין זה את זה דהא לפי דברי שניהם מת הוא דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה היא בפרק בתרא דיבמות אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר' מאיר אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו. ור' יהודה ור' שמעון אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכן פסק הרא"ש בתשוב' והביאה הטור סי' י"ז וכ' הב"י שם על דברי הטור לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלימה היא וכו' וידוע דהלכה כר' יהודה עכ"ל. על כן יש לסמוך בלי שום ספק על עדות זה שהגיד הנכרי שהאיש היבם קלונימוס מת שהרי הזכיר את שמו ושם עירו הכפר לאדיה"א שהחזיק שם האורנד"א ולא ידענו שום איש קלמן שהיה שם זולתו ומותרת יבמתו הנזכרת לשוק על פי עדות זה בלי שום פקפוק וספק. עד כה דברתי באמת וצדק ובדברים ברורים עד שעלה בידינו בעזה"י שיצאה העגונה הנזכרת מרת ריבא בת עבריל שמש מבית דינינו להתירא לינשא לכל גבר דיתיצבייין ואינש לא ימחא בידה. ובטוח אנכי בכל בעלי הוראה שיבאו אחרי להסכים על שריותא עגונה דא בלי שום פקפוק ולא להחמיר כי הרבה והרבה חששו חכמינו להקל בשביל תקנות העגונות. וכל שכן בנדון דידן שאין כאן שום מקום להחמיר כי פשוט הוא בתכלית הפשיטות שהיא מותרת לכל אדם. נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה.