מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קכח
נדרש נדרשתי ע"ד האשה העגונה אשת ר' דניאל בן הק"ר יואל מק"ק שד"ה לב"ן אשר הלך מאשתו למדינת מאסקוו"א בעת המלחמה שצרו עליה המלך יר"ה עם אנשי מלחמתו כאשר הרבה יהודים הלכו לשם עם יין שרף וסחורות אחרות למכור לאנשי המלחמות. והלך גם זה ר' דניאל עם שתי עגלות יין שרף ושאר סחורות ולא חזר לביתו כי הוגד עליו שנהרג שמה כאשר הועד בתורף העדיות שהוגבו בב"ד. ואותו ר' דניאל היה בו סימן דהיינו שהיה צוארו עקום וכשהיה הולך היה צוארו נוטה ושוכב על כתיפו וזהו תורף העדיות שהעידו על ענין זה כמר יהודה בר יחיאל העיד איך שכשהיו צרים אנשי המלחמה על העיר הגדולה הנקרא' סטאליצ"א במדינת מאסקוו"א היה הוא שם בתוך העם החיל דארץ פולי"ן ובא לשם איש אחד ושמו היה דניאל והגיד שהוא בעל בית מק"ק שדה לב"ן והביא שני עגלות יין שרף ומכר שם בפרוטרוט ונתעכב שם עד שנעקרו החיל ממקומם לצור על עיר אחרת והלכו גם היהודים שהיו באותו החיל עמהם. וגם אותו דניאל הלך עמהם עם שתי עגלות יין שרף ויותר הוא לאחור לבדו בסבת שנשברה לו עגלה אחת ונתעכב לתקנו ומשרתו הנכרי בא אחריהם עם עגלה אחת ושאלו אותו איה אדונך דניאל הנ"ל והשיב שהוא מתקן העגלה שנשברה לו בנפילתו וצוה לו שילך עם העגלה האחת והוא יבא אחריו. ואחר כמה שעות באו הנכרים והסיחו לפי תומן. וז"ל של ר' יהודה הנ"ל בל"א כמה שעות דער נאך זיין קומן. כמה נכרים אונ האבין גזאגט לפי תומן עס האט זיא נימס גפרעגט וויא מאסקוי"ר זאלדאטין האבן פיל סוחרים אום גבראכט דיא דא האבן פלעגן מיט אונזרם פאלק צו גיין אונד האבן גזאגט וויא אונטר דיא סוחרים ווער גוועזן איין יהודי מיט איינם וואגן יין שרף איין קרומן האלז האט דער יהודי גהאט כל זה הגידו הנכרים ל"ת ונעשה קודם סוכות שע"א. ובחנוכה שע"א הוגד ליהודים שהיין שרף של דניאל הוא נמצא ביד פריץ אחד ושאלו את הפריץ. והשיב שהוא עם כמה פריצים הלכו גם המה אז אחר החיל ופגעו באנשי מאסקוו"א ושללו מידם היין שרף הנ"ל ועוד העיד כמר יצחק בר יעקב שדניאל בן הק"ר יואל הנ"ל היה עמו במדינת מאסקוו"א והניחו שם בכפר אחד ולאחר שנשמע ההריגה הכיר הוא את סחורתו. ועוד הוגבה בב"ד עדות אחרת שהעיד כמר משה בר פסח שכשהיה שם במדינת מאסקווא עם ד' או ה' יהודים באו שני יהודים מהעיר הגדולה סטאליצא שאל הוא אותם אם ראו שם יהודי אחד שנקרא דניאל ויש לו צואר עקום והשיבו אותן שני יהודים וז"ל בל"א ער איז אום געקומען. ואחר ב' שבועות אמר ליהודים פריץ אחד דרך שמועה שאמר להם בלשון זה איר יהודים שלעפט אייך ניט אום אין דער שטאט מאסקוו"א דארטן בייא דער שטאליצ"א איז איין יהודי אום גיקומן ושאל הוא את הפריץ אם יוכל הוא להגיד איזה סימן באותו היהודי שנהרג שם והשיב וז"ל בל"א ער האט שטיוולן אום גטראגן אונד האט גהאט איין קרומען האלז עכ"ל. זהו תורף ותמצית העדיות אשר יש לבנות עליהם יסוד שריותא דאתתא דא תשובה בפרק ב' דמציעא אבעי' התם אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא איפשטא גם בפרק בתרא דיבמות אמתניתין דקתני אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו וכו' פריך למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשר בכיס ובארנקי וכו' לא קשיא הא רבי אליעזר בן מהבאי. והא רבנן. דתניא אין מעידין על השומא ר' אליעזר בן מהבאי אומר מעידין מאי לאו בהא קא מפלגי מר סבר סימנין דאורייתא ומר סבר סימנין דרבנן. ואיכא תרי לישנא דרבא לחד לישנא אמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא והכא בשומא מצוי' בבן גילו קא מפלגי וכו' ואיכא דאמרי אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קא מפלגי מר סבר שומא סימן מובהק הוא ומר סבר שומא לאו סימן מובהק הוא ופרש"י מובהק הוא ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא והרי"ף והרא"ש לא כתבו אלא לישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע סימנין דרבנן וכו' א"כ משמע דסבירא להו דסימנין לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו כי אם לענין תביעת ממון כגון להחזיר אבדה אבל לא לענין איסור אשת איש וכן נראה מדברי הרמב"ם בכמה מקומות אמנם כל המפרשים התוספות ונ"י וההמ"מ גם האחרונים בתשובותיהם כולן סבירא להו דכל זה לא איירי אלא בסימנים שאינן מובהקי' גמורים אבל בסימן מובהק למ"ד ואליבא דכולי עלמא משיאין אשה על פיהם ודברי המפרשים כולם הלא המה כתובים בדברי הב"י בסימן י"ז לטור א"ה והביא לראיה מהא דאיתא בפ' האשה שלום גבי הנהו תרי תלמידי חכמים מי דמי התם קאמרי סימנין וגם בפרק כל הגט אמתניתין המביא גט ואבד הימנו וכו' מסיק רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני דהוי ליה סימן מובהק ודוקא בצד אות פלוני ופרש"י בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק דאין לך עדות ברורה מזו מספקא ליה לרב אשי אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא סמכינן עלייהו באיסור אשת איש אסימנין בעלמא. מכל אלה מבואר בהדיא דאפי' אי אמרינן סימנין דרבנן ולא סמכינן עלייהו באיסור אשת איש. מ"מ אסי' מובהק סמכינן שפיר אפי' באיסור אשת איש:
ולדעתי אין ראיה גדולה מזו ממה דקאמר בלישנא בתרא דרבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קא מפלגי וכו'. מבואר בהדיא דאפילו בהאי לישנא דאמרינן סימנין דרבנן אפילו הכי בסימן מובהק כ"ע מודים וסמכינן עליה אפילו באיסור אשת איש כמו שפרש"י שם אלא דפליגי אי שומא הוי סי' מובהק או לא. (תפיסה על הב"י במה שאמר בטור א"ה סי' י"ז על אשר לא כתבו הפוסקים בפירוש דבסימנים מובהקים גמורים משיאין אשה וכו') ולא ידעתי מה הוקשה לו להב"י שכתב בטור א"ה בסימן הנזכר וז"ל והשתא איכא למידק למה סתמו הפוסקים את דבריהם ולא כתבו בפירוש דבסימנין מובהקין ביותר משיאין אשה על פיהם. ויש לומר דהרי"ף והרא"ש סמכו על מה שכתבו ההוא עובדא דב' ת"ח דפרק האשה שלום דאמרינן בה דאסימנין סמכינן וכן סמכו על מה שכתבו בפרק כל הגט ההיא דנקב יש בצד אות פלוני עכ"ל. ולא ידעתי למה היה צריך הב"י לבקש מקומות אחרים הא במקום זה גופיה דכתבו הרי"ף והרא"ש לישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע סימנין דרבנן דמיניה מוכח דס"ל סימנין לאו דאורייתא. תשובתו בצדו דמוכח בהדיא דסימנין מובהקים גמורים הוי דאורייתא לכ"ע ואין חולק בדבר דהא כתבו הרי"ף והרא"ש בסיומא לישנא בתרא דרבא והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי וכו' דמיני' מבואר בהדיא דסי' מובהק הוי מדאורייתא וסמכינן עליה אפי' באיסור א"א ואין בזה שום ספק. וכן כתב הרא"ש בתשובותיו וכן ר' דוד כהן בתשובותיו כאשר נכתב עוד דבריהם לפנינו. וא"כ הוא הדין בנכרי מסיח לפי תומו דהא יש לו דין עד אחד לכל מילי בעדות אשה וכן פסק מהר"י בת"ה סי' רל"ט הלכה למעשה דסמכינן אסימנין מובהקים בנכרי מסיח לפי תומו והביא ראיה מספר א"ז והתיר אשה אחת בנכרי מל"ת שיהודי נהרג שהיה בו סי' שהיה לו עין אחת ומתוכו יצא פצע וצלקת. וא"כ בנדון דידן נמי שהגידו הנכרים שיהודי שהיה בו סימנים הללו הנזכר נהרג יש לסמוך עליהם. ואע"ג שבת"ה סי' רל"ט הביא שכתב הא"ז במקום אחר וז"ל דאין מסל"ת נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך טביעת עין. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנין היכא דאיכא למיחש אחר הוא וצריך טביעת העין וכל טביעת העין צריך עיון וטביעת עין מסיח לפי תומו שאין דעתו להעיד אלא שאמר ממילא לא סמכינן עליה. וכחד לישנא מוקי ליה שם מהררא"י אפי' בסימנים מובהקים רק שמחלק שהא"ז איירי היכי שהנכרי היה מכיר את היהודי כבר בחייו ואומר שמצאו הרוג והכירו ע"י סימנין אז אין נאמן אפילו בסימן מובהק דכיון דאינו מכוון להעיד אינו מדקדק יפה להכיר שהוא הוא בודאי אלא סומך שהוא האיש שהכיר כבר בסימנין דומים לאלו. אבל היכי שלא הזכיר במסיח לפי תומו שהכירו כבר אלא מעיד שיהודי שהיה בו סימנין הללו נהרג. סמכינן עליה ועיין שם. וא"כ בנדון דידן בשלמא אותן הנכרים שבעדותן של כמר יהודה שהגידו מההריגה הנ"ל. מתוך לשונ' משמע שלא הכירו את דניאל הנ"ל בחייו יש לסמוך עליהם. אבל אותו הפריץ שאמר שאותו היהודי היה מוכר מנעלים משמע שהיה מכירו בחייו. וא"כ אין לסמוך על דבריו:
אבל נראה לומר דכל זה לא איירי אלא שלא היה שם הנכרי אצל ההריגה אלא שאומר שמצא הרוג והכירו על ידי סימנין אבל היכי שהיה הנכרי אצל ההריגה ואומר שראה שהרגו אותו. הסברא נותנת כשהיה מכירו כבר שיש לסמוך עליו יותר ואע"ג דבאשיר"י פרק בתרא דיבמות מחלק שם וכתב דבאותן שראו הטביעה יש לחוש יותר דאמרי בדדמי. שאני התם דגבי טביעה במים שאין להם סוף צריך העד לחזור ולראותו מיד שהעלוהו מן המים ולהכירו שהוא האיש שטבע. ולכך כיון שראה הטביעה יש לחוש יותר שסומך על ראייתו שראה כבר הטביעה. מה שאין כן כשרואה ההריגה שאין צריך לחזור ולראותו. ואע"ג שבכתביו סימן רכ"ג משמע מדברי מהררא"י שם שאין מחלק בין טביעה להריגה שהרי כתב שם וז"ל ובנדון דידן לא ראוהו הנפח בשעת ההריגה וכו'. איברא כשתדקדק שם לא כתב מהררא"י אותן דברים אלא לרווחא דמילתא ע"ש. ואם כן בנדון דידן דאותו הפריץ לא מצא אותו דניאל הרוג כי בלתי ספק ששום עכו"ם לא טרח לחפש בתוך ההרוגים ולהכיר היהודי שהיה רגיל למכור מנעלים ושהיה צוארו עקום וגם עקמומית הצואר אינו ניכר כ"כ לאחר מיתה אלא ודאי הפריץ היה שם בשעת ההריגה או שמע מאותן שהיו בשעת ההריגה ולכך יש לסמוך על הנכרי ועל הפריץ המסיחים לפי תומן על ידי סימנים כנ"ל:
אלא שעדין יש לדקדק אם נדון דידן מקרי סי' מובהק או לא דדלמא נימא דלא מקרי סי' מובהק אלא דבר ברור שלא נמצא כך בגוף אחר וכמו שכתב רבינו ירוחם וז"ל לא סמכינן אסימנין אפילו מובהקים בעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר עכ"ל. והב"י הביא דברי בעל העיטור שכתב על ההיא דרב אשי ודוקא בצד אות פלוני אבל תיבה פלוני לא. וכן ההיא דת"ה שהיה לו עין א' מתוכה יצאה צלקת עד פיו שזהו דבר שאינו נמצא אבל צואר עקום אפשר שנמצא ג"כ באנשים אחרים. וכמו ההיא דתשובת ר' דוד כהן שהיה אצבעו עקומה ורושם בצדו דמשמע אבל אצבעו עקומה לבד לא מיקרי סימן מובהק (דין איזהו נקרא סימן מובהק) אבל נראה לומר דכיון שבספר א"ז כתב והביאו בעל ת"ה דגבשושית על גבי חוטמו מקרי סימן מובהק. ובפסקיו סי' רכ"ד כתב שאם חוטמו שקועה הרבה כמו חרום דקרא מיקרי סימן מובהק. א"כ ה"ה נדון דידן דהא גבשושית על חוטמו אפשר הוא שימצא באנשים אחרים וכן חוטמו שקועה על כרחך אפשר הוא להמצא שהרי מנאו הכתוב עם מומין שהכהן נפסל בהן לעבודה א"כ על כרחך צריך לומר אפילו הוא דבר שאפשר להמצא באחרים כיון שאינו מצוי ושכיח בבני אדם מקרי סי' מובהק. וכן משמע בתשובות הרא"ש שכתב וז"ל ונכרים אחרי' הרגום ואומרים הסימנין שהיו בכל אחד וא' ושמותיהן לא ידעו הא תנן אין מעידים על סימני הגוף וכו' אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר א' מאבריו או יתר ברגליו או בידיו או שום שינוי באחד מאבריו סומכין עליו עכ"ל. ותשובה זו הביא הטור א"ה סימן קי"ח. הרי לך שכתב שאם אמר הנכרי שהיה לו שום שינוי באחד מאבריו סומכין עליו. וא"כ כ"ש בנדון דידן שידוע שהאיש הנ"ל היה בתוך החיל עם היהודים והגיד להם שהוא בעל הבית מק"ק שד"ה לב"ן והיה שמו דניאל והכירו אותו ושהיה צוארו עקום והיו לו שתי עגלות יין שרף. גם העיד כמר יצחק הנ"ל שהיה אותו דניאל בן הק"ר יואל שם עמו במדינת מאסקוו"א כנזכר בעדיות ומסתמא כל היהודים שהיו אז שמה בתוך החיל היו ידועים זה לזה כי לא רבים המה גם רגילות הוא שהיהודים הנמצאים בתוך החיל ממציאים עצמם זה לזה וצריכין זה לזה לקנות זה מזה בשר ושאר צרכי אכילה ולא הוחזק אז שמה איש אחר בסימנים הללו כי אם אותו דניאל מק"ק שד"ה לב"ן וכשנעקרו כל היהודים מאותו מקום ונעתקו ללכת למקום אחר הלך גם דניאל הנ"ל אחריהם עם שתי עגלות יין שרף ויותר הוא לבדו עם העגלה שנפלה ונשברה ולאחר כמה שעות באו נכרים והסיחו ל"ת שרדפו הזאלדאטין אחרי הסוחרים שהלכו אחר החיל והרגום ושנהרג בתוכם יהודי שהי' לו עגלה יין שרף והיה לו צואר עקום וכן אותו הפריץ שהגיד לפי תומו שנהרג יהודי אחד אצל העיר הגדולה סטאליצ"א שהי' מוכר מנעלים והי' לו צואר עקום ותוארים הללו הי' באותו האיש דניאל מק"ק שד"ה לב"ן שהיה אז שמה ולא הוחזק שם איש אחר בסימנין הללו הלכך פשיטא ופשיטא שאין לספק באיש אחר ואין לך עדות ברור מזה. וכ"ש שיש לצרף לזה העדות שהגיד כמר משה בר פסח איך שבאו שני יהודים מהחיל שהיו צרים על העיר סטאליצ"א ושאל אותם אם ראו איש אחד ושמו דניאל וצוארו עקום והגידו לו שנהרג. ומשמע מתוך לשון העדות שגם אותן שני היהודים הכירו אותו האיש שנהרג שהי' שמו דניאל שהיה לו צואר עקום והוי כאילו הזכירו את שמו והגידו שאיש אחד היה שמו דניאל והיה לו צואר עקום נהרג אצל העיר סטאליצ"א והואיל וידוע הוא לנו שלא הוחזק שם איש אחר שהי' שמו דניאל ושהיו לו סימנין הללו אלא האיש דניאל מק"ק שד"ה לב"ן א"כ הוי כאילו הזכירו שמו ושם עירו:
אכן עדיין אנו צריכים למודעי ועיון גדול בשריותא דהך אתתא מטעם דעובדא דא נעשה בעת המלחמה. ובפרק האשה שלום אבעיא לן עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר הכי נמי וכו' או דילמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא לא דייקא וכו' ולא אפשיטא. וכתבו התוספות בשם ר"ח דכיון דלא אפשיטא אין אשה ועד אחד נאמן וכל שכן עכו"ם מל"ת. והטעם משום דחיישינן דאמר בדדמי. ואפי' לפי סברות הרי"ף והרא"ש דכתבו דבעיין איפשיטא ממקום אחר מההוא עובדא בפרק בתרא ההוא דטבע בדיגלת וכו' הא כתבו דלא סמכינן אעד אחד אלא כה"ג דאיתא התם דאסקינהו וחזינהו לאלתר וכו'. ודכוותא במלחמה בעינן שיאמר מת וקברתיו ואף על גב שהראב"ד ס"ל דלא בעינן שיאמר מת וקברתיו וכן כתוב בתשובות הרמב"ן שמקצת האחרונים אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם ושכן דעתו נוטה. וטעמא הוא משום דס"ל דהא דאבעיא לן עד אחד במלחמה מהו לא משום דאיכא למיחש לעד אחד שאומר בדדמי הוא דאבעיא לן אלא משום דמספקא לן אי טעמא דעד א' משום דאיהי דייקא ומינסבא והכא כיון דאית מלחמה בעולם לא דייקא. אבל לאומר בדדמי ליכא למיחש כלל בעד אחד וכיון דחזינן בעובדא דההוא דטבע בדיגלת דעד אחד מהימן שמע מינה דטעמא דעד אחד לא הוי משום דאיהי דייקא ומנסבא דהא התם לא דייקא ומינסבא דמים שאין להם סוף כמלחמה דמי ואם כן עד אחד נאמן במלחמה אפילו לא אמר מת וקברתיו דלגבי עד אחד לא אמרינן דאמר בדדמי. הא סיים שם הרמב"ן וז"ל מ"מ מי יקל ראשו בדבר ערוה כנגד אבות העולם. וכן הר"ן בתשובה כתב על בעלי סברא זו וז"ל ובודאי דברי נכונים הן וקרובים אל הדעת אבל מאחר שהרי"ף והרמב"ם הסכימו דכל במלחמה ודכוותה חיישינן לעד אחד דאמר בדדמי מי יקל ראשו להקל באיסור אשת איש כנגדן. וכ"ש שר"ח מחמיר בדבר יותר דלדידיה אפילו באומר קברתיו לא סגי הלכך בנדון זה אין לסמוך על דברי אותו מסיח לפי תומו שמת פלוני בעת הדבר דכיון דאפילו בעד אחד בעינן דאמר קברתיו וכל שכן בנכרי מסיח לפי תומו עכ"ל הר"ן. ודבר ומלחמה דין אחד להן כדאיתא בגמרא וכן תופס הרשב"א לעיקר בתשובותיו סימן תתקע"ז וכן הריב"ש סימן שע"ז וכן רבינו ירוחם. ואם כן בנדון דידן לא אמרו הנכרים וקברתיו נפל שריותא דההיא איתתא לגמרי בכללו. ואם יעלה על הדעת לסמוך על דברי התשובה במרדכי שכתב בפרק ב' דיבמות וז"ל וסברת הלב היא דלא שייכא אותה בעיא בנכרי שאין נאמן כי אם במסיח לפי תומו דבשלמא ישראל המתכוין לכך להתיר י"ל דבשעת המלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההוה להיות. אבל עכו"ם שמספר מעשה לפי תומו. ולא שם כוונתו לשם אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה. כי אם כאשר ראה וסברא נותנת דלא שייכא בעכו"ם. וכן הסכימו הר' נתן בר שמעון ור' שמחה בר שמואל עכ"ל. הלא בתשובות הר"ן הנזכר כתב שסוף דבריו וז"ל וכיון דאפילו בעד גמור בעינן וקברתיו כל שכן בנכרי מסיח לפי תומו. וכן כתב ר' ירוחם שאין נכרי מל"ת נאמן במלחמה דשייך לומר דאומר בדדמי וכן משמע מדברי בעל ת"ה סימן ר"מ וכן בכתביו סימן קס"א דגם נכרי מל"ת שייך לומר דאומר בדדמי. וכן מהר"י ווי"יל סימן ע"ט החמיר מאד בנכרי מסיח לפי תומו וחשש שמא אמר בדדמי ואף שבתשובת רבי אליה מזרחי סימן ל"ו מביא דעות להקל. מ"מ כיון דכל הני אחרונים פוסקים לחומרא ושלא כדברי המרדכי מי יקל ראשו כנגדם להקל באיסור אשת איש. ולכאורה היה נראה להביא ראיה ולסמוך ולהקל על מה שכתב עוד שם המרדכי וז"ל וכל מה שאמרו שאין נאמן במלחמה. כגון שהוא הולך להלחם להרוג או ליהרג והיה בתוך המלחמה אבל אם הלך בדרך סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל וביזה בהא לא אמרה בדדמי שהרי נהוג הוא שבני אדם הולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם. הלכך לא אמרה בדדמי. ועוד לא אמרינן מת במלחמה אלא אם כן נהרג או מת במקום שהיתה המלחמה כדאמרינן בהאשה דאילו אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא אבל אם אמרה מת על מטתו מהימנא אלמא דוקא מת במלחמ' קאמר. ואם מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה הייינו כמת על מטתו וכן משמע בירושלמי וכו' עכ"ל ואע"ג דלשון המרדכי משמע דלענין נאמנות האשה איירי נימא דכל שכן בעד אחד דלא שייך בכה"ג דאומר בדדמי. ועוד מדכתב המרדכי דברים אלו על הבעיא דעד אחד במלחמה מהו משמע דס"ל דבעד אחד נמי דינא הכי ואם כן בנדון דידן נמי דלא היה אותו דניאל הולך להלחם בתוך המלחמה רק למכור יין שרף ולקנות שלל וביזה גם לא נהרג במקום המלחמה אלא שלאחר שנעקרו אנשי המלחמה ממקומם והלכו להם לצור על עיר אחרת רדפו הזאלדאטען אחרי הסוחרים ונהרג אותו דניאל בתוכם. ואם כן אם היה כאן עד אחד לא שייך ביה לומר דאמר בדדמי והוא הדין נמי בעכו"ם מל"ת דדין אחד יש להם כנזכר:
(ביאור דברי המרדכי בפ"ב דיבמות במ"ש וכל מ"ש שאין נאמן במלחמה וכו'). אמנם כי דייקת שפיר בדברי המרדכי מבואר בדבריו דלא איירי אלא בענין שמת או נהרג במקום שלא היה לא להאיש ולא להאשה או להעד שום פחד שגם הוא יהרגו ולכך לא אמרינן בענין זה דאומר בדדמי. שהרי לכך נתכוון המרדכי במה שכתב שהרי ניהוג שבני אדם הולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם ר"ל ולכך לא היה להם שום פחד שמא יהרגו אלא שנהרג הוא לבדו מחמת איזה סבה הלכך לא אמרה בדדמי. וכן מדמדמה מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה למת על מטתו, מכלל דאיירי בכהאי גוונא שהוא דומה למת על מטתו שלא היה לה שום פחד שמא גם היא תמות. אבל בנדון דידן שרדפו הזאלדאטען אחר החיל והסוחרים להרוג את כל מה שימצאו. אם כן כל הנמצאים שם הן נכרים הן יהודים היו כולם בסכנת ההריגה ואם כן נקרא מקום זה מקום המלחמה. ואם כן ודאי הוא דשייך בענין זה לומר דאומר בדדמי דהנמלט מאותן הרודפים לא המתין לראות עד שימות אלא היה ממהר להמלט על נפשו וכיון דחזא דמחו ליה בגירא או ברומחא סבר ודאי מת כדאמרינן גבי אשה במלחמה. דדין אין חילוק בין מלחמה ולסטים דעלמא לענין עדות אשה ושכן הוא מוכרח מתוך סוגיות ההלכה דריש פרק האשה שלום אבעיא להו החזיקה וכו') ועוד דיש להוכיח מהגמרא ערוכה ריש פרק האשה שלום דאפי בבאו עליהם לסטים בעלמא שייך לומר דאמר בדדמי דאיתא התם אבעיא להו החזיקה היא במלחמה מהו מי אמרינן מה לה לשקר וכו' ת"ש נפלו עלינו נכרים נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת. ופרש"י וז"ל והא הכא דהיא החזיקה וקתני נאמנת אלמא אמרינן מה לי לשקר. ומשני התם כדרב אידי דאמר רב אידי אשה כלי זיינה עליה. ופרש"י התם כדרב אידי כלומר הכא כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה לא אמרה בדדמי אלא נטרא וחזיא ליה עד דמת דאשה לא מסתפיא מליסטים עכ"ל. והשתא מבואר בהדיא דאין חילוק בין מלחמה ללסטים דגם בלסטים שייך לומר דאמר בדדמי דאם לא כן מאי ס"ד דבעי למפשט מלסטים למלחמה. וגם מדדחי ליה התם כדרב אידי וכו' מבואד בהדיא דאי לאו טעמא דאשה כלי זיינה עליה הוה אמרינן דאמרה בדדמי מפני שמתירא לעמוד שם עד שימות כמו במלחמה. וא"כ בעד אחד דאין כאן טעמא דכלי זיינה אמרינן דאמר בדדמי כמו במלחמה גמורה וזו ראיה מבוררת שאין להכחישה כי אם הסכל ומתעקש. וא"כ על כרחך אנו צריכים לומר דהמרדכי דלעיל איירי דוקא בגוונא דאין לו ולהאשה או להעד סכנות ההריגה אלא שנהרג מחמת איזה סבה שלא חשב עליה. אבל במקום שיש סכנות ההריגה שייך לומר דאמר בדדמי אפילו אינו כי אם לסטים בעלמא. וכיון שכבר הוכחנו שהוסכם מרוב הפוסקים שגם בעד אחד ישראל שייך לומר האומר בדדמי. וכן בנכרי מסיח לפי תומו אם כן כי נפלו עליהם לסטים נמי שייך לומר דאומר בדדמי. וא"כ בנדון דידן נמי שרדפו אחריהם הזאלדאטין ושללו אותם והרגו אותם והיהודי' היו בסכנת ההריגה פשוט הוא שייך לומר דאמר בדדמי כנ"ל. ואין לסמוך על עדותם עד שיאמרו וקברתיו כנזכר למעלה וא"כ נפל שריותא דהך אתתא בעומקא דבירא אך אמנם מאחר דיש מקצת רברוותא שדעתם נוטה שבעד אחד לא אמרינן דאמר בדדמי. וגם יש שתפסו לסברא פשוט' שבנכרי מסיח לפי תומו לא שייך לומר שאומר בדדמי כנזכר למעלה. וגם נדון דידן אינו מלחמה גמורה. יש לצדד ולומר דהסברא נותנת שאותן הזאלדאטין שרדפו אחריהם לא באו להלחם עמהם ולא נתכוונו להרוג כל מי אשר ימצאו רק באו לשלול שלל ולגזול מן הסוחרים כל אשר ימצאו וא"כ נוכל לומר שלא היו בסכנה אלא אותן הסוחרים שהיה בידם איזה סחורה. ולפי הנראה מתוך לשון העדיות שאותן הנכרים שבאו אחר כך והגידו שנהרגו הרבה סוחרים לא היו מן הסוחרים ואפשר שהיו פריצים. שהרי בעדותו של כמר משה בר פסח יש שפריץ אחד הגיד להם שנהרג יהודי שהיו בו סימנין הנזכרים. ואם כן נוכל לומר שאותן הנכרים והפריצים המגידים לא היה עליהם פחד של הריגה. וגם נוכל לומר שלא היו כלל מהנמלטים שבאו עליהם הזאלדאטין רק היו עומדים מרחוק וראו את ההריגה. לכך יש להקל ולומר דלא אמרי בדדמי ויש לסמוך על העדות הנזכרת להתיר האשה הנ"ל. והגם שנאמר שלא היה מן הראוי לסמוך על כל הנ"ל לבד להקל. מ"מ ראוי לצרף כל הדעות הללו הנוטים להתיר למה שעדיין יש לצדד עוד התירה דהך אתתא מתוך העדות השני שהעיד משה בר פסח שכשבאו השני יהודים מהעיר סטאליצ"א שאלו אותם אם ראו אותו דניאל והשיבו בל"א סתמא ער איז אום גקומן. ואם כן יש לתלות ולומר שאותם שני יהודים היו גם כן שם בשעה שנהרג וראו שנהרג. ובשני עדים הסכימו כל הפוסקים זולת הרי"ף דאפילו אמרו מת במלחמה נאמנים דאשני עדים לא שייך לומר דאמר בדדמי. וכן כתב שם הרא"ש והביא ראיה מהסוגיא דגמרא שם וכתב וכן מסתברא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל. ואע"ג דאותם שני עדים לא באו להעיד בפני ב"ד כי אם אותו משה בר פסח שהוא עד אחד העיד שהגידו לו השני יהודים הדברים עכ"ל. מ"מ אין נראה לחלק בזה בעדות אשה. ועוד יש לתלות להקל ולומר שאותן יהודים לא היו שם בשעת ההריגה דנימא שמא אמרו בדדמי. אלא שבאו למקום ההוא לאחר המעשה ומצאו אותו דניאל מת הרוג. והכירוהו בטביעת עין ובסימנין שאין בו שם ספק לסמוך עליהם. וכיוצא בזה איתא בתשובת מיימון המתחלת חזרנו על כל צידי צדדים וכו' והביאה בעל ת"ה סי' ר"מ בשם מהר"ם דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים. דכיון שמעיד בסתם שנהרג אמרינן שידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירו או שהי' עם ההורגים וראה שהרגוהו עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נמי אין לתלות להחמיר ולומר שמא לא היו שם אותם שני היהודים בשעת ההריגה וגם לא מצאוהו אח"כ הרוג והכירוהו ומה שהגידו שנהרג לא אמרו זה אלא ע"פ הקול שכבר יצא שם באותו החיל שנהרג יהודי אחד באותה הריגה שנהרגו הסוחרים שהגידו אותן הנכרים שהעיד כמר יהודה בר יחיאל ואותן הנכרים שהוציאו קול זה שמא אמרו בדדמי כנזכר למעלה. לא תלינן לומר כך. אלא תלינן להקל לומר שהיהודים עצמם ראוהו כנזכר בההוא דתשובת המיימון. ואע"ג דבעל תרומת הדשן חילק שם מסברת עצמו ואמר דלא אמר מהר"ם כן אלא לענין עדות לאחר ג' ימים אבל במה שיש למיחש בגוף העדות יש לתלות להחמיר ולומר שסח במה דרגילין עלמא למימר ועיין שם וכתב ולפי זה נראה ג"כ אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה ממנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע. אחר כך כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועות וכו' על ראובן הלזה שמת והזכיר עליו בכתיבה בהדיא מיתה והטביעה לא הזכיר אין אומרים נתיר את אשתו וכו' אלא דהכי אמרינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת זהו מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר וכו' עכ"ל. הלא מי שיש לו עינים לראות יראה שיש חילוק בין דברינו אלה ובין ההיא דת"ה דשם באנו לומר ולתלות על בחור שמעיד שמת אחר כך כדרכו ולא כמי שיצא הקול שנטבע לכך אין תולין להקל כנזכר אבל בנדון דידן אין אנו באים לתלות ולומר שהשני יהודים באו לשנות או להוסיף על אותו הקול שיצא על אותו דניאל איך שנהרג בתוך אותן הסוחרים שנהרגו כנזכר למעלה אלא שאנו תולין לומר שהשני יהודים היו ג"כ בשעת אותה ההריגה או מצאוהו אחר כך הרוג והכירוהו ובזה נוכל לומר דגם בעל ת"ה מודה. ואם לחשך אדם לומר הלא אפי' בלא עת מלחמה מצריך הרמב"ם בנכרי מסיח לפי תומו שיאמר וקברתיו. אף אתה אמור לו הלא כתב מהררא"י בכתביו סי' רכ"ג וז"ל מסקנא דמילתא שלא נהגו העולם כלל לומר וקברתיו עכ"ל. ועוד הלא כתב הה"מ והר"ן בתשובותיו ות"ה סימן ר"מ דלא הצריך הרמב"ם לומר וקברתיו אלא כשאין הנכרי מזכיר שם היהודי אלא אומר היהודי שיצא עמי מת אבל כשמזכיר שמו אפי' להרמב"ם אין צריך לומר וקברתיו. ובנדון דידן כנזכר שהזכירו הנכרי הסימנין מובהקין ודאי סימנין מובהקין אין לך עדות גדולה מהם, כנזכר למעלה. ובמקום סימנין מובהקין אין צריך להזכיר שמו ושם עירו דסימנין מובהקין עדיף מיניה. הלכך בלתי ספק הוא שגם להרמב"ם בלא עת מלחמה אין צריך לומר וקברתיו:
מכל הלין טעמין נראה לע"ד דהך אתתא שריא להנשא אף כי נדחקתי קצת כי הרבה חששו חכמים לתקנות העגונות אך כשיסכימו על שריותא דילה עוד מזקני וגדולי בעלי הוראה כי היכי דלמטיא שיבא מכשורא. נאם הטרוד כעת בטרדת עבודת הש"י ותורתינו הקדושה. לרוות צמאון בני ישיבתי הגדולה והחשובה יניקא וקשישא. העומדים על משמר פקודת דת מורשה. כה יוסיף ה' אלף פעמים וכו' מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה. יום ה' לפרשה כי פי המדבר אליכם שע"ג לפ"ק פה ק"ק לבוב:
בעזרת האל אתחיל והוא יאיר עיני במאור תורתו