אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קיד

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קיד

שאלה קיג

ועל דבר השאלה השנית שכתב כ"ת במעשה שבא לידך בראובן ששלח שליח מיוחד לשמעון שישלם לו ההלואה שהיה חייב לו על ידי שליח זה כפי משמעות השטר חוב שבידו והשט"ח לא שלח ביד השליח וכשבא השליח לשמעון אז נתן לו מקצת פרעון החוב ואמר לו ראה נא שיכתוב לי על גבי השטר חוב קבלת סך מעות אלו שקבלת מידי והשיב השליח כן אעשה והלך השליח ונתן המעות לראובן ולא כתב על גבי השטר חוב. ועתה תובע ראובן את שמעון שישלם לו השט"ח משלם ועל המעות שקיבל מהשליח טוען סיטראי נינהו ושמעון תובע את השליח שישלם לו המעות שמסר לידו מחמת שפשע בשליחותו שמסר המעות ליד ראובן ולא כתב הקבלה על גב הכתב והשליח משיב לשמעון הלא מעולם לא הייתי שלוחך כי אם שלוחו של ראובן והנה עשיתי את שליחותו כראוי. ונסתפק כ"ת אם זה נקרא שלוחו של שמעון ואם כן חייב השליח דהוי דומה למעשה דאבימי בריה דרבי אבהו דפרק הכותב דף פ"ה שדרינהו ביד חמא בריה דרבא אזל פרעיה. אמר ליה הבו לי שטרא אמר ליה סיטראי נינהו וכו' ובעי שליח מאי ומסיק דבין דאמר ליה שקול שטרא והב זוזי ובין אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא משלם משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וא"כ בנ"ד נמי לא שנא וחייב השליח לשלם לשמעון. או נימא שאינו שלוחו של שמעון ולכך פטור השליח:

תשובה אם השליח ששלח ראובן לשמעון שישלם לו מעותיו על ] ידו הוא נעשה בעדים או שהביא כתב ידו של ראובן לשמעון שישלח לו מעותיו על ידו וכתב ידו יוצא ממקום אחר או שיש עדים לקיים חתימתו לא יוכל ראובן לטעון סיטראי כלל שהרי אין טענת סיטראי אלא כשיש לו מגו כגון שהלוה בעצמו או שלוחו של לוה נתן המעות ליד המלוה בלא עדים ומגו דיכול המלוה לטעון להד"ם ולא קבלתי שום פרעון על השט"ח היה נאמן והיה הלוה חייב לו לשלם כל חובו השתא נמי נאמן לומר סיטראי נינהו כדאיתא בהדיא בההיא עובדא דהכותב ובפרק שבועת הדיינים אבל בנדון דידן ששלח המלוה שלוחו בעדים או בכתב ידו ללוה שישלח לו מעותיו ונתנם הלוה ליד שלוחו של מלוה אין להמלוה שום מגו משום דאי טוען להד"ם לא קבלתי המעות מיד השליח ולא נתנם לי והשליח היה טוען לא כי אלא נתתי המעות ליד המלוה אין לו למלוה על הלוה כי אם חרם או שבועת היסת שנתן המעות כה לשלוחו והשליח נשבע היסת שנתנם להמלוה ונפטר כמו שהיא מבואר בהדיא בטור ח"ה סימן קכ"א סעיף י' והרי הן דברי בעל התרומות שער נ"ו דייק לה משמעתין דהאיש מקדש כמו שכתב הב"י ואם כן מאחר שאין לראובן שום מגו לאו סיטראי נינהו. וגם במקום שיכול המלוה לטעון מגו ויכול לומר סיטראי נינהו. מ"מ נראה דחייב השליח לשלם ללוה דמאחר שבשעת נתינת המעות אמר לו שיכתוב הקבלה על גב השטר ונתרצה לעשות כן נעשה שלוחו של לוה אם כן פשע בשליחותו דאיהו נמי נעשה שלוחו של לוה בזה משום דמאחר דק"ל דאע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בציווי על ידי שלוחו ונאבד פטור. מ"מ אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו עד שיבא בהרשאה כדאיתא פרק הגוזל אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה דון וזכי ואפיק לנפשה לאו אורכתא היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכמו שכתב שם הרי"ף והטור ח"ה סימן קכ"ב. הלכך כיון שהלוה לא היה מוכרח לשלוח המעות ע"י השליח ששלח המלוה רק שמרצונו הוא שולח המעות ליד המלוה ע"י שליח זה א"כ נעשה השליח שלוחו של לוה וכיון שהלוה אמר לו בשעת נתינת המעות שיכתוב הקבלה על גב השטר חוב שייך שפיר לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון ששינה השליח. השליח חייב. ומה שהשליח טוען אין אני שלוחו של שמעון הלוה כי אם שלוחו של ראובן המלוה. נראה לי שאין טענתו טענה דאע"ג דראובן עשאו שליח מ"מ אחר כך נעשה גם כן שלוחו של שמעון כמו שכתבנו אע"ג דשמעון לא עשאו שליח בפירוש בסתם נעשה שלוחו. ואשכחן ראיה שנעשה מסתמא שליח דאמרינן בפרק איזהו נשך ת"ר מלוה אדם מעותיו מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד וכו' מוכיח שם בתוספות דאדם נעשה שליח בסתמא ע"ש וכן בדין נכרי שאמר לישראל לוה לי מעות מישראל בריבית כתבו ר"ג וראב"ן שמותר לישראל ליקח הריבית משום דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם נעשה שלוחו של ישראל להוליך מעותיו לנכרי וכו' הרי אע"פ שמתחלה הנכרי עשאו לשליח אל הישראל ואחר כך נעשה הוא שלוחו של ישראל להביא מעותיו לנכרי שמע מינה דאדם נעשה בסתמא שליח אע"ג שמתחלה לא שלחו זה המשלח. ואע"ג שכתב הרא"ש בתשובה שצריך שיאמר המלוה להשליח אתה תהא שלוחי להביא לי המשכון מיד הנכרי באחריותי וכו' לא משום שליחות הוצרך לומר כן אלא כדי שלא יהא האחריות על השליח אבל השליחות נעשה בסתם. ומן הסתם היה השליח חייב באחריות וכדי שלא יהא בו צד איסור רבית מצריך הרא"ש שיאמר המלוה להשליח כן. וכן הוא מבואר באותה תשובה בתשובות הרא"ש כלל ק"ח ע"ש וכל שכן בנדון דידן שאמר לו שמעון בפירוש והתנה עמו שיכתוב הקבלה ע"ג השטר חוב שחייב השליח. ועוד מבואר בדברי בעל התרומות והביאו הטור ח"ה סימן קכ"א וז"ל ואם הסכימו שניהם תחלה שישלח לו ממונו ע"י מי שיביא לו כתב ידו. ומשמסרו לידו נאנסו ואחר כך בא בעל הממון וכו' ואמר אני לא כתבתי כתב מעולם וכו' ואם הוא לוה וכו' אז נאמן וחייב לשלם אלא שהמלוה צריך לישבע שבועה חמורה שאין זה כתב ידו והשליח שאומר נאנסו צריך לישבע ג"כ שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרים עכ"ל הרי מבואר שם שאפילו המלוה יכול לטעון אין זה כתב ידי ומעולם לא עשיתיו שליח כגון כשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר אז הלוה חייב לשלם ואפילו הכי צריך השליח לישבע שבועה חמורה שנאנסו ואם לא נשבע או שהודה שפרע השליח חייב. ועל כרחך אינו אלא מטעם שהוא נעשה שלוחו של לוה שהרי המלוה אומר שלא היה שלוחו כלל ונאמן על זה. והלוה חייב לשלם לו וא"כ מה שנשבע השליח אינו אלא משום שהיה שלוחו של לוה. וא"כ בנדון דידן נמי אם הוא באופן שהיה יכול לומר להד"ם כגון שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ונאמן במגו לומר סיטראי נינהו אז נעשה השליח שלוחו של לוה וכיון שפשע בשליחותו ונתן ליד המלוה המעות ולא כתב על גבי השטר השליח חייב כלל העולה מדברינו בנדון דידן הוא זה שאם יכול להתקיים כתב יד של המלוה אז לא יכול המלוה כלל לטעון סיטראי נינהו ואם אינו יכול לקיימו הרי השליח חייב לשלם להלוה. רק מה שכ"ת עלה על דעתך לחייב המלוה מטעם אם אין השליח שלוחו של הלוה אינו נוגע בעדות כלל והוי השליח עד וכיון דיש כאן עד אחד אינו יכול לומר סיטראי דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והבאת ראי' מתו' פ' חזקת הבתים בשמעתין דנסכא דרבי אבא דכתבו שם התוס' דצריך לומר דההיא עובדא דהכותב אבימי בריה דרבי אבהו דהוו מסקי ביה זוזי וכו' ויכול לומר סיטראי איירי בתר דתקינו רבנן שבועת היסת דלא הוי השולח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועה. דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי. מגו דהיה יכול לומר אהדרתינהו ללוה וכו' וכיון דאיכא עד היכי נהימניה לומר סיטראי במגו דלהד"ם הא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכו'. אינו ברור לי כלל. חדא הגם שהתוספו' כתבו כן אינו מוסכם אצל גדולי האחרונים אלא שאפילו היה כאן עד גמור כשר שראה שקבל המלוה המעות בתורת פרעון רק שאינו יודע על איזה פרעון יכול לטעון סיטראי] שהרי כתב בעל התרומות שער י"ט בשם הרמב"ן והביאו הטור בסי' נ"ח וז"ל ואם נתנם לו בפני עדים אינו נאמן ואיתרע שטרא וכתב הרמב"ן דלא איתרע שטרא אלא כשנתנם לו בפני שני עדים אבל אם נתנן לו בפני עד אחד לא איתרע שטרא. וכתב הב"י נראה לי שדעת הרמב"ן אין חולק עליה דלישנא דגמרא הכי דייק דקאמר והני מילי דפרעי' באפי סהדי דמשמע שני עדים וכן נראה ממה שכתב רבינו בסימן ל' בשם בעל התרומות וכו' והביא הב"י אחר זה דברי בעל התרומות ששאל דין זה מהרמב"ן ושהשיב שאפי' יש עד אחד על הפרעון יכול לומר סיטראי נינהו ואינו דומה לנסכא דרבי אבא ע"ש. ואע"ג שמה שכתב הב"י דנראה לו שדעת הרמב"ן אין חילק עליה שגגה היא בידו שהרי התוס' דפרק חזקת הבתים שכתבנו למעלה חולקין על דעת הרמב"ן. מ"מ מדברי הטור בסי' ל' ובסימן זה משמע שדעתו לפסוק כדעת הרמב"ן וכן פסק מהר"ר משה איסרלס בש"ע שלו. וא"כ אזלת סברת כ"ת שכתבת בנדון דידן שאם אינו שלוחו של שמעון הלוה הו"ל עד אחד ואינו יכול לומר סיטראי שהרי אין הסכמת הפוסקים כך. ותו אפי' לפי סברת התוספות דס"ל דכל שיש כאן עד אחד על הפרעון אינו יכול לומר סיטראי דהוי כמו דנסכא דרבי אבא. מ"מ בנדון דידן לא שייך לומר כן דהא אנן השתא בתר דתקינו רבנן שבועת היסת קיימינן וא"כ אפי' לא יהיה השליח שלוחו של לוה אפילו הכי אינו עד ואילו היה טוען המלוה להד"ם לא היה נאמן אע"ג שהשליח מעיד שנתנו למלוה בפרעון לא היה השליח נאמן במגו דהדרתינהו ללוה דהא היה על כל פנים השליח חייב שבועת היסת ללוה וא"כ נוגע בעדות הוא ושפיר יכול המלוה לטעון סיטראי במגו דלהד"ם וא"כ אין לחייב המלוה ולפטור שמעון הלוה מטעם עד אחד. אבל מה שכתבתי הוא הנכון לעניות דעתי. נאם המדבר באמת ובצדק ובמשפט דברי אוהב נאמן דכ"ת הטרוד מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"ץ ז"ל ה"ה:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה