אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה קיג

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה קיג

שאלה קיב

משבר סלעים מפרק הרים. בתורה ומצות דגל מרים מכוון להלכה ויורד לעומקה כגדולי המורים. אל כסאו ירים. לדור דורים. הוא אהובי האלוף המופלא ר"ג ור"מ נ"י ואב"ד מהר"ר צבי הירש יצ"ו. ולכל המסתופפים בצל מעלתו שלום. הגיעוני דברי שאלותיו דכ"ת וששתי על דברי כ"ת כעל כל הון. והגם שאיש כמוני עמוס בתלאות ובעסקי שמים וזמניים. לאהבת כ"ת פניתי. להשיב על דברי כ"ת בקוצר מופלג על אשר שאל כ"ת בדין מי שהיפך השבועה על התובע בפני הב"ד ואחר כך כשבא התובע לישבע חוזר בו הנתבע ורוצה לישבע הוא בעצמו לפטור עצמו בשבועה אם יכול לחזור בו או לא. וששמע כ"ת בשם מהר"ש לורי"א שהיה פוסק שצריך הנתבע להפך השבועה דוקא בפני הב"ד אבל מיד כשיוצא חוץ לב"ד אינו יכול עוד להפך השבועה כי כבר נגמר הדין שהנתבע ישבע וקבל עליו את הדין. אבל כשאחד הפך השבועה בפני הב"ד ויצא חוץ לב"ד ואחר כך רוצה לחזור בו קודם שנשבע התובע ורוצה לישבע הרשות בידו וכתב כ"ת שדעתך לפסוק שאין יכול לחזור והביא כ"ת ראיה מדברי המרדכי פרק יש נוחלין ונימוקי יוסף:

תשובה דין זה אם יוכל לחזור בו לאחר שיצא חוץ לב"ד הלא ידוע הוא שהוא מחלוקת רש"י ור"ת ומקור דין זה נובע מריש פרק שבועת הדיינים דתנא התם בברייתא אם אמר איני נשבע פוטרים אותו מיד. ופרש"י פוטרים אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע"כ ישלם משקיבל עליו בב"ד משמע מדבריו דכל זמן שעומד בפני הב"ד יכול לחזור בו. אבל לאחר שיצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו. אבל ר"ת כתב דאף שיצא חוץ לב"ד יכול לחזור בו ומפרש פוטרים אותו מיד מב"ד שמתוך כך יהא בוש מלחזור בו כמו שהאריכו שם התוספות ובפרק זה בורר בשמעתין דנאמן עלי אבא ובריש פרק המפקיד ופרק יש נוחלין. וכתבו עוד בכל הני מקומות דבההיא דיש נוחלין דאיתא התם שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע אינו יכול לחזור בו לרש"י גרסינן נשבע בלא וי"ו דר"ל נשבע בעל כרחו דהנתבע אינו יכול לחזור וע"כ צ"ל דר"ל כשיצא מב"ד ולא חזר בו דשוב אינו יכול לחזור. ולר"ת גרסינן ונשבע בוי"ו דדוקא כשנשבע כבר אז אינו יכול לחזור אבל כל זמן שלא נשבע יכול לחזור דהוי כמו קודם גמר דין דאיתא פרק זה בורר דף כ"ט דיכול לחזור. מכלל זה נשמע דדין אחד הוא דלרש"י דכמו דכשנתחייב שבועה דאורייתא בב"ד ואמר איני נשבע דאינו יכול לחזור לאחר שיצא מב"ד. הכי נמי מי שנתחייב שבועה דרבנן והפכה על שכנגדו בב"ד ויצא מב"ד אינו יכול לחזור בו וכדאשכחן גבי עבדי גנבת וכו' השבע וטול וכו' והנה התוספות והרא"ש פרק המפקיד כנראה מדבריהם שהם מסכימים לדברי רש"י וכמו שכתב הטור ח"ה סימן כ"ב וז"ל ורש"י פי' שאם יצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו דחשיב כגמר דין וכן מסתברא לא"א עכ"ל. (תפיסה על הב"י במ"ש שהרא"ש כר"ת והרמב"ם פ"ל ודין מי שאמר בב"ד איני נשבע ויצא) ואע"ג שמדברי הב"י שם משמע דס"ל שהרא"ש כר"ת ס"ל. וכתב וכן דעת הרמב"ם וכן כתב בסוף אחר שהביא מה שכתב הריב"ש בסימן ת"צ וז"ל כשהאמין בעל דבר עצמו אפילו קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו שמיד שאמר לו בפני ב"ד רצונך השבע וטול וקבל עליו זה להשבע הוי כגמר דין שיטול זה בשבועה כמו שהסכימו גדולי האחרונים הרמב"ן והרשב"א וגרסי' נשבע ואינו יכול לחזור בו שלא כדברי הרמב"ם עכ"ל. מסיים הב"י וכתב ואני כתבתי לעיל בסמוך דכדברי הרמב"ם עיקר דהרא"ש נמי הכי ס"ל עכ"ל הב"י. הלא האמת יעשה דרכו ששגגה היא ביד הב"י אלא האמת הברור שהרא"ש כדברי רש"י ס"ל כמו שכתב פרק המפקיד על דברי רש"י ומסתברא הכי וכמו שכתב הטור מדברי רש"י וכן מסתברא לא"א. ועוד ראיה אחרת שהרי כתב הרא"ש בסוף פרק כל הנשבעין אחר שהביא הירושלמי שהביא הרי"ף חד בר נש וכו' לענין גלגול שבועה סיים דבריו וכתב אמנם בהא איכא לספוקי אם אחר שחייבו הדיין לפרוע הכל או לישבע על הכל אם יוכל לחזור בו מתרין דינרין כי אדעתא ליפטר מן השבועה רצה ליפנה ואפי' יצא מלפני ב"ד יוכל לחזור בו. או דלמא כיון דאודי אודי וכו' והביאו הטור סימן צ"ד. מכלל דבריו נשמע דכרש"י ס"ל וגם הב"י בעצמו כתב בח"ה סימן פ"ז סעיף כ"ט וז"ל ומ"מ התוספות והרא"ש מסכימים לדברי רש"י וא"כ דבריו סותרים למה שכתב בסימן כ"ב שהרא"ש מסכים לדברי ר"ת. וגם הטור בסימן פ"ז סעיף הנ"ל פוסק כרש"י שכתב ומיהו כל זמן שלא יצא מב"ד יכול לחזור בו אבל משיצאו מב"ד אינו יכול לחזור בו ונ"י פרק זה בורר בשמעתין דנאמן עלי אבא כתב וז"ל וכתבו האחרונים דנראה שהרב אלפסי סובר דקבלה בב"ד מהניא ושוב אינו יכול לחזור בו שהוא ז"ל גורס בההיא דפרק יש נוחלין רצונך השבע וטול נשבע אינו יכול לחזור בו ולא גריס ונשבע אלא נשבע בעל כרחו כיון דקבל עליו בב"ד עכ"ל וא"כ צ"ל הא דאיתא בספרי הרי"ף שבידינו ונשבע בוי"ו ט"ס הוא. הרי שהרי"ף והרא"ש והריב"ש שכתב בשם גדולי האחרונים ונ"י והר"ן והטור כולם הסכימו לדעת רש"י. וגם הרמב"ם שכתב הב"י וכן משמע מדברי הריב"ש שהבאתי לעיל שהם סוברים שהרמב"ם מסכים לדברי ר"ת. בעיני אינו מוכרח שהרי אע"ג שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין והביא הטור לשונו בסתמא סימן כ"ב וז"ל וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד וכו' יכול לחזור בו (ישוב על דברי הטור בסימן פ"ב בדין שבועת היסת שהפכה על שכנגדו) אפשר לפרש דבריו דאיירי שלא יצא חוץ לב"ד. ואע"ג שהטור בסי' פ"ב אחר שכתב סברת הרא"ש שהסכים לדעת רש"י וכו' כתב אחר כך וכן הדין בשבועת היסת אם נתחייב בה והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור וכו' דמשמע דאם לא קנו מידו או עדיין לא נשבע יכול לחזור בו. ע"כ כיון שכבר הוכחנו שלדעת רש"י שס"ל כשנתחייב הנתבע שבועה בב"ד ואמר איני נשבע מיד שיצא מב"ד אינו יכול לחזור בו דה"ה כשנתחייב שבועת היסת בב"ד והפכה על שכנגדו לפני הב"ד ג"כ אינו יכול לחזור בו לאחר שיצא מב"ד כמו שמוכח מההיא דפרק יש נוחלין האומר עבדי גנבת וכו' רצונך השבע וטול וכו' דלרש"י גרסינן נשבע בלא וי"ו דנשבע בעל כרחו. א"כ צריכים אנו לפרש דברי הטור וסידור דבריו כן שמתחלה התחיל בדברי הרמב"ם וכתב וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה וכו' השבע לי בחיי ראשך וכו' לא קנו מידו וכו' ובתוך דברי הרמב"ם הכניס דברי רש"י וכתב ורש"י פירש שאם יצא חוץ לב"ד אינו יכול לחזור בו ואחר דברי רש"י חזר וסיים בדברי הרמב"ם וכתב וכן הדין בשבועת היסת וכו' וחוזר לתחלת דבריו שהתחיל לעיל בדברי הרמב"ם שהרי דברי הרמב"ם כן הם ממש פרק ז' מהלכות סנהדרין. אבל לרש"י בין בנתחייב שבועת התורה בב"ד ואמר איני רוצה לישבע אלא לשלם בין א"ל דור לי בחיי ראשך בין בנתחייב שבועה היסת והפכה על שכנגדו בב"ד בכולן לאחר שיצא מב"ד אינו יכול לחזור בו וכן הוא מבואר בהדיא בנ"י פרק זה בורר דלדעת רש"י אפילו באומר דור לי בחיי ראשך אינו יכול לחזור לאחר שיצא מב"ד כשקבלה זה שכנגדו. ומה שכתב הטור דבריו של הרמב"ם בסתמא בתחילת דבריו וגם סיים בהם בסופו וחילק בין קנו מידו בין קנו מידו על כרחך צריך אתה לפרש דברי הטור דכוונתו הוא שכן הדין כשלא יצא עדיין לחוץ מב"ד דאז אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור ואם לאו יכול לחזור אבל כשיצא מב"ד כבר כתב שמסתבר להרא"ש אביו כדעת רש"י שאינו יכול לחזור. ואפשר שהטור מפרש גם כן דברי הרמב"ם הכי שמה שחילק בין קנו מידו בין לא קנו וכו' איירי נמי דוקא כשעדיין לא יצא מב"ד אבל כשיצא גם הוא כדעת רש"י ס"ל שאינו יכול לחזור בין בשבועת התורה ואמר איני נשבע אלא אשלם ובין בשבועת היסת שהפכה על התובע בפני הב"ד ויצא חוץ לב"ד. ובמי שנתחייב שבועת היסת בב"ד ולא הפכה על התובע לפני הב"ד ויצא מב"ד ואח"כ כשבא לישבע מהפכו על התובע. אם מתחלה כשחייבוהו הב"ד שבועה שתק ולא אמר שהוא רוצה שכנגדו לישבע זהו פשוט שאף שאחר שיצא מב"ד יכול להפכה על שכנגדו דהכי כתב הטור בסימן כ"ב בהדיא שאחר שכתב שהרא"ש מסתבר ליה בדעת רש"י כתב וז"ל אפילו לפי זה נראה מי שנתחייב בב"ד שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה להפכה על שכנגדו ויצא מב"ד ואחר כך אמר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו עכ"ל. א"כ שמע מינה שפשוט הוא שאפילו לדעת רש"י יכול לחזור אף לאחר שיצא מב"ד. אבל באם מתחלה אמר בפירוש אני רוצה לישבע ואחר שיצא מב"ד רוצה להפכה יש לדקדק מלשון הטור שאינו יכול לחזור מדכתב ושתק ולא אמר שרוצה להפכה וכו' ואחר כך אמר שירצה להפכה הרשות בידו משמע דוקא שתק אבל אם אמר בהדיא אני נשבע אינו יכול לחזור בו לאחר שיצא מב"ד. וכן נמצא בסוף תשובות מהר"ש לורי"א בסימני דינים קצרים וכתוב שם וז"ל אם אמר אחד בפירוש הריני נשבע ואיני משלם ויצא מב"ד ושוב חזר ואמר שרוצה להפכה אינו יכול וכו' בח"ה בסימן כ"ב עכ"ל. והרי אתה רואה שלא נמצא כן בדברי הטור בהדיא אלא על כרחך דר"ל שכן יש לדקדק מלשון הטור מדכתב ושתק וכו' כמו שכתבתי:

הכלל העולה מדברינו הוא שכן ראוי להורות שאם אחד הפך השבועה על שכנגדו בפני הב"ד והתובע קבל השבועה ויצא הנתבע חוץ לב"ד שוב אינו יכול לחזור. אבל אם נתחייב הנתבע בב"ד שבועת היסת ויצא חוץ לב"ד וכשבא לישבע מהפכה על שכנגדו הרשות בידו. אבל אם כשפסקו עליו הב"ד שבועת היסת קיבל השבועה עליו והשיב בפירוש ואמר אני נשבע כמו שפסקתם עלי חשוב כגמר דין ואחר שיצא חוץ לב"ד שוב אין יכול לחזור ומה שאמרו לכ"ת בשם הגאון מהר"ש לוריא בהפך ממה שכתבתי רחוק להאמין אם יצא זה מפי פה קדוש כמוהו. ואם יצא אין משיבין את הארי אחר מותו. אבל מה שכתבתי לעניות דעתי הוא האמת הברור שיש לסמוך עליו:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה