מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה קטו
בין הימים הראשונים והאחרונים. תנצל מכל אף וחרונים. ותתענג על רוב ברכות דשנים ורעננים. אהו' האלוף המופלא מוהר"ר יואל הלוי יצ"ו ולכל המסתופפים בצל מעלתו שלום. הגיעוני גלילת ידך הנקיי' ביום ראשון של חג וששתי על דברי כ"ת כעל כל הון. ועל דבר השאלה ששאל כ"ת ראובן ושמעון ולוי נתנו חתימת ידם בממרמ"י ליהודה מחמת שהיה חייב לנכרי ולא מצא ידו לשלם לזמן ההוא ונתנו לו האנשים הנ"ל ממר"ם כדי שימכור אותם וישלם לנכרי ויהודה הנ"ל נתן להג' אנשים הנ"ל שטר ק"ס עם אשתו שיפצה אותן מהחוב ההוא וכו' וכשהגיע קרוב לזמן התשלומין קנה ראובן מיהודה הנ"ל ע"י שליח או בעצמו בגדים בסך מה ואחר כך הביא ג"כ יהודה לראובן הנ"ל איזה סך מעות מזומנים וצירף הכל באופן שעלה ס"ה לסך חמשים זהו' לשלם על החוב הנ"ל ובקש מראובן שיכתוב על גבי השטר פיצוי איך שפרע חמשים זהו' על השטר כי אותו שטר פיצוי היה ביד ראובן הנ"ל והשיב לו ראובן כן אעשה אבל אכתוב על השטר שקבלתי החמשים זהובים הנ"ל על חלקי כי החוב היה קרוב למאתים זהובים כך טען ראובן בפני יהודה הנ"ל ויהודה לא הכחישו. ושמעון ולוי טוענים שיש להם חלק באותן החמשים זהובים כי יהודה פרע אותן על השטר פיצוי ושלשתינו נזכרים בשטר הפיצוי ההוא. ועתה יורינו מר אם יש לדמות זה לשותפים שהלוו שאם קיבל אחד חצי החוב ואומר על חלקי קבלתי אינו יכול לומר כן. או י"ל שאינן זה שותפים שהתם היתה ממון ההלואה של שותפות וכיס אחד אבל הכא שהלוו לו שטר ומעולם לא היה כאן שותפים רק ששילם כל אחד שליש החוב אם לא ישלם יהודה אע"ג שנעשו ע"ק וכו' מ"מ אינו דומה לשותפים וכך מסתבר וכו'. ואת"ל שיכול לעכב לעצמו ואינו דומה לשותפים יש להסתפק אם צריך לישבע שבשעה שקבל החמשים זהובים מיהודה היה דעתו לעכבם לעצמו וכו' ואף שראובן טוען שאמר כך ליהודה ויהודה אינו מכחישו אפשר שיהודה אינו נאמן כי שמא ראובן קשה לו ושמעון נוח לו. על כן יש להסתפק אם ראובן צריך לישבע האומר לעצמי הצלתי שאם אין עדים שאמר כן צריך שבועה. זהו תורף לשון השאלה.:
תשובה לא ידענו מה ספק יש לכ"ת בדבר כי מה ענין זה לשותפים שהלוו כי אין הנדון דומה לראיה כלל. כי דין זה של שותפים הוא במרדכי דמציעא פרק המקבל בגמרא דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וכו' וז"ל ונשאל לרבינו מאיר על ב' שותפים בחוב אחד ופרע מקצתו רצה האחד לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מן הנכרי. והשיב נראה לי דלאו כל כמיניה דאמר רבא בפרק המקבל הני בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי ואמר ליה חד לחבריה תא ונפלוג וכו' עד ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטא לך פסידא דרינא בהדך. א"ל מזלא תרי עדיף. וכל שכן דלא כל הימנו ליקח חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי על הכותי אשר פיהם דבר וכו' עכ"ל. הרי מבואר בהדיא שאין הענין מדבר אלא בשותפים שעשו שותפות ועיסקא בהדי הדדי כדי להרויח ועשו חוב על הכותי ולכך לא מצי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיקבלו שניהם חלקם מה שלא שייך זה בנדון דידן שלא עשו שום שותפות על מה שיקבלו מיהודה גם לא במה שנתנו לו אלא כל אחד משלשתן עשה טובה וגמילות חסד ליהודה במה שנתנו לו חתימות ידם ופשיטא שיהודה יכול לסלק לכל אחד מהג' כל א' בפני עצמו במה שיוכל לזה ברב ולזה במעט הכל לפי דעתו ורצונו של כל אחד ואחד. (דין שותף יכול לחלוק בלא רצון שותפו במקום דאיכא פסידא ויכול לומר לעצמי הצלתי וביאור דברי הרשב"א בזה) ועוד אני אומר דאפילו בשותפים גמורים בנדון דידן יכול לומר לחלקי לקחתי ולעצמי הצלתי דהא לפי הנראה נדון דידן איירי שיהודה אין לו לשלם כל החוב כי אם החמשים זהובים שקבל ממנו ראובן ונמצא שיבאו אותן האנשים שנתנו ליהודה חתימות ידם לידי הפסד ובמקום פסידא אפילו שותף גמור יכול לחלוק בלא רצון שותפו ויכול לומר לעצמי אני מציל וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף וז"ל שאלת שותפים שהיה להם חוב אצל נכרי אלם ועמד אחד ופייסו ופרע לו חלקו ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו. וכדתניא בפרק הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליהם גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו הלכך הכי נמי אם קבל הפרעון לפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו עכ"ל. והנה הרשב"א קיצר לשונו במקום שהיה לו להאריך דעיקר הראיה היא ששם פריך בגמרא היכי דמי אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי. אמר רמי בר חמא הכא בשותפי' עסקינן וכגון דא שותף חולק שלא מדעת חבירו אמר מפלג פליג לא אמר לא פליג וכו'. ופירש"י והר"ן הכא בשותפים ובין יכולים להציל ובין אין יכולין להציל כגון זה שהוא במקום איבוד שותף חולק אפילו לא ירצה חבירו. ואף על גב דאיכא התם אוקימתא אחרינא דמוקי לה רב אשי ביכולין להציל על ידי הדחק וכו' ולא בשותפים הלא כתב הרי"ף דכל אותן אוקימתות הלכתא נינהו. א"כ מבואר בהדיא דאפילו בשותפין ואפילו יכולין להציל שלא על ידי הדחק כיון שהוא במקום איבוד קצת וטורח מאן דבעו למימסר נפשייהו להציל יכול השותף האחד לומר לעצמי אני מציל. ומטעם זה איתא נמי במרדכי שם פרק הגוזל וז"ל פסק רבינו מאיר על ראובן ושמעון שהיו דרים תחת שר אחד והיה להם חוב אחד בשותפות ויצא ראובן משם לדור תחת שר אחר וכעס עליו השר ואמר לשמעון את חלקך אסייע לך שיפרטו לך אבל לחלק ראובן לא אסייע. דאם אמר שמעון לעצמי אני הציל לעצמו דכל בכה"ג במקום איבוד שותף חולק שלא מדעת חבירו ועוד דכל היכי דאמרי' בגמרא כגון זה למדין ממנו דבר הדומה לו קצת אע"ג דלא דמי לגמרי. ומהאי טעמא נמי י"ל שנים שהיה להם חוב ביחד והחוב מקולקל וצריך להוציא הוצאות והאחד רוצה והשני אינו רוצה יכול לחלוק שלא מדעת חבירו ויאמר לעצמי אוציא חלקי ואציל לעצמי דכיון דאיכא פסידא יכול לומר פלג עכ"ל רבינו מאיר עכ"ל ואע"ג דיש לחלק קצת בין הני דברים דכתב המרדכי ובין נדו) דידן משום דהתם פושע השני קצת במה שיצא לדור תחת שררה אחרת ומחמת זה כעס עליו השר ואמר שלא לסייע לפרעון חלקו וכן בדין השני אינו רוצה להוציא הוצאות ושחדים ולכך יכול האחד לומר אציל לעצמי. מה שאין כן בנדון דידן. הלא מתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל לא משמע לחלק הכי דהא בהאי דינא דכתב הרשב"א ג"כ לא פשע השני כלל אלא שהנכרי אלם ועמד הא' ופייסו עד שפרע לו חלקו ואפ"ה פסק שיכול לומר לעצמי אני מציל והיינו ממש כעובדא ונדון דידן. דמה לי שהיו באים לידי הפסד מחמת שהי' הנכרי אלם. ומה לי שהי' החוב נפסד מחמת עניותו של הלוה שלא היה לו במה לשלם עד שהוצרך ראובן לטרוח ולקנו' ממנו בגד כדי לקבל חלקו ומן הסת' אין לנו לומר דהרשב"א ורבינו מאיר שבמרדכי פליגי אהדדי אלא שבהנהו דינין שכ' המרדכי בשם מהר"ם מעשה שהיה כך היה. ועוד דהא הנהו דינין שכתב מרדכי בשם מהר"ם נמי לא דמי לגמרי לדין הגמרא לההיא דשיירא שהי' מהלכת במדבר משום דהתם כבר טרפה הגייס ויצא הממון מידם מה שאינו כן בההוא דיניה דמהר"ם ומפני חששא זו שלא תחלק הכי כתב מהר"ם בסיום דבריו ועוד דכל היכי דאמר בגמרא כגון זה למדין ממנו דבר הדומה לו קצת ואע"ג דלא דמי לגמרי וכן הוא בהדיא בתשובות מהר"ם הנדפסות בפני עצמו שהביא שם ההיא תשובה שבמרדכי בשם מהר"ם סי' ק"ה ומסיים שם בתשובת מהר"ם דהטעם הוא דמעיקרא לא נשתתפו אלא אדעתא דהרוחה דמזלא דבי תרי עדיף. אבל אדעתא דפסידא לא נשתתפו יחד עכ"ל. וא"כ הוא הדין בענין דהוי כנדון דידן נמי. אע"ג דלא דמי ממש להנהו דינים אפילו הכי אפי' היו שותפים גמורים יכול לומר לעצמי אני מציל כיון שהוא רואה שיבא לידי פסידה ואיבוד החוב כההוא דכתב הרשב"א בתשובה דלעיל (ישוב על דברי המרדכי דפרק הגוזל ופ' המקבל שלא יהיו כסותרים אהדדי). ואם כן כדי שלא יהיו דברי המרדכי שכתב בשם רבינו מאיר בפרק הגוזל ובפרק המקבל על כרחך סותרים אהדדי צריך לומר דההוא עובדא דפרק המקבל שכתב המרדכי בשם מהר"ם על שני שותפים בחוב אחד ופרע מקצתו ורצה האחד לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מן הנכרי דהשיב מהר"ם דלאו כל כמיניה וכו' כדלעיל דהתם איירי דבאותה שעה עדיין לא היה שום איבוד ופסידא כי החוב היה בטוח ביד נכרי רק שאמר אני קבלתי כבר חלקי מהנכרי לך וקבל אתה ג"כ חלקך מן הנכרי ולכך פסק מהר"ם דלאו כל כמיניה משום דשעא יבא אח"כ לידי פסידא קודם שיקבל גם הוא את חלקו כי הכותים פיהם דבר וכו' ואפילו אי אמר דרינא בהדך בפסידא יכול לעכב עליו מטעם דאמר ליה מזלא דבי תרי עדיף ובעוד שלא נחלוק אולי לא נבא לידי שום פסידא כלל כמו שמייתי ראיה מהגמרא דפרק המקבל. אבל היכי דכבר בא ההפסד ואומר האחד אני אציל לעצמי ולא אטריח עצמי בשביל השותפות אלא מה שאציל אטול לחלקי אין הכי נמי דהציל לעצמו כמו שפסק מהר"ם עצמו בפרק הגוזל. כלל העולה מדברינו אפילו בשותפים גמורים שעשו חוב בשותפות ורואה האחד שהלוה העני ויבאו לידי הפסד שאין לו לשלם כל החוב לשניהם והוא יכול להציל חלקו יכול לומר שפיר לעצמי אני מציל וחולק שלא בדעת חבירו אם לא שהתנו בפירוש בשעת שותפות החוב שאם יעני הלוה שכל מה שיקבלו ממנו הן שניהם ביחד הן אחד מהם יהיו הכל לשותפות ולא יהיה בכחו לחלוק ולהציל לעצמו וכל שכן בנדון דידן שאין כאן שום שותפות כלל שפשוט הוא שיכול ראובן לומר שאותן חמשים זהובים שקבלתי מיהודה לעצמי הצלתי אך מכל מקום נראה לי דמאחר שהניחו השטר פיצוי ביד ראובן הוי כאילו עשאוהו לשליח שהוא יתעסק בקבלת פרעון החוב בשביל שלשתם הלכך אם קבל החמשים זהובים בסתמא כל מה שקבל הציל לאמצע וזכו בו שלשתם. אם לא שאמר לעצמי אני מציל כהנהו דינים שהבאתי למעלה ועל כן על כל פנים צריך ראובן לישבע שכדבריו כן הוא שבשעה שקבל החמשים זהובים מיהודה אמר שלחלקו קבלם ונתכוון להצילם לעצמו וכמו שכתב המרדכי פרק הגוזל על ההיא דקאמר בגמ' אמר מפלג פליג לא אמר לא פליג פסק רבינו אבי העזרי דאם אין עדים בדבר שאמר כן נשבע שלא נתכוון להציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל. ואע"ג שראובן טוען שאמר כך בפירוש ליהודה ויהודה אינו מכחישו אין בהודאת יהודה כלום כדי לחוב לאחרים מטעם שכתב ר"ת בדברי השאלה הנראה לע"ד כתבתי בקצרה בסבת שאני כעת נרדף וטרוד בטרדות הרפתקי דעדו על קהלינו יצ"ו מהשררה בעו"ה השם יהרס ויפר ויקלקל מחשבתו הרעה ואל שדי יאמר לצרתינו די ויריק לנו ולמכ"ת ברכה עד בלי די. כה דברי איש בריתך הטרוד מאיר בן מהר"ג וכו'