מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה צח
ועל דבר המילה שאירע בט' באב שעלה על דעתך שהבעל ברית אין צריך להשלים תעניתו מההוא עובדא דר"א בר צדוק בתענית והובא פרק בכל מערבין וכמו שעשה רבינו מעשה בט' באב שחל בשבת ונדחה ליום א' שהביא הטור א"ח סי' תקנ"ט ואע"ג שכתב הב"י שם וז"ל ומשמע לי דהא דר' יעבץ דוקא בט' באב שחל בשבת ונדחה למחרתו דכיון דאדחי לא חמי' כולי האי אבל אם לא היה נדחה אלא שחל להיות בא' מימי השבועה לא היה מיקל בכך וכן משמע מההיא דמייתי מר"א בר צדוק דאמר וחל ט' באב בשבת ודחינוהו לא' בשבת. ואם איתא דה"ה לחל ט' באב בא' מימי השבוע הוי ליה לסתום ולומר והתענינו בט' באב ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה עכ"ל. והקשה על דבריו הלא גבי האי עובדא דבני סנא"ב הוכרח לומר שחל להיות בשבת ונדחה לאחד בשבת לפי שי"ט שלהם בעשרה באב היה:
תשובה הנה הגם שבאמת אין ראיית הב"י מוכרחת מ"מ אין להחשיבו טועה בכך שבודאי גם ממנו לא נעלם זה שהי"ט של בני סנא"ב היה בעשרה באב כי פשוט הוא שם. ביאור דברי ב"י מה שכתב בטור א"ח פי' תקנ"ט בדין השלמת התענית דט"ב) אלא זה כוונת הב"י דמאחר דההיא ברייתא כל עצמה לא נשנית אלא לאשמועינן דבי"ט שלנו אין צריך להשלים אם איתא דאין חילוק בזה בין נדחה הט' באב לשאינו נדחה לא היה לו לתנא להאריך בזה אלא ה"ל למתני סתמא והתענינו בט' באב ולא השלמנוהו אע"ג דגופא דההוא עובדא לא אפשר לאשכוחי כי אם בנדתה מ"מ לעיקר מילתא דהאי תנא לא אצטריך ליה למימר. כן נראה לישב כוונת הב"י. אבל מ"מ גם בעיני אין ראייתו מוכרחת. אמנם מה שעלה על דעתך להביא ראיה מסוגייא דההיא שמעתתא בהפוך מדברי הב"י ולהכריח דבי"ט שלנו אף באינו נדחה אין צריך להשלים מדדייק התם בגמרא פרק בכל מערבין טעמא די"ט הא ערב י"ט משלימין וכתבת וז"ל מהא מוכח בהדיא דבי"ט שלנו משלימין אפי' לא נדחה דאם לא כן מאי קושיא דלמא דוקא כשנדחה אז לא היו משלימין אבל בזמנו אפילו היה י"ט גופיה לא היו משלימין זהו ממש לשונך ובלתי ספק שאגב שיטפא ומהירות קולמוסך נפל ט"ס בדבריך ובתחלת דברי קושייתך דילגת תיבת לא והוספת אותו בסוף דבריך אבל מ"מ קושייתך וראייתך אינה מובנת לי. ובאם שהיה כוונתך בזה לומר דאם איתא דכשלא נדחה צריך להשלים אין מקום לקושיית המקשה שמביא ראיה מי"ט שלנו לשבת משום דהא י"ט שלנו קיל הוא דהא בזמן שאינו נדחה אז היו משלימין אפי' בי"ט גופיה אין זה קושיא כל כך. דהא ע"כ צריך לומר דהמקשה לא אסיק אדעתיה השתא הקלות והחמורות שבין י"ט של דבריהם לשבת שאם עלה על לבו לחלק הכי א"כ אף את"ל דאין חילוק בי"ט שלנו בין נדחה לשאינו נדחה ולעולם אין משלימין מ"מ היה ג"כ נותן אל לבו שא"ע פי כן עדין קיל י"ט של דבריהם משבת דהא בשבת אין מתענין בו כלל וכדמשני המתרץ שאני י"ט של דבריהם וכו' כדאית' התם. אלא ודאי לא נתן המקשה השתא אל לבו חילוק הקולות שבין י"ט של דבריהם לשבת. ולדידי היה נראה לי דטפי יש להוכיח זה מדברי התרצן דמשני שאני י"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות וכו' ואם איתא דבלא נדחה משלימין בי"ט גופיה ה"ל למימר שאני י"ט של דבריהם שמתענין בו תענית גמור דהיינו כשאינו נדחה דהא האי דמשלימין בו ערביות נמי קאי אכשאינו נדחה וק"ל. אלא שגם זה אין ראיה מוכרחת כל כך משום דשמא המתרץ לא רצה להפליג דבריו כל כך אלא השיב לו שאפי' ממקום שבאתה ומיתניא בהדיא בברייתא דהיינו דמתענין בו בלא השלמה עדיין יש חילוק בין י"ט של דבריהם לשל שבת. אי נמי י"ל דדרך רבותא קאמר המתרץ דשאני י"ט של דבריהם דקיל הוא כל כך שאפילו בנדחה מתענין בו שעות. ושבת אין מתענין בו שעות כלל אפילו כשאינו נדחה וק"ל. והואיל וכן הוא א"כ הגם שהראיה שהביא הב"י לדבריו אינה מוכרחת מ"מ כיון שאין לנו ראיה ברורה המחייבת חילוף מדבריו. א"כ חוזר הדין למקומו כדעת הב"י. שהרי אים לנו כח להקל בט' באב אלא כענין שנמצא בגמרא ובפוסקים דהיינו כשנדחה אבל כשאינו נדחה חלילה לנו להקל: