אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה פט

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה פט

שאלה פח

יורינו מורינו ורבינו נר ישראל המאי"ר לארץ ולדרים הוא המאור הגדול המושל בלילה וביום אשר מצודותיו פרוסה על כל עבר הנהר ר"מ ר"ג הגאון כמוהר"ר מאיר יצ"ו אב"ד הישראלי החונה בדגלו בקהלא קדישא עיר ואם בישראל ק"ק לבוב על מעשה שהיה פה קאסטנטינ"א בשושן פורים שס"ז לפ"ק מצאו העכו"ם הרוג אחד יהודי בנהר סליט"ש סמוך לעיר ועכו"ם נהרג עמו ומצאו אצלו במים ושום אחד מאתנו לא היה מכיר אותו גלל שלא היה לו פרצוף פנים וחוטם ולא נשאר לו מהראש כי אם הקדקד ואחורי הראש אשר ממעל העורף ולחי אחד וסנטר עם השיניים התחתונים ושפה התחתון וכל הצואר עם הגוף והרגלים כולו שלם רק יד אחת נחסרה מהגוף וכל בני המעיים כלו שלמים. והיה כרוך בסרבל שלו דהיינו קעפני"ק וגם הכתונת עודנו עליו ומצאו אצלו בחבילה שק עם התפילין וארבע כנפות וסידור ומפ' שקורין טי"ש צווע"ל וסרביטק"א העשויין בתורגמה וכן הארבע כנפות היה צבע תכלת המובאין מתורגמה. ומיד כשהביאו המת אצלינו צוינו לעשות לו ארון להניח אותו בתוכו ולא הנחתי אותו לקבור אולי ימצא איש שיכיר אותו כדי שלא תתעגן אשתו ובתוך כך בא איש אחד בתוך השמועה והכיר אותו מתוך הריסט"ר של חובותיו שהיו מוצאין אצלו סידור דפוס ויניציא"ה ובתוך הסידור היה מונח ריסט"ר שלו מה שהיו חייבים הכפרים שלו כי היה מכיר בהחובת מה שחייב לו השענק"ר שלו בכפר הסמוך לקרסנפליי"א והוא היה ארנד"ר באותו הכפר ושמו יוסף ומעתה ניכר לו הגוף שהוא היה בעל בשר ואיש שמן ומקודם לזה לא היה מכיר אותו כי לא היה לו שום סימן בגופו וגם מצאו שט"ח בתוך אותו הפנקס שהיה כתב יוני"ת ובלשון יוני"ת על גלח אחד שהיה שבוי בקדרים וההורג הנ"ל היה כמה פעמים מצוי בארץ תורגמה לפדות שבויים וזה היה מחייתו וזה האות שהוא יוסף כי ניכרים הדברים בסרביטו ובד' כנפות שלו. וכן הכתב של יוני"ת מוכיח ג"כ על זה. ועוד אמר אותו העד הנ"ל את חטאי אני מזכיר היום שהוא כמו שמונה שבועות שבא פה קאסטנטינ"א שליח מאחיו לחפוש ולחקור אותו היכן הוא ושאל אותי עליו כי יוסף הלז בא אצלם בחלום ואמר להם למה אתם מחשים ומתעצלים בדבר הלא הוא מונח מת נהרג בנהר סמוך לקאסטנט"י זה כמה שבועות והנה באתי לחקור אחריו האם לא ידעתם או שמעתם ממנו דבר. כי זה האיש יוסף הלך לדרכו מביתו לאוסטר"א אחר השר שלו לשכור ממנו אורנד"א ולקבול ג"כ על הפקיד שלו שיש לו ממנו כמה עיוותים והיה לו עמו שני סוסים ונער יון נוהג בם. והאחים שלו היו מיאשים ממנו מלחקור אחריו עוד כי היו סבורין שהלך לארץ תורגמה כמנהגו שם לפדות שבויים. והנה למחר מיד שלחנו אחר אחיו ואשתו שיבאו מיד קודם הקבורה כדי שיכירו אותו והשליח בא שם להכנסת כלה. ובאו אחיו ביום א' והכירוהו בטביעת עיניהם שהוא אחיהם וגם הכירו כל הכלים והבגדים והיו נותנים סימנים מובהקים בבגדים וגם הסידור היה ניכר שהא שלו וכן התפילין וד' כנפות. וכן אמרו כאשר נסע מביתו הוא כמו ט"ז שבועות. וקברוהו שם בקאסטנטינ"א ביום א' ואשתו לא היתה שם בזאת הפעם מחמת קלקול הדרך ועתה בקשו ממני האחים ליתן התרה בידם להיות זאת לעדות ולראיה שאשתו מותרת להנשא:

יען שנדרשתי לאשר שאלוני משפטי צדק וכדי להפיק רצון השואל באתי בכתב הנשתוון לחוות דעי גם אני כדי שלא יאמרו קטלי קנה באגמי אנא וכאלו לא גמירי אינשי שמעתתא ואומר דמילתא דפשיטא היא דכל טצדיקי דמצינן למיעבד בהתרת עגונה עבדינן. ועתה אבא לבאר משפטי שאלתינו ואומר לכאורה ולפום ריהטא נראה שהיא מותרת רק יש לפקפק משום דאיכא פלוגתא בין הגאונים ואיכא מרבוותא דהיא אסורה לפי סברתם. ועיקר דין נלמד מהא דתנן בהאשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו וכן איתא בברייתא התם פדחת ולא פרצוף פנים פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם. והנה לפי הנדון זה לפום ריהטא אינה ראויה להנשא הואיל שלא היה להמת הלז פרצוף פנים דהיינו לא מצח ולא חוטם ומהיכא תיתי לן למשרי ספק אשת איש ואי מטעם שהכירו כליו גם זה אינו נכון דהא אמרינן במתניתין בהדיא אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו וכן פסק בטור א"ה סי' י"ז אם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש לו סימנים בגופו ובכליו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקין. וכתב ב"י האי אם אינן מובהקין דקאמר דמשמע שאם הן מובהקין מעידים עליהם אסימנים דגופו קאמר אבל סימנים דכליו אפילו הן מובהקין לאו כלום הוא וה"נ מוכח בגמר' דסימנים לאו כלום הוא דהכי פריך שם למימרא דסי' לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס וכו' וקאי על גט המביא גט לאשה ואבד הימנו ואמרו אם מצאו קשור בכיס אפילו לזמן מרובה כשר ולא חיישינן דילמא האי כיס דאיניש אחרינא הוה והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנים ואפי' למשרי אשת איש דאורייתא אלמא סימנין דאורייתא והאריכו שם בישוב הגמרא וסוף דבריהם בתירוצו של רבא איכא תרי לישני ובלישנא בתרא דרבא דכ"ע סימנים דרבנן ומשמע לכאורה דס"ל דאין משיאין את האשה ע"י שום סימן דכיון דסימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו. ופסקו הרי"ף והרא"ש כלישנא בתרא דרבא. ואי מטעם זה באת להתירה לאשה זו משום דהכירוהו בטביעת עין והיא שרי כמבואר בדברי הטור א"ה כאמור וכן פסק ר"ת והביאו התוספות שם בהאשה בתרא וז"ל ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעת עין ניכר היטב או על ידי סימני הגוף. וכן הביאו דברי ר"ת והרא"ש והמרדכי והטור א"ה דבטביעת עין סגי ואם כן בנידון זה היתה מותרת כי כאן נמי הכירוהו בטביעת עין ובצירוף לזה שהיה לו שפתיים וסנטר ולחיים. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמן ואין משגיחין לא על העיניים ולא על הפה וכן הביאו ב"י ואינו ראי' ג"כ ממרדכי שכתב היכא דאית ליה שפתיים וסנטר מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. משם אינו ראיה. דמרדכי מביא דברי ר"ת בסגנון אחר כאשר הוא בתוספות וז"ל ואין מעידין אלא תוך ג' ימים אר"ת דהך בבי קאי על האי דלעיל מיניה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' דאההוא קאמר דוקא דאין מעידין אלא עד תוך ג' ימים אותן שאין להם אלא פרצוף פנים עם החוטם אבל היכא דאית ליה שפתים וסנטר מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים א"כ לפי סברותיהם היה להתיר אשה זאת. איברא שהוא כן והיא סברת הלב ולא סברת הכרס אבל אחר העיון היא אסורה. כי נימוקי יוסף כתב על סברא זו שאינו נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתניתין סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם אין מעידין ולא עוד אלא כיון דקתני אפילו יש סימנין משמע אע"פ שגופו שלם ויש בו סימנים אין מעידין אלא על הפרצוף פנים עם החוטם וכתב ב"י ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכל מקום שבגופו כדאיתא בעובדא דבת ת"ח דקאמר אסימנין סמכינן כלומר בסימנים מובהקין שיש מיני סימנין מובהקים ביותר שהם מן התורה בכל מקום אף כאן מעידין עליהם וכן כתבו הרמב"ם והרשב"א והאריך בענין מ"מ כיון שלא היה לי סימן כלל בגופו אין להתיר ע"י טביעת עין כלל. ואפי' לדברי ר"ת לפי גירסת הספרים שלנו אין להתיר שגרסו בתוספות דברי ר"ת הכי אבל ע"י טביעת עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף משמע דגם ר"ת אינו מתיר אלא שניהם יחד טביעת עין וגם ע"י סימן מכ"ש לפי דעת המפרשים בפרט הריב"ש שכתב על דברי ר"ת שהם דחויים והשיג עליו וכתב שכן השיגו הרשב"א והרמב"ן וגם נבוכו בו כל המפרשים בדברי ר"ת והנה תמצא גירסות חלוקות בדבריו כדי לישבו ואפילו הכי אינו מיושב כי המרדכי מביא דברי ר"ת בסגנון זה וז"ל ואין מעידין אלא על פרצוף פנים ואין מעידין אלא תוך ג' ימים אר"ת דהך בבא קאי על האי דלעיל מיניה דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואההוא קאי דוקא דאין מעידין אלא עד תוך ג' ימים על אותו שאין לו אלא פרצוף פנים עם החוטם ומביא ראיה מבכורות דצריכה פרצוף פנים עם חוטם ותו לא אבל היכא דאית ליה שפתים וסנטר מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים אם מכירין אותו עכ"ל. ותוספות גרסי אמר ר"ת היינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל הגוף שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימנים דוקא קאמר הכי אבל ע"י טביעת עין ניכר היטב או ע"י סימני הגוף וכו' ומביא גירסא זו מספר הישר. והנה לפי גירסת המרדכי קאי ר"ת על הסיפא. ולפי גירסת התוספות קאי ר"ת על הרישא. ולגירסת האשר"י קאי על הרישא ועל הסיפא וכולל שניהם יחד וז"ל אין מעידין אלא על פרצוף פנים כתב ר"ת בספר הישר היינו כשאין שם אלא הראש אז אין יכול להכירו בטביעת עין אם לא שיהא כל הפרצוף שלם עם החוטם אבל אם כל גופו שלם אפילו אין לו פדחת וחוטם יכול להכירו בטביעת עין ע"י סימנין שהיו לו בגופו אפילו אחר כמה ימים והוא מושך אחר גירסת התוספות לישב גירסת התוספות ודו"ק. והנה גם בזה מיושב מה שהקשו עליו הרשב"א והריטב"א ובזה אין אנו צריכין לדברי ר' דוד כ"צ בישוב דברי ר"ת שהאריך בפילפולי חריפתא ואריכתא וסוף דבריו שהוא מחלק בין טביעת עין לסימנין וז"ל ונראה לומר דבחלוקו השני קורא סימנין כשאין שם כל הגוף בקומתו ורגליו שכל ההיכרא שהיה לו בחלק מגופו סימן הוא לנו שהוא פלוני והואיל ולא ידענו שהוא פלוני בהכרת כל גופו שלם אלא חלק מה מגופו שאנו מכירין אמרינן שהוא פלוני כדרך כל הסימנין שמכיר אדם בחלק מגופו של אדם וע"י שאנו יודעין שהוא פלוני אבל היכא שרואה כל גופו בקומתו ורגליו ומכירו בטביעת עין טביעת עין קרי ליה שאין כאן סימן אלא היכר בגופו ממש והוא האריך בענין ואני אקצר כי לקצר באתי לברר מדבריו מה שאנו צריכין לעניינינו ויען שדברי ר"ת צריכין ביאור ולסמוך דבריו בקורת ארזים ארזי הלבנון ולהעמיד הענין כדי שלא יהרס הבנין על מה שבנה ר"ת דבריו ע"כ אין לסמוך עליו פן יהרסו קורת סמיכת הבית שיצא הרוח מפי חזק ומפרק הרים ומשבר ארזים ונפל הבית ממסיבו. ואף שכתב בנימוקי יוסף בסוף יבמות והכי הלכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרינן גבי מצאו קשור בכיס כשר ומתניתין דהכא איירי כשאין סימן מובהק כגון ארוך וגוץ בחיוורי ובסומקי עכ"ל וכן כתב הגהת מרדכי בסוף יבמות וכן כתב הר"ן בפרק ב' דבבא מציעא ע"ש. זה אינו ראיה דבית יוסף כתב וז"ל ודברים אלו לאו דסמכי אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור שהם עמודי הוראה חולקים עליהם וכתב בכתבי ר' איסרל סי' רכ"ד דאפילו ק' סימנין שאינן סי' גמורים ומובהקים לא מצטרפים להתיר ועיין עוד שם בסי' קכ"א כתב הריב"ש בתשובה סי' ש"ך דבסימנים דבגופו ובכליו שלא בפרצוף פנים עם החוטם אם נשאת תצא. ועוד מביא ראיה מהטור א"ה בסי' דלעיל וז"ל אין מעידין אלא א"כ ראה תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהוא ביבשה אבל אם הוא במים אפי' שהה כמה ימים מעידין עליו שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים אבל אם לא ראוהו מיד בעלייתו מן המים משתנה עכ"ל. א"כ בנדון זה אשה זו אסורה כי ההורג היה במים כמו ט"ז שבועות לאו שנשתנה צורתו מחמת שהיה שוהה שם בנהר זה אינו כי המים מעמידין אותו וגם העת היה קר כי בחורף היה המעשה רק אחר שהביאו מהנהר היה מונח בארון ביבשה ג' ימים וביום ד' באו האחים להכירו בזה העת היו המים חמים והמת היה מסריח מאד סרחן גדול ובודאי היה מתפח תפח ג"כ. והטור כתב כיון שלא ראוהו אותו מיד בעלייתו מן המים משתנה והכי אי' בגמרא בהאשה בתרא ההוא גברא דטבע בדקלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסביהו רבא לדביתהו אפומיה דשושבינא בתר ה' יומין ומסיק התם דהא בתר תלתא יומין מעידין עליו דהיינו משום דמיא צמתי וה"מ דכי חזיוה בשעתא אבל אשתהי מתפח תפח לאחר שעולין ליבשה משתנית צורתו וכתב נימוקי יוסף נראין הדברים דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפילו זמן מרובה כל שהוא בתוך המים אינו משתנה מן הסתם ואמר ה' ימים כי מעשה שהיה כך היה ומביא מעשה מירושלמי מעשה באחד שנפל לים ועלה לאחר מאה ימים והשיאו אשתו שהיו מכירין אותו וכתב עוד בנימוקי יוסף דוקא שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' יום ושהה אפילו שעה אחת אחר שעלה ליבשה אין מעידין עליו וכן מביא הב"י בשם הרי"ף לאחר שעה אחת. והנה נראה מדבריהם שהיא אסורה להינשא כי היה נפוח מסתמא כי הסרחון מוכיח. ואף שהאחים היו מנצחים אותנו שלא היה נופח אלא הוא בעל בשר ואיש שמן ואפי' לדבריהם היא אסורה מדאמר הנ"י וז"ל מדאמר מתפח תפח ולא אמרינן הא תפוח שטעינן אפילו אין אנו מכירין שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר וכ"כ הריטב"א כתב בר ששת אעפ"י שיש לחלק ולומר דהא במיא חזיוה בשעת' בעי' לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה והנה זה המת נשתהה במים כמה חדשים ושהה ביבשה ג"כ כמה ימים א"כ האיך מעידין עליו. ואף שהרמב"ם מיקל בזה ולפי סברתו לית בה חשש איסור שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין סי' כ"ב וז"ל ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה עכ"ל. וטעות נפל בספרים שגורסין י"ב שעות דהא תלה טעמו בנתפח מה לי שנתפח בשעה אחת או בי"ב שעות אלא טעות הוא וכך צריך להיות והושלך מן המים שעות. וכן מצאתי. משמע מדבריו שאם אינו נתפח מעידים עליו והאחים היו אומרים שלא היה נתפח לפי דבריו היו יכולין להעיד עליו אפי' אחר כמה ימים. וזה אינו בפרט לפי הגירסא שמצאתי שגורסים שעות לשון רבים ורוב מיעוט שנים. וכן הוא בב"י ב' שעות בכסף משנה שלו אבל כמה ימים כולי האי ואולי לא אמרינן. ועוד שהוא היה מסריח עד שלא היו יכולין לעמוד אצלו בודאי היה נפוח כאמור. ואת"ל לא היה נפוח כי המים היו צומתין אותו וכאלו היה כבוש במלח עד שלא יוכל לנפח מחמת עמידת המים. ועכ"פ אתה מוכרח לומר שנשתנה צורתו בלאו הכי מחמת הרקבון והסרחון וכל הטעמים תלוין בנשתנה צורתו עד שלא יכולין להעיד עליו ומה לי שנשתנה צורתו ע"י נפח או סרחון ורקבון וכ"ש לפי סברת הב"י דמישב לשון הרמב"ם כפי סברת הבר ששת וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בפשיטות דאפי' לא שהה במים שלשה ימים בעינן דאסקי' וחזינהו בשעתא דכל זמן שמת במים משתנה אחר שיצא מן המים שעה אחת וא"כ אין ראוי להקל. וכתב עוד דהיכי דנשתהא אם נשאת תצא. ובפרט שגם אני ראיתי המת הלז שהיה משונה מאד ונשתנה צורתו מצורת אדם וכן מביא הר"ן מעשה שפסק על אחד שטבע בים ועתה בא עכו"ם ואמר מל"ת כי הוא היה מכירו מקדמא דנא והכירוהו עתה על שפת הים והכירוהו בפרצוף פנים עם החוטם ושאר סימנין שהיו בראשו ועכו"ם נאמן במסיח לפי תומו לסקל ולא להחמיר כאשר כתב ב"י בשם מהר"ר דוד כהן צדק ושאלוהו כמה ימים יש מזמן טביעה עד שראוהו כמו ששה חדשים. עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים. והשיב כיון דלא העיד דחזיוה בשעתה אין להתיר אשה זו. וכן הנדון לפנינו שהאחים הם בעדות כמו העכו"ם המסיח לפי תומו א"כ גם כאן אינן נאמנים אף שהכירוהו ומה התם שהיה מכיר אותו היטב העכו"ם אף בלא סימן אפ"ה אפי' בסימן מובהק לא היו מאמינים אותו. מכ"ש הכא שלא היה להם סימן במת הלז רק שהיו מכירין אותו בטביעת עין דאין נאמנים והנה כל הפוסקי' הראשונים והאחרונים כולם כאחד עונים ופוסקים פה אחד אפי' בלא נפח אינן נאמנים. ועל מה שכתב הרמב"ם בנתפח אינו מעיד הא בלא נתפח מעיד אינו ראוי לסמוך עליו כי הפוסקים כתבו עליו כאשר הוא במגיד משנה שכתב בשם הרשב"א שאין לשון הגמרא משמע כן אלא אומרים שמא תפח ואינו ניכר וכתבו הרמב"ן ורבינו שלמה בן אדרת שבדין זה אינו הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאפילו תוך ג' כיון שעמד במים אם העלוהו ואשתהי מתפח תפח. והנה לפי כל הדעות וראיות אין לאשה זו היתר בעולם:

רק יש לי לצדד היתר הכל לפי אומד הדעת כי כך כתב המרדכי בהאשה בתרא בשם תשובת רבי אליעזר מוורדי"ן וז"ל הוא דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא נאמר אסורה לעולם ש"מ לאו לעולם קאמר וכן נראה שתלו רז"ל על חכמי הדור ויראי השמים שיתכוונו ו'שכילו על ענין המאורע באדם והאריך שם ומצא עילה להתיר אשה שנתעננה ד' שנים כי נטבע בעלה וחזקותו מוכיח כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים וכן כתב ר' אברהם בר משה שכל מה שהורגלו העולם לפרש דאסורה לעולם נראה משום דסתמא קא אסורה ולא יהב קצבה לדבר עכ"ל והנה לפי דבריו של ר' אליעזר מוורדי"ן שמצאו הכלים במת ונתנו בו סימנים והדבר גם כן מוכיח לבני דורו שזהו המת מסתמא ובצירוף לזה דהאחים היו מכירין אותו היטב וגם מוכיח ע"י העכו"ם שנהרג עמו. ושניהם יחד דהיינו סימנים בכלים ובטביעת עין הוה כמו סימן בגוף והיכי דהוה טביעת עין וסימנין בגוף שרי לפי פי' ר"ת לחד גירסא ואף שדברי ר"ת דחויי' הם כדלעיל הועילו כאן לפי שיש כאן צד היתר בשאר דברים. ובמה אתה מפקפק מכח שלא העידו דחזיוה בשעתה. והנה קח לפניך את דברי ר' דוד כהן צדק מה שכתב בשאלה תשובה בבית י"ו מעשה הדומה לנדון שלפנינו וזה תוכן המעשה בקיצור. פלוני אחד עבר הנהר עם ביצית הקנים קטנה והנה לרוע מזלו נהפכו הביצי' ושטפו הנהר ושכרו היהודים למצא אותו לקוברו כדי שלא תתעגן אשתו ויבקשנו ולא נמצא ואחר עבור קרוב לב' חדשים והלך היהודי אשר שכרו למצא אותו ופגע בעכו"ם שאמר לו הנה הוא נראה בתוך הנהר בין שני עצים והלך היהודי ומצאהו והיה אכול בשר זרוע ויען כי ליהודי לא היה לו שום טביעת עין חתך את ידו והביא אותה פה אולי יכירוהו יודעיו וקבר שאר הגוף והיה שם אשה אחת שהיתה מכרת אותו היד כאשר ראתה פס ידו כי הוא היה תמיד אצלה והכירה שהיה לו באצבע רושם מצד איזה חולה אשר נחלה אצבעו ונשאר עקום מעט ותאמר ברי לי כי זהו אצבעו של פלוני אשר אמרו עליו שנטבע בנהר וגם נמצא בחור אחד שהיה יושב בבית הכנסת אצלו ואמר אני מכיר אצבעותיו שהיו דקות וארוכות אבל לא אמר שהיה מכירו בשביל הרושם והיד הגיע פה שמנה ימים שנפרד מהגוף וכדי שלא יסריח מלחו היהודי במלח ביום שחתכו. ע"כ השאלה. והתשובה ואני אומר שזאת האשה הגונה ועגונה אינו עגונה אם יש כאן רשום עקום באצבע וסימן מובהק הוא אע"ג דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו מ"מ בנדון דידן שהיה לו רושם באצבע גם כי אין כאן אלא פס ידו ועברו עליו ב' או ג' חדשים שנטבע מעידין עליו ואשתו מותרת כי סימן דהכא סימן מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו אאיסור דאורייתא והאריך שם בראיותיו וקצרתי בהן כי כולם לפנינו בהצעה דלעיל. ודייק אע"ג דסימנין לאו דאוריית' יש סימנין מובהקין שאנו סומכין עליהם לבדם. גם במקום שאין לנו טביעת עין דגוף ואין לאסור במ"ש והני מילי דכי חזיוה בשעתא אישתהי מתפח תפח שאני הכא שהוא מעיד שלא היה נתפח אלא היא כאשר היתה בעת שחתכה והוא מעיד שעמד בעיניו והיהודי נאמן לומר שגם לא היה נפח לפי סברת הרמב"ם שגורם ונתפח אין מעידין אבל אם לא נתפח מעידין. הרי לך לפנינו שהתיר עגונה זו וההוא מעשה דומה ממש למעשה דידן ועיקר האיסור שתלינו עליו להחמיר והוא מה שאמרו דוקא דחזיוה בשעתא אישתהי מתפח תפח הרי הרב הנזכר לא חש לזה ומשך עצמו כסברת הרמב"ם ולא היה חייש גם לזה כשמונח בנהר בין שני עצים היה נראה הגוף חוץ לנהר והוה כאלו היה מונח ביבשה ולומר שהוא מתפח תפח ואף שהיהודי אומר שאינו נפוח אינו נאמן בזה אלא מסתמא תפח מדמשהי שם ומסתמא היה משה' שם יותר מב' שעות כי לא ידעינן אימתי בא המת שם כי לא שאל לעכו"ם ע"ז כמו ששאלו במעשה דהר"ן דלעיל ואפי' הכי היה מתיר כי הוא סומך בדברי הוראתו על הרמב"ם דגורס נתפח וא"כ לפי דעת הרב לית ביה מיחש כלל לאשה זו ומותרת להנשא:

והנה אדונינו יורינו רבינו דעתו הצלולה והרחבה כי לך משפט צדק ואמת ושכרו כפל ומכופל מן השמים ושכרך הרבה מאד כי האשה הזאת רוצה לילך אל ארץ הקדושה ולבכות שם על אלמנותה דחייתא ואולי על יד מכ"ת יהיה לה רפואתה רק ימהר יחיש מעשה כ"ת בתשובה היות מהרה. ואל אלהים יראנו נפלאות מתורתו. הנראה לע"ד כתבתי הלכה ולא למעשה ואם מהחכם מופת הדור אשר מאי"ר עינינו מתורתו יסכים לעשות מעשה גם אני הצעיר אהיה סניף לו כיהודא ועוד לקרא כי היכי דנמטייא שיבא מכשורא נאם הצעיר והטרוד בתהפוכת זמן הבלי העולם הנרצע והסר למשמעותא דמר נפתלי הירש בן לא"א אשר שליט"א איש אל"ט שול"ר הגר בקאסט"נטינא:

ושוב באה שאלה לידינו בהיותי בפ' תרומה שס"ח בחתונה בעיר זיטמ"ר עם תרי גאוני הדור מצאו טעות בס"ת שנכתב אמה רחבה במקום רחבו. והנה הנהו תרי רבנים הסכימו יחד שהס"ת פסולה בזה יען שהתיבה משתנה בקר אתה מלשון זכר ללשון נקבה. והסכימו רז"ל אם התיבה נשתנה בקריאתה מחמת פסול ההוא שס"ת זו פסולה. איברא שהוא כן אם היה התיבה משתנה ממשעות קריאה הזאת לגמרי כגון אחד וכתב אחר. אבל כשכתב רחבה במקום רחבו יכולין לקרות רחבה בחולם כמו אהלה שקורין אהלה בחולם ע"כ לבי נוטה להכשיר. ודעתי תהא תלויה ועומדת עד שיבא תשובה נכונה ממר. ובזה יכון כסא דמר מעתה ועד עולם ושלום תניינ' דברי נפתלי הירש דלעיל. עכ"ל השאלה והתשובה של הגאון מהר"ר צבי הירש הנזכר. והא לך תשובתו תשובה האשה הנזכרת קשה להתיר מחמת רוב הטענות הנוטים לאיסור כמו שכתב והאריך מעלת כ"ת בכל חילוק הדעות וחלקי הסותר שעל דעת ר"ת אין לסמוך כלל. אך שבסוף דחה כ"ת כל הצדדים הנוטים לאיסור במשענת קנה של תשובת ר' אליעזר מוורדי"ן שהביא המרדכי בפרק בתרא דיבמות על דין מים שאין להם סוף וכו' כנזכר בדברי מעלתך ואותה התשובה ג"כ דחויה היא ואין לסמוך עליה שהרי מסיים שם המרדכי ומיהו הר"ר אברהם כתב דקשה בעיניו להתיר וכן נראה לרבי ברוך וכן כתב ראבי"ה דחזינן קמן דראוי לשמתא המתיר לכתחלה כעובדא דרב שילא ולא קבעו חכמים זמן לדבר וכו' ע"ש הרי שרבו האוסרים על המתירים. (ביאור דברי ר"א מוורדי"ן בדין מים שאין להם סוף) ועוד דאין הנדון שלפנינו דומה לראיה דשאני התם דידוע הוא שנטבע וראוהו עדים בשעת הטביעה שנטבע במים שאין להם סוף. אלא שחששו חכמים במים שאין להם סוף שמא עילה וסליק מן המים מצד אחר כיון שאין להם סוף וכדאיתא במתניתין וגמרא דפרק בתרא דיבמות ומשום זה אמרו חז"ל נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה ועל זה עלה על דעת ר"א מוורדי"ן מדלא קאמרו אסורה לעולם דלאו לעולם קאמר אלא כשיש זמן רב שנטבע ויש אומדנות מוכיחות שלא עלה מן המים יש להתיר והאריך מאד למצא עילה להתיר אשה שנתעגנה ארבע שנים כי נטבע בעלה וחזקו' מוכיח שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים ומסתמא אותו מעשה איירי נמי דומיא דינא דמתני' וגמר' דאיירי שידעינן בודאי שנטבע אלא שחוששין שמא עלה מצד אחר ה"נ איירי שם שודאי נטבע והא דקאמר וחזקוח מוכיחות שנטבע וכו' רצונו לומר דודאי לא עלה מן המים ונטבע ונשתקע שם בתוך המים דאל"כ אלא שאיירי שגם הטביעה לא ראו איך אפשר שעלה על דעת ר"א מוורדי"ן להתיר. גם מאי מייתי על זה דין מים שאין להם סוף שאמרו שאשתו אסורה הא אין ענין זה דומה לזה כנזכר למעלה אלא ודאי על כרחך צריך לומר דעובדא דר"א מוורדי"ן איירי דומיא דדין מים שאין להם סוף המוזכר בגמ' אבל בנדון דידן שכתב מעלתך שאין כאן שום עדות על הריגת האיש הנזכר קשה להתיר ע"י אומדנות אפילו לדעת ר' אליעזר מוורדי"ן וק"ו לדעת הגאונים דפליגי עליה. גם הראיה שהביא כ"ת מתשובת רבי דוד כהן בדברי כ"ת שהתיר אשה ע"י שהכירו האיש הנטבע ע"י רושם שהיה באצבעו העקום כנזכ' בדברי התשובה שעיקר היסוד שעליו בנה היתרא דההיא איתתא מטעם שרושם בצד אצבע עקומה הוי סימן מובהק ואפילו אשתהי ביבשה הוה שריא מהאי טעמא ועוד דבעובדא דהתם מלח היהודי היד מיד שמצאה ולכך אמרינן ודאי נתפחה ומה שהביא דברי הרמב"ם שכתב ואם שהה ביבשה וכו' ונתפח אין מעידין וכו' דמשמע מדבריו דדוקא בראינו דנתפח הוא שאין מעידין עליו אבל מסתמא לא אמרינן דנתפח הוא. לא הביא דבריו אלא לרווחא דמילתא וכן דייקי לישני שכתב וכל שכן להרמב"ם ז"ל וכו' וא"כ אין לסמוך על כל אלה להתיר האשה ואע"ג שנמצא בתשובה מהרי"ו בסוף סימן ע"ט שכתב בשם מהר"ן מאיג"ר דסימני גופו בהדי סימני כליו מהני וכתב שכן מצא בספר אחד ושמו מתית' וכו' הלא בסוף התשובה שבסימן ק"ן כתב והעיד בעצמו שגדולי אשכנ"ז על מעשה שאירע בימיהם לא סמכו על דברי מהר"ן הנ"ל ולא רצו להתיר לאותה אשה וגם מהרי"ו לא רצה להתיר באותו מעשה שבא לפניו כנזכר שם אף שהיו שם מקצת עדות מעכו"ם. וזכורני בימי חורפי שאירע מעשה כמעט כיוצא בזה בימי חמי הגאון מהר"ר יצחק דהן זלה"ה ולא רצה לסמוך על סברת מהר"ן מאיג"ר. וא"כ בנדון דידן שגם בגופו לא היו שום סימנים רק שאמרו שהם מכירין הגוף בטביעת עין שהיה איש שמן ובעל בשר ופשיטא שאין זה סימן כלל כי הרבה בעלי בשר בעולם ומכל הלין טעמים קשה הדבר בעיני למצא היתר ושריותא לאשה הנזכרת

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה