מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה פב
נשאלתי על מעשה שנתהוה בעיר ואם בישראל ק"ק קראק"א יצ"ו בראובן שתבע את לאה לדין וטען שנעשו ביניהם שידוכים ונשבעו שניהם בנ"ח שלא יחזרו בהם ולא יפריד ביניהם כ"א המות והאשה טענה להד"ם והביא ראובן עד אחד שהעיד כדברי ראובן שבפניו נשבעו כנ"ל. וכן העידה אשה אחת שהיתה מסרסרת ביניהם. ועוד הביא ראובן עד אחד שהוא היה רואה דרך חור שבדלת וראה כל הענין ושמע השבועה שנשבעו שניהם. גם הגיד העד האחד בפניה כי אחרי השבועה נתן לה שני אדומים מיד בדרך סבלונות ובזה רצה ראובן הנ"ל להוכיח שהאמ' הוא שנשבעו יחד כנ"ל דאם לא כן לא היה נותן לה האדומים וגם היא לא היתה מקבלת ממנו א"ל היה האמת שהיה ברית ושבועה ביניהם. והיא השיבה שהלוה לה האדומים ועוד אמרו שעוד היה שולח לה סבלונות כמה פעמים פעם אחת שלח לה תרנגולת לכפרה ע"י נער אחד. כך היו הטענות ביניהם ולא נזכר שום טענות ביניהם כ"א על השבועה ולא שמו על לב שום דבר אחר. גם אמרו שהיו ביחד כמה וכמה פעמים ע"י האשה המסרסרת והיו מתנהגים יחד כדרך המשודכים חתן וכלה והכל בהסתר והעלם בסבה שהיו יודעים שקרובי האשה לא יתרצו לשידוכי' אלו. וטרם נגמר הדין ביניהם נתפשרו יחד שני הצדדים כי נתפייס ראובן ברצוי כסף שנתנה לו האשה ומחל לה השבועה ונתפרדה החבילה והלך ראובן למדינה אחרת. וגם היא הלכה לדרכה. ואחר זמן מה בא אחד מהדיינים ואמר להאב"ד כי הוא שמע מראובן בזמן שהיו מתעצמים לדין טרם שנתפשרו יחד שהיה מגמגם בדבר ואמר אילו הייתי רוצה וכו' אלא שאינני רוצה לגלות וכיוצא בדברים שהיה מובן מתוך דבריו על ענין קדושין שהוא מערער על ענין הסבלונות וכן הגיד עוד דיין אחד. וכששמע האב"ד הדברי' האלה צוה לקרובי האשה שיודיעו למקום שהלכה לשם ויזהירו אותה שלא תנשא לאיש עד שיעמדו על תוכן הענין:
ואחר כל אלה חזר ובא ראובן למקומו הראשון. גם העד הראשון שהעיד על השבועה בא לביתו ושלחו הב"ד לקרא לו וחזרו ושאלו אותו במה שהיו מסופקים בדברים הללו והגיד ואמר מעשה שהיה כך היה כי האשה הנ"ל קראה אותו להיות אצל הענין לחזק דברי ההתקשרות בפניו ונשבעו שניהם כנ"ל ואחר השבועה נתן לה האדומים אבל לא הזכירו שום לשון קדושין רק נתן לה בסתם גם הגיד שלא ראה אח"כ שום נתינת סבלונות כלל ומה שהגיד מענין שילוח התרנגולת ושאר הדברים שהוזכרו לעיל הוא לא ראה ולא ידע דבר מזה רק שאלו הדברים שמע מפי האשה המסרסרת ביניהם. ומשמעות דברי העד היה שהיו ביניהם ריצוי שידוכים כמה ימים או כמה שבועות קודם שנעשה השבועה שנשבע זו לזה כנ"ל. ואחר כך שאלו את ראובן הנ"ל בחרם שיגיד אלו היה לו שום כוונה בנתינת אותן זהו' האדומים לשם קדושין. ואמר לא. רק לנתינת סבלונות בעלמא כדרך החתן לכלה אבל מעולם לא עלה על לבו שום כוונת קדושין. ומה שהיה מרמז רמוזי בפני הדיינים ביחידות ואמר שאם היה רוצה וכו' אמ' שלא היתה כוונתו על שום קדושין אלא שרצה להגיד עליה איך שהיה ביניהם קירוב וחבה ע"י חבוק ונשוק כדרך החתן לכלה אשר מזה רצה להוכיח שטענתו אמת שהיה ביניהם ברית ושבועה. וזה לא רצה לגלות מפני הבושה. ע"כ היו דבריו. וכן הגידו הדיינים שגם פעם אחת בעמדם למשפט יחד לדון על השבועה כנ"ל היה ראובן ג"כ מרמז רמוזי בפני הדיינים כיוצא בדברים האלו והיה אחד מהדיינים גוער בו על מה שהוא מגמגם ומרמז ואמר לו שיברר דבריו בפירוש ולא ידבר ברמזים והשיב ראובן ג"כ אז כזאת התשובה והיה מתרץ דבורו כמו שהשיב עכשיו. ועוד הגיד ראובן הנ"ל עתה בפני הב"ד נתינת האדומים לא היתה מיד תכף אחר השבועה רק שהיה הפסק דברים הרבה בין השבועה ונתינת האדומים. גם אמר ראובן מה ששלח אח"כ התרנגולת ושאר הדברים היה ע"י האשה המסרסרת ולא בפני שום עדים עכ"ל תורף העדיות שהובאו לידי הגם שהדברים קצת מגומגמים וסותרים אלו את אלו. ועל פי הדברים האלה היה אותו הב"ד מסופקים אם יש לחוש בענין זה לקדושין מטעם נתינת הזהובים האדומים והסבלונו' הנ"ל מאחר שהיה קירוב גדול ביניהם כל כך שהיו ביחד כמה פעמים גם מטעם שהיו יראים שהקרובים ימחו בידם שהרי בשביל כך באו לידי השבועה כנ"ל וא"כ יש לחוש גם כן שמחמת זה נתכוון ג"כ לקדשה כדי שלא תוכל לחזור בה גם חששו בשביל שכבר בימים קדמונים על מעשה שהיה במקום ההוא יצא פסק מפי הגאון מהר"ר שכנא ז"ל לחוש לסבלונות והחמיר מאד בדבר הגם שהגאונים בתראי שקמו אחריו מהררש"ל ומהררמא"י פסקו דאין לחוש לסבלונות בזמנינו זה. ומטעם חששות אלו היו מסופקים בענין זה עד שהאב"ד ההוא חבר תשובה ופסק דין על זה והאריך בדבר. בהן ולאו ורפיא בידיה עד שלא רצה לסמוך להתיר כ"א כשיסכימו עמו שנים או אחד מבעלי הוראה שבמדינתינו וע"כ תוכן ותמצית השאלה והנה בבואה לפני אמרתי מה צריך אני להשיב לשולחי דבר הלא דין זה כבר מחו בי' קמאי דקמאי מאה עוכלא בעוכלא הלא המה הרשב"א ומהרי"ק ומהרא"י בתרומ' הדשן ובכתביו ומהר"ם פד"ו בתשובותיו סי' כ"ח גם הגאון מהרש"ל האריך בדבר וכבר נתפשט המנהג בכל תפוצות הקהלות שבארצנו שאין חוששין לסבלונות ומעשים בכל יום שחוזרים כמה וכמה מהשידוכים שעשו לאחר ששלחו או נתנו החתנים להכלות סבלונות סתם והיו נוהגים יחד כמנהג החתנים והכלות לשבת יחד ויתר דברי קירוב וחבה ולא נשמע מימים קדמונים שיהא פוצה פה ומצפצף לחוש לקדושין ח"ו ואפי' אם החתן קורא תגר והיה מערער לומר שקדשה בסבלונות ששלח או נתן להכלה אין שומעין לו בזמנינו זה גם לא לכבוד היה לו כבר נתפשט המנהג בכל הארצות הללו שאין חוששין לסבלונות מה שנעשו המעשים בימי הגאונים בתראי הנ"ל. ובאמת אם בא תחלת מעשה זה לידי לא היה עולה על דעתי לעשות מזה שום עסק כלל בפרט במקום שאין כאן שום מערער. רק להפצרת השואלים כי אנשי מופת המה גם כי ראיתי שהאב"ד הנזכר הגדיל הענין ועשו מזה ספק גדול בדבר שעומד ברומו של עולם ופן ואולי יצא איזה חשש לעז מזה לאנשים חשובים אנשי היחוס והמעלה כאלה ע"כ לא מנעתי עצמי מלחוות דעתי בזה ולהודיע כי לא כן הוא עמדי ורוצה אחרת עמי ודברים מבוררים שאין לי בהם שום ספק בסייעתא דשמייא ת"ל. ומעתה אתחיל ואומר:
תשובה (ביאור סוגיא דשמעתין דפ"ב דקדושין אמתני' דקתני המקדש שתי נשים וכו' לפי שיטת התוספות ורש"י) כי הנה מקור דין זה הלא הוא נובע מהא דאיתא פ"ב דקדושין אמתניתין דקתני המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח וכו' אתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכו' אמר רבא ומותבינן על שמעתין אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת א"ל התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח וכו' מאי הוה עלה אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. מקדשי והדר מסבלי. פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי. מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. ופרש"י חוששין לסבלונות מי ששידך באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין הן וכו'. וז"ל התוספות חוששין לסבלונות פ"ה ששידך האשה וכו' משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קדושין הן ולכך נקט בלשונו שידך דאל"כ לא הוו קדושין דמנא ידעה כדאמר בפ"ק גבי נתן לה קדושין ולא פירש. וקשה להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין לכך נראה חוששין כלומר כיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קדשה כבר וכו' עכ"ל והשתא לפי' הר"ם צריך לפרש הא דקאמר ומותבינן אשמעתין אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ר"ל ואמאי אינה מקודשת ניחוש מדשלח לה סבלונות קדשה כבר קדושין גמורין ומשני התם כדקתני טעמא שמחמת קדושין הראשונים שלח ר"ל שאנו אומרים שמה ששלח לה הסבלונות הוא מפני שהיה סבר שהקדושין הראשונים שקדשה בפחות משוה פרוטה הן קדושין גמורים ועל סמך זה שלח לה סבלונות לכך אין אנו חוששין לומר שמאחר ששלח לה סבלונות קדשה כבר קדושין גמורים זולת קדושין הראשונים ואהא דמסיק לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל כתבו התוספות וז"ל מ"ד ניחוש למיעוטא. פי' ולא תהא מקודשת קמ"ל דאזלי בתר רובא ותהא מקודשת וקשה דהיכי קאמר ניחוש למיעוטא והוי להקל מיהו אין זו קושיא וכו'. ור"ח גרס איפכא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא פי' ולא תהא מקודשת קמ"ל דחיישינן למיעוטא ותהא מקודשת והשתא ניחא דחיישינן למיעוטא משום חומר דאיסור א"א. והשתא הא דקאמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי היינו שמיעוטא מקדשי והדר מסבלי ואפי' הכי חיישינן למיעוטא. מסבלי והדר מקדשי היינו שכולם מסבלי והדר מקדשי עכ"ל. ופי' זה של הר"ם דלעיל שכתבו התוספות כתבו הרא"ש ויתר המפרשים והפוסקים בשם ר"ח. וכלל העולה וחלוקי הדינים שבין פרש"י ובין פי' הר"ם ור"ח. היינו שלפרש"י לא חיישינן שקדשה כבר קודם ששלח לה הסבלונות אלא דחיישינן הואיל ושדכה כבר קדשה השתא בהנהו סבלונות ששלח לה ושניהם לקדושין נתכוונו ולכך כתב רש"י ושלח סבלונות בעדים דאי בלא עדים פשיטא דאין חוששין דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' היכי ששניהם מודים שקדשה קדושין גמורים אינה מקודשת כמבואר בכל הפוסקים. אלא שמהררא"י בת"ה סי' ר"ז כתב דלרש"י סגי כשיש עדים ששלח לה אפי' לא ראו הנתינה. אבל הב"י כתב שאינו כן אלא דלרש"י צריכים עדים לראות הנתינה וכן כתב הריב"ש שלפי' רש"י צריך שיהיו העדים רואים שתקבל האשה הסבלונות. והר"ן כתב דלפרש"י דוקא כשנתן סתם אבל אם נתנן בפירוש לשם סבלונות לא חיישינן לקדושין. ולפי' הר"ם ור"ח אפי' לא שלח הסבלונות בעדים. אלא ששניהם מודים שנשתלחו לה הסבלונות חוששין שמא קדשה כבר לפני שנים והלכו להם למדינת הים. ולפי פירושו אם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכים קודם ששלח לה הסבלונות אין חוששין באלו הסבלונות משום קדושין הואיל ולא דבר עמה מתחלה קודם הנתינה מעסקי קדושין כדלעיל. והמרדכי כתב דיש מפרשים כגון שאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים והיא כופרת ואע"ג דתנן לקמן דלא מהימן לגבה לאוסרה בקרוביו הכא דשלח סבלונות חיישינן. זאת העולה מחלוקי הפירושים הנ"ל ומה שצריך לנדון דידן ולא אאריך בזה יותר כי כבר כל חלוקי דינים הללו מפורשים בדברי הפוסקים ובתשובות מהרי"ק שורש ק"ע וקע"א וק"א וכ"ח ובת"ה סי' ר"ז ובכתביו והרי"ף והרמב"ם נראה מדבריהם שהם תופסים פירושו וגירסתו של ר"ח ומסיק הטור הלכך טוב לחוש לשני הפירושים להחמיר. ועתה נבא לברר נדון דידן ונאמר דלפי ענ"ד לית ביה חשש קדושין כלל וכלל לכל הפירושים אפילו הוה אתרא דמקדשי והדר מסבלי דלפי' הר"ם ור"ח דפירשו דחוששין לסבלונות מטעם דחיישינן באתרא דמקדשי והדר מסבלי מדשלח לה סבלונות שמא קדשה כבר לפני שני עדים והלכו להם למדינת הים. בנדון דידן לא שייכא הך חששא דליכא למיחש שקדשה בין השבועה שנשבעו יחד ובין נתינת הזהובים האדומים דהא לא זזו העדים הנ"ל משם ולא ראו כי אם נתינת הזהובים האדומים. וגדולה מזו כתב מהרי"ק בשורש ק"ע וז"ל ויותר מזה ראיתי להתיר בנדון הזה ובפרט שנעשה הקנין סמוך להכנסת שבת ממש בבית הכנסת בין מנחה למערב ותכף התפללו וקבלו כמימי לטגנס בלי הפסק בין הקנין וקבלת שבת ובלילה ההוא ליל שבת ניתנו אותן הסבלונות וא"כ אי אפשר לומר שנתקדשה לא ע"י הרצועה ההיא לפרש"י ולא ע"י קדושין אחרים כפי' הגאונים דהא אין מקדשין בשבת וכו' עכ"ל. וק"ו בנדון דידן דלא זזו יד העדים מתוך ידם דא"א שנתקדשה בקדושין אחרים בין השבועה ובין נתינת הזהובים האדומים ודוגמת זה כתב מהרי"ק שורש ק"א. ואי באת למיחש בנדון דידן שמא נתקדשה קדושין גמורים לפני שנים והלכו להם למדינת הים כפי' ר"ח קודם שנעשה השבועה דהא לפי עדות העד משמע שהיה ביניהם דברי שידוכים קודם השבועה זה א"א דא"כ למה היה צריך להשביעה שלא תחזור בה בשביל מניעת קרוביה דהא איך תוכל לחזור אם היה שכבר קדשה. מאי אמרת שמא היה ירא פן תכפור בקדושין מאחר שהעדים הלכו למדינת הים א"כ אם היא היתה חשודה בעיניו שתכפור הקדושין ותעבור ח"ו על איסור אשת איש שהוא במיתה וכרת ק"ו שתעבור על שבועתה ואע"ג שנעשים לפני העד האחד הלא תוכל להכחיש גם העד האחד ואע"ג שהיה עוד עד אחד שהיה רואה כל מה שנעשה דרך חור הדלת הא לפי לשון העדיות משמע שהם שהיו מבפנים לא ידעו מזה העד שהיה בחוץ והיה מציץ דרך החור שבדלת דאל"כ היו קורים אותו שיכנוס ויהיו שני עדים בדבר. וא"כ אם היה שקדשה קודם השבועה לא היה צריך להשביעה ואם היתה חשודה בעיניו שתעבור על איסור אשת איש תעבור ג"כ על שבועתה דכגון דדא ודאי אמרינן מגו דחשיד אהא חשיד אהא אפילו אם ק"ל דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל דחשיד על איסור אשת איש שהוא מן הג' עבירות דאמרינן בהם יהרג ואל יעבור ודאי חשיד לעבור על כל התורה ואם באת למיחש לאותן סבלונות ששלח אח"כ שכתוב בלשון העדיות ועוד אמרו ששלח לה סבלונות כמה פעמים ופעם אחת שלח לה תרנגולת בערב יום הכפורים לכפרה על ידי נער אחד הלא כשבא העד בפעם שנית לפני הב"ד לפרש דברי עדותו הגיד בת"ע ע"פ החרם שלא ראה אח"כ שום נתינת סבלונות כלל ומה שהגיד מענין שילוח התרנגולת וכו' ושאר דברים שהוזכרו למעלה לא ראה ולא ידע כלום רק שאלו הדברים שמע מפי האשה המסרסרת ביניהם אבל לא ראה כי אם נתינת המעות גם הבעל הגיד ששילוח התרנגולת ושאר הדברים היה ע"י האשה הנ"ל. ולשון זה הוא מגומגם ואינו מובן אם ר"ל ששלח לה עוד ע"י האשה שאר ענייני סבלונות או ר"ל שאר העניינים ודברים שנזכר למעלה שהיו יחד כמה פעמים ועל כל פנים מתוך דברי העד נראה שעל שילוח שאר הסבלונות אין כאן שום עדות כי אם מה ששמע העד מן האשה המסרסרת ששלח על ידה התרנגולת לכפרה ואין במשמעות העדיות שהודית מרת לאה הנ"ל לדברי ראובן הנ"ל שקבלה ממנו שום סבלונות לאחר נתינת הזהובים אדומים ואם כן אינן כי אם קלא דסבלונות וכבר כתב מהררא"י בכתביו סי' רכ"ו וז"ל ועוד בר מדין נראה לע"ד דליכא למיחש למידי נהי דחיישינן לודאי דסבלונות או לקלא דקדושין גמורים אבל לקלא דסבלונות לא חיישינן עכ"ל. ועוד דשילוח התרנגולת לכפרה אינו לשון סבלונות ולא שום לשון חבה ואין בזה האופן חשש קדושין כמו שכתב מהרי"ק שורש ק"ע דלא חיישינן אלא כשהזכיר איזה לשון חבה והביא ראייה מדברי מהר"ם. ועוד הלא גם בקבלת הזהובים אדומים לא הודית מרת לאה הנ"ל שקבלה אותן דרך סבלונות כמו שהעיד העד האחד בפניה אלא שכחשה אותו והשיבה שהוא הלוה אותן לה וכבר כתב מהררא"י בכתביו סי' ס"ד וז"ל אלא תהא הבתולה נשאלת אם היא אומרת כעד הזה ומכחשת דברי העד השני שקבלה בעצמה הקרענצי"ל בסתם מהימנה היא כדאיתא פ' האומר ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן אפילו בקדושין גמורים כ"ש בסבלונות עכ"ל. וליכא למימר דשאני התם דבנדון דמהררי"א משמע שהיה שם עד אחד שהעיד כדברי הבתולה אבל אם לא היה כאן כי אם עד אחד והיא מכחישתו אינה נאמנת. זה אינו דהא מייתי ראיה ק"ו מקדושין גמורים ובקדושין גמורים ק"ל דעד אחד בהכחשה כשהיא מכחישתו לאו כלום הוא אפי' כשאין כאן שום עדות כ"א עד אחד וא"כ ק"ו בסבלונות כמו בנדון דידן כיון שמרת לאה מכחשת העד ואומרת שלא קבלה אותן דרך סבלונות אלא בדרך הלואה היא נאמנת ואין כאן שום דין סבלונות כלל לפי' ר"ח אפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי וכי תימא דבנדון דידן היו כאן שני עדים שהיה עוד עד אחד שהיה מציץ דרך חור הדלת. כי דייקת בלשון העדיות משמע שאותו שהציץ דרך חור הדלת לא העיד על נתינת הזהובים דכך הוא לשון גביית העדיות גם הגיד העד האחד בפניה כי אחרי השבועה נתן לה שני זהובים אדומים וכו' והיא השיבה הוא הלוה לי וכו' וא"כ במשמעות לשון זה אין כאן כי אם עד אחד כדין דמהררא"י בכתביו כנ"ל. וכד מעיינת בדברי מהררא"י תמצא שכתוב דין זה דהכחשת העד בין לפרש"י בין לפי' ר"ח. ואע"ג דכתב הר"ן וכל היכי דחיישינן אפי' שניהם לא נתכוונו לקדושין חיישינן וכן מהררא"י בת"ה סי' כ"ז כתב דלפי' ר"ח אף אם יאמר השולח סבלונות אפילו בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר כלל לא מהימני ודוקא עדים מהימני כדכתב בא"ה דלפי' ר"ח אי איכא עדים שלא קדשה וכו' דכיון דפסקו רבנן למלתיייהו חיישינן באתרא דמקדש' והדר מסבלי שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מאי דקים להו לרבנן והביא ראיה לדבריו ע"ש. וא"כ ק"ו כשהיא לבדה מכחשת גם נגד עד אחד. זה אינו דשאני התם דשניהם מודים שקבלה ממנה סבלונות כדרך סבלונות רק שאומרים שלא קדשו כבר על זה לא מהימנינן להו מטעם דכיון דפסקו רבנן למילתייהו וכו' ועוד מטעם אחר דכתב שם מהררא"י וז"ל ותו כיון דמנהג העיר דמקדשי והדר מסבלי א"כ אי מהימנינן ליה שלא קדשה כבר ואפי' הכי הוא מסבל היינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפילו במגו אינו נאמן וכו' עכ"ל אבל היכי שהאשה מכחישתו ואומרת שלעולם לא קבלה ממנו שום דבר בתורת סבלונות פשיטא דהיא נאמנת וכמו שכתב מהררא"י בעצמו בכתביו כנ"ל דאל"כ תקשה דידיה אדידיה. וק"ו לפי סברת הי"מ שכתב המרדכי דלפי' ר"ח דלא חיישינן לשמא קדשה כבר אלא היכי שאומר המשלח הסבלונות קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים. וכתב ג"כ מהרי"ק בשורש כ"ח לא מבעיא לפי סברת הי"מ אלא אפי' לפי דעת הראשון י"ל דע"כ לא פליג אלא דוקא בסתם כגון שאין הבעל בפנינו ולא ידענו אם כבר קידש אם לאו אבל היכי שהוא בפנינו ואמר שלא קידש אפשר דבהא מודה ליש מפרשים וא"כ לפי זאת הסברא פשיטא דבנדון דידן דהבעל לפנינו ואומר דמעולם לא עלה על דעתו לקדשה לא כבר קודם זה ולא ע"י סבלונות הללו פשיטא דליכא למיחש כלל. אלא שאין אנו צריכין לכל זה. דאפי' לסברת הר"ן ותרומת הדשן דס"ל דכל מקום דחיישינן אפי' אומרים שניהם דלא נתקדשו כבר לא מהימנינן להו. מ"מ בנדון דידן מכל הני טעמי דכתיבנא לעיל ליכא למיחש כלל לשום מיחוש דשמא קדשה כבר:
ועוד נוכל לומר דבנדון דידן איכא למימר דהא דשלח סבלונות על סמך השבועה שלח וא"כ הסבלונות אינן שום הוכחה על קדושין דאמרינן מחמת השבועה שלח כדתנן שם פ' האיש מקדש בהמקדש בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת שמחמת קדושין הראשונים שלח ודוגמת זה כתב התרומת הדשן סי' ר"ז דהיכי דקבלו קנין סודר בשעת השידוכים שאז לא חיישינן לסבלונות דאמרינן דמחמת הקנין שלח. ואע"ג דשם חזר מהאי סברא ומסיק משום דלרובא דעלמא פשיט דלא מהני חליפין באשה מ"מ בנדון דידן דאיכא שבועה איכא למימר טפי דמחמת השבועה שלח הלכך לא הקפיד ליתן ולשלח לה סבלונות אעפ"י שלא קידש. כלל העולה מכל הלין טעמים ליכא כאן שום חשש קדושין אפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי לפי פי' הר"ם ור"ח שהוא עיקר כמבואר בת"ה סי' ר"ז. ולפרש"י דפי' דחוששין שמא הסבלונות עצמן הן הקדושין נוסף על כל הני טעמי דכתיבנא בנדון דידן ליכא למיחש כלל משום דהא לכל העדיות לא היה בשום נתינה כ"א עד אחד כנזכר למעלה דאפי' את"ל דגם אותו שהיה מציץ דרך חור הדלת היה רואה נתינת הזהובים לאו כלום הוא דאפי' ובשני עדים כשרואים דרך חלון ורואים ואינם נראים אינם כלום כמו שכתב הרשב"א סוף פרק הזורק ומביאו הב"י סי' מ"ב וא"כ לא היה כאן בנדון דידן כי אם עד אחד וק"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' שניהם מודים אינה מקודשת וכנזכר למעלה ואע"ג דכתב הסמ"ג בשם ר"א ממי"ץ דיש להחמיר בעד אחד להצריכה גט והטור הביאו סי' מ"ב הלא כתב שם הב"י דכל הפוסקים גדולי המורים הראשונים והגאונים אחרונים כולם פסקו להקל שלא כדברי ר"א ממי"ץ וכתב עוד הב"י ומדברי ת"ה והוא בסי' רי"ב נראה שנוטה להחמיר ואין נראה לענ"ד עכ"ל. ואפי' נימא דיש להחמיר בקדושין גמורים כדעת ר"א ממי"ץ כששניהם מודים מ"מ בסבלונות אין להחמיר וכמו שכתב מהרי"ק שורש כ"ח וז"ל וכי תימא ניחוש לפרש"י ומשום סבלונות עצמן לענ"ד אין נראה כלל מאחר שכתב מר בכתבו הראשון וכו' דבנתינת הסבלונות לא היה שם כ"א עד אחד כשר להעיד וכבר כתבתי שאין נראה לע"ד כלל לחבר חבל על חבל ומשיחה על משיחה כדי לחוש לדברי ר"א ממי"ץ שכתב להחמיר במקדש בעד אחד ונחלקו עליו כל החכמים הראשונים גם האחרונים ועוד להוסיף חומרא על חומרא וליחוש לפרש"י בסבלונות דעד אחד עכ"ל:
ואף שכבר קדמני הרב המופלג הגאון מהר"ר יהושיע ול"ק כ"ץ יצ"ו וכתב על דברי מהרי"ק הללו וז"ל ומשמע מדבריו דבסבלונות ליכא מ"ד דס"ל הכי ואפי' ר"א ממי"ץ עצמו מודה דלא חיישינן לעד אחד וכו'. ולע"ד אין דבריו מחוורין דהא כתב בת"ה סי' ר"ז בשם ר"א דיש לחוש בסבלונות אפי' לא היו שם עדים בשילוח הסבלונות רק שנהגו באותו מלכות לעשות קנין לאחר השידוכי' ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות עכ"ל ומזה רצה הרב הנ"ל להוכיח לדחות דברי מהרי"ק שהרי הרא"ם החמיר בסבלונות אפילו בדליכא עדים כלל. כל שכן בדאיכא עד אחד. וסיים וכתב הרב הנ"ל יצ"ו ואע"ג דשם איכא טעם דאנן כתרי סהדי משום מנהג שנהגו לשלוח במדינתינו נהגו ג"כ רובא דעלמא בכמה מיני שילוח סבלונות ושייך נמי לומר בזמנינו טעם דאנן סהדי וכ"ש בדאיכא חד סהדא. זהו הוכחת דחייתו דברי מהרי"ק ואני (ביאור לשון התשובה דספר א"ז ומהררא"י בת"ה סי' ר"ז העתיק אותה ולאפוקי מדעת הגאון מוהר"ר יהושע ול"ק כ"ץ ז"ל שרצה לדחות ע"י תשובה זו דברי מהרי"ק שורש כ"ח כנ"ל). אומר שאין בדברים הללו כדאי לדחות דברי מהרי"ק דאין הנדון דומה לראיה כלל דכי מעיינת בדברי ת"ה בסי' הנ"ל תמצא שכך היא לשון אותה התשובה שהעתיק מספר א"ז. והר"ר יצחק ור"א ממי"ץ הורו אע"ג דליכא עדים חוששין כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוי עדות ה"נ באותו מלכות היו רגילין לעשות קנין ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות עכ"ל. ואם איתא דר"ל שהמנהג שנוהגים לשלוח הוא העדות א"כ יש לדקדק מה הביא ראיה מהא דמסיק בכתובות רקדו בפניה הוי עדות דשם בכתובות דף ט"ז הכי מיתני' בברייתא שחקו לפניה רקדו לפניה וכו' אם יש לה עדים באחד מכל אלו כתובתה מאתים. והשתא התם הוי שפיר דכיון דהמנהג היה שהיו מרקדין לפני הכלות הבתולות ולפני הכלות האלמנות לא היו נוהגין לרקד וכיון שיש לזו עדים שרקדו לפניה הוי שפיר עדות גמור שהיתה בתולה וכתובתה מאתים אבל מה שייך ענין זה למנהג שילוח סבלונות אלא ע"כ צ"ל ולפרש שהיה מנהג אותו מלכות של הא"ז כשהיו רוצין לשלוח סבלונות היו מקבלין קנין לפני עדים ואח"כ היו שולחין טבעות ומנעלים אבל כשלא היו רוצין לשלוח סבלונות לא היו מקבלין קנין לפני עדים ולכך כשיש עדים שקבלו קנין לפניהם אנן סהדי דודאי שלח סבלונות והוי כאלו הוי עדות שנים על הקדושין בהנהו אתרי דמחמירים בסבלונות דהשתא הוי דומיא דההיא דרקדו לפניה אבל בענין אחר לא שייך לומר אנן סהדי ולפי זה אין שום הוכחה מזה אדין דעד אחד וא"כ בעד אחד ליכא למיחש לקדושין דלא עדיפי סבלונות מקדושין גמורים אליבא דכל הגאונים. (תפיסה על הגאון מהר"ר יהושע ול"ק כ"צ זצ"ל הנ"ל שרצה להחמיר בסבלונות טפי מבקדושין). ובסבלונות גם ר"א יכול להיות דמודה. גם מה שסיים הרב הנ"ל בדבריו וכתב ועוד אני אומר דאדרבא יש צד להחמיר בסבלונות טפי מבקדושין גמורים מטעם דהא אם יש עד אחד בקדושין גמורים והאשה מכחישתו אינו נאמן דעד אחד בקדושין בהכחשה לאו כלום הוא וזהו דוקא בקדושין דגם בעלמא סמכינן אהכחשה דהרי אם אחד אומר קדשתי את פלונית והיא מכחישתו אינו נאמן לאוסרה אבל בסבלונות דק"ל אפילו שניהם אומרים לא קדשה אינן נאמנים וכו' וא"כ לרא"ם דחשש להחמיר בקדושין בעד אחד ה"נ יש להחמיר בשלוח סבלונות ואפי' הן מכחישין זהו תמצית דבריו מזה. ומה מאד תמוהים דבריו בעיני שרוצה להחמיר בסבלונות בהכחשה טפי מבקדושין גמורים וזה אינו שהרי מסיק מהר"ראי בכתביו סימן ע"ד וכתב וז"ל דאם הבתולה מכחשת דברי העד וכו' מהימנא היא כדאיתא פרק האומר ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן אפי' בקדושין גמורים כל שכן בחשש סבלונות עכ"ל הרי לך מבואר בהדיא מדברי מהר"ראי עצמו דיש להקל בסבלונות יותר מבקדושין גמורים. והא דכתבו הר"ן ות"ה דיש להחמיר בסבלונות אפילו כששניהם אומרים לא קדשה היינו כשיש עדים על קבלת הסבלונות ושניהם מודים שקבלה הסבלונות אלא שאומרים שניהם שלא נתנם לה לשם קדושין לפרש"י ולפי' ר"ח אומרים שלא קדשה כבר קודם שילוח הסבלונות בזה אינן נאמנים מטעם שכתב ת"ה סימן ר"ז דכיון דפסקו רבנן למילתייהו דחיישינן באתרא דמקדשי והדר מסבלי לפי' ר"ח כדאית ליה ולפרש"י כדאית ליה לא מהימני נגד מה דקים להו לרבנן אבל כשמכחישתו בענין הקבלה ואומרת שלא קבלתי הסבלונות וכיוצא בזה פשיטא דהיא מהימנא ק"ו מקדושין גמורין וכמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב מהר"ראי בכתביו כדלעיל וא"כ אין שום הוכחה גם מזה ואין ענין זה לזה כלל וא"כ לפרש"י דחייש שמא קדשה עכשיו בסבלונות עצמן אם לא קבלתם לפני שנים כ"א לפני עד אחד ליכא למיחש לקדושין אליבא דכ"ע אפילו אין ביניהם שום הכחשה וכמו שכתב מהרי"ק לעיל דבסבלונות אין סברא להחמיר בעד אחד כמו שהחמיר ר"א ממי"ץ בקדושין גמורים. ואפי' את"ל דלר"א ממיץ המוזכר בתשובת א"ז הוי פירושו דר"ל דמכח המנהג הוי אנן סהדי דשלח לה מ"מ זה לא שייך בנדון דידן דהא אפי' השידוכין לא נעשו כי אם בהעלם ובהסתר ואם כן אין שייך לומר דאנן סהדי כתרי עדים ששלח לה סבלונות שהרי אפילו השידוכים לא היו ידועים וא"כ גם בעד אחד פשיטא דאין כאן חשש קדושין. ועוד דבנדון דידן שאין האשה מודה שנתן לה האדומי' בתורת סבלונות אלא שאומרת שהלוה לה פשיטא שאין להחמיר בעד אחד לחוש לקדושין ע"י סבלונות עצמן לפרש"י דכהאי גוונא אפי' בקדושין גמורים ליכא למיחש אפי' לסברת ר"א ממי"ץ שהביא הסמ"ג. וכמו שכתב הר"ש בר צמח בתשובה והביאה הב"י סי' מ"ב וז"ל דאפילו לדברי הסמ"ג שחוששין לעד אחד לעדות נשים לא חייש כלל. ואפי' בעד אחד לא חשש החושש אלא כששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמו שכתב הרשב"א באשה טוענת משטה הייתי וכו'. ועוד כתב מהרי"ק בשורש ק"א וז"ל בר מדין פשיטא דאפי' לדברי הרא"ם וגם כי נצטרף עמו חומרת מהר"ם שלא לסמוך על מנהג המקום מ"מ לשיטת רש"י וכו' דבר פשוט לע"ד דבנדון זה אין כאן בית מיחוש דאם איתא דלקדושין נתנן היה נותנן לפני ב' עדים כשרים דהכל יודעים דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' במקום מחצה מקדשי והדר מסבלי ומחצי מסבלי והדר מקדשי היה ראוי לסמוך על זה וכו' עכ"ל. וסברא זו שייכא נמי בנדון דידן וא"כ מכל הני טעמי דלעיל דכתיבנא נ"ל פשוט דבנדון דידן אפילו הוה באתרא דמקדשי והדר מסבלי לא היה לן למיחש כלל לקדושין אליבא דכ"ע בין לפרש"י ובין לפי' ר"ח. וקל וחומר דבכל מדינות ארצינו בזמנינו זה הוו אתרי דכולהו מסבלי והדר מקדשי תחת החופה בשעת הנשואין ולא נשמע ולא נראה שיקדש אחד את משודכתו קודם החופה וכבר איפסק בגמר' אפי' לגירסת ר"ח באתר' דמסבלי כולהו והדר מקדשי דלא חיישינן לסבלונות. ואע"ג דכתב מהר"ם והוא במרדכי פ"ב דקדושין וז"ל ואע"ג דמסקינן דלא חיישינן לסבלונות אלא היכי דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שיצא משם. ועוד דלגירסת ר"ח גרסינן התם דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי וכו' הלא כתב מהרי"ק שלא היתה כוונת רבינו מאיר להחמיר אלא במקום דמיעוטא מיהא מקדשי והדר מסבלי דבין מיעוטא לפלגא או לרובא עבידי אינשי דטעו. אבל בין יש לאין אין טועין והיכי דכולם מסבלי תחלה ודאי בזה לא דיבר רבינו מאיר וכו' עיין שם בסי' ק"ע וכן משמע מתוך דברי מהר"ם עצמו שמסיים ועוד הא לגירסת ר"ח וכו' חיישינן אפי' מיעוטא מקדשי והדר מסבלי או כמו שכתב ת"ה דבדורו דמהר"ם היו רגילין לקדש לפעמים קודם הנשואין לא רצה להכניס ראשו לידע מנהג המקום והא דטרח מהרי"ק התם בתשובותיו למצא עוד צדדים לצרף לזה להתיר היינו משום שהיה מסופק במנהג אנשי מקומות ההם אם הם חוששין לסבלונות או לא כדמשמע שם בכל דברי תשובותיו בפרט שם בשורש ק"א ע"ש והיינו משום דגם בזמן אותן המקומות היו נוהגים לפעמים לקדש מקודם מיראת שמא תחזור האשה בה כדמשמע בכל דברי אותן התשובות. (טעם על מהררא"י שפסק בת"ה סימן ר"ז להחמיר בסבלונות כדברי מהר"ם הגם שדעתו היה נוטה להקל ולאפוקי מדעת מהרש"ל בזה.) וכן מהר"ראי בת"ה סי' ר"ז שחשש להחמיר כדברי מהר"ם ולא סמך עצמו אסברתו שכתב על דברי מהר"ם להקל היינו משום דגם בזמנו היו מזדמנים מעשים לפעמים דמקדשי קודם החופה וכמו שכתב שם וז"ל וכמדומה לי שבכל ארץ אשכנז שאין אחד ממאה דמקדש קודם וכו' אלא הנהו דמקדשי ברמאות שלא בידיעת הקרובים או ע"י שום אונס וכו' עד ואפי' איכא אחד או שנים דמקדשי מקודם מ"מ אפילו לפי' ר"ח דגרס חיישינן למיעוטא נוכל לומר דלמיעוטא דלא שכיח כזה לא חייש וכו' ע"ש ולכך לא רצה מהר"ראי לסמוך אסברתו זאת להקל משום דדילמא דגם זה מקרי מיעוטא. או מטעם שכ' מהרר"ש לורי"א זצ"ל בתשובותיו סי' כ"א וז"ל שבדורו של מהר"ראי לא היו רגילין לסבל כ"א קודם החופה ואף ע"י שינוי שלא היתה מקבלת בעצמה ומשום הכי אם אירע באחד ששלח סבלונות היה חוכך להחמיר וכ"ש היכי שטוען בעצמו שקדשה עכ"ל ע"ש. אבל בעיני נראה דסברא דילן שכתבנו על דברי מהר"ראי עדיפא מסברת מהררש"ל משום דסברא דילן נזכרת בדברי מהר"ראי עצמו כדלעיל. אבל בזמנינו זה דכולם מסבלי והדר מקדשי בשעת החופה ולא נשמע ולא נראה שיקדש אחד קודם החופה וגם רגילים ששולחים סבלונות פעמים ושלש בין ע"י שליח בין ע"י עצמו שנותן החתן ליד הכלה בעצמה פשיטא שאין לחוש לשום סבלונות גם פשוט הוא שכבר פשט המנהג שבמדינתינו אין חוששין לשום סבלונות בעולם שהרי מעשים בכל יום שחוזרי' מהשידוכי' אחר שכבר שלח או נתן החתן סבלונות להכלה ולא נשמע שיהיו חוששין לשום קדושין וכבר העיד הב"י בש"ע שלו סי' מ"ה דהאידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות עכ"ל א"כ גם בארצות הללו כבר פשט המנהג שלא לחוש לסבלונות. (דין אם החתן מערער בזמן הזה על הסבלונות ואומר שלשם קדושין נתנן לאפוקי מדעת מהררמא"י זצ"ל ולאפוקי מדעת הגאון מהור"ר יהושע ולק כ"ץ זצ"ל שהשיג בזה על דברי מהרש"ל זצ"ל) ונראה בעיני פשוט שבזמנינו זה אפילו היכי שהחתן מערער ואומר שנתן הסבלונות לשם קדושין לא משגיחינן ביה דכיון דהמנהג פשוט שאין בנתינת סבלונות חשש קדושין א"כ אפי' היכי שהוא אומר שלקדושין היתה כוונתי בשעת הנתינה מאי בכך שהוא היה מכוון לשם קדושין כיון שהיא לא ידעה מזה וכדאמרי' בקדושין מנא ידעה וכו' ולא דמי לאתרא דמקדשי והדר מסבלי דלפרש"י חוששין לסבלונות משום שמא הסבלונות עצמן הן הקדושין היינו משום דכיון דהמנהג הוא דמקדשי והדר מסבלי ואין דרך לסבל מקודם הלכך אע"ג דנתן הסבלונות סתם ולא הזכיר לשון קדושין אנן אומרים שלשם קדושין נתנן והוי כאלו פירש לשם קדושין ואף היא יודעת שלשם קדושין נתנן כיון שהמנהג לקדש מקודם. ולגירסת ר"ח אפי' אם המיעוט נהגו לקדש והדר לסבל. אבל בזמנינו דכולם מסבלי והדר מקדשי ואין מצוי כלל לקדש קודם החופה מה בכך אם הוא אומר שלשם קדושין נתכוון כיון שהיא לא ידעה מזה ואף אם הוא טוען שקודם זה דבר עמה ופייסה שתקבל לשם קדושין אם אינה מודית לדבריו אינו נאמן לאוסרה כדתנן בקדושין פרק האומר. וזה שלא כדברי מהרר"מאי שמשמע בהגהותיו דגם בזמן הזה יש לחוש אם החתן מערער. אבל בעיני אין סברא לחלק דכיון דבלא ערעור ליכא למיחש למידי משום דאין בזמנינו שום הוכחת קדושין ע"י סבלונות א"כ מאי נפקא לן במה דמערער וכמו דכתיבנ'. גם הגאון מהרש"ל ז"ל כתב ג"כ להיתר אפי' כשהחתן מערער וכתב עוד טעם אחר בזה. אבל מה שכתבתי נלע"ד שהוא נכון. ונוכל לומר דגם טעמו של מהררש"ל יסתייע מטעמא דילן קצת שהוא כתב דבזמנינו כל הטוען בסבלונות וכו' לא מהימן כלל משום דטוען תמור' המנהג כמו שכתב מהר"ראי סי' ר"ז וכתב עליו הגאון מהר"ר הושע ול"ק כ"ץ נר"ו דל"נ לו משום דלא כתב מהרר"אי זה אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי משום דקפדי אסבלונות והוא טוען דלא היה בדעתו לקדש בסבלונות כ"א לסבל וכו' בזה אמרי' מסתמא לא שינה זה להפקיר ממונו שלא להקפיד על הסבלונות מה שאי כן איפכא וכו'. אבל לדידן נראה דלגבי האשה הוי שפיר טענת תמורת המנהג כיון דהמנהג הוא ששולחין להאשה סבלונות ומפקירין ממון זה כנגדה ואין מקפידין לגבה שתתקשר ע"י קדושין מקודם אמרינן ודאי גם האשה הזאת לא נתנה לשנות עמה המנהג למחול זכותה ולוותר נגד החתן שלא יתן לה הסבלונות כ"א שתתקשר כנגדו ע"י הסבלונות בתורת קדושין והוי ממש דוגמת מה דאיתא פרק המקבל אריס אומר למחצה ירדתי ובעל בית אומר לשליש הורדתיו דאמר רב נחמן הכל כמנהג המדינה ואם המנהג הוא לישליש לא אמרינן דבעל ויתר כנגדו וכן אם המנהג למחצה לא אמרינן דהאריס ויתר כנגדו למחול לו ליטול בפחות תמורת המנהג. ולפי זה אין מקום להשגת הרב המופלג הנ"ל וק"ל. (תפיסה על הגאון מהר"ר שכנא זצ"ל שהי' מחמיר מאד בסבלונות) וכבר ראיתי פסק דין מהגאון מהר"ר שכנא ז"ל שחבר על מעשה דסבלונות והחמיר מאד בדבר והאריך לפלפל בשיטת ההלכה ומרוב חריפותו לא עמדתי על סוף דעתו ותמצית כל דבריו לפי מה שנראה מדבריו הוא שהוא הכריח שכל שיטת הלכה שאמרו דבאתרי דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לסבלונות היינו ששלחן ע"י שליח אבל כששינה את טעמו ונתנן לה מידו לידה יש לחוש לסבלונות בכל אופן כן נראה מדבריו. אבל לא נראה כן מדברי מהר"ם שבמרדכי שהבאתי לעיל אלא שאפי' היכי דנתן הסבלונות מידו לידה ליכא למיחש באתרא דמסבלי והדר מקדשי דכי מעיינת בדברי מהר"ם מיירי התם דנתן מידו לידה ואפילו הכי לא החמיר מהר"ם אלא מטעם דמי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום וכו' הא לאו הכי אלו ידע מנהג המקום לא היה מחמיר כלל:
העולה מדברינו דבזמנינו זה ליכא למיחש כלל לסבלונות אפי' היכי דמערער ואומר דלשם קדושין נתכוונתי וק"ו ובן בנו של ק"ו בנדון דידן דלא מבעיא דאינו מערער אלא שקיבל על עצמו בחרם חמור שלא נתכוון מעולם לשם קדושין דלית ביה שום חששא כלל. והא דכתב ת"ה דאפי' אומרים שניהם אפי' בשבועה שלא קדשו אינן נאמנים היינו דוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי מטעם דכתבנו לעיל דכיון דפסקי רבנן למילתייהו וכו' מה שאין כן בזמנינו זה ואפי' נאמר דגם בזמנינו זה אין לסמוך על מנהגינו דלא מקדשי כי אם בשעת החופה ויש להחמיר כי אם במקום שיש כאן לצרף עוד צד היתר כמו שכתב מהרר"אי בת"ה על אנשי זמנו מ"מ בנדון דידן אין אנו צריכין לבקש צדדי היתר יותר מהצדדים שכתבנו למעלה דהוכחנו דבנדון דידן אפי' הוי באתרי דמקדשי והדר מסבלי ליכא למיחש למידי מהטעמים שכתבנו למעלה בין לפרש"י ובין לפי' ר"ח וכל שכן שיש עוד סברות ואומדנות והוכחות גמורות בנדון דידן שהאמת אתו שלא היה כאן חשש קדושין מעולם כמו שכתבו הגאונים שקדמוני אבל אין אנו צריכין בנדון דידן למצא היתר מצד סברות ואומדנות כי אם מגופא דדינא ליכא למיחש בנדון דידן לשום חשש קדושין מעולם ואי חששו אותו הב"ד מטעם שראו מתוך טענותיהם שהיה איזה צד קירוב ביניהם גם מחמת אותן דברים שהיה מרמז רמוזים בשעת הטענות אין לנו לדמות דברים מסברת הכרס להוסיף חומרות על דברי חכמינו ז"ל כיון שכבר נתרצה ברצוי כסף והלך לדרכו בשלום ולא ערער כלל גם אם היה מערער ליכא למיחש בזמנינו כנזכר למעלה ומה גם עתה שכשחזר למקומו הראשון הגיד בעונש חרם שלא היה כוונתו באותן דברים לחשש קדושין וכמו שהעידו ג"כ קצת דיינים שהגיד להם ג"כ בשעת הטענות כדברים האלה שהגיד עתה וע"כ לא היה שום מקום של חשש במעשה זה כלל:
כלל העולה מכל דברינו אלה מכל הני טעמי דכתיבנ' פשוט הוא בעיני בתכלית הפשיטות דאתתא זו שריא לינשא לכל גברא דתיצביין ואין זה צריך לפנים ומה שנלע"ד על פי הדין כתבתי. נאם הטרוד כעת בטרדת הזמן מאיר בן מהר"ר גדליה ז"ל ה"ה וכו':