אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה פא

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה פא

שאלה פ

חכם לב ואמיץ כח אהו' ר"ג ור"מ פ"ה מ"ה הגאון מהר"ר וייבוש אב"ד דק"ק קראק"א יצ"ו ולכן המסתופפים בצל מעלתו שלום. הגיעוני דברי מעלתן בדין ומעשה הבא לידי כ"ת בעד אחד שהיה חתום על גיטין הרבה ולאחר זמן רב יצא עליו קול ערעור דגזלנותא ואמרו עליו כי קודם החתימה זמן רב לערך עשרים או שלשים שנה נמצא בידו איזה גניבה דהיינו שהופקד בידו פקדון והוא שלח בו יד שלקח מתוך החבילה שהופקד בידו כיס שקורין ווטצק"א עם איזה סך מעות ומעשה שהיה כך היה כשהחזיר לבעל הפקדון חבילתו ולא מצא בתוך החבילה את כיסו ושאלו היכן הוא הכיס עם מה שבתוכו והוא השיב לא ידעתי משום דבר רק מה שהנחת בידי אתה נוטל. והזמינו לפני ראש הקהל וצוה לאסרו במאס' וכשראה שתפסו אותו אמר לשלוחי הקהל שתפסו אותו מה אתם תופסים אותי תחפשו הטיב בבית בחורין ובסדקין אולי תמצאוהו שאולי אחד מאנשי ביתי לקחו מתוך החבילה והסתיר את הכיס באיזה חורים וסדקים. סוף דבר הלכו השלוחין לביתו וחפשו ובדקו ומצאו הכיס מונח במקום התורפ' אבל לא מצאו המעות בתוכו וצעק המפקיד איה איפה המעות שהיו מונחים בתוך שלחופית אחת לערך חמשים אדומים ואז הלכו וחפשו עוד יותר בחדרו בחורי' ובסדקי' ומצאו גם אותן בחור קטן שבכותל שמניחים שם הפמוט גבוה יותר מכדי שיד האדם מגעת שם. הן הן מקור ותוכן גופא דעובדא הנ"ל כאשר העידו על זה אנשים ידועים שהיו אז בזמן המעשה שלוחי ומשרתי הקהל יצ"ו באופן שהיה אז פשוט בעיני השלוחים וראש הקהל שאותו הנפקד הוא לקח וגנב הכיס מתוך החבילה. גם עתה אחר הערעור כשקרא אותו האב"ד לחקור אותו על עובדא דא הודה לפניו ולא בוש רק התנצל באיזה דברי התנצלות וראיות כדי להכשיר את עצמו כאשר הכל מבואר בקונטריס העדיות ששלח כ"ת לידי וסיים כ"ת את דבריך וכתבת:

ועתה צריך לדקדק אחרי אותן הגיטין שהעד הנ"ל חתום עליהם בעד אם הם כשרים וגם כי הוא אומר שקודם שחתם על אילו הגיטין חתם עוד כמה גיטין ואינו יודע מי הן וכן אמרו עליו שהיה רגיל לחתום בעד בפני הרבנים הקודמים. והנה כ"כ הפציר בי לחוות דעתי בזה. הגם שאני אחוז בחבלי הטרדות בעסקי וטורח צרכי הצבור יצ"ו כי רב הוא המוטלים עלי גם אני עמום בעול עבודת שמים להספיק ולרוות צמאון ישיבתי יצ"ו הרבה השם יוסף עליהם. מ"מ לרוב הפצרת כ"ת לא אוכל להשיב ריקם פני כ"ת מלהשיב לכ"ת בקצור מופלג. ויקבל נא מר תשובתי:

תשובה לפי הנראה במושכל הראשון לפום ריהטא דעד זה עד פסול הוא מדאיתא בפ"ק דמציעא ואמר רב אידי בר אבוה הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות ופריך התם אמאי פסול לעדות נימא אשתמוטי קא משתמט וכו' ומוקי לה התם כי אמרינן דפסול כגון דאתי סהדי ואסהידו ביה דההוא שעתא דכפר איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה. א"נ דנקיט ליה בידי' וכמבואר בכל הפוסקים הראשונים והאחרונים. וא"כ לפי זה העד הנזכר הוא פסול לעדות דמקרי כופר בפקדון כיון דמצאו העדים הכיס עם המעות בחור שבחדרו. דאין סברא לומר דלא מפסל בכופר בפקדון אלא כשיש עדים שמעידים שראו שהפקידו בידו מתחלה אלא אע"ג שלא היו עדים בשעה שהפקיד הפקדון בידו אלא שלאחר שכפר בו הביא הנפקד עדים שראו הפקדון בביתו או בידו הוא מפסל בכפירתו דהא נתברר למפרע ששקר טען וכופר בפקדון הוא והכי משמע בגמרא דכי פריך נימא אשתמוטי קא משתמט משני כגון דאתי סהדי וכו' ולא משמע שם כלל דבעינן שיעידו אשני זמני' אשעת' דפקדון ואשעת' דכפר ביה וכן דייקא התם בפ' קמא דמציעא לישנא דרש"י דעל הכופר במלוה פרש"י שבאו עדים והחזיקוהו בכפרן שהעידו שהוא חייב לו ועל הכופר בפקדון לא פירש שהעידו עדים שהפקיד בידו וכו' משום דסמיך על מה דמשני בגמ' בתר הכי כגון דאתי סהדי ואסהידו דההיא שעתא דכפרי' איתי' לפקדון בביתי' דאין צריך עדות יותר מזה. וכן משמע מעובד' דאית' התם ההוא רעי' וכו' חד מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר להו להדי אתו סהדי ואסהידו דאכל תרתי מינייהו וכו' ופריך והא גזלן הוא וכו' משמע דאפי' לא הוי העדים בשעת הפקדון נפסל כאשר הובא ג"כ בדברי כ"ת גם לא הוזכר בשום פוסק דבעינן שיעידו העדים אשעת הכפירה וגם אשעתא דפקדון דלא כתבו הפוסקים כ"א האוקימת' דמוקי כגון דאתו סהדי וכו:. גם על מה שכתב כ"ת שצריך לעיין דשמא לא אמרינן דכופר בפקדון פסול לעדות אלא דוקא היכא דכופר בב"ד אבל בפני עדים לא ובעובדא דידן לא היתה הכפירה בפני ב"ד של שלשה. (ביאור דברי הרי"ף בפ"ק דמציעא שהוסיף על לשון הגמרא תיבת בב"ד) נראה בעיני דאין לסמוך על זה כלל משום שהגם שאמר הוא שלשון הרי"ף כך הוא כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא דכפרי' בב"ד הוה איתי' לפקדון בביתי' וכו' ולשון זה הביא ג"כ הרא"ש וגם הסמ"ג עשין ע"ג הביא מימרא דרב ששת דפרק הגוזל א"ר ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין והוסיף הסמ"ג וכתב בב"ד והוא לשון הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה ע"ש. מ"מ מאחר שכל יתר הפוסקים לא דקדקו לפרש זה שלא מקרי כפרן ליפסל כ"א דוקא היכי דהכפירה היתה בב"ד כמו שדקדקו גבי האומר מנה לי בידך וא"ל להד"ם ועדים מעידים שהלוהו וחזר ואמר פרעתיך הוחזק כפרן לאותו ממון והיא מימרא דר' יוחנן פ"ק דמציעא דשם דקדקו לפרש דדוקא כשהכפירה היתה בב"ד אבל שלא בפני ב"ד לא כמו שהוא מבואר בטור ח"ה סימן ע"ט וגם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם עצמו בדין הכופר בפקדון לא האריכו לדקדק לפרש דדוקא בב"ד. אלא שהוסיפו על לשון הגמרא תיבת בב"ד ובההיא דרב ששת כתב הרי"ף סתמא הכופר בפקדון ולא כתב בב"ד והביאה פ"ק דמציעא ובההיא דינא דהאומר מנה לי בידך וכו' האריכו ודקדקו לפרש וכתב עלה הרי"ף וה"מ דכפרי' בב"ד כי הא דשבתאי בריה דרב מרינוס וכו' ואין פי' דברי הרי"ף שר"ל שהביא מעשה דשבתאי ברי' דר' מרינוס לראיה אמאי דקאמר וה"מ דכפרי' בב"ד דהא לשון הגמרא ג"כ כך הוא דאמימרא דר' יוחנן מביא כי הא דשבתאי בריה דרב מרינוס וכו' אע"ג דלא כתוב בגמרא והני מילי וכו' ועוד דהא באותו מעשה אינו מפורש כלל שהיתה הכפירה בב"ד אלא ע"כ האי לישנא דכתב הרי"ף וה"מ הוסיף הרי"ף מדעתו אלשון הגמרא ואין כוונתו להביא על זה ראיה מעובדא דשבתאי. א"כ מזה נראה שמה שהוסיף הרי"ף והנמשכים אחריו בההיא דהכופר בפקדון תיבת בב"ד לא כוונו לומר דוקא בב"ד דהטעם הוא דלא מקרי כפירה אלא בב"ד של שלשה או יחיד מומחה כמו לדין דילפינן מקרא דבעינן שלשה. אלא משום דאי לא הוה בב"ד יכול לומר שלא נתכוון לכפור פקדונו אלא להשטות בו אבל באמר באם היתה הכפירה בענין שלא שייך לומר שכיון להשטות אלא שניכר שכוונתו היתה לכפור פקדונו אפי' שלא בב"ד מקרי כופר בפקדון ומפסל. ואם תשיבני שאין השטאה שייכא בכפירה אלא כשאומר לו מנה לי בידך והוא אומר הן. הלא תראה שגם בדין האומר מנה לי בידך ואמר להד"ם וחזר ואמר פרעתי שהוחזק כפרן לאותו ממון שהסכימו כל הפוסקים שצריך שתהא הכפירה בב"ד כתב בעל התרומות שער מ"ב ופסק בטור ח"ה סי' ע"ט כמותו דאפי' היכי שהכפירה היתה שלא בב"ד אלא בפני עדים יש חילוק בין היכי שאמר לעדים אתם עדי שאז אם חזר ואמר פרעתי קודם לכן אינו נאמן ובין היכי שלא אמר אתם עדי שאז נאמן לומר פרעתי בכל ענין וע"כ הטעם הוא דכשלא אמר אתם עדי יכול לומר שמשטה היה בו מה שאין כן כשאמר אתם עדי. אבל בכופר בפקדון בפני עדים אין דרך לומר ע"ז אתם עדי דגבי מנה לי בידך והוא אומר להד"ם שהוי קצת הודאה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי שייך לומר דאמר המלוה אתם עדי שהוא אומר להד"ם כאשר מבואר מעצמו מדברי בעל התרומות משא"כ בכופר בפקדון וא"כ אפי' היכי דכופר בפני עדים יוכל לומר אח"כ דלא נתכוון אלא להשטות ולא מפסל בהכי ולהכי כתב הרי"ף והנמשכים אחריו דכפירה בב"ד ולא מטעם שכפירה צריכה דוקא ב"ד ואין ה"נ אם היתה הכפירה בפני עדים באופן שניכר שלא נתכוון אלא לכפור ולגזול פקדונו ודאי מקרי גזלן וכי תימא מ"ש הכא מדין האומר מנה לי בידך וכו' דשם לא הוחזק כפרן כ"א דוקא היכי שהיתה הכפירה בב"ד. שנא ושנא הוא דהתם הוי טעמא דאין אדם מגלה טענותיו אלא בב"ד וכן משמע מדברי בעל התרומות שער הנ"ל וגם מדברי הב"י סי' ע"ט משמע כן שעל מה שכ' הטור שם וכן נמי שהכחישוהו עדים אם לא היתה הכפירה בב"ד לא הוחזק כפרן כתב הב"י ובפרק חזקת הבתים אמרינן דהיכי דאשתעי מילי אבראי ולא טעין ואתא לבי דינא וטעון לכ"ע חוזר וכת' הרא"ש אפי' סותר כל דבריו הראשונים מ"ט עביד אינש דלא מגלה טענותיו אלא בב"ד. ומדהביא הב"י דברים אלו במקום זה ש"מ דס"ל דהיינו טעמא דבעינן הכא דוקא דיהא הכפירה בב"ד וא"כ בנדון דידן דכפר גם בפני שלוחי הקהל וראש הקהל וע"פ כפירתו נתפס בתפיסה ובמאסר פשיטא דלא שייך לומר דנתכוון להשטות וגם שלא רצה לגלות טענותיו דמה טענות היה לו לטעון על פקדונו כ"א להחזירו לבעליו ומדכפר בו ודאי נתכוון לגוזלו וא"כ פשיטא ופשיטא דסברא הוא דהוחזק כפרן אפי' שלא בב"ד וכיון דאחזיקינן עד זה בכופר בפקדון א"כ פשיטא דאין להכשירו מטעם שמא מלוה ישנה היה לו עליו על המפקיד כאביי דפ"ק דמציעא דהא כבר כתבו התוספות שם דבגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכן בהרא"ש שם וכיון שכן הוא א"כ כל הגיטין שחתם עליהם העד הנזכר הם פסולים חלילה. אבל כאשר עבר עיוני בדברי העדיות ראיתי שלפי הנראה מדברי האנשים שהיו אז שלוחי הקהל שהעידו על גופא דעובדא נראה שבשעה שמסר בעל הפקדון חבילתו ליד הנפקד הנ"ל לקחה הנפקד מידו כמות שהיא ולא בדק מקודם מה שהיה בתוכו ואם היה בתוכו כיס עם מעות או לא. ובשעת שהחזיר לו פקדונו ובדק המפקיד ולא מצא כיסו בתוכו ושאל אותו היכן הוא כיסי אז השיב לו כענין לא ידעתי משום דבר רק מה שהנחת אתה נוטל משום דבשעה שהפקיד בידו לא הראה לו הכיס א"כ נראה שאין ענין זה כלל לדין הכופר בפקדון דפסול לעדות המוזכר בגמרא דלא שייך זה אלא כשטוען הנפקד דבר מסויים כגון פרה או טלית מסרתי והפקדתי בידך ממש והוא טוען להד"ם והביא המפקיד עדים כדבריו דהתם אע"ג דלא ראו עדים שהפקיד אותו דבר שתובעו בידו. מ"מ כיון שתובע ממנו דבר זה הפקדתי בידך והנפקד טוען להד"ם והעדים מעידים שראו אותו חפץ בביתו או בידו ממילא ידעינן שנפקד טען מתחלה שקר וכופר בפקדון היה ולא נתכוין אלא לגוזלו ולכך נפסל לעדות בכפירתו כגזלן גמור כמבואר למעלה. אלא שיש לומר שמא לא נתכוון בשעת כפירתו לגוזלו אלא שנאבד ממנו ולא ידע היכן הוא ולכך כופר בו ואשתמוטי קא משתמט סבר עד דבחשנא ליה ואשכחנא ליה כדאמר התם בגמרא לכך מוקי לה התם כגון דאתי סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא דכפר ביה איתיה לפקדון בביתיה והוא ידע ביה וא"כ לא נתכוון בכפירתו אלא לגוזלו ולכך נפסל לעדות ע"י כפירתו. אבל בנדון דידן שלא כפר בפקדון לומר לא הפקד' בידי שום חבילה אלא שאמר אמת שהפקד' בידי חבילתך והרי היא זו ומה שהפקד' אתה נוטל ולא ידעתי משום כיס כי לא הראת לי בשעה שהפקדת בידי חבילתך שיש בתוכו איזה כיס מעות ולא ידעתי מזה דבר וגם המפקיד אינו מכחישו לומר הגדתי לך והראתי לך שיש בתוכו כיס מעות ומסרתיו בידך אלא שלפי הנראה מדברי העדיות גם המפקיד הודה לדבר שלא הראה לו שום כיס כשמסר בידו חבילתו. א"כ כשהנפקד טוען בשעה שהחזיר לו חבילתו לא ידעתי משום דבר ומה שהנח' אתה נוטל. לא מקרי זה כופר בפקדון אפי' כשהעידו עדים דהוי בביתיה וגם לא שייך הכא טעמא דאשתמוטי קא משתמט כאשר מובן מעצמו והאריכו' בראיות על זה הוא דברי מותר. אלא שבנדון דידן צריך לעיין אם לא מקרי נחשד על הגניבה מטעם שיש רגלים לדבר וידים מוכיחות שהוא גנב ולקח הכיס מתוך החבילה כדי לגוזלו. שהרי מצאו העדים הכיס בחדרו בחור שבכותל ומסתמא הוי ידע ביה דוגמא מה דאית' בגמ' התם כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא דכפר ביה איתיה לפקדון בביתיה והי' ידע ביה אי נמי דהוי נקיט ליה בידי' וא"כ ה"נ הוה ידע ביה והוא בודאי גנבו והניחו שם ומבואר בכל הפוסקי' שגנב פסול לעדות הוא:

אבל גם בזה נראה שיש לחלק בדברים נכונים וברורים בטעמא דדוקא התם דכופר בפקדון הוא אלא שיש לטעון בעדו שמא לא נתכוון בכפירתו זאת לגוזלו. אלא שמא נאבד ממנו ואשתמוטי קא משתמט עד דמשכח ליה בזה אמרינן כיון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא הוה הפקדון בביתי' והוה ידע ביה א"כ לא שייך לומר דשמא נאבד ממנו בשעת כפירתו ואשתמוטי קא משתמט ולכך מפסל אבל בנדון דידן דלפי מה שהצענו לא מקרי זה כופר בפקדון אלא שיש להוכיח מזה שנמצא בחדרו שהוא גנב הכי' מתוך החבילה א"כ יש לומר דאין זו סברא מוכרחת לומר שמאחר שמצאו הכיס בחור שבחדרו ודאי הוא שהוא גנבו ולקחו והניחו לשם דשמא אדם אחר לקחו והניחו שם ולא הוא ואף את"ל דמה שאמר בגמרא דבשעתא דכפר איתיה לפקדון בביתיה והוא ידע ביה אין הפירוש שיצטרכו העדים להעיד שהם יודעים שהוא הוה ידע ביה אלא הוה פירושו דכיון דהיה בביתיה וברשותיה בודאי הוא דהוה ידע ביה וא"כ בנדון דידן נמי אפי' אם נאמר שהוא לא לקחו אלא אדם אחר מ"מ גם הוא הוה ידע ביה היכן הוא והואיל ולא החזירו לבעל הפקדון אלא שאמר לא ידעתי שום דבר א"כ נתכוון להחזיק בו או לחלוק עם הגנב אע"פ כן אין לפוסלו מטעם זה וראיה מדברי הריב"ש בתשובה סי' רס"ו וז"ל שם וכן אין לבטל הקדושין מחמת מה שהעידו וכו' על פסלות אחד מהעדים המעידים על הקדושין מחמת הגניבה שהרי שנים מן שלשה העדים לא העידו עליו שגנב אלא שחלק עם הגנב ושקבל הגניבה מיד הגנב ושהכריחוהו בדין להחזירה וכיון שכן אינו נפסל אלא הגנב עצמו כההיא דפ' זה בורר חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחולש' וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דכורטייא. ולא המקבל גניבה ממנו ולא אפי' החולק עמו ולא אפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו אין המשלח מתחייב דאין שליח לעבירה כדאמרינן פ"ק דמציעא אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו לי הכי נמי דמחייב שולחן וכו' עכ"ל. וא"כ הרי מבואר שאינו נפסל בשביל דהוה ידע מהגניבה ולא הודיע לבעלים היכן היא אפי' היה דעתו ליטלה לעצמו או לחלוק עם הגנב כיון שאין כאן עדות ברורה שהוא עצמו גנבה. ואע"ג שבשתי תשובות שבמרדכי פרק הספינה משמע שכשיודע שהדבר הוא נגנב והגנב נתנו לידו חייב להחזירו לבעליו ואם החזירו ליד הגנב חייב לשלם כמו שכתב במעשה שאשה אחת גנבה מבעלה והפקידה אצל אשה אחרת כדאיתא התם באריכות ע"ש. צריך לומר שאע"ג שחייב להחזירו לבעליו מטעם דחייב בהשבת אבדה לבעליו מ"מ לא נפסל לעדות אפי' היכי שהחזיק הגניבה לעצמו או חולק עם הגנב כ"א דוקא היכי דגנב בעצמו (יישוב על דברי הריב"ש שכתב האומר לחבירו צא וגנוב לי וכו') אך שצריך לישב מה שכתב הריב"ש דאפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו אין המשלח מתחייב והא על כל פנים חייב להחזיר הגניבה לבעליו מטעם מצות השבת אבדה וממילא א"ל החזירם חייב לשלם. וכדמשמע בהדיא מדברי המרדכי דפ' הספינה. והסברא נותנת כן דהא אפי' הלוקח מגנב מפורסם ק"ל דחייב להחזיר הגניבה לבעלים בחנם וכשאינו מפורסם מקבל הדמים מהבעלים מתקנת השוק אלא שלאחר שנתייאשו הבעלים דהוי יאוש ושינוי רשות קנה הלוקח החפץ לפי' ר"י כמבואר בטור ח"ה סי' שנ"ו וא"כ כ"ש האומר לחבירו צא וגנוב לי וגנב ונתן לו שחייב לשלם לבעלים ובדברי הריב"ש משמע שפטור מטעם דאין שליח לעבירה וכמו שהביא ראיה מהגמרא. ודברי הגמרא גופה בלא דברי הריב"ש יש ליישב דהא דמשמע בגמרא דהיכי דקאמר צא וגנוב לי דאין שליח לעבירה היינו לענין היכי שמתה הבהמה שגנב קודם שהגיע ליד המשלח שאין המשלח חייב באחריותה כאלו גנבה בעצמו והכי משמע מדברי המפרשים. אבל אם הגיע ליד המשלח י"ל דאין הכי נמי שחייב להחזיר ליד הבעלים ואם לא החזירה חייב בתשלומים כדברי המרדכי דפ' הספינה. אבל דברי הריב"ש שכתב והלך וגנב ונתן לו אין המשלח מתחייב וכו' צריכים ישוב. וצריך לומר ג"כ דהא דכתב הריב"ש שאפי' שאמר צא וגנוב לו והלך וגנב ונתן לו אין המשלח מתחייב וכו' ר"ל אינו מתחייב מטעם שיהא נקרא גנב ליפסל לעדות או לחייב בתשלומין תיכף ומיד אע"פ שלא הספיקה להגיע לידו ואם הגיע לידו צריך להשיבה לבעלים וא"ל השיב אין הכי נמי דחייב. כלל העולה דאין נפסל לעדות מטעם שהיה יודע מהגניבה אלא דוקא היכא שגנב מעצמו:

ועוד נראה לומר דבנדון דידן אפי' היה שטוען המפקיד שמסר ממש הכיס ליד הנפקד ממש והנפקד טוען להד"ם שלא הפקדת בידי שום כיס וכופר בפקדון ממש. (ביאור האוקימתות דפ"ק דמציעא דאוקמי הגמרא כגון דאתי סהדי א"נ דנקט ליה בידי' וכו') ואח"כ מצאו הכיס בחור שבכותלו אפי' הכי לא היה נפסל לעדות משום דשייך שפיר הכא טעמא דאשתמוטי קא משתמט והא דאוקי בגמרא דכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההוא שעתא דכפר איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי דנקיט ליה בידי' ומשמע מדברי הפוסקים דהוי פירושו דכיון שנמצא ברשותו מסתמא הוה ידע ביה ונפסל לעדות. היינו היכא שהגניבה היא בהמה דאז כשהעדים מעידים דבשעתא דכפר ביה הוה בביתיה מסתמא הוה ידע בה דהא נראית לכל ונפסל מיד לעדות ולהכי קאמר נמי בפ' הגוזל קמא אמימרא דרב ששת דקאמר התם הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין וכו' מתיב רמי בר חמא ושכנגדו חשוד על השבועה וכו' ואם איתא משעת כפירה אפסיל ליה ומשני אמרי הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא סבר אשתמוטנא ליה אדאזלינא ומייתינא ליה תדע דאמר רב אידי הכופר במלוה כשר לעדות הכופר בפקדון פסול לעדות דמשמע דלא שייך לומר דסבר אישתמיטנא אלא היכא דקאי באגם אבל אי הוה קאי בביתיה וברשותיה שהוא דר שם לא הוה שייך לומר דמשתמט והוה נעשה גזלן מיד משום דהתם איירי בבהמה משום דסתם אונסין דקרא היינו שבורה ומתה דשייך גבי בהמה ולכך קאמר דקאי באנס דלשון זה לא שייך כ"א בבהמה ולכך אי הוה קאי בביתיה הוה ידע בה אבל כשהפקדון הוא דבר קטן הכמות כגון כיס של מעות וכיוצא בו אפי' אי אסהידו סהדי שראו אותו באיזה מקום מונח בביתו אין זה ראיה שהוה ידע ביה ושייך שפיר לומר ביה אישתמוטי קא משתמט אלא א"כ שמעידים העדים שבשעה שכפר ביה הוה נקט ליה בידים ממש. והיינו נמי דמסיים באוקימתא דבפ"ק דמציעא אי נמי דנקיט לה בידיה ר"ל בפקדון דבהמה איירי דאסהידו דההיא שעתא דכפר ביה הוה בביתיה והוה ידע ביה מסתמא ואי הוה הפקדון דבר קטן הכמות ומיטלטל איירי דאסהיד דההיא שעתא הוה נקט ליה בידים (ישוב על דברי הטור וחה"מ פ כ"ב וסי' רצ"ד שהן נראין קצת כסותרין אהדדי) ובזה יתיישב נמי שפיר לישנא דהפוסקים דלפעמים כתבו לישנא דהוי בידיה ולפעמים כתבו לישנא דהוי ברשותיה כגון הטור ח"ה סי' צ"ב כתב וז"ל התובע לחבירו מלוה שהלוהו וכפר אע"פ שמביא עדים להכחישו אפ"ה אינו חשוד כל זמן שלא נשבע אבל הכופר בפקדון הוי חשוד אע"פ שלא נשבע וכגון שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר הא לאו הכי לא עכ' משום דשם איירי בהפקיד בידו מעות וכיוצא בו דומיא דכופר במלוה דאיירי ביה דסתם הלואה הוא מעות שלהוצאה נתנה דומיא לזה איירי הא דכתב עלה אבל הכופר בפקדון וכו' ולכך כתב שצריך שיש עדים שראוהו בידו בשעת שכפר. אבל בסי' רצ"ד כתב הטור וז"ל תבעו הפקדון וכפר ביה מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונס ופסול לעדות ולשבועה בד"א שיש עדים שבשעת שכפר בו היה ברשותו וכו' עכ"ל משום דשם איירי בפקדון דבהמה דהא התם אתו למכתב דין דהכופר בפקדון נתחייב באונסין וסתם אונסים הכתובים בתורה גבי שומרים הוא שבורה ומתה דשייך גבי בהמה כדלעיל וזה טעמו ג"כ של הרמב"ם והסמ"ג שכתבו ג"כ לשון ברשותו במקור דין זה ובזה יתיישב הכל כהוגן ולא נצטרך האריכות הדקדוקים שכתב כ"ת. ואם כן בנדון דידן נמי שמצאו העדים הכיס בחור שבכותל אפי' היה טוען מתחלה עליו ממש להד"ם וכפר בפקדון ממש אפ' לא נפסל בעדות בכפירתו משום דשייך ביה ג"כ שפיר טעמא דאשתמוטי קא משתמט עד שימצא אותו אע"ג שהעידו עדים שמצאוה בחור שבכותל אין זה ראייה שהוא ידע ביה כי אפשר שנטלו מה שנטלו והטמין אותו שם והוא לא ידע ביה. וכל שכן לפי מה שכתבנו למעלה דנדון דידן לא הוה כופר בפקדון כלל וגם אין ראיה מזה שהוא גנבו אלא שאפשר שאדם אחר גנבו ואפי' הוה ידע ביה לא מפסל בשביל זה לעדות. ואם באנו לפוסלו מטעם דהודה בעצמו הודה שהוא גנבו רק שהתנצל בפני הרב בטענה באמרו שהיה לו על המפקיד מלוה ישנה. ועוד אמר שעשה תשובה על מעשה זה שעשה כמבואר בקונטריס של העדיות וא"כ הוי ליה ג ופסול לעדות לא מסתבר לומר כן דהרי הגמרא ערוכה היא מימרא דרבא בפ"ק דסנהדרין ובפרק זה בורר דאין אדם נפסל ע"פ עצמו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ופסקוהו כל הפוסקים ואע"ג שכתב הרמב"ם והביאו הטור ח"ה סי' צ"ב שאין ראוי לעשותו עד לכתחילה. מ"מ פשוט הוא שאין לפוסלו בדיעבד והעדיות שהעיד וממקומו הוא מוכרע שהרי איתא התם דהוא ואחר מצטרפים להרוג את הרובע. ומה שכתב כ"ת דאפשר לחלק דמ"ש אין אדם נפסל על פי עצמו היינו היכא שבא להודות וכו' ואף שרוצה לעשות תשובה איכא למימר שמא איערומי קא מערים שהוא רוצה לפסול עדותיו שהעיד כבר אבל היכי שאנו רואים שאדרבא הוא רוצה להתנצל עצמו ולומר שלא חטא רק שע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא כגון הכא שהוא אומר עכשיו שהוא הודה אז בפני ראשים שעשאו ור"ל שמחמת תשובה עשאו וכיון שאנו אין מחזיקין אותו לתשובה מעליותא הוא נתפס בדבריו לפוסלו ע"י זה עכ"ל הנה לא מסתבר לי לחלק הכי דהא דאין אדם נפסל ע"פ עצמו לא מסברא בעלמא אמרו כן אלא מדינא כדאיתא התם רבא אמר דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופרש"י כלומר ע"י עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות וכיון דמן התורה הוא דאינו נפסל ע"פ עצמו מטעם קורבה אין לחלק בשום אופן. גם מה שכתב כ"ת שיש לפסלו מטעם ששפטו אז השלוחים והראשים שהוא עשה הגניבה בעצמו ומאן יימר לן דלא הוי כמו ראו עדים בהדיא והוי כמו אנן סהדי מתוך אומדנות המוכיחות על אמתת הדברים. כל אלה הדברים רחוקים לפסול אדם ע"י אומדנות כאלה דלא שייך לומר אנן סהדי אלא בדבר דקים להו לרבנן באיזה דבר או בדבר שהוא מנהג קבוע דאז אמרינן דאנן סהדי דודאי נעשה והוי כמו עדות. דוגמת מה שכתב בעל תרומת הדשן סי' ר"ז בדין סבלונות אבל לא בכיוצא בנדון דידן וגם מוכרע מהא דפ"ק דסנהדרין דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאנסי הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך וכו' רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו וכו' ופרש"י ונהרג הרובע ופלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה לגביה חבריה ולא מהימנינן ליה לגביה דידיה ופסקוהו כל הפוסקים והנה מאחר שהוא בעצמו מודה שרבעו לרצונו ועד אחד מצטרף עמו ואנחנו פלגינן דיבוריה להרוג את הרובע אין לך אומדנות גדולות מזה שנרבע לרצונו כדבריו וגם דבר זר הוא לפלוג דיבוריה ואפ"ה אינו נפסל ע"פ עצמו ונהרג הרובע על פי עדותו:

גם אין להסתפק בזה אם יש לפסלו מחמת שיצא עליו אז הקול בכל הקהלה שגנב או כפר באותו הפקדון וגם בסבת זה נתגרש מתוך הקהלה הוי כמו קול דאתחזק בי דינא דחוששין לו לענין דין פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה דאיתא פ' בתרא דגיטין ופסקוהו כל הפוסקים. דדבר פשוט הוא דכיון דנתברר אח"כ שלפי ענין המעשה שהיה לא נפסל לעדות מן הדין או אם עשה תשובה אח"כ פשוט הוא שחוזר אח"כ להכשרו הראשון וא"ל דמאחר שלא נתברר הכשרו אז מיד כ"א עתה לאחר כמה שנים שכבר נתגרשו כמה נשים בגיטין שהיה הוא חתם עלי' בעד ושיצא עליהם קול ערעור מחמת שחתם עליהם העד הנ"ל וא"כ כבר יצא הקול איך שיש צד ערעור של פסול על הגיטין קודם שנשא האשה והוי כמו קלא דמקמי קדושין דחיישינן ליה אלא שעכשיו אנו רוצים להכשירו וא"כ באנו לפלוגתא דאמוראי דאיתא התם אי מבטלי' קלא אי לא ואע"ג דפסק הרא"ש והטור בנו דמבטלין קלא הלא כתב בשם הרמ"ה דלא מבטלינן קלא אלא כשנתברר שאותו הקול שקר היה כגון שבאו אותן העדים שתלו בהן הקדושים לומר שנתקדשה בפניהם באו ואמרו להד"ם אבל אם לא נתברר ששקר היה אלא באמתלאות וצד ספק וכו' לא מבטלינן הקול. הלא אף את"ל דבנדון דידן נמי היה כן שיצא עליו קלא דלא פסיק ממש שכפר בפקדון או גנב ועכשיו אין אותן העדים אומרים ששקר היה אלא שהגידו לנו מעשה שהיה כך היה ועל פי אותו ענין המעשה שהיה אנו מכשירין אותו כנזכר למעלה וא"כ י"ל דהוי כמו אמתלא וצד ספק דלא מבטלינן עלה קלא דקדושין. דבר פשוט הוא שלא נאמרו דברים הללו אלא באשה שיצא עליה קול שנתקדשה בעדים כמבואר בכל הפוסקים אבל אם ניתן איזה גט ויצא איזה ערעור ולעז על הגיטין הן מצד העדים או פסול אחר ואח"כ נתברר על פי מורי הוראות וחכמי הדור שאין באותו ערעור ולעז כדאי לפסול הגט וכי אינו חוזר הגט להכשרו הראשון מה שנתפרסם הפוכו ומצאנו בכמה תשובות של הגאונים קמאי ובתראי שיצאו ערעורים על הגיטין וע"פ הוראת' חזרו להכשרן הראשון ומה לי ערעור פסול דמחמת פסול עדות או ערעור אחר. ובהדיא נמצא בתשובות הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' על ענין גט אחד שיצא עליו ערעור שפסלו עד אחד שהביאו עדים שגנב והשיב עד שפסלו מעידי הגט אם הביאו עדים שראוהו שגנב הוא פסול והגט אינו גט וכו' ומה שאומר כי עשה תשובה שראוהו שהי' מתענה ומניח תפילין וכו' אין זה תשובה להכשירו עד שיעשה השבה מן הממון שלקח וכו' עכ"ל. הלא מבואר מדבריו שאם היה שלא הביאו עדים שראוהו ממש שגנב או אם היה מתברר שעשה תשובה כהוגן והשיב הממון שלקח היה הגט כשר אע"פ שיצא עליו קול ערעור. (ביאור על דברי הרשב"א במה שכתב דאפי' איתתא מפקינן וכו וקלא דלא פסיק וכו ). ומה שנמצא שכתב הב"י אה ח"ה סי' ל"ד בשם הרשב"א בתשוב' וז"ל ואם יצא עליו קלא דלא פסיק חוששין לו ואין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו וכו' ואעפ"י שבחזקת כשר היה ואין פוסלין אותו בקלא דעלמא מ"מ מיחש חיישינן ליה דאפי' אתתא מפקינן מנטען בדבר מדומה (פי' לשון חשד כדאית' פ"ב דיבמות) וקלא דלא פסיק כ"ש זה שאין מוסרין לו שבועה וכ"ש דלא מפקינן ממונא אפומיה דהא תניא שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו אנוסים היו וכו' ומקשינן עלה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרינן אוקי גברא אחזקתי' ולא אמרינן קלא דלא פסיק אלא בדליכא אויבים וכו' כדאיתא פ"ב דיבמות עכ"ל משמע מדבריו דבשביל קול לא מפקינן ממונא אפומיה ומשמע אפי' אם כבר נתקבל עדותו מדמייתי עלה ההיא דשנים שהיו חתומים על השטר וכו' דהתם כבר נתקבל העדות וכ"ש דלא מפקינן אשה מבעלה ע"י גט שחתם עליו עד כזה. אבל מבואר מעצמו הוא דהרשב"א איירי שיצא עליו קלא דלא פסיק שעבר איזה עבירה ואפשר שאיירי באיסור ערוה ויצא עליו עידי כיעור וקלא דלא פסיק כמבואר בפ"ב דיבמות ולכך מסיים ולא אמרינן קלא דלא פסיק אלא בדליכא אויבים וכו' כדין הנטען על האשה דפ"ב דיבמות שע"פ אותן העדיות היה הדין דמפקינן האשה מהנטען כיוצא בזה יצא קול על איזה עד הבא להעיד וס"ל להרשב"א דהדין נותן שכיון שמספיק אותו עדות לאפוקי אתתא מהנטען כל שכן שיספיק שאין מוסרין לו שבועה ולא מפקינן ממונא אפומיה דס"ל להרשב"א דזה הוי כמו שהעידו עליו שבא על הערוה שהוא פסול לעדות לדעת כל הפוסקים כמבואר בטור ח"ה סי' ל"ד ושלא כדברי רבינו ירוחם דכתב דאפי' חשוד בקלא דלא פסיק כשר לעדות חוץ מלעדות אשה. או שהרשב"א איירי שיצא עליו קלא דלא פסיק כאותו קול דאתמר גבי פנויה שיצא עליה קול שנתקדש' בפ' בתרא דגיטין תרי מתרי והלכו למ"ה ה"נ יצא קול בזה העד באופן שאם יבאו אותן העדים בפנינו ויעידו עדותן היה נפסל מן הדין על פיהם ולכך אין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו כל זמן שלא נתברר ע"פ הדין שאין באותו עדות כדי לפוסלו. אבל אם באין אותן העדים שתלוי הקול בהן ואנו שומעין עדותן מפיהם ונתברר לנו שאין באותו ענין שמעידין עליו כדאי לפוסלו ע"פ הדין דבר פשוט הוא בעיני שאף הרשב"א מודה בזה שחוזר לכשרותו ולחזקתו הראשונה וזה נראה לי ברור בדברי הרשב"א:

ואחר כל דברי האמת והצדק שביררנו והוכחנו שעל פי הדין אין לעד זה דין עד פסול א"כ לרווחא דמילתא נוכל ג"כ לצרף עוד לזה שריותא מחמת מה שנוהגים המסדרי גיטין להזהיר העדים שיהרהרו בתשובה והועתק מנהג זה מספר א"ז וא"כ מסתמא העדים עושים כן ומקבלים על עצמן לשוב ממעשיהם הרעים שבידם הוי כאלו בא לפני ב"ד ומקבל עליו שלא לעשות עוד וא"כ יש לסמוך בזה ארבינו ירוחם והב"י מביאו בסי' ל"ד דדוקא במועלי' בשבועות ובטבח הצריכים לילך למקום שאין מכירין אותו כמבואר בפוסקים אבל בשאר עבירות די לו שילך לב"ד שבעירו ויקבל עליו שלא לעשות עוד דנוכל לומר דהרהור שעושה לפני הרב המסדר הגט ומקבל על עצמו שלא לעשות עוד הוי כאלו בא לפני ב"ד עירו. ומה שהרא"ש בתשובותיו כלל מ"ה סי' ג' פסל הגט מחמת שהעידו על עד אחד מעידי הגט שגנב אף את"ל שגם בימי הרא"ש היה המנהג כן שהרב המסדר היה מזהיר העדים שיהרהרו בתשובה אעפ"כ יתיישב שפיר שהרא"ש פסל אותו הגט משום דהרהור תשובה אינו מועיל אלא לאחר שהושב הממון שגנב לבעלים אבל בעוד שהממון בידו לא יועיל שום תשובה ותענית וכמו שמפורש בהדיא בדבריו שכתב אין זה תשובה להכשירו עד שיעשה השבה לממון שלקח וכו' כמבואר למעלה. וכן כתב בפרק זה בורר ובשאר כל ממון אם בא בידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו ולכך פסל הרא"ש אותו הגט ולא הועיל שם הרהור תשובה והא דמשמע מדברי מהרי"ק בתשובותיו סי' פ"ה במעשה באונס שקדש בפני אונסים שקדושיו קדושין מטעם שמא הרהרו בתשובה היינו משום דאונסים נפסלו מחמת עבירה לשמים כמובן מעצמו ולא עבירת ממון ולכך ע"י הרהור תשובה חוזרים להכשר עדות אע"ג שלענין כפרת העונות שעברו צריכים עדיין תעניות וסיגופים לפי עונש חטאם מ"מ כדי שיוכשרו לעדות די בזה ובזה יתיישבו ג"כ דברי מהר"ם פד"ו בסי' ל"ז דמשמע מדבריו דע"י הרהור מהכשר לעדות דלא כתב כן אלא מאותו שהעיד איך שאותו עד המיר דתו כמבואר שם בדבריו ולא אאותו שהעיד עליו שגנב לפי שאותו עד לא מתכשר כ"א בחזרת הממון ולכך כתב בדבריו בתחלת התשובה וגם לא השיב הגניבה שלענין זה אין תשובה מועלת כי אם השבת ממון. וכן בפ"ב דקדושין דאמרינן שם המקדש אשה ע"מ שאני צדיק אפי' היה רשע כל ימיו הרי היא מקודשת דחיישינן שמא הרהר בתשובה היינו שע"י הרהור תשובה שמקבל על עצמו לעשות תשובה שלימה ולשוב ממעשיו הרעים לא נחשב עוד רשע לשמים וק"ל. וא"כ בנדון דידן נמי שכבר הושב הממון לבעלים תכף אף את"ל שלא השיבו מדעתו ומרצון עצמו מ"מ לא נשאר אותו ממון בידו הלכך מתכשר שפיר ע"י ההרהור שקבל במחשבתו או אפשר ע"י דבור כנהוג לשוב ממעשיו הרעים ואין להסתפק בזה שמא לא עשה הרב כן שכך מנהג קבוע הוא בארצות הללו בפרט בגט זה האחרון שבא עליו הערעור מסתמא מעלת כ"ת היה המסדר. ובפרט שהמעשה שנעשה הוא מימים רבים זה עשרים שנה ואחר זה היה מוחזק בחזקת אדם כשר שהרי לקחו אותו גם הרבנים הקודמים לחתום בעידי גיטין מסתמא היה נוהג בתום וביושר ובלתי ספק שהרהר תשובה שלמה בעת שהתעוררו אותו על זה מאחר שהיה ידוע לו לעצמו שהיה עבירה מה בידו. וכפי הנראה מתוך התנצלותו נראה שריח תורה יש בו ומסתמא היה יודע שע"י גניבה נפסל אדם לעדות ובלתי ספק נתעורר לתשובה שלימה ובלתי ספק שעשה ג"כ תשובה במעשה. הגם שעל שריותא דא לחוד לא היינו סומכים כל כך מאחר שאין התשובה מבוררת בעדים מ"מ מאחר שכבר הוברר אצלינו שמצד הדין אין לעד זה דין עד פסול כמבואר למעלה א"כ יש לצרף ג"כ שפיר שריותא דא לרווחא דמילתא לדינא דלעיל דביררנו ויש לסמוך על כל הנ"ל בלי שום פקפוק ולהכשיר כל הגיטין שחתם עליהם עד הנ"ל ושלא להוציא לעז ח"ו על כל הנשים שנתגרשו כבר בגיטין שנחתמו בעד זה שלא להרבות ח"ו פסולי משפחה בישראל נאם המדבר באמת בצדק ובמשפט איש בריתו דמכ"ת הטרוד כעת בטרדת הזמן בלימודים התורניים כדי לרוות צמאון בני ישיבתי הגדולה הרמה והנישאה יצ"ו השם יוסף עליהם. מאיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"ץ זלה"ה:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה