מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה פ
קול נהי ובכי תמרורים. נשמע אלי עד למרומים מבני קדושים ובני יחס בהדורים. הוציאו עליהם קול נחשד ונחשדת גמורים. ועל זה דוה לבם ובוכה נפשם במסתרים. ואמרו נלכה אל המורים. אשר לפנינו מאירים. שיצאו לעזרת ה' בגבורים. להצילנו מן האנשים האמורים. לשונינו אתנו עלינו מגבירי':
ובראותי אנחותם כי רבה ודמעתם וצעקתם הבאה אלי לא יכולתי להתאפק לרוב הפצרתם ובקשתם. מלהעביר עיני על אותן העדיות שנגבו בב"ד על ענין זה והטענות שהיו ביניהם. והנה לא מצאתי בכלם שיהא בהן ממש וכדאי לדבר בהן אלא העדות שהעידה המשרתת של כמר שמעון מרת מרים וז"ל איך אונ דער בחור משה זיין אין הויז גישטנדן דא האבן מיר די קאמיר אפין גיזעהן דא האב איך גיפרעגט יוכבד בתו הבתולה של כמר ראובן כ"ץ ווארום איז דיא קאמיר אפין. והשיבה הבתולה הנ"ל רחל אשת אבי איז ארויס גגאנגן. ושוב חזרה ואמרה איך וויל דיר זאגן דען אמת. שמעון איז ארויס גגאנגן אזו האב איך זיא אן גשריאן וואז זאלין דיא דברים והשיבה עס איז וואר ער איז אין דר קאמיר גיוועזין אונ דס קינד האט גיוויינט האט ער עס אן גישריאן. וכן טען ראובן כ"ץ שאחר חג הפסח כשנסע והלך מביתו צוה לבתו הבתולה יוכבד והיא בת ט"ו שנים שתשכב בחדר אשתו מרת רחל הנ"ל. וכאשר בא שוב לביתו הגידה לו בתו הנ"ל איך ששכבה היא עם תינוקת אחת בחדרה במטה אחת והאשה מרת רחל במטה אחרת סמוך לה. ושמעה פעם אחת ששמעון גער בלילה באותו חדר ששכבו שם בתינוקת שלה שהיתה בוכה שלא תבכה. ואז נבהלה בתו ומשכה המכסה על ראשה. והנני מאמין לבתי שהאמת אתה:
ועוד טען שאחיו לוי כ"ץ הגיד לו שהעולם מרננים אחרי רחל אשתו איך שהיא מזנה תחתיו עם בעל בית דירתו כמר שמעון ואז עשה שמירה על זה בליל פסח ולא רצה לכנוס לישן בחדר אשתו הנ"ל ונתן אמתלא לדבר שהוא חש בראשו ורוצה לשכב בבית החורף ועשה עצמו כאלו ישן ובאת אשתו הנ"ל לעורר אותו משנתו ואמר לה שמעון מאי אכפת לך והלכה היא לישן בחדר שלה וגם לשמעון הב"ב היה לו חדר בביתו סמוך לחדרה ואח"כ יצא ראובן בנחת לתוך הבית ושמר הדבר אם יכנוס שמעון לחדר שלה אם לאו והמתין שם בבית עד קודם אור הבקר ואז יצא שמעון מחדר שלו לחצר וכשבא מן החצר אז הלך הנה והנה בבית ואח"כ היה נוקש כמה קשקושים באצבע על הדלת של חדר אשתו רחל. ואח"כ נכנס שמעון לחדר שלו והניח דלתו פתוחה ומיד בזריזות הלך ראובן וסגר דלת של שמעון ונכנס לחדר אשתו ולא מצא אותו שם. וטוען ראובן שודאי היה נוקש על הדלת שלה לפתוח לה לזנות שם עמה או שהיא תבא אחריו לחדרו לזנות:
ועוד טען שהיתה מעוברת קודם הנשואין ושמא נבעלה לפסול ואסורה לו שהוא כהן שהרי ילדה לששה חדשים מיום הנשואין שנשא אותה כי הנשואין היו בי"ז בכסליו וילדה י"א סיון נמצא שאינו כ"א ששה חדשים פחות ב' ימים וילדה ולד נגמר צורתו בכל דבר וגדול כמו בן ט' חדשים וקול זה נתפשט ואע"פ שמת ביום הלידה אני חושד אותה שהיא המיתה הולד. וראייה לזה שדם יצא מן פיו של הולד שלא כדרך העולם וכל זה יש לי לברר ע"פ נשים נאמנות שהיו אצל הלידה וראו את הולד נגמר בצורתו ככל אופן הנזכר ואח"כ ראו שדם יצא מפיו שלא כדרך העולם ורחל השיבה שהכל הוא שקר והבת בת בעלה אינה נאמנת עליה כי היא מהחמש נשים ששונאות זו את זו. ועל טענת הולד השיבה שמראובן בעלה נתעברה ולא היה בו שום חידוש כי נפל היה ולא בן קיימא וביום לידתו מת ואפשר שרגיל לצאת דם מן הנפלים כי הרבה מיני מיתות בעולם. הן הן לשון ותורף עיקרי העדיות והטענות שהוגבו על ענין זה שנשתלחו לידי. ועל עדיות וטענות אלו נעמיד יסוד תשובתינו. וקודם שנבא לדון על נדון דידן צריכין אנו לסדר יסוד דינים הללו מדברי הפוסקים ואח"כ נבא לדון על הנדון שלפנינו:
תשובה (ביאור סוגיית הגמרא דיבמות הנטען על א"א וכו' לפי דעת הפוסקים). תנן פרק ב' דיבמות הנטען על אשת איש והוציאוה זה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא. ופרש"י הנטען וכו' והוציאוה ב"ד מתחת בעלה בשביל שאסרה עליו והלך זה ונשאה וכו' ובגמרא אמר רב ובעדים פרש"י הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזנתה עמו ובמסקנא מותיבנא שם ארב מהברייתא דקתני בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדים טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא. אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן. ומשני רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עידי. ומאי דוחקי' דרב לאוקמי למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו'. מתניתין קשיתיה מאי אריא דקתני הוציאוה וכו' אלא כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי. ואי בעית אימא הני מתנייתא רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' ופרש"י וא"א בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתנייתא דאמרי נפקא רבי אמרינהו דמפי' אשה מבעלה בקול כל דהו עכ"ל. ומסיק בגמרא שם והלכתא כוותיה דרב והלכתא כוותיה דר' קשי' הלכתא אהלכתא לא קשיא וכו'. קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי. קלא דפסיק ואיכא עדים כרב. והנה לא אאריך בפי' שיטת ההלכה לפי סברת הפוסקים אלא כללא דמילתא רבינו אלפסי כתב בהדיא במסקנא והני מילי מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסי' בקדושין פ' האומר אבעיא להו אשתו זינתה בעד א' מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ומדברי הרא"ש מבואר שם וכן בתוספות בשם ר"ת ור"י שר"ת בדבריו הראשונים ור"ח והלכות גדולות כולם מפרשים דהא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא היינו מבועל אבל אבעל לא אסרינן שום אשה אפילו בעדים שראו דבר מכוער ואפילו בקלא דלא פסיק דהא דמחלק בגמרא בין קלא דפסיק ובין קלא דלא פסיק הכל קאי כדי להוציא מבועל אבל מבעל לא דאין אשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה כדאיתא במסכת סוטה או בעידי טומאה שראו ממש כדרך מנאפים כדאיתא בכמה מקומות בגמרא וכדקאמר בשמעתין וב"ד לא מפקינן בעדים פ' בעידי טומאה. ועוד ראיות וקושיות אחרות שהקשה ר"ת דליכא לפרושי שתצא מבעל. אלא שאחר זה כתב הרא"ש ובשאלתות דרב אחאי פ' פנחס אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל היוצא וכו' וכתב דר"ת חזר לפרש כדברי השאלתות. ובשביל שכל הקשיות שהקשה ר"ת נשארו בתקפם לפי סברת השאלתות וכן סוגיא דשמעתין דמשמע דמבעל לא מפקי ב"ד אלא בעדים כתב דמהר"ם תירץ דברי שאלתות ודברי ר"ת האחרונים ופי' סוגיא דשמעתת' דהא דקאמר רב ובעדים אינו ר"ל עידי טומאה אלא עידי כיעור דבעידי כיעור מפקינן אשה מבעלה אליבא דכ"ע כמו בעידי טומאה. (ודוקא לענין נפשות אמרינן עד שיראה כדרך המנאפים אבל לענין לאוסרה על בעלה אסרינן בעידיכיעור כן הוא במרדכי בפ' ב' דיבמות בדברי מהר"ם) וברייתא פלוגתא דרבנן ורבנן איירי בלא עידי כיעור אלא הבעל עצמו ראה הדבר המכוער ועל זה מסיק הלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים פירוש שראו עדים הדבר מכוער דוקא הוא דמפקינן מבעל אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן. היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד. ומ"מ דוקא כשאין לה בנים כדמחלק בברייתא לענין להוציאוה מהנטען דנראה דה"ה לענין להוציאה מבעלה לפי סברא זו. ודוק. וסתר הרא"ש פירושו זה של מהר"ם בטוב טעם ודעת משום דלשון השאלתות כך היא ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן ואי כפירושו דמהר"ם תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן. ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער. ועוד דלא הוי ליה להשאלתות לאתויי ברייתא דרוכל יוצא אדבר מכוער בשני עדים דהא לפירושו דמהר"ם הברייתא לא איירי אלא בדבר מכוער בראיית הבעל. ע"כ כתב הרא"ש דנראה לו שהשאלתות מפרשים דברי רב בעידי טומאה. וברייתא דר' בעידי כיעור דרבי סבר דבעידי דבר מכוער מפקינן מבעל. ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ופסיק הגמרא הלכתא בקלא דפסיק הלכתא כרב דלא מפקינן בעידי כיעור אלא בעידי טומאה ובקלא דלא פסיק ועידי. כיעור מפקינן כר' ודוקא כשאין לה בנים כמו שכתבתי לעיל אבל בראיית הבעל לחוד אפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן ע"כ:
יצא לנו מזה דלפי פירושו של הרא"ש אף לדברי השאלתות לא מפקינן אשה מבעלה אם אין כאן עידי טומאה ממש אלא בחרתי דהיינו עידי כיעור וגם קלא דלא פסיק. אבל בראיית הבעל לחודיה דבר מכוער אפי' בקלא דלא פסיק ליכא מ"ד. ואע"ג דהמרדכי פ"ב דיבמות הביא פירושו של מהר"ם בדברי השאלתות ולדידיה בחדא מפקינן או בעידי כיעור ואפי' בקלא דפסיק. או בראיית הבעל ובקלא דלא פסיק. אנו אין לנו אלא פירושו של הרא"ש שהוא גדול שבאחרונים ורב מובהק ודבריו נכונים בטעמם כמבואר למעלה:
ולענין אם אנו תופסים דברי השאלתות לעיקר אפי' בזה הענין שפירשם הרא"ש. נראה דלענין קושטא דדינא אין לנו לפסוק כדברי השאלתות כלל שהרי כל המפרשים והפוסקים זולתו פירשו כל שיטת ההלכה אבועל דוקא אבל מבעל לא מפקינן בשום ענין ואופן אחר כי אם בעידי טומאה ממש. ואפי' רש"י ז"ל אע"ג דכתב ופירש וז"ל ואי בעית אימא וכו' דכי אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו וכו' ובשביל כך כתבו המפרשים בשם רש"י שהוא מפרש תצא מבעל מ"מ אינו מוכרח כל כך דיש לדחוק ולומר דרש"י בועל בעל קרי ליה דאחר שיצאה מבעלה הראשון ונשאת לבועל הבועל קרי בעלה ואע"ג שהרא"ש בסוף דבריו שפירש על דברי השאלתות מסיים וכך הוא שיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל הרי שכתב שגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כדברי השאלתות. הלא הב"י בטור א"ה סי' י"א לאחר שהביא דברי הרא"ש כתב ויש לתמוה עליו שהרי לפי שיטה זו שפי' דברי השאלתות דבקלא דלא פסק ועידי כיעור מפקינן מבעל. ולהרי"ף ולהרמב"ם לא מפקינן לה מבעל אלא בעידי טומאה כמבואר בדברי הרי"ף וכו' וכך הם דברי הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות ובפ' ב' מהל' סוטה. וא"כ האיך כתב הרא"ש על פירושו של דברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם. וצ"ל דלא כתב כן אלא משום דלפירושו בדברי השאלתות בעדים דקאמר רב היינו בעידי טומאה וכו' לכך הם מפרשים ג"כ הרי"ף והרמב"ם ודלא כר"ת וכו'. אבל במסקנ' פשיטא דאיכא בינייהו וכו' ע"ש. וכן מה שכתב הטור בסי' הנזכר בסוף דבריו אבל לרב אלפס ז"ל וכו' וכשיש בקול ממש או אם יש עידי כיעור מוציאה בין מבעל בין מנחשד וכו' וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כתב עליו הב"י דלפום ריהטא כתב כן שלא דקדק לבדוק אחרי דברי הרא"ש אבל לפי האמת אינו כן שהרי הרי"ף לא ס"ל בזה כדברי השאלתות ואף על מה שכתב וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כתב הב"י דיש לדון שאף על פי שהרא"ש כתב אותה שיטה. לפרש דברי השאלתות כתב כן ולאפוקי ממה שפי' ר"ת ומהר"ם בהם. ואין בזה הכרע שיסבור הוא ז"ל כן ואפשר שכדברי הרי"ף והרמב"ם ס"ל והביא הב"י שבתשובותיו נראה מדברי הרא"ש דאינו פוסק כדברי השאלתות. וגם המרדכי קודם שהביא דברי מהר"ם לאחר שכתב ושוב חזר ר"ת והודה לדברי השאלתות כתב ולר"י נראה כדברי ר"ת הראשונים דכולה שמעתין קשה לדבריו האחרונים וכו' גם אחר זה כתב ר"ת ורוב הגאונים פסקו ופירשו שיטת הלכה אנטען וכו' אבל מבעל לא מפקינן וכו' אלא בעידי טומאה כדשמואל דאמר במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ורש"י פי' כל השיטה מבעל וליתא אבי אסף. ואף שאחר זה הביא דברי מהר"ם ומה שתירץ דברי השאלתות וסיים מהר"ם בסוף דבריו ואחרי שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהם כמו על הגמר' וכו' ואף המיי"מוני כתב ג"כ וכו' הלא כתב הב"י עליו ודברי תימה הם שהרי המיי"מוני חולק על דברי השאלתות. וכן המגיד משנה כתב שהרמב"ם שלא כדברי השאלתות ס"ל. והביא הב"י ג"כ תשובת הרשב"א שכתב ר"ח ור"ת ורי"ף הסכימו שאין מוציאין אשה מבעלה אלא בעדים וכו' עד וכדעת הרי"ף והגאונים אני סובר ומסיים הב"י בסוף דבריו לאחר שכתב והביא תשובת הרא"ש שכ' דסוגיא דעלמא פוסקים כהלכות גדולות וכו' כתב הב"י וכן בדין דבעלי שיטה זו רוב בנין ורוב מנין הרי לך שהבית יוסף שהוא האחרון שבאחרונים כתב דבדין הוא דסוגיין דעלמא פסקי כה"ג ור"י ודלא כדברי השאלתות וא"כ לפי זה אפי' בשני עידי כיעור וקלא דלא פסיק אין לאוסרה על בעלה לקושטא דדינא. ע"כ כשאין כאן שני עידי כיעור וקלא דלא פסיק הסברא נוטה להקל בפשיטות לא להחמיר כלל אלא שקודם שנבא לדון על נדון דידן אומר שאף שהמגיד משנה והב"י כתבו שהרמב"ם כדעת הרי"ף וה"ג ס"ל (ביאור על דברי הרמב"ם פכ"ד מה' אישות ודלא כב"י והמ"מ שכתב שהרמב"ם כדעת הרי"ף וה"ג ס"ל). אני אומר לפי הנראה שהרמב"ם סברא ורוח אחרת עמו שהרי ז"ל הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה ולא המזנה לבד אלא אף העוברת על דת משה ויהודית או היוצאת משום שם רע וכו' ומפרש מתחלה מה הן הדברי' שעוברת בהן על דת משה ויהודית ואח"כ מפורש כיצד יוצאה משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר וכו' כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא וכו' עד וכיוצא בדברים אלו אם רצה הבעל להוציא תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה. עוברת על דת משה ויהודית וכן זו שעשאת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה וכו' ופשוט היא שמה שכתב וכן זו שעשאת דבר מכוער ר"ל בעדים וכמו שכתב לעיל מזה דאי על פי בעל פשיטא דלא הפסידה כתובתה כמבואר בכמה מקומות במיי"מוני. ואף שהמרדכי בדברי מהר"ם כשהביא דברי הרמב"ם הללו כתב עוברת על דת יהודית או שעשאת דבר מכוער הוא וכו' הוסיף הוא על דברי הרמב"ם וכתב פי' בלא ראיית עדים אלא על פי ראיית הבעל אין כופין וכו'. אבל מ"מ מי שיש לו עינים לראות יראה שבעדים קאמר ואמר וחוזר למעלה וא"כ מבואר בדברי הרמב"ם שהוא מדמ' עידי כיעור לעוברת על דת משה ויהודית. ובעוברת על דת משה ויהודית כתב המגיד משנה מוסכם מכל המפרשים ז"ל ומתבאר בגמרא בסוטה שאם רצה הבעל לקיימה מקיימה עכ"ל. וס"ל להרמב"ם דמי שעשאה דבר מכוער שוה לה ויצא לו להרמב"ם זכרונו לברכה זה משום דבפרק אלמנה ניזונית מדמה שם עוברת על דת להיוצאת משום שם רע לענין כתובה ומפרש הרמב"ם דהיוצאת משום שם רע היינו היוצאת בעידי כיעור ולכך נראה ג"כ לומר דהרמב"ם מפרש ההיא ברייתא דרבי דקתני הואיל ומכוער הדבר תצא דמהבעל נמי קאמר וכן משמע בירושלמי דקאי נמי אבעל כמו שכ' המרדכי בשם מהר"ם וכדי שלא יקשו עליו כל הקושיות שהקשו המפרשים על פרש"י והשאלתות דהא אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה. וגם אמרינן דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן. וגם אמרו בהשוכר את הפועלים ובפ"ק דמכות דאמר שמואל במנאפים עד שיראה כדרך המנאפים לכך חולק הרמב"ם לומר דהיינו לענין להוציא אותה מבעלה בב"ד אבל מ"מ בעידי כיעור אם רצה להוציא מוציא כמו בעוברת על דת משה ויהודית וא"כ לא ס"ל להרמב"ם לא כדברי השאלתות ממש ולא כדברי הרי"ף ממש וכן מצאתי שם בהג"ה מיימוני' שאחר שכתב דברי ר"ת הראשונים ור"ת וראבי"ה שכולם מפרשים תצא מרוכל אבל מן הבעל לא תצא אלא בעדים שיראו כדרך המנאפים כתב אמנם בירושלמי משמע להדיא דפי' תצא מן הבעל דמייתי לה אמתניתין דאילו יוצאות בלא כתובה דמיירי בבעל ולא בנטען כלל. ואולי הא דמסקינן דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן וכן הא דבעינן שיראו כדרך המנאפים היינו פי' שאין ב"ד כופין אותו להוציא אלא בכך וכך משמע בירושלמי וכו'. וכענין זה כתב רבינו שמחה לפר"ח וכן דעת רבינו המחבר עכ"ל. הרי שמדברי הג"ה זו מבואר בהדיא כמו שכתבתי. וכן משמע מדברי הסמ"ג עשין מ"ח סוף הלכות קדושין דסברת הרמב"ם אינו ממש כסברת ר"ת בדבריו הראשונים דפיר' דתצא דברייתא היינו דרוכל אלא דהרמב"ם מפרש דתצא קאי נמי אבעל שהרי הסמ"ג לאחר שהביא שם דברי הרמב"ם שכתב כיצד היא יוצאות משום שם רע כגון שהיו עדים שהיא עשאת דבר מכוער ביותר וכו' עד וראו רוכל יוצא וכו' עוברת על דת וכו' וכן זו שעשאת דבר מכוער אין כופין את הבעל לוציא אלא אם מאנה רצה לא יוציא עד שיבואו שני עדים ויעידו שזנתה אשתו זאת בפניהם ברצונה אז ודאי כופין אותו להוציא. כתב אחר זה ר"ת תפס לו שיטה אחרת בענין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גירשה זה ונשאת אח"כ לרוכל שהרי זה קול שלפני הנשואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן כדאיתא פרק המגרש עכ"ל ומדכתב ר"ת תפס לו שיטה אחרת מכלל דלפי שיטה הראשונה שכ' לעיל מזה דהוא שיטת הרמב"ם מפרש דתצא קאי נמי אבעל והיינו ע"כ ע"ד שכתבנו. ולפי שיטה זו אפשר דבעידי כיעור גם בזמן הזה דאיכא חרם רבינו גרשון אם רצה להוציא מוציא ואין לה כתובה כיון דמדמינן לה לעוברת על דת משה דכתב הטור סי' קנ"א והם דברי הרא"ש פרק המדיר דעוברת על דת אם רצה לקיים אח"כ אין כופין להוציאה ומ"מ מצוה עליו להוציאה עכ"ל וכיון דמצוה היא לא תיקון ר"ג לעכב על ידו שלא יעשה מצוה אדרבה אם אינו מגרשה כשהיא עוברת על דת מקרי רשע כדאיתא בשלהי פ' המגרש מדת אדם רשע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע. וכן כתבו הגה"ה מיימוני' שם פכ"ד מהל' אישות. (השגה על דברי מהר"ש בתשובותיו סימן ל"ד) ושיטה זו שלא כדברי מהרש"ל שכתב בתשובותיו סי' ל"ד וז"ל ואף לפי סברת הרמב"ם שכתב אם רצה להוציא מוציא היינו בימיו שלא נתפשטה חרם הגאונים ודר"ג שלא לגרש אשתו בע"כ אבל בימינו ובזמנינו שנתפשט חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ כל היכא דשריא לבעלה לא יכול לגרשה בע"כ. וה"ה שלא הפסידה כתובתה וכו' עכ"ל. ואני מה שנראה לעניות דעתי כתבתי:
כלל העולה דמקושטא דדינא אפי' בדאיכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק אין אשה נאסרת אלא בעידי טומאה ממש דלא כדברי השאלתות דהוא יחיד בדבר כמבואר למעלה. ואפי' אם באנו להחמיר כדברי השאלתות משום דדבריהם דברי קבלה או לפי שיטה שכתבתי בדברי הרמב"ם שאם רצה להוציא יוציא. עיקר פירושם הוא מסבר' הרא"ש דבעינן תרתי עידי כיעור וקלא דלא פסיק וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ' ב' דסוטה דמפרש שיש כאן שני עידי כיעור וגם קלא דלא פסיק פירוש קול בפני עצמו בלא העידי כיעור. אבל בבעל לחודיה שראה דבר מכוער בקלא דלא פסיק אפי' לדברי השאלתות אינה נאסרת דלא כפירושו של מהר"ם:
ועתה נבא לדון בנדון אשר לפנינו. ונאמר דהאשה הנזכרת מרת רחל אשת ראובן כ"ץ מותרת לבעלה בלי שום ספק משום דהא הוכחנו דמן הדין אין לנו לתפוס דברי השאלתות אלא דברי רוב הגאונים דאין אשה נאסר' אלא בעידי טומאה ממש שראו כדרך המנאפים. ואפי' אם באנו להחמיר ולפסוק כדברי השאלתות אין לאסור האשה הנזכרת מטעם שטען בעלה הנ"ל שהוא בעצמו ראה דבר מכוער ששמעון דפק ונקש בדלתי חדר אשתו שהרי כבר הוכחנו שפירושו של הרא"ש בדברי השאלתות הוא עיקר ולפי פירושו אף לדברי השאלתות אין האשה נאסרת בראיית בעל דבר מכוער אפילו בקלא דלא פסיק ואף אם תמצא לומר להחמיר יותר כדי לצאת גם לפי סברתו דמהר"ם דס"ל לפי סברת השאלתות דאשה נאסרת בראיית הבעל דבר מכוער הא כבר מבואר בדברינו שתרתי בעינן ראיית הבעל וגם קלא דלא פסיק. ובר מדין ובר מדין דהא פשוט דאפי' אם היה כדבריו דראה את שמעון דופק בפתח דלתי חדר אשתו אין בזה שום דבר מכוער ממנה. ולהאריך בראיות על זה הוא דברי מותר מלבד שהדבר מובן מעצמו לפי דברי טענותיו הנזכרים שראובן כ"ץ עצמו לא ראה אמתת הדברים:
ועל דבר העדות שהעידה המשרתית איך שהגידה לה בתו של כמר ראובן כנזכר למעלה וכמו שטען ראובן בטענותיו כנזכר אם נאמר שהעדיות זה חשוב כעידי כיעור. הלא כבר הוכחנו דאפילו בעידי כיעור גמורים וקלא דלא פסיק סוגיי' דעלמא לא אזלא כדברי השאלתות אלא כרוב בנין ורוב מנין של הפוסקים דאין אשה נאסרת לבעלה אלא בעידי טומאה ממש. וא"כ כל מה שנבא להחמיר בזה אינו אלא לפנים משורת הדין ולכך שומעין בזה להקל ולא להחמיר וכ"ש בנדון דידן דאפי' אם באנו להחמיר ולפסוק כדברי השאלתות אין כאן מקום לאסור דהרי כבר הוכחנו דלפירש הרא"ש שהוא עיקר בפירוש דברי השאלתות אף לפי סברת השאלתות בעינן תרתי שני עידי כיעור וגם קלא דלא פסיק וכמו שלשון השאלתות כך הוא בהדיא דקאמר ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן כנזכר למעלה מה שאין כן בנדון דידן ואף אם תמצא לומר שראוי להחמיר כפי' מהר"ם בדברי השאלתות הגם שהוא לפנים משורת הדין כמו שכתבנו. ולפי סברת מהר"ם בעידי כיעור לחוד אפי' בקלא דפסיק תצא מבעלה כנזכר למעלה דמוקי לרב דקאמר ובעדים היינו בעידי כיעור אעפ"כ אין כאן מקום להחמיר משום דהא מ"מ בעינן שני עדים מה שאין כן בנדון דידן. ואם יבא בעל הדין לחלוק ולומר הא כתב המרדכי פ"ב דיבמות בסיום דברי מהר"ם וז"ל ואי ליכא עידי כיעור אלא בעד אחד דמהימן ליה כבי תרי חייב להוציא ואפי' ע"י עדות אביה שהעיד שזנתה או אמה אי מהימן עליה כבי תרי אסור לקיימה כדאשכחן פרק האומר ואין חילוק בין עד קרוב לשאינו קרוב וכן משמע במיימוני וז"ל מי שראה שאשתו זנתה או שא"ל אחד מקרוביו או מקרוביה שהוא מאמינה וסומך עליה שאשתו זינתה בין שהוא איש בין שהוא אשה הואיל וסומך דעתו על דבר זה שהוא אמת חייב להוציא ואסור לבא עליה ויתן כתובתה עכ"ל. וא"כ בנדון דידן נמי טוען ראובן שהוא מאמין לדברי בתו שראתה דבר מכוער. אף אתה אמור לו דע"כ אין לסמוך אדברי המרדכי בזה שהרי כתב המרדכי כאן הכי ושם בהגהות מרדכי פ' מצות חליצה כתב בהפוך מזה שכתב שם וז"ל ואע"ג דאיכא עד אחד מדבר מכוער לא מיתסרא ואפי' בעד טומאה אלא בקינוי וסתירה ואז אי מהימן כבי תרי מיתסרא על בעלה. (ביאור דברי הגהות מרכי דפ' מצות חליצה שכתב ואפי' בעד טומאה וכו') ואגב זה אפשר דברי המרדכי בהג"ה זו לפי זאת הגירסא דהכי פי' אפי' בעד טומאה אין אשה וכו' פי' בעד שאין נאמנן עליו כבי תרי אין אשה נאסרת אלא לאחר קינוי וסתירה פי' שאם קינא לה בעלה ואח"כ נסתרה בשני עדים ואם אח"כ בא אפי' עד אחד ומעיד שנטמאה עם אותו שנסתרה אזי מיתסרא על בעלה אפילו אינו מהימן עליו כבי תרי כמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות סוטה ובטור א"ה סי' קע"ח. והא דקאמר בתר הכי ואז אי מהימן כבי תרי וכו' לא קאי אעד טומאה לאחר קינוי וסתירה אלא חוזר אלעיל אעד טומאה בלא קינוי וסתירה קאי דאי מהימן עליה כבי תרי מיתסרא עליה וכדאיתא פ' האומר גבי ההוא סמיא וכמו שכתב הרמב"ם פ' כ"ד מהל' אישות והטור סי' קט"ו. אבל אין לפרש דקאי דוקא אעד טומאה לאחר קינוי וסתירה אבל בעד טומאה לחוד אפי' אי מהימן כבי תרי לא מהני דהא לעיל מזה בסמוך כתב והביא דברי רבא פ' האומר דאמר אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ועוד דאי בעד טומאה לאחר קינוי וסתירה ל"ל דמהימן עליה כבי תרי כמו שכתבנו אלא ע"כ אין לפרש גירסא זו אלא כמו שכתבתי וכן מצאתי מוגהה במרדכי ישן וכל הדברים הללו מה שכתב המרדכי לעיל ומה שכתב בהגהות פ' מצות חליצה הכל דברי מהר"ם תשובה אחת הובא בתשובות השייכים להלכות אישות סי' כ"ה ודברי ההגהות מרדכי הוא תחלת התשובה ומה שכתב המרדכי לעיל פ"כ הוא סוף התשובה וא"כ סותרים תחלת דברי מהר"ם לסופן. (ישוב על דברי מהר"ם שבמרדכי שכתב מוציאין האשה בעידי כיעור ואח"כ כתב בעידי טומאה) וא"ל שחזר בו מהר"ם בסוף דבריו ממה שכתב בתחלת דבריו. וגם אין לומר שתחלת דבריו כתב לפי משמעות פשטא דסוגיא דבעדים דקאמר רב היינו בעידי טומאה. וסוף דבריו כתב לפי סברת השאלתות דמפרש מהר"ם לפי דבריהם דבעדים דקאמר רב היינו עידי כיעור דעידי כיעור שוין לעידי טומאה ולכך כתב כי איכא עד כיעור אחד דמהימן עליה כבי תרי מיתסרא על בעלה כמו בעד טומאה דכי מעיינת שפיר באותה תשובה לא משמע כלל הכי דזה לשון התשובה ואע"ג דאיכא עד א' וכו' בעד א' של דבר מכוער לא מיתסרא אלא לאחר קינוי וסתירה ואף אי מהימן עליה כבי תרי דאסרינן לה אבעלה הני מילי בעד טומאה וכו' אמנם אם יש עידי כיעור וכו' ומביא ראייה על זה דברי השאלתות ע"ש. מדכתב אמנם משמע בהדיא דהא דקאמר לעיל דעד אחד של דבר מכוער לא מיתסרא נמי קאי לדברי השאלתות. ועוד דאי תחלת דבריו לא קאמר אלא לפי פשטא דסוגיין דשמעתין ולא לפי סברת השאלתות מאי אריא דקאמר דבעד א' שראה דבר מכוער לא מיתסרא הא אפי' בשני עדים שראו דבר מכוער לא מיתסר' בלא דברי השאלתות וק"ל. וגם לא משמע באותה תשובה שום חזרה. הלכך ע"כ צריכין אנו לפרש דבריו כדי שלא יהיו סותרים אהדדי דמאי דכתב בתחלה הוא קושטא דדינא ומה שכתב בסוף דבריו לא כתב אלא לענין אותו הנדון והמעשה שהיה לפניו שהיו עוד בענין ההוא הרבה דברים המוכיחים שזנתה כמבואר באותה תשובה וכמו כן שילדה בסוף י"ב חדש ולכך ראה שם להחמיר וכן מוכח לשון התשובה שכתב בסוף דבריו ובנדון זה אלו היו עידי כיעור נראה דכל אפיא שוין שהיא אסורה כו' כלומר כל מה שכתבנו עד הנה היינו לקושטא דדינא וכן מחלוקת דר"ת והשאלתות לא נחלקו אלא בשאין כאן שום ריעותות אחרות אלא עידי כיעור לבד. אבל בנדון זה אלו היו עידי כיעור כל אפיא שוין שהיא אסורה לבעלה דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י"ב חדש בהא ודאי לא אכשר רבא תוספאה וכו'. ועל זה נמשך נמי הא דקאמר ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפי' אותה אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציא וכו' הכל קאי ונמשך אנדון זה דקאמר למעלה שהיו בו ג"כ ריעותות אחרות. כן נראה ליישב דברי תשובה זו דמהר"ם. וגם אם נאמר להגיה במרדכי דפ"ב דיבמות כמו שהגיה מהרר"י כ"צ מקראק"א דהיינו שהגיה אי ליכא עידי כיעור אלא עד אחד בזנות אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה וכו' לא היה קשה עליו מידי אפי' לפי הגירסא דהגהות מרדכי שכתב שם בתחלת דברי מהר"ם ואפי' בעד טומאה כו' דמשמע דאפי' בעד א' בזנות לא מיתסרא לא קשה מידי דכבר פרישית דר"ל כשאין נאמן עליו כבי תרי אבל כשנאמן עליו כבי תרי חייב להוציאה בעד טומאה כמו שהגיה כאן במרדכי. אלא דברי התשובה של מהר"ם הכתובה בתשובות מיימוני א"א להגיה כן שכתוב בה בהדיא ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפים אותה אי מהימן עליה כבי תרי וכו' וק"ל. הלכך על כרחך צריך לפרש כדפרישית. ואע"ג דבאגודה כתב כמשמעות פשיטות דברי המרדכי דפ"ב דיבמות דבעד אחד דכיעור אי מהימן עלי' כבי תרי חייב להוציאה אין מזה ראיה משום דהוא לא דקדק אלא העתיק דברי המרדכי כאשר המה לפנינו ] ועל כל פנים אינו מוכרח לא מדברי המרדכי ולא מדברי התשובה דמיימוני שיסבור מהר"ם לפסק הלכה דבעד אחד שראה דבר מכוער שיהא חייב להוציאה אפי' אי נאמן עליה כבי תרי והואיל וכן הוא הסברא נותנת שאין חייב להוציא שהרי אף בעד א' שראה שזנתה ממש אין חייב להוציא מן הדין אלא לצאת ידי שמים דהא בפרק האומר אההיא דאבעי' להו אשתו זנתה בעד אחד מהו וכו' אביי אמר וכו' ורבא אמר ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכו' כתבו הרי"ף והרא"ש והני מילי בדיני אדם אבל לבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקי ויהיב לה כתובה עכ"ל. ועוד דאפי' כל זה לא איירי אלא בשותקת ואינה מכחישתו אבל במכחישתו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכ"כ הרשב"א בתשובת אלף רל"ז וכן הטור בסי' קע"ח כתב וז"ל לא קינא לה ובא עד אחד וא"ל זנתה והיא שותקת אם הוא נאמן וכו' ובסי' קט"ו כתב ואם יש עד אחד שזנתה אינה חייב להוציא בדיני אדם אלא משום לזות שפתים אסור לו לעמוד אם הוא סומך עליו ומהימן ליה כבי תרי וכו'. וכתב הב"י שיש לתמוה על רבינו שכתב דמשום לזות שפתים הוא ובסי' קע"ח כתב סתם וכו' ולא כתב דמשום לזות שפתים בלחוד הוא כמו שכתב כאן. ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כתב. ואפשר מפני כך כתב כאן דאינו אלא משום לזות שפתים וכו':
מכל הלין טעמים נראה לומר דבעד אחד דכיעור אין לאוסרה ] עליו אפי' נאמן עליה כבי תרי בפרט בנדון דידן שהאשה מכחשת ולא שתקה. ועוד אני אומר דאפי' אי נימא דהכי הוא שמהר"ם מדמה עד אחד שראה דבר מכוער לעד אחד בזנות וכמו שבעד אחד אי מהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה ה"ה בעד אחד דכיעור. ע"כ אין דברי מהר"ם אמורים אלא בעד אחד דכיעור באותו כיעור שהוא דומה לעד אחד דזנות דאם היו כאן שני עדים דכיעור היה חייב להוציאה כמו בשני עדים דזנות ולכך השתא נמי דמהימן עליה כבי תרי חייב להוציאה דמהר"ם מדמה עידי כיעור דהיינו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר או רוק למעלה וכו' לפתח פתוח מצאתי דהוי כשני עדים בזנות כמבואר במרדכי. אבל בעד אחד דכיעור שהעיד שהיה בסתר עמה בחדר אפי' אם היו כאן שני עדים שנסתר עמה לא היה חייב הבעל להוציאה כמו שכתב הרא"ש פרק ב' דיבמות והביאו הטור סי' קע"ח וז"ל וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על יחוד אפי' נסתרו יחד על דעת ערוה כו' וכ"כ הרמב"ם בהל' סוטה אם לא קדם קינוי ובאו שנים והעידו שנסתרה עם זה ושהתה כדי טומאה לא נאסרה ואינה שותה עכ"ל. ולכך נראה דבזה לא אמר מהר"ם שאם העד א' נאמן עליו כבי תרי שיהא דינו כדין עד אחד דטומאה דהא הכא אפי' היו כאן שני עדים לא היתה מיתסרא על בעלה אלא אם כן שנאמר שנתפוס סברת שניהם להחמיר ולומר כיון שמצינו שמהר"ם מדמה עד אחד דכיעור לעד אחד דטומאה באותו כיעור שמהר"ם מחייב להוציא אם היו כאן שנים. וחזינן להרמב"ם שהוא מדמה כיעור דנסתרה עמו לכיעור דחוגרת בסינר או רוק למעלה מן הכילה דהיינו מה שהוסיף מן הירושלמי וכתב או שהיו יוצאים ממקום אפל וכו' שבכולן כתב אם ירצה הבעל להוציאה וכו' ונימא נמי ה"ה כי אין כאן כ"א עד אחד שנאמן לו כבי תרי נמי אמרינן שאם רוצה להוציא יוציא כמו שכתב מהר"ם בעד אחד דכיעור גמור לענין שיחייב להוציאה. וזהו סברא רחוקה משום דסברא הוא דלא אמרינן כן אלא במקום שאם היה האמת כן היתה אסורה על הבעל אז חייב לצאת ידי שמים ולא באופן אחר כמו שכתבנו דהא הכא אפי' היה אמת כמו שהעיד העד לא מיתסר ליה. ודוגמא זה כתב ת"ה סי' רכ"ב בעד הנאמן בתרי שהעיד שאשה הודית בפניו שנטמאה אינו כלום כיון דאפי' אם האמת הוא כמו שהעיד העד שהודה בפניו לא מיתסרה האשה למשנה אחרונה דאמרינן עיניה נתלה באחר ע"ש ואם כן ה"ה בנדון דידן. ובר מדין דבנדון דידן אפי' כיעור דהיו שניהם יוצאים ממקום אפל ליכא דהא לא ראתה הבתולה בתו הנ"ל שום ריעותא בה. ועוד אפי בשמעון עצמו לא ראתה שום ריעותא אלא שאמרה ששמעה את קולו באותו חדר ואין משגיחין בב"ת קול דעדים שראו דבר כיעור שמענו אבל עדים ששמעו דבר כיעור לא שמענו. ואפשר ששמעה את קולו שצעק בחדר שלו שהיה סמוך לחדרה כנזכר למעלה. וגדולה מזו התיר מהר"ם בתשובה דהל' אישות במעשה דכהן שהיה שוכב על מטתו בלילה ומאחרי הכותל שמע שאשתו ובחור אחד היו ביחד ומחמת קול נשימתן הבין שקלקלו. וכן בפעם שניה היו ביחד וסמך אזנו לכותל ושמע אותן מנשימין כדרך שבני אדם משמשין מטותיהם אבל לא ראה גוף המעשה והשיב וק"ל אין אוסרין על היחוד ואין אוסרין אלא בקינוי וסתירה או כשיראו כדרך המנאפים כו' אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו וכו' עכ"ל. וכ"ש הכא שיש הרבה להסתפק ולדקדק באותו עדות שהעידה המשרתית בשם הבתולה הנ"ל כי כמעט דבריהם סותרים זה את זה וראוי היה להב"ד לחקור ולדרוש אותו העדות מפי הבתולה עצמה. אבל כל זה לא כתבנו אלא לרווחא דמלתא כדי לצאת מכל דברי המחמירין. אבל לענין הדין כבר כתבנו שאין אנו צריכין לכל זה ולענין מה שטען לאוסרה עליו מטעם שטען שילדה לששה חדשים מיום הנשואין דהיינו שהנשואין היו בי"ז כסלו וילדה בי"א בסיון ולד נגמר בצורתו כמבואר למעלה. הנה אין זה צריך לפנים כי מאחר שפסק מהר"י מינ"ץ בתשובותיו סי' ג' כמ"ד שיפורא גרי' וראוי להיות אפי' בן קיימא ואם כן ק"ו שיש לנו לסמוך ולפסוק שראוי להיות נגמר בצורתו ולהיות נפל בחמשה חדשים שלמים באמצע וסוף חדש כסלו בתחלת עיבורה ותחלת חדש סיון בסוף עיבורה דהא מת בו ביום. ואף על גב שהבעל טען שהיה בן קיימא גמור והיא הרגתו לאו כל הימנו לטעון כן. ואם יתעקש המתעקש לומר דכיון דספק הוא באיסור כהונה ראוי להחמיר מספק כדאמ' בהאשה רבה איסור כהונה שאני. זה אינו דהכא כיון דאפשר הוא לומר דלא היתה מעוברת קודם הנשואין וראוי ואפשר הוא להיות ולד זה מז' חדשים שאינם שלמים פשוט הוא דלא נחמיר אפילו באשת כהן אלא מוקמינן לה אחזקת כשרותה דלא עברה אאיסור דזנות. ויש ראיה מבוררת לזה מהא דאי' פ"ק דכתובות גבי הא דאמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון. ומשני לא צריכתא באשת כהן וכו' והקשו התוס' ואת"ל ונוקמא אחזקה שהיא כשירה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה. וי"ל דאדרבא ואית לן למימר דהשת' נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה עכ"ל. א"כ ש"מ דאי לאו דאית לן למימר דהשתא נבעלה וכו' הוה מוקמינן לה אחזקת כשרו' לכהונה. וק"ו ובנו של ק"ו בנ"ד דכיון דאפשר הוא דנתעברה לאחר הנשואין דאית לן לאוקמה אחזקת כשרותה דה"נ איכא חזקת הגוף דמסייע לה דאמרי' דאוקמה אחזקה שלא היתה מעוברת מקודם והשתא לאחר הנשואין נתעברה ואע"ג דאמרינן ביבמות פ' האשה כל הנשים מתעברות ויולדות היינו כשהלכה עם בעלה למ"ה או לומר דמבעולה הראשונה מתעברת ע"ד שכתבו התוספות ריש פ' החולץ גבי בן ט' לראשון. אבל כשהיא יושבת באלמנות לא ואע"ג דיש לדחות זה קצת די"ל דאינה כל כך חזקה מבוררת שעה אחת מעולם מ"מ חזקת כשרות גופה מסייע בהדה כנזכר. ועוד דהכא הוי ספק ספיקא ספק קודם נשואין נתעברה ספק לאחר נשואין ואת"ל קודם נשואין שמא מכשר נתעברה דלא פסלה מכהונה וגם פנויה היתה דליכא כאן שום איסור אשת איש. ואע"ג דאמרינן בסוף פ"ק דכתובות גבי פנויה שנתעברה כשאינה אומרת ברי מכשר נבעלתי דמצרכינן תרי רובי משום דמעלה עשו ביוחסין היינו לענין תרי רובי אבל במקום דאיכא ס"ס פשיטא דאפי' באשת כהן יש להקל דהא חזינן הכא גבי פתח פתוח דאי הוה גבי כהן ס"ס היתה מותרת לו שפרש"י באשת כהן שהאונס אסור בה הלכך חד ספיקא הוא. מכלל דאי הוה כאן תרי ספיקי הוה מתירין. והא דאמרינן בהאשה רבה איסור כהונה שאני לא לכל מילי מחמרינן באיסור כהונה כמו שכתב בעל תרומת הדשן סי' רכ"ב:
אבל מה שהגדולים שקדמוני בענין זה הביאו ראיה לנדון דידן מהא דאיתא פרק החולץ דף ל"ז אמתניתין דספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון כו' עד א"ל אנא הכא קאמינא רוב נשים יולדות לט' ומיעוט לז' וכל היולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה הא מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה וכו' ודאי בר ז' הוא לבתראה. אלא אימא רוב היולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וכו'. וכתבו התוספות אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם וכו' ויהא נמי הולד שני כשר. דסמיך מיעוט יולדות לז' לחזקה ואתרע לה רובא ונסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה וכו'. א"כ אמרינן נמי הכא דסמוך מיעוט יולדת לז' לחזקת היתר ונסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה. כך כתבו החכמים הקדמונים שקדמוני בעובדא דא ואע"ג דגמרא דהתם לא ס"ל הכי ונשאר קושיות התו' בתימא רצו לחלק בין דהתם לנדון דידן. במחילה מהם לא ידעתי מה ענין דהתם לכאן דהא בנ"ד טען ראובן דא"א להיות ולד כזה נגמר בצורתו בו' חדשים שהיו מזמן הנשואי'. וא"כ מה ראיה שיטה זו לסתור טענת ראובן דהרי טענתו שהכא אין כאן ספק אלא ודאי שנתעברה קודם הנשואי'. ואם כוונתם היה שטענת ראובן נסתרת ממקום אחר מטעמים שכתבו בדבריהם דאפשר שיהא נגמר צורתו מזמן הנשואין ולא הביאו זו אלא להוכיח דמאחר דבנ"ד אפשר שאחר הנשואין נתעברה אע"ג דאיכא נמי לספוקי דשמא קודם הנשואין נתעברה ואזלינן אחר רוב נשים דיולדות לט' אפ"ה לא אסרינן לה מספק. על זה לא היו צריכין להביא ראיה זו דבנ"ד פשיטא דלא אסרינן לה מספק אלא מוקמינן לה אחזקת כשרות ולא אמרינן שעברה עבירה ונפסלה מן הכהונה מה שלא שייך שם גבי ספק בן ט' לראשון וכו' ומהראיות שהבאתי למעלה. ועוד אי הוה ס"ד דמסתבר לומר בנ"ד לאסור מספק אע"ג דאפשר דנתעברה לאחר הנשואין א"כ אין כאן שום ראיה להתיר מההיא דהחולץ משום דבנ"ד אע"ג דנסמוך ארוב יולדות לט' עוברה ניכר לשליש ימיה ולא אמרינן דהאי ולד ודאי בן ט' הוא מ"מ יש להסתפק כיון דמיום הנשואין אין כאן ז' חדשים כראוי כרוב וולדות הנולדים לז' ודין שיפורא גרים לא שכיח איכא למימר קודם הנשואין היתה מעוברת חדש אחד או פחות או יותר באופן שילדה עתה לז' חדשים שלמים וראויים כרוב ולדות הנולדים לז' ושמא נבעלה לפסול לה מה שאין שייך לומר בההיא דהחולץ דהתם ליכא לספוקי אלא בבן ט' לראשון כאשר מובן מעצמו אבל הראיות שכתבתי נראו בעיני נכונים:
כלל העולה בהא נחיתנא ובהא סליקנא דאתתא זו שריא לבעלה בלי שום ספק ופקפוק אפי' לכל הדעות המחמירים וכ"ש שלא להטיל מום בקדשים להוציא לעז על שמעון הנזכר כי לא הבעל ולא שום עד אחד נאמן כנגדו בשום ענין ואופן שהרי אפילו על האשה אינו נאמן להפסיד כתובתה אפי' במקום שהעד כדאי להיות נאמן כבי תרי לאוסרה עליו כשהבעל רוצה להאמין לו ולאסור על עצמו כי עליו הוא יכול להימניה ולא על האשה כמבואר בכל הפוסקים ופשוט הוא. כ"ש בנ"ד שאפי' אם רוצה הבעל להחמיר אינו יכול לאוסרה עליו כנ"ל אפי' מחמת חומרא וק"ו בנו של ק"ו שאין כאן שום חשש עדות על הנטען ולכן ראוי ומחויב לכל ב"ד ישראל לענוש בעונשים קשים וחמורים ובנדויים וחרמות לכל איש ואשה שיוציאו לעז או יפגיעו בכבוד האיש או האשה הנזכרים ועונשם יהיה כמי שהוציא ש"ר על בני קדושים. ומטיל מום בקדשים. כמבואר בכל הפוסקים האחרונים והראשונים הישישים ושלום על דייני ישראל נאם המדבר במשפט ובצדק הטרוד כעת בעסקי הזמניים בלימודים התורניים האלהיים כדי לרוות צמאון בני ישיב החשובה. מאיר בן מהר"ר גדלי"ה ז"ל ה"ה וכו':