מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה עט
הובא לידי מהיריד דק"ק לובלי"ן מדייני המדינה יצ"ו אשר היו אז מבוררים לישב שם על כסא הדין והמשפט וזה נוסחה ראובן מת ושבק חיים לכל חי והניח אלמנה גם יתומים גדולים וקטנים שאינן בני שש וכשבאו לחלוק הירושה טוענים האפטרופסים של הקטנים שקודם כל דבר יטלו הקטנים פרנסתן עד שיגיעו לבני שש שהרי כל אב חייב לזון את בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ולזה יקחו ערך מזונתן עד שיגיעו לבני שש בראש והמותר יחלוקו בשוה חלק כחלק ילמדינו רבינו אם טענותם טענה או לא:
תשובה לפום ריהטא נראה דהדין עם אפטרופסי הקטנים דהכי איתא בסוף פ' אע"פ דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בערוב אמו ממאי מדקתני היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה מ"ט לאו משום דבעי למיכל בהדה וכו' ופרש"י יוצא בערוב אמו וכו' אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשהבעל זן אותם כך זן אותו עמה וכתב הרא"ש בפ' נערה שנתפתתה ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה מדכללן עם מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם עכ"ל. וא"כ בנ"ד נמי היה נראה דלא מבעיא היכי דחלק ירושתן אינה מספקת להן לזונן עד בני שש וא"כ אין להם להתפרנס משלהם דחייבים היורשים ליתן מנכסי אביהן אפי' היכי דיכלה כל העזבון במזונותיהן. אלא אפי' היכי דחלק ירושת הקטנים מספקת לזונן עד שיגיעו לבני שש דהשתא יש להם להתפרנס משלהם אפילו הכי הם יטלו בראש שיעור מזונותיהם מנכסי אביהם ואח"כ יחלוקו המותר דנעשה כאלו היה להם חוב על אביהם שנתחייב להם בחייו דוגמת מה שכתב הרא"ש בשם רבינו מאיר דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותם ואע"ג שכתב הר"ן סוף פ' אע"פ שמתוך לשונו של רש"י נראה לו דכי אמרינן דזן אותו קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נהגו בה שכיון שהם נגררים אחריה א"א להעמיד עצמה שלא תזון אותם אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהם ודייק לה משיטת ההלכה ע"ש וא"כ הכא הואיל דאחר שאמן תובעת כתובתה הפסידה מזונותיה מ"מ הא מסיים הר"ן אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן:
(פירוש על מה שארז"ל חייב אדם לזון את בניו כשהן קטני קטנים אמנם כד מעיינת שפיר תמצא שאין בטענת אפטרופסים של הקטנים שום ממש כלל כי מה שאמרו חייב אדם לזון את בניו כשהן קטני קטנים כדלעיל היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו אין שום חיוב כלל וזה מבואר בהדיא מדברי הרי"ף וכל הפוסקים הרא"ש והרמב"ם והטור והגהות מיימון ויתר הפוסקים שהרי על מה דאיתא בס"פ נערה שנתפתתה דבעי התם בת יבמה בת שנייה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכן בעי התם בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כתב הרי"ף כולן עלו בתיק"ו הלכך לית להו דכל תיק"ו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אביהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתיבנא לעיל עכ"ל הרי"ף והא דקאמר כדכתיבנא לעיל היינו מה שכתב בההוא פירקא אמתניתין דהאב אינו חייב במזונות בתו וכו' ואיתא בגמרא אמר ר' עולא אמר ר"ל וכו' באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהן קטנים ובעי התם בגמרא הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה ומסיק התם דאמרינן ליה עורבא בעי בני וכו' ואי אמיד כפינן ליה ומפקינן מיניה בתורת צדקה. על זה כתב הרי"ף שם וה"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד לצדקה כייפינן ליה בעל כרחיה ומייתי עלה הא דסוף פ' אע"פ וזהו ר"ל במה שכתב בסוף הפרק על הני בעיות והני מילי לאחר מיתה אבל בחיי אבוהן חייב לזונן וכו' א"כ ש"מ מדבריו דתקנת חכמים דסוף פ' אעפ"י דחייב לזון קטני קטנים. אינה אלא בחייו ולא לאחר מיתה דהא מבואר בהדיא מדבריו דלאחר מיתה אפילו בני שש דהיינו קטני קטנים אין חייבים לזונן דהא כתב והני מילי לאחר מיתה אבל בחייו חייב לזונן עד שש. מכלל דלאחר מיתה אפילו עד שש אין חייבים לזונן. וכלשון הרי"ף כתב ג"כ הרא"ש והרמב"ם ויתר הפוסקים גם הטור אבן העזר סי' קי"ב כתב ג"כ הני בעיות דבת יבמה ושנייה דלא איפשיטו וכתב בד"א אחרי מותו אבל בחייו חייב לזונן מתקנת אושא עד ו' שנים מבואר ג"כ מדבריו דלאחר מיתה אפילו עד ו' שנים אין שום חיוב על היורשין לזונן. (ביאור על הטור א"ה סי' קי"ב במ"ש אבל בחייו חייב לזונן וכו'). ומ"מ מה שכתב הטור אבל בחייו חייב לזונן מתקנת אושא אינו מדוקדק דבפ' נערה שנתפתתה דלעיל משמע דתקנת אושא היא ביתר משש דקאמר אמר ר' עולא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו וכו' ועלה בעי התם הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה אבל עד שש חייב לזונן לכ"ע והיינו ההיא דסוף פ' אעפ"י דדרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן וכו'. אם לא נאמר דהטור ס"ל דתקנת עד שש היא ג"כ תקנת אושא ותרי תקנות היו באושא מתחלה תקנו עד שש ואח"כ תקנו ג"כ לאחר שש ולאחר שש מבעיא בגמרא אי הלכתא כן אבל עד שש לכ"ע הוי הלכתא וכמדומה לי שבהגהות מיימון איתא כלשון הטור. סוף סוף מבואר מכל הפוסקים דלאחר מיתה אין שום חיוב על היורשים לזון הבנים קטנים מנכסי אביהן אפילו עד שש וא"כ בנדון דידן בשאלה דלעיל בטלה טענת אפטרופסים מכל וכל וכל היורשין הן גדולים הן קטנים כולן יטלו כשוה ואין זה צריך לפנים כה דברי מאיר הטרוד כעת וכו':