אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה סו

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה סו

שאלה סה

על נכרי אחד שהיה משרת ליהודים בבית המקולין להפשיט הבהמות הנשחטות ולהדיח הבני מעיים והכרס ולהוציא מתוכם פרשה ופעם אחת הוציא הפרש מהכרס. ובא היהודי אצלו ועדיין הוא מתעסק בהוצאת הפרש ואמר לו הנכרי ראה מסמר זה של ברזל שמצאתיו תחוב בכרס ואמר לו היהודי הראני איך היה תחוב. והראה לו הנכרי שהיה תחוב בפנים לאורך הכרס העשוי כמין שערות וקליפות בענין שלא היתה הבהמה נטרפת אם היה תחוב כך אם יש לסמוך אדבריו של הנכרי או לא:

תשובה נראה דאין לסמוך אדברי הנכרי להתיר אלא לאסור דכיון דאם היה בא הישראל קודם שהוציא הנכרי המחט לא היינו מתירין אותה כ"א לאחר הבדיקה אם ניקבה המחט לחוץ או לא. הואיל ועתה הוציאו וא"א לבדוק אין אנו יכולין ג"כ להתירה. ודומה לזה כתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ג ותש"ס על ששאלוהו מחט שנמצא' תחובה בכרס וקודם שנבדקה אם נקובה משני צדדים אם לא ניטלה ממנו. ומפני שהמחט דקה מאד לא ניכר מקום נקיבתו וכו' מי אמרינן כיון שצריכה בדיקה וא"א טרפה כאותה שאמרו במחט שנמצאת בריאה. או לא והשיב דודאי צריכה בדיקה ומה שאמרו מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה בבדיקה קאמר וכו'. וכן מוכח בהדיא בשמעתתא דמחט שנמצאת בעובי' הכוסות ובודאי כל שאירע בבהמה שום מאורע שעליו צריכה בדיקה. אם לא הספיקו לבדוק טרפה. ואין דומה לבא זאב ונטל בני מעיים דכשרה. ואעפ"י שהיתה צריכה בדיקה מעיקרא. דבדיקת הריאה לא מחמת מקרה שקרה לה אנו מצריכין בדיקה אלא שבודקין אותה לכתחלה כדי לצאת מידי ספק מקצת בהמות שהן טריפות אבל זו מחמת מקרה שקרה לה אנו מצריכין אותה בדיקה הוי לה כספק דרוסה שצריכה בדיקה ואם לא הספיקו לבדוק טרפה עכ"ל אלא שיש לדקדק עדיין דהכל טעמם מאי דאע"ג דא"א לבודקה נעמידנה בחזקת היתר כדאמרינן בפ"ק דחולין. אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ומפרש התם דהא קמ"ל אע"ג דאתיליד בה ריעות' כגון בא זאב ונטל בני מעיים וכו' וא"כ הא חזינן התם דאף ע"ג דאתיליד בה ריעותא דהיינו שנמצא נקבים בבני מעיים ואין אנו יודעים אם היו בהם הנקבים כבר בחיי הבהמה או אם הזאב נקבה בשיניו. וא"א לבודקו ואפילו הכי מוקמי לה בחזקת היתר מטעם דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת ה"נ בנ"ד. וכן בההיא דהרשב"א דלא הספיק לבדוק ואין אנו יודעים אם היה נקוב מצד אחד או משני צדדים נעמידנה בחזקת היתר ונימא דלא היה נקוב משני צדדין. אלא שכבר הקשו התוס' קושיא כיוצא בזו בפרק אלו טרפות דף מ"ג וביבמות פ' ד' אחין דף ל"א וז"ל שם פרק א"ט ד"ה קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וכו' לקמן פסקינן דחיישינן לספק דרוסה וא"כ ישב לו קוץ בושט חוששין נמי שמא הבריא. וא"ת ואמאי נימא נשחטה הותרה כדאמרי' בפ"ק גבי בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובים. וכ"ת שאני הכא בנולד הספק מחיים הא אמרינן פרק ד' אחין ואלו גבי גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני פי' ומותרת צרת ערוה לשוק בלא חליצה ומפרש טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אלמא השתא דמת בעלה מוקמינן לה בחזקת מה שהיתה בחיי בעלה קודם שזרק גט לערוה. וה"נ כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם הספק דרוסה וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיח וכו'. מבואר הוא מדברי התוספות שלפי סברתם אין חילוק אם נעשה הריעותא בבירור מחיים או לא אלא אפי' היכי דידעינן בבירור שנעשה הריעותא מחיים קודם שנשחטה וליכא למתלי דאחר שחיטה נעשה אפילו הכי איכא למימר כי נשחטה אח"כ מעמידין אותה על חזקת כשרותה. והא דחיישינן לספק דרוסה ולא מוקמינן לה בחזקת היתר היינו משום דדרוסה שכיח. ר"ל כיון שידעינן שנכנס ארי בין השוורים שכיח הוא דדרסה וכן בישב קוץ בושט ע"כ צ"ל דס"ל לתוספות דזה נמי שכיח דמינקב לחוץ. וכן כתבו התוספות בהדיא בסיום דבריהם שם ביבמות פרק ד' אחין ולכך פסקו דלפי מה דמסקינן דחוששין לספק דרוסה בישב לה קוץ בושט לא מסקינן כעולא אלא חיישינן שמא הבריא כמו דחוששין לספק דרוסה אלא שבכאן פרק א"ט קצרו התוספות דבריהם במקום שהיה להם להאריך. וא"כ ה"ה בנמצא מחט תחוב בכרס נמי שכיח דמנקב לחוץ ולכך אין מעמידין אותה על חזקת היתר מטעם דאמרי' נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' וגם הרשב"א ס"ל סברת התוס' דהחילוק הוא שבין בא זאב ונטל בני מעיים דמוקמינן לה בחזקת היתר ובין ספק דרוסה וכיוצא בזה דלא מוקמינן לה בחזקת היתר הוי מטעם דרוסה שכיחה הלכך פסק הרשב"א בספק דרוסה וכדומה לה כגון ישב לה קוץ בושט וכיוצא בזה כגון שנמצא מחט תחובה בכרם דאיכא למיחש שניקב משני צדדין אין מתירין אותה בלא בדיקה אם ניקב לחוץ לשני הצדדים או לא. כיון דפסקינן דחוששין לספק דרוסה מצריכינן לה בדיקה כדאיתא התם בגמרא והוסיף הרשב"א לומר דכל שנמצא בה מחט תחוב ולא הספיק לבדוק אם נקבה משני צדדים עד שנטלה משם באופן שא"א עוד לבדוק היא טרפה דכל שאיתא בבהמה שום מאורע שעליו צריכה בדיקה א לא הספיקו לבדוק טרפה. ולא מוקמינן לה אחזקתה והיינו מטעם דשכיחא כדלעיל מה שא"כ בבא זאב ונטל בני מעיים דלא שכיח הוא שיהו בני מעיים נקובים בחיי הבהמה כשלא נמצא בהם שום קוץ או מחט תחובים ולכך תלינן שהזאב נקבן עתה לאחר שחיטה ומעמידין הבהמה בחזקת היתר. אלא שהוקשה לו להרשב"א והרי גם בזאב שנטל בני מעיים היתה צריכה כבר בדיקה קודם שבא הזאב ונטלן כמו שאנו רגילין לבדוק הריאה משום דשכיחא בה סרכות והואיל ולא הספיק לבודקה עד שנטלה הזאב לא נעמידה בחזקת היתר. ותירץ דאותה בדיקה אינה מחמת מקרה וריעותא שקרה בה היא וכו'. ר"ל ולכך היכי דלא הספיק לבודקה עד שנעשה בה דבר שא"א לבודקה עוד מעמידין אותה בחזקת כשרות וצריך לומר ע"כ דס"ל להרשב"א דהא דקאמר בגמרא בא זאב ונטל בני מעיים ריאה בכלל בני מעיים היא בלשון אמוראים שלא כדברי התוספות פא"ט דף נ"ד ע"ש והוכרחתי לפרש כן דברי הרשב"א כדי שלא יקשה לדבריו קושיית התוספות דלעיל מגמ' פ"ד אחין (טעם למה נטרפה הבהמה כשנפתח ונחתך עצם הגלגלת לשנים ונמצאו בו מים ולאפוקי מדעת מהור"ר משה אי' שכתב בהגהותיו בטור י"ד סי' ל"א וסי' נ') והעולה לנו מזה דמה שאנו נוהגין כשנפתח הראש של בהמה ונחתך עצם הגלגלת' לשנים ונמצאו בו מים ובסבת שכבר נחלק ונחתך הגלגולת א"א לבדוק אם היה המוח מקיף את המים או לא. ומחמת ספק אנו נוהגין להטריף ולא אמרי' דנעמידנה בחזקת היתר ונימא דלא היו המים מגולים מטעם דרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ע"כ צ"ל ג"כ משום דשכיחא ומצוי הוא הרבה פעמים שנמצא מים במוח הבהמות מגולין ואין המוח מקיף אותן ולכך לא תלינן להקל ואין מעמידין אותה בחזקת היתר והא דאיתא פא"ט דף נ' אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעיים ופי' רש"י אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה וכו'. ומביאו הטור י"ד סי' קל"ו וסי' נ' ומשמע מתוך דברי הפוסקים דאם אין יכולין לעמוד על הדבר מתי נעשה יש להטריף מספק ולא אמרי' דנעמידה בחזקת היתר ונימא דאחר שחיטה נעשה הנקב אע"ג דלא שכיחי נקבים בבני מעיים מחיים וכן בכמה טריפות שאנו מטריפין מספק. דלא שייך לתלות ולומר עתה נעשה אחר שחיטה אלא כשנעשה בה בבהמה איזה מעשה כגון בא זאב ונטל בני מעיים או במקום שהכניס הטבח את ידו אבל בלא שום מעשה אין לתלות למימר דעתה לאחר שחיטה ניקבו. וכתבתי זה לאפוקי ממה שמצאתי בדברי מהר"ם איסרלש מקראקא בטור י"ד סי' ל"א סי' נ' שכתב וז"ל כל מקום שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה אע"פ שהוא טרפה שיש לו בדיקה אם לא בדקוהו או שאין יכולין לבדוק הרי הוא בספק טריפה ואוסרין אות' ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעות' לאחר שחיטה דלא יצאה מחזקתה מחיים וכתב בספרו ד"מ דכן משמע בתוספות פ"ד אחין. והרי כל מי שיש לו עינים לראות רואה דאדרבה שהתוספות דחו חילוק זה מההיא דפרק ד' אחין דקאמר ואלו ספק קרוב לו ספק קרב לה לא קתני. ומסקנ' התוס' הוא דאפי' היכי דנעשה הריעותא מחיים אפ"ה יש להעמיד בחזקת היתר וטעמא דספק דרוסה הוא משום דדרוסה שכיחא. ואחר שכתבתי זה מצאתי בספר התרומה סוף הלכות טריפות וז"ל וכל ספיקות שיבואו לחכם או יש ריעותא בצומת הגידין ולא ידע אם נפסק אחד מן החוטין. או אם נשמט הירך מן חבורו בוקא דאטמא ולא ידע אי איעכל ניבי אי לא וכן אם נשבר העצם ולא ידע אם מחיים יצא לחוץ דנראה לו ספק טרפה בא לפניו על כל כיוצא בזה כתב בה"ג רבי יהודה גאון דאנן לא בקיאין בבדיקות יש לנו לאסור הכל ואין להתיר מטעם דאמר רב הונא נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה דהני מילי כשיש לתלות בהיתר כגון שנטל זאב בני מעיים והחזירן כשהן נקובים דיש לתלות הנקב בזאב אבל במקום שתלוי בחסרון הלב וחסרון החכמה שאין בקי להבחין אם קרוי זה סרכא או נפסק אחד מחוטי צומת הגידין ויש ריעותא בדבר שתלוי הטריפות יש לאסור הכל כדברי הגאון עכ"ל. וכן הביא דבריו הסמ"ג עשין ס"ג והסמ"ק ביאור דבריו יותר ופירש דהתם גבי דאתי זאב יש קצת רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכי דאין רגלים לדבר כלל לא תלינן וכן הביא דבריו בעל הג' של איסור והיתר הארוך סי' נ' וכל דבריהם הללו נוטים לסברתינו שכתבנו למעלה. וצריך לומר לדבריהם שאין חזקה מועלת אלא במקום שאין אנו רואין ריעותא בגוף הדבר במקום שתלוי בו הטריפות אז סמכינן אחזקה. ולכך אין אנו בודקין אחר כל ח"י טריפות דסמכינן ארוב בהמות ואחזקת כשרות אבל לא בענין אחר. אלא שעדיין צריכין אנו לחלק ולתרץ הא דפסקו הפוסקים בשוחט בהמה ונמצאת טריפה ועשו גבינות מהחלב שנחלב קודם שחיטה דאם הוא טריפות שנוכל לומר דהשתא איטרפה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא מותרין הגבינות משום דאמרינן השתא הוא דנטרפה והיינו מטעם דמוקמינן לה אחזקת כשרות כמבואר בדברי הפוסקים צריך לומר דשאני התם דלא אמרינן שניקב לאחר שחיטה אלא קודם שחיטה והואיל ונוכל לומר דשעה מועטת קודם שחיטה או בשעת השחיטה נטרפה ואסרינן על כל פנים הבהמה באכילה הוא די ואין אנו מוכרחין לומר שנטרפה זמן רב קודם שחיטה וק"ל. נחזור לנ"ד דהואיל דאם בא ישראל קודם שהוציא העכו"ם המחט היה צריך לבדוק אם ניקבה משני צדדין. ועתה א"א לבודקה יש לאסור הבהמה ואין לסמוך אדברי הנכרי שאומר שהיתה תחובה באופן שלא היתה נקובה לחוץ כי אין סומכין אדברי העכו"ם לא לאיסור ולא להיתר. וכי תימא א"כ אין אנו צריכין להאמין לעכו"ם שמצא המחט תחובה זה אינו דלא גרע מקטן שאמר שמצא מחט ונטלו משם עד שלא הספי' לבדוק אם היה נקוב משני צדדים דפסק הרשב"א שם לאסור ע"פ הקטן אם קטן בקי וחריף לידע דברים אלו כהם ומשום דכל שנמצא המחט רגלים יש לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא הוא והביא קצת ראיה לזה ע"ש. וא"כ בנ"ד נמי הואיל ובא הישראל בעוד שהיה העכו"ם עדיין מתעסק בהוצאת הפרש מן הכרס ומצא ביד הנכרי המסמר כעין רגלים לדבר הוא ודברי העכו"ם אינם אלא כגילוי מילת' בעלמ' הוא אבל אם לאחר שכבר פסק הנכרי מלהתעסק בהוצאת הפרש וכבר הוציא מתחת ידו הכרס ובא אצל היהודי והביא מסמר של ברזל בידו ואומר שמצאו תחוב בכרס אין אנו צריכין להאמינו ואין בידו לאסור אלא אם שתק היהודי וזה תלוי בחילוקי דינים דעד אחד אם נאמן באיסורים אשר אין עתה להאריך בזה. הנלע"ד כתבתי נאם הטרוד מאיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה חתן המלך הגאון מהרי"ץ כ"צ זלה"ה:

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה