מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה סג
ילמדינו רבינו הא דק"ל אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה כרב חסדא במסכת סנהדרין פרק זה בורר דף כ"ח אם הם כשרין לדון או אם הם פסולין אפי' בדיעבד והנה ראיתי בתשובות מהרי"ק ז"ל אשר בנה יסוד גדול על דיוק דק וקליש מקורי עכביש במה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה פרק בא סי' אהא דקתני התם כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' דמוקי לה בגמר' דאתא לאתויי סומא כר' מאיר. ותירץ שם למה לא מוקמי הגמרא לאתויי אוהב ושונא. ועל זה שופך מהרי"ק דיוק הרמב"ם ואם איתא דאבי החתן כו' כשר להעיד ופסול לדון אכתי מה תירץ וכו' ומוקמיה דאתא לאתויי אבי החתן ואבי הכלה וכו' דהתם לא שייך תירוצא שתירץ אההיא דאויב ושונא וכו' עכ"ל ונפלאתי איך יתלה דין גדול כזה בדיוק דק. דיכילנא לתרץ דסמוך אתירוצא של תוספות והא דמתרץ הכי לרווחא דמלתא. דמבלעדי תירוץ התוס' יש לתרץ תירוץ מרווח משום דהוי ענין נעתק כמו שכתוב בפירושו על המשנה ותדע דכן הוא דאל"כ תקשי ליה על הרב ב"י דכתב סי' ז' בטור חושן המשפט דדעת הרמב"ם ז"ל אוהב ושונא דוקא לכתחלה לא ידון אבל בדיעבד דינו דין ואי איתא כדבריו מה קשה ליה בפי' המשנה למה לא אוקמי הגמרא לאתויי אוהב ושונא ומאי קושיא משום דהגמ' רצה לאתויי דאפילו בדיעבד פסולין ודיניהם בטלין אלא ודאי לרווחא דמלתא תירץ הרמב"ם הכי אם לא כדעת הטור שסבר אפי' בדיעבד דיניו בטלין ועוד הונח כדעת הטור שאפי' בדיעבד דיניו בטלין. מי הגיד לו למהרי"ק ז"ל שאבי החתן וכו' דאפי' לכתחלה הן כשרין דלמא בדיעבד הן כשרין ולא לכתחלה לפי סברתו דיותר הן כשרין מאוהב ושונא. ועתה לא תידק ותקשה אכתי מוקמיה באבי החתן וכלה דרצה לאתויי מה שאפילו בדיעבד פסולין כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהעיד על שלא ראה שום פוסק שיחלוק בזה על הרמב"ם דאלו ראה לא היה מדקדק בדברי הרמב"ם דקדוק זה וידון כדברי ה חולק. ואנחנו ראה ראינו שגאון כ' בהדיא דאסור לדון כמו שכתוב בהגהות מרדכי הביאו בית יוסף סימן ז' עכ"ל השאלה:
תשובה מה שנפלאת על מהרי"ק שהביא ראיה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה כדלעיל ואמרת שאין זה ראיה דיכול להיות שהרמב"ם סמך על תירוצי התוספ' ולרווחא דמלתא תירץ מה שתירץ. אהו' ענין זה לא נראה בעיני כלל לומר שהרמב"ם סמך על תירוצי התוספות שלפי הנראה לא ראה הרמב"ם מדברי התוס' מעולם בכל מה שפירשו מכל שיטת הגמרא כנראה מכל דברי הרמב"ם תמיד ולפ"ד שגם פירושו של רש"י לא ראה מעולם כנראה תמיד שהיו לו גרסות שונות בגמרא שלא כגירסת רש"י ותוס' ומה שרצה כ"ת להוכיח דבריך מדברי ב"י דכתב שלפי סברת הרמב"ם אוהב ושונא בדיעבד דיניהם דין אלא שלכתחלה לא ידונו וא"כ יקשה עליו ממה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה שלפי דברי הב"י לא היה צריך הרמב"ם לתירוצו כלל כדלעיל דאין זו סתירה לדברי מהרי"ק כלל שבלאו הכי לא נראה לי דברי הב"י כלל. (תפיסה על הב"י במה שכתב שלפי סברת הרמב"ם אוהב ושונא דיעבד דיניהם דין) דאיך יעלו על הדעת דלהרמב"ם אפי' באוהב ושונא גמור דהיינו שלא דבר עמו ג' ימים מתוך איבה ואוהב שהוא שושבינו וריעו לא יפסל כי אם לכתחילה לרבנן דהא מקרא קא ילפי' ליה דאיתא התם במסכת סנהדרין פרק זה בורר דף כ"ח ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו כו' ופריך רבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מה דרשו ביה חד לדיין אידך כדתניא וכו'. וכיון דמוקמי רבנן האי קרא לדיין מסתמא פסלי רבנן אוהב ושונא לדין כמו שפסולין להעיד לר' יהודה. דאין משמע כלל בגמרא שיהא האי קרא אסמכתא בעלמא. ואע"ג שהרמב"ם סתם את דבריו פכ"ג מה' סנהדרין והתם אסור לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו וריעו ולא לשונאו אעפ"י שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו כו' אשר מזה דקדק הב"י שהרמב"ם אינו מחלק בין אוהב לאוהב ובין שונא לשונא אלא בכולן בדיעבד דיניהם דין אינו מוכרח כלל (ביאור דברי הרמב"ם פ"כ מהלכות פנהדרין) די"ל דה"ק הרמב"ם אסור לדון למי שהוא אוהבו כו' והיינו האי מימרא דפרק בתרא דכתובות דאמר רבא לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וכו' אעפ"י שאינו אויב לו וכו' ר"ל לא מבעיא באויב ושונא גמור דזהו פשיטא דאסור ופסול הוא לגמרי ואפי' בדיעבד אין דיניו דין דילפי ליה מקרא דוהוא לא. אלא אפי' אינו אוהב ושונא גמור אפ"ה אסור לדונו לכתחילה. אויב ולא מבקש רעתו ודוגמת זה מצינו בתוס' שם. וז"ל לא למאן דרחים ליה וכו' לאו באוהב ושונא דאיירי ביה ר' יהודה. ורבנן גבי עדות איירי דלגבי דיין אפי' רבנן מודו דפסול כדמסיק מקרא פרק זה בורר דא"כ ה"ל לאתויי הני קרא דהתם אלא התם באוהב כגון שושבין ושונא שלא דבר מעל ג' ימים אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא וכו' דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן כו' העולה מכלל דבריך דבאוהב ושונא גמור לא נראה לן לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא אפילו בדיעבד אין דיניו דין. כיון דמקרא ילפינן ליה וכן משמא מדברי מהר"ן דאהא דאמרינן חדא לדיין וכו' וחדא לכדתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו וגו' מכאן אזהרה לב' ת"ח ששונא זה את זה שאין יושבין בדין כאחד כתב הר"ן וז"ל מסקינן בגמרא שלא דבר עמו ג' ימים באיבה שאין יושבין בדין לכתחלה הוא דקאמר דלית להו למעבד הכי. אבל היכי שדנו אין דיניהם בטל בשביל ומדכתב הר"ן אשני ת"ח ששונאין זה את זה דהיכי שדנו דיניהם ולא כתב הכי אאוהב ושונא ש"מ דבאוהב ושונא ס"ל דאפילו היכן שדנו דיניהם בטל. (טעם השונא אפי' בדיעבד דיניו אינו דין וב' ת"ת ששונאים זה את זה אם דיניהם דין) וכ"ת כיון דב' ת"ח נמי מקרא ילפינן ליה כמו שונא מאי שנא דבשונא אפילו בדיעבד אין דיניהם דין ובשני ת"ח ששונאין זה את זה אם דנו דיניהם דין. י"ל דעיקר קרא דהוא לא אויב לו לא איירי אלא בדיין שאינו אויב ולא מבקש רעתו של בעל דין לא בדיינים ששונאים זה את זה אלא דמיתורא דרשינן נמי הא אבל אינו עיקר דרושו של מקרא ולכך אם דנו הב' ת"ח אין דיניהם בטל אבל באוהב ושונא דעיקר קרא קא אתי על זה אפילו בדיעבד אין דיניהם דין. ומה שהביא הב"י ראייה מהג"ה אשר"י ריש סנהדרין דכתב בשם א"ז אוהב ושונא מפסלי לכתחלה ולא בדיעבד באמת כד מעיינת באותה הג"ה תמצא שהיא אינה מדוקדקת דפתח' בדין ג' שישבו לדון וסילק האחד את עצמו קודם שידע היכן הדין נוטה וכו'. וסיים באוהב ושונא ולאו מר בר רב אשי חתי' עלה וגם אפשר לומר דלאו באוהב ושונא גמור שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה איירי אלא באינו שונאו כ"כ דלא מיפסל אלא לכתחלה כאותו אוהב ושונא דפרק בתרא דכתובות דאמר לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה וכו'. כמו שכתב הרמב"ם דלעיל וכן הרא"ש והטור. ואע"ג דנקט סתם אוהב ושונא דה"נ מביא הב"י בשם מהרי"ק לשון המרדכי וז"ל וכתב עוד שם כל המעשים הנזכרים שני דייני גזירות דפסולי לדון כמו אוהב ושונא ושאר דברים הנזכרים שם אינו אלא מדת חסידות וכו'. הרי דאותו אוהב ושונא דפרק בתרא דכתובות נקט ליה המרדכי באוהב ושונא סתם. ואין לומר שהמרדכי אינו מחלק בין אוהב לאוהב ובכולהו ס"ל דאינו אלא מדת חסידות ולכך כתב אוהב ושונא סתם שהרי במרדכי דסנהדרין משמע מדבריו בהדיא דס"ל דאוהב ושונא פסולין אפי' בדיעבד אם דנו אין דיניהם דין דשם בדף רצ"א אחר שכתב דין אוהב ושונא שפסולין לדון וכשרים להעיד כתב וז"ל וכל אלו הפסולין אם דנו בדין הדין בטל ואם העידו עדותן בטלה עכ"ל נמצא כללן של דברים שמהרי"ק ס"ל שדין זה לא יחלק כי אם לב' חלוקות ואין בו חלוקה שלישית הא' השונא הגמור שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה שהוא פסול לגמרי אפי' היכי דדן דיניו בטל. כיון דילפינן ליה מקרא והוא לא אויב וגו'. הב' שאינו אוהבו ושונאו כ"כ דוגמת הני עובדי דכתובות דאין בהם כ"א מדת חסידות:
האמנה דמדברי הטור ח"מ משמע דג' חלוקות הן שהרי כתב סי' ז' וז"ל אין הדיין יכול לדון לא את אוהבו ולא את שונאו. ואיזהו שונא שאין יכול לדונו כל שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה ואוהב שהוא חבירו וריעו וכו' ובאלו אין דיניהם דין כמו שאר פסולין. ואם אינו אוהבו או שונאו כ"כ אין לדונו לכתחלה דאמר רבא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה וכו' אבל אם דנו דיניהם דין. ובסימן ט' כתב מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד וכו' אפי' שוחד דברים כההיא עובדא דאמימר וכו' משמש בהדיא משיטתו דהני עובדי דפרק בתרא שהביא בסי' ט' אינן בכלל מה שכתב בסימן ז' ואם אינו אוהבו ושונאו כ"כ אין לדונו לכתחלה כו' מדפלגינהו מהדדי אלא הני עובדי חלוקה אחרת הן ואינן אלא מדת חסידות כמו שכתבו התוס' אלא שמדברי התוספות שהבאת לעיל משמע דהא דאמר רבא לא לידון איניש למאן דרחים ליה כל היינו כגון הני עובדי דמייתי בסמוך בתר הכי ואינן כ"א מדת חסידות. ואין כאן כ"א ב' חלוקות כמו שמבואר מלשונם שכתבת לעיל וכמו שכתבתי בדברי מהרי"ק ואם כן לפי דרך זה יפה כיון מהרי"ק שהוכיח מדברי הרמב"ם שפי' בפי' המשנה פרק בא סימן דלהכי לא מוקי בגמרא מתניתין דקתני כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון דאתא לאתויי סומא ומני ר"מ היא וכו'. ולא מוקי לה דאתי לאתויי אוהב ושונא דכשר להעיד ופסול לדון לדברי חכמים דרבי יהודא משום דהוא ענין נעתק במהרה שישוב השונא אוהב וכו'. ואם איתא דאבי חתן וכלה פסול לדון אע"פ שכשרין להעיד תקשה ליה לוקמא באבי חתן ואבי כלה דהתם לא שייך לתרץ משום דהוי ענין נעתק אלא ודאי להרמב"ם דאבי חתן וכלה אינן פסולין לדון דהשתא ליכא לאקשויי דדלמא משום הכי לא מוקי ליה באבי חתן וכלה משום דאינן פסולין כ"א לכתחלה דהא כבר ביררנו דמהרי"ק לא ס"ל חלוקה זו על כן מוכיח מזה מהרי"ק דאבי חתן ואבי כלה אינן פסולין כלל מדינא ואין לדמותן לאוהב גמור כלל. ואי איכא לדמותן להנהו עובדי דפ' בתרא איכא לדמותן דאינן כי אם חומרא בעלמא ומדת חסידות. ולכך ליכא לאוקמא מתניתין בהכי דמתניתין בפסולין מדינא איירי וע"כ מסברא זו הר"מ מהרי"ק שפטו דאבי חתן ואבי כלה כשרין לדון מן הדין ואין לסלק לדון זה את זה כ"א ממדת חסידות ובמקום שחומרא זו אתי לידי קולא אין לסלק עצמו מן הדין כמבואר שם בדבריו:. כל הדברים הללו לא כתבתי אלא לסברת מהרי"ק לפי שיטת הרמב"ם אבל לקושטא דדינא נ"ל דהסברא נותנת דיש לדמות אבי חתן ואבי כלה לאוהב גמור דאין לך שושבנים ורעים יותר מהם. ע"כ מאחר שלפי שיטת התוספות שתירצו קושיות הרמב"ם בפ' בא סימן דף נ' בפנים אחרים טעמים מתיישבים הא דלא מוקי בגמרא דמתני' אתי לאתויי אוהב ושונא לפי אותן תירוצים מתורץ גם כן שפיר דלא היה לה להגמרא לאוקמה מתניתין באבי חתן ואבי כלה. ואם כן אין להוכיח משם כלל דאבי חתן ואבי כלה יהיו כשרים. וגם בהגהת מרדכי דסנהדרין כתוב בשם בעל העיטור בשם הגאון דאבי חתן ואבי כלה כשרים להעיד ואין כשרים לדון אפילו הוא דיין קבוע יכול בעל דינו לומר אינו מקובל לי עכ"ל. על כן דעתי נוטה להכריע שאם בעל דינו אומר שאינו מקובל לו. אינו יכול לדונו בעל כרחו ואם דנו בעל כרחו אין דינו דין אם לא מרצונו הטוב. בפרט בדורות הללו שרבו הבתי דינים מקולקלים. ובקל יבואו לידי נטיית צד ונמצא מדת הדין לקה ויוציאו משפט מעוקל ח"ו. על כן ראוי שאין להקל כל כך והנלע"ד כתבתי. נאם הצעיר והטרוד מאיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה חתן המלך הגאון מהרי"ץ כ"צ זלה"ה: