מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה נח
אחד מאנשי היחס והמעלה שכל ימיו היה מוחזק בכשרות והולך בדרכי התום והיושר ולא נמצא בו עולה. ובהיותו מתגולל בארץ לעסוק בסחורה כמנהג הסוחרים ובא לקהילה אחת בתורגמה ועסק שם באיזה סחורה שלא היה נרצית לבני אותה קהילה ויהי היום ישבו מקצת בעלי בתים מאותה הקהלה ושאלו אותו בחרם אם יש בידו מאותה סחורה שיודה. ומחמת שאותו בן טובים ראה והכיר באותה בני קהילה שהם שונאים לו והיה ירא באם יפול בידם שיענשהו בעונשים גדולים שלא יהיו לפי כבודו לא חשש לדבריהם. ולא הודה דבר. מה עשו בני אותה קהלה שלחו וחפשו בבית שהיה מתגורר שם עם סחורתו ומצאו מאותה סחורה בבית והיה מה שהיה שרצו בני אותה קהלה להבאיש את ריחו ולהביאו לידי עונשים וקנסות גדולים. רק שלא עלתה בידם בסבת כאשר אותו האיש יש לו יד ושם בגדולי ארץ טורקייא ועתה רוצים לפגום מקצת מבני הקהלה בכבודו ולהוציאו מחזקת כשרתו ולעשותו חשוד על השבועה מחמת שעבר על החרם שלהם שהטילו עליו וכאשר יש לו איזה טענות ותביעות בינו ובין חבריו רוצים להפך השבועה על שכנגדו כדין החשוד על השבועה רבינו רבינו אם הדין עמהם להוציאו מחזקת כשרותו או לא.:
תשובה דין זה תלוי במחלוקת שבין גדולי המפרשים בהא דתנינן פ' כל הנשבעין שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועות העדות ואחת שבועת הפקדון ואפי' שבועות שוא ופריך בגמ' ולתני נמי שבועות ביטוי. כי קתני דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני וכו' ופרש"י שבועת ביטוי דלהבא כי קא משתבע איכא למימר דבקושטא משתבע שבדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו עכ"ל. והתוספות שם כתבו מכאן רצונם לדקדק דמי שעבר על החרם לא יפסל לשבועה כיון דבשעת קבלת החרם איכא למימר דבקושטא קא משתבע ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא מיירי דבקושטא משתבע וראייה מפ' הכותב דאמרי האי אתתא דאתחייבה שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בההיא דחשידה אשבועתא ובה"ג גריס ידענו בה בההיא אתתא דמפקא שם שמים לבטלה. ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת כגון שלא תאכל ואוכלת ואעפ"כ אפכה רבא אשכנגדה וכו' ובזה נחלקו גדולי המורים כגון הרי"ף והרמב"ם והר"מ שהביא הרא"ש וכל הנשבעים שכתב הטור ח"מ בסי' צ"ב בשמם שהם פוסקים כרש"י שאינו נעשה חשוד בשבועת ביטוי דלהבא וכן מה שעבר על החרם. וכן ר"ח כמ"ש הר"ן שם והרב המגיד בשם רב האי והרמב"ן וכן להרבה גדולים שהביא והרבה מגדולי האחרונים בתשובותיהן. הגם שהב"י בסי' ל"ד כתב שלא ידע מהיכן למדו שהרי"ף סובר כרש"י. והרא"ש וסמ"ג וסיעתו נמשכים אחר פרושו של ר"ת ופסקו דנפסל בשבועת דלהבא שמירה על ר"ת דפוסק שאדם נפש בעבר על שבועת ביטוי):
והואיל ואתא לידן אמינא שלפי הנראה מסתבר יותר פירושו של רש"י דאילו לפי' של ר"ת דפי' דלא קמיירי תנא במידי דבקושטא קא משתבע אבל לעולם נפסל בשבועת ביטוי איכא למידק אם כן כיון דתנא דמתניתין לא תנא שבועת ביטוי דלהבא מהיכי תיסק אדעתין לפסוק לפוסלו כיון דלא אשמעי' תנא בשום משנה ועל מה סמך התנא דשיירי כיון דמסברא הוא שאין ראוי לפוסלו כמו שאר שבועות דקתני במתניתין הואיל ובקושטא קא משתבע. ואם כן לא שייך למימר דתנא דמתניתין תנא שאר שבועות וה"ה לזו כיון דלא דמיא להו. וכל שכן דליכא למימר דתנא ושייר דהא אלו קתני וכבר פריך בגמ' תינח אוכל ולא אוכל. אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר. והוצרך לומר ולתרץ תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה פי' כל שבועה דלעבר ומה שהביא הרא"ש ראיה מפ"ק דב"ק דר' חייא תני י"ג אבות ור' אושעיא תני כ"ד אבות ומפרש מר מ"ט לא תני הכי אע"ג דלכ"ע כל העשרים אבות הן יש לדחות דשאני התם די"ל דתנן הני י"ג וה"ה לאינך וגם נשנו בשאר משניות וברייתות ולא דמי להא דכתבו התוספות בריש הפרק תימא דלא חשיב ההיא דתנן לעיל מי נשבע מי שהפקדון בידו וכו' וכן כל הנהו דתנן לקמן בפרקין הפוגמת כתובתה וכו'. וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו וכו' וי"ל דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדו ראוין לישבע עכ"ל דשאני התם דאף על גב דשיירינהו במשנה זו קתני לה במשניות אחרות אבל דין זה דליפסל בשבועת ביטוי דלהבא לא אשמעינן בשום משנה וברייתא גם לא נמצא מפורש בדברי שום אמורא. גם ההיא ראייה שהביא ר"ת מפרק הכותב לפי גרסת הלכות גדולות דלעיל דגריס דמפקא שם שמים לבטלה אינה מוכרחת דהא איכא לפרש דר"ל דרגילה להוציא שם שמים לבטלה ע"י שבועת שוא וכדומה:
ועתה הגם שאינני כדאי להכריע בין גדולי הפוסקים מ"מ הואיל ואין הדבר מוכרע בין הפוסקים. ואע"ג שהטור סי' ל"ד בח"ה סתם דבריו ופסק כר"ת היינו משום שהוא נמשך אחר הרא"ש דברי אביו ואין זה הכרעה ולפי הנראה מסתבר יותר פירושו של רש"י כאמור. והואיל וכן ראוי לן לומר דמוקמינן גברא אחזקתיה ושלא להוציאו מחזקת כשרותו. ודומה לזה כתב הרשב"א בתשובה על אחד שהיו מעידים עליו שהוא חשוד על השבועה מפני שהיה חייב מנה בשטר לזמן קצוב ועבר על שבועתו וכו'. והשיב בסוף דבריו אבל מ"מ לעיקר פיסול על שלא קיים שבועתו לפרוע בזמנו חלוקת גדולי המורים. שיש מגדולי החכמים אומרים שאינו נעשה חשוד אלא שבשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר עכ"ל. הרי מבואר בדבריו בהדיא שדעתו ז"ל שלא לפסול אדם ע"י שבועה כזו כיון שיש מן הגרולים שבחכמים שנמשכו אחר דברי רש"י. ובר מדין דבנ"ד נוכל לומר דאפי' לר"ת אינו נפסל מכמה טעמים חדא דזה גרע משבועת ביטוי דלהבא דהתם הוציא השבועה מפיו וכאן לא הוציא שום שבועה כלל מפיו. וכעין זה ממש כתב הריב"ש בתשובה סי' ק"ח על ענין שהקהל החרימו בת"ח שכל מי שיודע נכסים של ראובן ברשות אדם בעולם בעדות וברמז או מי שיש ברשותו מאומה מנכסיו שיודה וכו' והאשה עברה על החרם ולא הודית והשיב בסוף דבריו וז"ל ועוד שדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א שאין נעשה חשוד על השבועה מפני שעברה על שבועת ביטוי להבא שהרי בשעת שבועה לא יצאה מפיה שבועה לשקר. ולא דמיא לשבועת שוא דתנן במתניתין ולא חשדינן בהכי שתעבור על שבועת ב"ד שבשעת שבועה תצא מפיה לשקר כמו שכתב זה המגיד משנה וכו' והחרם שהחרימו הקהל הרי הוא כשבועה להבא וגרע מיניה שהרי לא יצאה שבועה מפיה כלל עכ"ל. הרי מבואר בדבריו בהדיא שנ"ד גרע משבועת ביטוי להבא וא"כ נוכל לומר שאפי' לר"ת אינו נפסל ע"י זה. ואע"ג דבתוס' שהבאתי לעיל מבואר שר"ת פסל למי שעובר על החרם י"ל היינו חרם שנעשה בהסכמת הקהל שגזרו שלא יעשו איזה ענין שאותו חרם הוי כאלו כל הקהל הוציאו החרם מפיהם כיון שנעשה בהסכמת כולם. ולכך כשעובר אחד מהקהל על אותה גזירה הוי כאלו עבר על שבועת ביטוי להבא דלהבא שהוציא מפיו. משא"כ בנ"ד. וכן דייק לישנא דהרא"ש שכתב בפרק כל הנשבעין על דברי רש"י ור"ת יש רוצים לומר אם הצבור גזרו חרם העובר עליה אינו פסול בשבועה או אם עבר על שבועה דאוכל ולא אוכל. וכן דעת רב אלפסי ור"ת וכו' וכן דייקא לישנא דהטור ח"מ בסי' ל"ד שכתב ואפי' עובר על חרם שהחרימו הקהל כו' ובסי' צ' כ' העובר על חרם שגוזרין הצבור וכו':
ועוד יש לחלק בענין אחר דר"ת איירי שהצבור גזרו שלא לעשות איזה ענין והעובר הוא עושה אותו דבר שגזרו הם שלא לעשותו. והואיל ועובר על החרם במעשה ס"ל לר"ת דנפסל אבל היכי שהצבור גזרו לעשות איזה ענין ועובר ואינו עושה ועובר בשב ואל תעשה אינו נפסל וחילוק זה כתב ג"כ הריב"ש סי' י"א וז"ל ומה שאמר כי הרשב"א ז"ל כתב שהנשבע לפרוש לזמן פלוני ועבר על שבועתו אינו נפסל בכך ואינו כדין חשוד על השבועה אפשר הוא וכן דעת הרמב"ן מההיא דפרק כל הנשבעין דמקשינן אמתניתין ולתני שבועות ביטוי כו' ופרש"י כו'. אבל ר"ת סובר דחשוד הוא כו'. ומ"מ הרבה מן האחרונים ז"ל מסכימים כדעת רש"י ז"ל. ולי נראה להכריע בנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול או לפרוע ולא עשה כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה כו' וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ב' מהלכות טוען ונטען שכל הפסול לעדות משום עבירה הוי חשוד על השבועה. ובפרק מהל' עדות כתב איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות וכו' עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד שלא עשה שום מעשה ולכך אין נפסל כלל. ובר מדין בנ"ד לא מקרי עובר על החרם כלל משום די"ל שלא היה בדעתו לעבור על החרם כלל רק היה בדעתו להודות לבסוף שיש לו בידו מאותה סחורה רק שאשתמוטי קא משתמיט מבני הקהלה זמן מה לראות איך יפול דבר עד שיתקררו החמין בפושרין כי ראה שמדת דינם מתוח נגדו ויש לדמותו להא דאמרינן בפ"ק דמציאה אמר רבי אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. בפקדון פסול לעדות ומבואר שם בגמרא דטעמא הוא דכופר במלוה כשר משום דאמרינן דלא היה בדעתו לגוזלו לאשתמוטי עביד וכן פסק הטור סי' צ"ב שכשר כל זמן שלא נשבע וגדולה מזו כתב המרדכי בפרק כל הנשבעין וז"ל ומצאתי שפ' האלפסי בשערים שהכופר במלוה כשר ואפי' נשבע מדלא קתני הכא אחד שבועות שוא ואחד שבועות מלוה וע"כ היינו טעמו משום דאמרי' אשתמוטי קא משתמט ואע"ג דנשבע על הדבר א"כ כיש בנ"ד ועוד דאיכא למימר ליביה אנסיה שבראותו שבני אותה הקהלה עומדים על נפשו וכבודו ומקצתם הם שונאיו אמר בדעתו שאינו מחוייב לקבל הטלת חרמם ובפרט שאינו מבני קהלם ואינו מחוייב לקבל גזירתם ויש לדמות זה להא דכתבו הפוסקים בדין המלוה בריבית שהוא פסול לעדות ונסתפקו בעדים וערב משום דלא תשימון עליו נשך במלוה ולוה משמע להו כדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו כדאמרי' בעלמא כי ראוי הוא לתלות בכל ענין שנוכל לומר שלא נתכווין לעבור על החרם והשבועה ח"ו הואיל ומקודם היה מוחזק בחזקת כשרות ודומה לזה כ' הריב"ש בתשובה שאם העידו על אדם שהיה מוחזק בכשרות שהלוה בריבית שתולין לומר שהלוה בדרך שאין איסור בו או שהיה טועה וסבור שאין איסור בדרך ההוא. ואינו נפסל מחמת זה הרי מבואר שבאדם המוחזק בכשרות תולין בכל הדברים שנוכל כדי שלא להוציאו מחזקת כשרותו. וכ"ש וק"ו בנ"ד. ואם כן מכל הלין טעמים נראה שאותו בן טובים הוא בחזקת כשרות לענין כל הדברי' כמקדם ואין בזה שום ספק והמטיל מום בקדשים יחוש לעצמו מנשיכת חויא דרבנן כ"ד הטרוד מאיר בן מהרר גדליה זל"הה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"צ ז"להה: