מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה כג
ראובן היה לו ש"ח על שמעון ולא היה ראובן יכול להוציא את שלו מתחת יד שמעון מחמת איזה סבה שלא היה יכול ראובן להביא את שמעון לדין עד שהוצרך להתפשר עמו ולפחות לו מהחוב ועל זה נתן לו פטורים שמחל לו כל התביעות שהיה לו עליו אך קודם כל דבר הלך ראובן ומסר מודעא לפני שני עדים איך שהוא מוכרח להתפשר עם שמעון. ועתה טוען שמעון שמסירת המודעא אינו כלום מחמת שהעדים לא הכירו באונסו. וגם ביטל בשטר הפטורים כל המודעות. והרי כתבו הפוסקים דפשרה הוי כמכירה ובמכירה באונס צריכין העדים להכיר באונסו ילמדנו רבינו הדין עם מי:
תשובה נראה לע"ד דהפשרה הזאת אינה כמכר דדוקא אם תבע אחד מחבירו לדין בענין שיש לחוש שיפסיד התובע כל תביעותיו או שיש לחוש שהנתבע יצטרך לשלם לו כל תביעותיו ואח"כ נתפשרו ביניהם אותה פשרה היא כמכר. ואם אנסוהו עד שנתפשר ומסר מודעא אז צריך שידעו העדים באונסו דטעמא מאי דגבי מכירה באונס דהוי מכירה אם לא מסר מודעא וידעינן באונסו משום דאגב זוזי גמר ומקני ליה דהא לית ליה פסידא דהא יהב ליה כל דמי מקחו ה"נ הכא יהיב ליה כל דמי שויה שאין תביעתו שוה יותר. אבל אם הוא בענין שאין חשש בדבר שיפסיד התובע תביעתו ונתפשר בינו ובינו אותה הפשרה אינה כמכר אלא כמוחל לחבירו מקצת חובו ואם מסר מודעא על הפשרה אז יש לו דין מסירת מודעא של מתנה וכן יש להביא ראיה מתשובת הרשב"א שכתב על אשה שמחלה מקצת כתובתה מחמת אונס אעפ"י שלא מסרה מודעא אין מחילתה כלום וכן הוא מוכרח מדברי ר"י קאר"ו שנתן טעם לדברי הרמב"ם שכתב דפשרה הויא כמכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעותיו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו כל תביעתו ולכן מתפייס לשלם מקצת בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרי' ביניהם הלכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אלא א"כ מסר מודעא. ואם לא כתבו העדים אנן ידעינן באונסו אין מודעא זו כלום. והשתא יש לדקדק למה היה צריך לטעמא לפי שהתובע ירא כו' בלא זה הוי ליה למימר דפשרה הוא כמכר מטעם שבשביל שנותן לו מקצת חובו הוי דומיא כמי שמכר לחבירו כל תביעתו בסך שמתפשרים ביניהם אלא ודאי שאם נתפשר ומחל לו מקצת חובו בענין שלא היה לו חשש יראה שיפסיד כל תביעתו הוי כמוחל לחבירו מקצת חובו ובנ"ד שהיה לו ש"ח גמורים שאין בהן פקפוק כלום לא הוי אלא כמחילה באונס ובפרט בנ"ד שאין שום זכר בפטורין שנתפשרו ביניהם רק כתוב בהן שמחל לו כל התביעות שהיו לו עד היום הזה. וכן יש להביא ראיה מדברי הטור שכתב על דברי ר' יונה ונראה לפרש דבריו בשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אינו כופהו אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משויו אף בקרקע אין כאן תורת מכר והוי כמי שאנסוהו ליתן שאינה מתנה הרי לך ברור שאם כופהו ליתן בפחות משויו אינה כמכר אלא כמתנה וכן בנ"ד הוי כמי שאנסוהו למכור בפחות משויו דהוי כמתנה וכמוחל מקצת חובו ויש לו דין מחילה באונס. ואם יתעקש המתעקש שאין קרוי אונס אלא בתלוהו וזבין. אף אתה הקהה את שניו ואמור לו הרי איתא בגמרא במעשה דפרדיסא שהיה קורא אונס מחמת שהיה ירא שמא יפסיד שדהו הרי מבואר שכל אונסים בעולם בין אונס גוף בין אונס ממון כל היכי שיש חשש שמא יפסיד ממונו הרי זה קרוי אונס:
ואם יתעקש המתעקש לומר שאין להוציא ממון רק בדברים שיש להם ראיה מבוארות מעצמן אדרבא אנו נאמר לו שיש לגדור ולעשות אפי' קצת רחוק להציל עשוק מיד עשקו שלא ילך כל אחד ויחזיק בממון חבירו ויאנוס חבירו לפשר עמו ע"כ דין הוא להפך בזכות התובע בראיות אמתיות להוציא ממון מיד העושקו. ובר מדין ובר מדין הרי בנ"ד מסר מודעא וכתב בה שהעדים יודעים באונסו ואף אם בטל כל מודעות הרי יש לו מודעות על הביטול ורוב הפוסקים ס"ל דלא מהני בטול בכה"ג וכולם הסכימו שאם מסר מודעה על הביטול שהמקח בטל לבד זה מצאנו הרא"ש ז"ל דס"ל שאף אם אמר בשעת מסירת מודעא וכל מה שאבטל לא יהא בטל אינו מועיל ובמקום שיש זולת זה צדדים להכריע דפשרה זו אינה כמכר ודאי שראוי הוא לפסוק הדין דמסירת מודעא זו בתקפה ועוד שהרי הרמב"ם הוא בעל סברא זו דס"ל דפשרה היא כמכירה וס"ל דאם ביטל ביטול המודעה הרי המודעא מודעא. ולמה נתפוס סברת הרא"ש וסברת הרמב"ם כדי לבטל המודעא. מכל הלין טעמין נ"ל דמסירת מודעא הנזכרת היא בתוקפה ובחזקתה. עד כה דברתי למען האמת והשלום המשפט והצדק.:
נאם מאיר הצעיר וכו':