מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה כב
ילמדנו רבינו ראובן שהיה חייב לפריץ אחד בש"ח ואותו ש"ח כולו נכתב בכתב ידו של ראובן הלוה ונכתב על שם אותו פריץ והלך הפריץ למלחמה קודם צאתו בא הפריץ לשמעון לפני כמה בעלי בתים עדים כשרים ואמר לשמעון בפניהם הנה החוב שחייב לי ראובן שזמן הפרעון יהיה בזמן פלוני הרי הוא לך ממני במתנה והרי לך הש"ח שיש לי על ראובן. וקבל שמעון הש"ח מידו. והנה בהגיע זמן הפרעון ולפי משמעות הש"ח בא שמעון עם הש"ח ותבע את ראובן שישלם לו החוב שהדין עמי שחייב אתה לשלם לי שאין זה דין הפורע ש"ח של חבירו. שהרי כתב הב"י בטור ח"ה סימן קכ"ח וז"ל מצאתי כתוב וכו' עד ואפילו למאן דפטר פורע חובו של חבירו ה"מ בבעל חוב ישראל אבל ב"ח א"י לא שהדבר ידוע שאינו מתפייס אלא בריצוי כסף. וכן פסקו האחרונים בעלי ש"ע. והשיב ראובן הלוה אמת הוא שזהו כתב ידי גם מודה אני שאני חייב זה החוב אבל אתה שמעון מה לך אצלי כי לאו בעל דברים דידי את. מאחר שהש"ח נכתב על שם הפריץ ואין לך שום כח מהפריץ ושמא מצאת זה הש"ח והשיב שמעון מה לך לשאול אחר שום פריץ הרי שטרך גופו בידי אם כן אין הפריץ יכול לחזור עליך כי כאשר תשלם לי אחזיר לך שטרך ואם כן לא יהיה להפריץ שוב לא דין ולא דברים עליך ועוד מאחר שהש"ח בידי מחוייב אתה לשלם לי בדיניהם בלתי שום כח וכדיניהם ידינו אותי גם כן בדינינו כמו שכתב מהרמ"א בטור ח"מ סימן שס"ט בישראל שהיה חייב להעכו"ם והעכו"ם מכר הש"ח לישראל אחר וכו' וזה פשוט שבדיניהם כל מי שבא בשטר של חבירו מחייבים אותו לשלם ומה שאתה אומר שמא מצאתי השטר חוב הרי עדים כשרים שנתן לי הפריץ השטר חוב במתנה. ואם תרצה לטעון שמא עדיין ימחול לך הפריץ הרי בהדיא כתב מהרמ"א בש"ע שלו א"י שמכר שטר חוב שיש לו על ישראל אחר לישראל חבירו שאם חוזר ומוחלו אינו מחול ואם במכירה כן במתנה כ"ש שאם נתנו במתנה שאינו יכול למחול כמו שהביא הב"י בזה הסימן שאפילו לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחל מודה שמואל שאם נתנו במתנה שאינו יכול למחול עד כאן. ומכל שכן א"י שאפי' מכרו אינו יוכל למחול כל שכן מתנה עד כאן תורף השאלה:
תשובה הגם שמנהגי תמיד לשמוע לעצת חכמים אחרונים שלא לכתוב שום פסק דין בדיני ממונות בלתי שמועת הטענות מפי הצדדין בעלי הדינים בעצמם כדאיתא במרדכי ובריב"ש אפי' בדרך שאלה ראובן ושמעון אלא אם כן שהשואלים הן בעצמם הדיינים היושבים על אותו דין. מכל מקום כאשר ידעתי שכ"ת הוא אחד ממנהיגי הגלילות ממדינות רוסי"א ובלתי ספק אצלי שבידיעת חבירך היושבים עמך למשפט דין זה שלחת לידי הטענות הנזכרים. ע"כ אמרתי שלא לנעול פתח התשובה ולהשיב למעלתך בקצרה:
ואומר כי כל הטענות שטען שמעון הנזכר נגד ראובן לזכותו הם ללא צורך בנדון זה כי מה ענין זה לפורע שטרו של חבירו דהא בנדון זה לא פרע לו ראובן שום דבר רק שהפריץ נתנו לו במתנה ומה לי נותנו במתנה או מוכרו לו ועכו"ם שמכר שטר חוב לישראל שיש לו על ישראל אחר פשיטא שחייב הישראל הלוה לשלם ללוקח כדאיתא בתשובת הרא"ש כלל י"ח סי' א' ופסק שידינו אותו דייני ישראל בכל אותו כח שהיה לו לעכו"ם על הישראל בדינא דמלכותא. ומכאן יצא לו למהרמ"א מה שכתב בהגהותיו סי' שס"ט ישראל שהיה חייב לעכו"ם והעכו"ם מכר השטר לישראל וכו' כי מתשובת הרא"ש העתיק הג"ה זו וא"כ ה"ה בעכו"ם שנותן במתנה ש"ח של ישראל לישראל שחייב לשלם דמ"ש מכירה ומ"ש מתנה דמתנה נמי כמכירה היא דאי לא עביד ליה לעכו"ם נייחא לנפשיה לא יהיב ליה במתנה ואין זה צריך ראייה דהא אפי' כשהמלוה והלוה ישראל דק"ל בפשיטות דהפורע ש"ח של חבירו פטור מלשלם ואם מכרו לו או נותנו לו במתנה חייב לשלם וכ"ש בעכו"ם ואי תימא הכל טעמא מאי דפורע חובו של חבירו פטור מלשלם ואם המלוה מוכרו או נתן לו במתנה חייב לשלם ללוקח או למקבל מתנה. (טעם מפני מה הפורע חוב של חבירו פטור מלשלם והמוכרו או נתנו לו במתנה חייב לשלם להלוקח וכו') טעמא רבה איכא בדבר דפורע כיון דפורע בעד חבירו מרצונו הטוב ואין לו בידו משל הלוה כלומר מסתמא אמדו רבנן דעתיה שהיה בדעתו לפוטרו כמו שכת' מהרי"ו סי' קס"ו ואמרי' דלשם מצוה קא מכוין כמו שפירש"י פרק הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו. משא"כ במוכר או נותן. ואפי' לפי הירושלמי דמפרש הטעם משום דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל ליה והביאו אותו התוספות בפרק הכונס ופ' דייני גזרות והרי"ף והרא"ש שם א"כ במוכר או נותן נמי לימא הכי. אפ"ה לא דמיא כלל דהתם דפרע חובו של חבירו ובא ותובע את חבירו בטענה שישלם לו שכרו מה שהנהו והציל אותו מן המלוה והואיל ואין ההנאה מבוררת דלא ברי היזיקא של הלוה כ"כ משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה וכו' ולא הצלת אותי משום היזק ולכך אינו חייב לשלם לו כדאיתא בתוס' בב"ק פ' הכונס דף נ"ח ובאשר"י ובמרדכי שם אבל כשמלוה מכר לו השטר חוב. או נתנו לו במתנה ותובע הלוקח או המקבל מתנה להלוה שישלם לו ובא עליו לא בטענה זו בא עליו אלא בטענה שהוא קנה וזכה כל זכות שהיה לו להמלוה עליו. ולכך כשם שהיה חייב לשלם להמלוה כל זמן שתובעו ולא פייסו כך הוא חייב לשלם ללוקח או למקבל מתנה. ובאמת שדברי מהרי"ו הנזכרים צריכים ישוב להסכימם עם הטעם שכתב הירושלמי אלא שאין עתה עת להאריך בזה. גם מה שטען בסוף ואם תרצה לטעון שמא הפריץ ימחול לך עדיין וכו' עד ואם במכירה כן כ"ש במתנה שאינו יכול שוב למחלו כמו שהביא הב"י בזה הסי' שאפי' לשמואל דאמר המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול מודה שמואל שאם נתנו במתנה אינו יכול למחול בו כו'. דבר זה אינו אמת כי לא נמצא בב"י. אלא הכי איתא בגמ' פ' מי שמת אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל וכו' ואפי' יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנה שכ"מ שאינו יכול למחלו וכן הוא לשון הטור בח"ה סי' ס"ו נתנו במתנה שכ"מ ומת אין היורש יכול למחול עכ"ל הרי לך מבואר שדוקא במתנת שכ"מ אמרו כן וכדמפר' שם הטעם בגמ' משום דאלמוהו רבנן למתנת שכ"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו. ומה שכתב הטור אח"כ וכן הנותן ש"ח או מוכרו במעמד שלשתן אינו יכול למחול מעמד שלשתן נמי קאי אנותן ור"ל שנותן לו הש"ח במעמד שלשתן ואמר ללוה במעמד שלשתן שישלם החוב למקבל מתנה והטעם כיון דשלשתן עמדו במעמד א' נסתלק שעבודו של מלוה מהלוה ונשתעבד שעבוד גוף הלוה ללוקח או למקבל מתנה למפרע משעת מתן מעות ולכך אין יכול המלוה למוחלו אח"כ כדאיתא טעם זה באשר"י בכתובות פרק הכותב אבל בנותן הש"ח לחבירו במתנה בעלמא פשיטא שיכול אח"כ למוחלו דלא עדיפא מתנה ממכירה וזה פשוט לכל מי שיש לו עינים לראות אלא שבנדון שלפנינו אינם צריכים לטענה זו דאפי' את"ל שיכול עדיין הפריץ למחול לו. מ"מ מאחר שהוא תובע הלוה לדין שישלם לו קודם שמחל לו הפריץ מחוייב הלוה לשלם לו. דהא כל מוכר ש"ח לחבירו יכול למוחלו ואעפ"כ כשהלוקח מקדים עצמו ותובע הלוה קודם שמחלו המלוה חייב הלוה לשלם לו. ולכך לא היה צריך לטענה זו. אבל מ"מ האמת כן הוא דאע"ג דישראל בין שמכר או נתן במתנה אם חזר אח"כ ומחלו מחול אבל עכו"ם אם חזר אח"כ ומחלו אינו מחול בין במכירה בין במתנה כאשר נבאר בסמוך לפנינו:
גם מה שהשיב שמעון הלוה לאו בעל דברים דידי את שאין לך שום כח מהפריץ ושמא מצאת הש"ח אינה טענה כלל שהרי יש לו עדים כשרים שלא מצא אותו אלא שהפריץ נתנו לו במתנה ולוקח ומקבל מתנה אפי' בדינינו אינו צריך לשום כח והרשאה דלא תקינו חכמים הרשאה אלא בשליח הבא לגבות החוב מהלוה בשם מלוה כדאיתא פ' הגוזל עצים ואפי' יש לו עדים שעשאו שליח כי לית ליה אדרכתא כראוי מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. והטעם כתב שם הרא"ש דחיישינן שמא יבטל המלוה את השליחות או ימות קודם שיתן הלוה המעות לשליח. וכמו שכתב הטור ח"ה ריש סימן קכ"ב אבל לוקח או מקבל מתנה שבא לגבות החוב מהלוה. אם קנה הש"ח בקנין הראוי לו בדרך הקנאות שטרות הרי הוא הבעל דבר בעצמו שהרי זכה בכל זכות שהיה לו למלוה עליו ולמה לו הרשאה. ואם כן ה"ה בנדון שלפנינו שיש להמקבל מתנה עדים כשרים שנתן לו הפריץ הש"ח במתנה אין צריך לשום כח והרשאה אלא שבאם הוא כן שהפריץ אלם ויש לחוש שמא אחר כך יעליל על הלוה ויכחיש העדים ויאמר שמעולם לא נתן הש"ח לראובן ויחזיר ויתבע את הלוה שישלם לו שנית אז היה מן הדין שראובן המקבל מתנה מהעכו"ם מחוייב להעמיד ערבות לשמעון הלוה שלא יחזור ויתבענו הפריץ פעם אחרת ודי בזה שהרי אף בדינינו אפי' בשליח או אפי' אין שלוחו כלל כשמעמדים לו ערב בעד ההרשאה חייב לדון עמו כמו שכתב בכתבי מהר"ר איסרל בעל תרומות הדשן סי' רי"ז מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ולא גרע זכותו דעצמו מזכות משלחו ואם כן הוא באופן שיש לחוש שהפריץ יתבענו פעם שנית ויבא הלוה לידי היזק אזי נראה שמחוייב ראובן להעמיד ערב לשמעון הלוה שלא יחזור ויתבענו כנ"ל אפילו הוא כדברי שמעון התובע שבדיני ערכאות כל מי שבא בש"ח של חבירו מחייבין אותו לשלם ואין ראובן יכול לפטור עצמו מהערבות מטעם שהוא בא מכח הא"י וכדיניהם ידיינו אותו כמבואר למעלה בדברי השאלה שהביא ראיה מדין עכו"ם המוכר ש"ח לישראל וכו' דזה לא נאמר אלא באם היה בש"ח דבר שהיה לו לעכו"ם זכות בדינא דמלכותא אז כשמוכר העכו"ם הש"ח לישראל זכה הישראל באותו זכות ודייני ישראל ידונו אותו כדיניהם מטעם מה מכר העכו"ם לישראל כל זכות שהיה לו בו וכן כתב הרא"ש טעם זה בתשובותיו כלל י"ח סי' א' וז"ל והדיינים ידונו דין זה כאלו החזירו השטרות לעכו"ם דבכל אותו כח שהיה לו לעכו"ם על לוי בדינא דמלכותא יש לו לשמעון על לוי. כדאמרינן בפ' ח"ה ישראל הבא מכח העכו"ם הרי הוא כעכו"ם דמה מכר לו העכו"ם לישראל כל זכות וכח שהיה לו בשטר זה ולא גרע כח הישראל מכח העכו"ם עכ"ל. הרי לך מבואר בהדיא דלא שייך זה אלא בדבר שהיה לו למוכר העכו"ם שום זכות בשטר זה אבל מה שהוא בדיניהם שכל מי שבא בש"ח של חבירו מחוייב הלוה לשלם אין זה קרוי זכות שיש לעכו"ם המוכר בשטר ואין שייך בזה לומר שידיינו אותו כאלו החזיר הש"ח לעכו"ם מטעם מה מכר העכו"ם לישראל כל זכות שהיה לו בשטר וק"ל. ולכך אין יכול ראובן לפטור את עצמו בטענה זו מלהעמיד לו ערבות כנ"ל במקום שיש לחוש שיגיע הלוה לידי הפסד ע"י זה כנז'. על כן אמרתי שכל הטענות שכתב כ"ת שטענו הצדדין לא נגעו בהן לשורש הדין כלל:
(דין המוכר ש"ח צריך לכתוב קנה לך איהו וכו) אדא מה שיש לראובן הלוה להשיב הוא זה ששמעון המקבל מתנה לא קנה הש"ח כלל מטעם דהא ק"ל דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה פירוש שצריך לכתוב קנה לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה כדאיתא פ' המוכר את הספינה דף ע"ז. והטור ח"ה סי' ס"ו ואי לא כתב כן אפי' הנייר לצור על פי צלוחותיו לא קנה ואין הלוה חייב לשלם ללוקח ואי פרע ליה בלא ידיעת המוכר המוכר חוזר וגובה ממנו מב"ח דא"ל לא היה לך ליתן חובי עד שיראה לך שקנאו ממני כדין קניית שטר כמבואר הכל באריכות בטור ח"ה סימן הנז'. ובנ"ד אפי' אם הוא בטוח שלא יחזיר הפריץ ויתבע אותו יכול הלוה לטעון הואיל ולא נקנה לך הש"ח לא אשלם לך דשמא העכו"ם ימות במלחמה ואזכה בו אני בעצמי דנכסי העכו"ם הרי הן כמדבר:
(דין הקונה ש"ח מא"י אין צריך לכתוב לו קנה לך וכו'):
אמנם גם על טענה זו יש לדון עליה שהרי כתב הר"ן בפרק מי שמת ד' רל"ב והביאו הב"י בח"ה סי' ס"ו סעיף ט"ו וי"ח בשם נ"י וז"ל וא"י שמכר ש"ח לישראל כיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול וכן כל שניתן בדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה משלם עכ"ל הרי כתב בהדיא שהעכו"ם המוכר ש"ח שיש לו על ישראל לישראל אחר אם בדיניהם נקנה ש"ח בלא כתיבה ומסירה גם זה הישראל שקנה מהעכו"ם קנה הש"ח אפילו בלא כתיבה ומסירה ומחוייב הישראל הלוה לשלם לו האמנה באמת שדבריו אלו שכתב הר"ן לא נמצאו בשום פוסק זולתו גם לא מצאתי להם שום סעד מן הגמרא כי מההיא דפ' ח"ה דף ל"ה דאמר רב יהודא אמר רב הבא מחמת הכותי הרי הוא ככותי אין ראיה לדין זה דההיא ליכא למילף מיניה אלא לומר דלאחר שנקנה הקרקע או דבר אחר לישראל הקונה מהכותים זכה בה ג"כ שכל זכות שהיה לכותי המוכר על הישראל חייב יש לו ג"כ לזה הישראל הלוקח ממנו על הישראל כמשמעות תשובת הרא"ש כלל י"ח שהבאתי למעלה מטעם דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. אבל לא לענין שיקנה הישראל ע"י מכירת הכותי דבר שאינו נקנה בהקנאה זו כגון ש"ח שאינו נקנה במסירה לחודה ואם כן במה יקנה ישראל הקונה הש"ח מהכותי שעבוד הנכסים של ישראל הלוה חבירו:
(טעם. למה גבי ישראל שמכר ש"ח או נתן אם חזר ומחלו הרי הוא מחול והעכו"ם אם חזר מחלו אינו מחול) ובאמת הדין הראשון שכתב שאם חזר הכותי ומחלו שאינו מחול דברי טעם הם וסברא הוא שהרי המכירה היא תלויה במוכר והטעם שהמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו שמחול הוא מטעם שאעפ"י שמכר הש"ח עדיין לא נתרוקן כחו של המוכר מכל וכל כי לא מכר ללוקח כ"א שעבוד נכסי הלוה אבל שעבוד גוף הלוה לאו בר מכירה הוא ואותו נשאר ביד המלוה ולכך יכול המוכר למחול את החוב דכשמחלו פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד הנכסים כמו שכתב ר"ת והב"י מביאו בסי' הנז' ולכך הואיל ובדיניהם אין יכול למחול. ובדיניהם כל זכותו מכר לו א"כ נתרוקן כח הש"ח עם זכותו של העכו"ם לגמרי ואין לו בו שום חלק של זכות לגמרי ולכך אין יכול למוחלו. אבל דין זה שיקנה הלוקח השטרות בלי כתיבה ומסירה אין זה תלוי במוכר. אם כן היה הסברא נותנת שלא ידונו אותו כדיניהם ואפשר שזה היה טעמו של הב"י בש"ע שלו סעי' כ"ה בסי' זה שכתב דין זה של הר"ן בלשון זה יש מי שאומר שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינינן ליה וגם השמיט דין זה של כתיבה ומסירה רק שמהרמ"א הגיה אותו עליו מ"מ מאחר שהם לא סתרו דבריו אלה לא מלאני לבי לחלוק עליו ולפסוק הדין שלא כדבריו (טעם הקונה ש"ח מהעכו"ם אינו צריך לכתוב לו קנה לך) וגם יש ליתן טעם לדבריו דהקונה ש"ח מהכותי נקנה לו אפי' בלא כתיבה ומסירה. משום דמה שאמרו חכמים דאותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה הוא מצד המוכר דבמסירה לחודה לא נתרוקן שעבוד הנכסים שבשטר מהמוכר ולכך צריך לכתוב ליה קנה לך וכו' אבל כשהמוכר הוא כותי ובדיניהם נתרוקן כל שעבודו של מוכר מהש"ח במסירה לחודה ולא נשאר לו שום זכות בו גם לענין שאם חזר ומחלו אינו מחול כמבואר למעלה. ולכך נקנה הש"ח איהו וכל שעבודיה לישראל הלוקח לגמרי במסירה לחודה. ויש לדקדק ולהוכיח טעם זה מדברי התוספות פרק הספינה דף ט"ו וכתבם הטור סי' הנזכר וז"ל והא דמזכיר בכל מקום מסירה באותיות אע"ג דבעי משיכה היינו משום דבעינן מסירה מיד ליד וכו'. א"נ לא בעינן מיד ליד. ומ"מ נקט מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותה לאפוקי מפקיר שטרותיו שאין מחזיק בהן קונה מה שכתוב בתוכן כיון דאין דעת אחרת מקנה אותן עכ"ל משמע דאי לאו הכי ה"א דהזוכה בשטרי הפקר קונה המלוה והשעבוד שבתוכו. ויש לדקדק והיאך סלקא אדעתין דיקנה והא לא קא כתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה דיליה אלא על כרחך צריך לומר דלא הצריכו כתיבה אלא מצד המוכר במקום ששייך לומר שנשאר לו שום זכות לבעל השטר עדיין בש"ח אבל המפקיר שטרו שנתרוקן כל זכותו של בעל השטר מהש"ח לגמרי ה"א שהזוכה בו קונה השעבוד שבו וק"ל. וטעם זה נמי שייך גבי הלוקח ש"ח מן הכותי כמו שאמרנו. וכן מדברי תשובת הרא"ש ז"ל כלל י"ח שהבאתי למעלה משמע נמי שהקונה ש"ח מהכותי נקנה לו במסירה לחודה ודיינינן ליה כדיניהם שזה לשון התחלת התשובה שם אשר שאלת ראובן שמסר ש"ח לשמעון שיש לו על לוי שמסרו לו עכו"ם שהיה לו עליו וכו' ופסק שם שיפסקו לו ככל הזכות שהיה לו לעכו"ם בשטר זה כדאי' שם. ועתה תקשה לך ואיך זכה בו הישראל והלא מסתמא לא כתב לו העכו"ם קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה דמסתמא אין דנין כותים בדין מכירת שטרות כדינינו. ואי מיירי כגון שהשתדלו הישראל שעשה לו הכותי שטר הקנאה בשטר בערכאות וכמו שכתב הרשב"א בתשובה והב"י מביאו סי' הנזכר כשמוכר והקונה שניהם ישראלים וז"ל שטר הקנאה העשוי בגופן של כותי אם כתוב בו לשונות המספיקים לנתינת גוף הנייר והשעבוד הרי הן כשטרות שלנו עד כאן לשונו. אם כן לא היה לו להרא"ש לסתום דבריו בזה אלא ודאי שגם הרא"ש סובר בפשיטות שהקונה ש"ח מהכותי נקנה לו השעבוד במסירה לחודה בלא שום כתיבה:
כלל העולה מדברינו ופיסקא דדינא בנדון הנזכר הוא זה שאם ברור הוא שבארצות האלו הנימוס בדיניהם של המוכר ש"ח נקנה הש"ח ושעבודו ללוקח במסירת הש"ח לידו לחודיה ולא מצריכים לקנייתו שום ענין אחר אזי גם כן ראובן הנז' שקבל הש"ח מהפריץ במתנה כדיניהם דיינינן ליה. וזכה בש"ח בקנין גמור וחייב שמעון הלוה לשלם לו הש"ח הואיל ויש לו עדים כשרים שנתן לו הפריץ הש"ח במתנה. אך אם הכותי הוא איש אלם ויש לחוש שיחזור מדבריו ויכחיש העדים ויחזור ויתבע החוב מן הלוה פעם שנית אזי הדין נותן ששמעון המקבל מתנה יעמוד לו ערב שלא יגיע לראובן הלוה שום היזק מהפריץ כמבואר למעלה כנלע"ד. עד כה דברתי למען האמת ומשפט וצדק. נאם הצעיר והטרוד מאיר וכו':