מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה כ
דין אב"א למלכ"א. אהו' מחותני האלוף התורני ר"ג ר"מ מהר"ר אבא הלוי יצ"ו וכאל"ש. ע"ד השאלה אשר שאל כ"ת מאתי לחוות דעתי בענין דבר שנתחמץ בתוך הפסח בי"ט אי שרי לשורפו מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולא יועיל כפיית כלי עד ח"ה כיון שלא בטלו קודם זמן איסורו דהא השתא הוא דנעשה חמץ ולאחר זמן איסורו לא שייך ביטול ושדעתך נוטה להתיר לשרוף ותמהת על דברי התוספות דכתובות דף ז' דמשמע מדבריהם לאסור לשרוף אפילו בלא ביטל:
תשובה אהו' מחלוקת ישנה היא בין הקדמונים כתבם הטור א"ח סימן תמ"ו שסברת י"א דבי"ט אסור לטלטלו להוציאו אפילו בלא בטלו שיש איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י. ומפרשי ההיא דרב יהודה פרק קמא דפסחים דאמר מצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי איירי אפילו בלא בטלו. ודעת הי"א היא דעת התוספות דכתובות שלא התירו לשורפן מטעם מתוך וכו'. ואחיו הר"ר יחיאל כתב שיכול לשורפו בי"ט כיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך כו' ודעתו ז"ל דההיא דרב יהודא דוקא בבטלו בי"ט כבר כתב הרב המגיד ושאר מפרשים שמדברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות חמץ ומצה משמע לאיסור כדעת הי"א אפילו בלא בטלו וכן משמע שם מדבריו בהדיא במעט עיון. גם הרי"ף והרא"ש סתמו דבריהם וכתבו ההיא מימרא דרב יהודה המוציא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי סתמא ולא חלקו בין. בטלו ובין לא בטלו. ומה שתמהת כ"ת על דברי התוספות שכתבו פרק קמא דכתובות דף הנזכר ד"ה מתוך וכו' וז"ל ומצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן פרק קמא דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום שאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל אין לומר דאיירי כשבטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכי דאיכא למימר מתוך וכתב ע"ז כ"ת וז"ל לא הבנתי דבריהם משום טלטול דרבנן יהא עובר בבל יראה וכבר הקשו הגהות מיימון על דברי הרמב"ם יבערנו במקומו ולדברי התוספות באי לא בטלו איירי לא יתורץ יבערנו במקומו. ומהרמא"י בהגהותיו ובש"ע כתב גם במקומו אסור לשורפו לא ידעתי מנין לו זה ואולי בבטלו מיירי מ"מ דברי התוספות קשה להבינם. ועוד יש לדקדק לדבריהם מהא דאמר רבא פרק קמא דפסחים על ברייתא דקתני התם אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעי"ט וכו' ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו. ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ופי' רש"י שהיא אב מלאכה וזו הבערה שלא לצורך היא והכתוב אסר מלאכה בי"ט הלכך האי ראשון בי"ד קאמר ואמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. וש"מ הבערה לחלק יצאת. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואי כדבריהם דלא מקרי לצורך כיון שהוא אסור לטלטלו מדרבנן אפילו אם יעבור לאו דאורייתא איך יכול רבא למידק מדר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' דלמא בעלמא אמרינן מתוך והכא משום דאסור לטלטלו לא אמרינן מתוך כל אלה דבריך:
ועתה אשיב עליהם על ראשון ראשון מה שתמהת משום טלטול דרבנן יהא עובר בבל יראה עד כאן לשונך בסגנון זה כתב גם כן הכל בו על ההיא דרב יהודא וז"ל מיירי שבטל קודם זמן איסורו שאם לא כן מוטב שידחה איסור טלטול דרבנן ולא ידחה בל יראה ובל ימצא והרמב"ם ז"ל אוקמוה בשלא ביטל ואין הכל מודים לו עכ"ל. (ישוב טל דברי התוספות דכתובות דף ז' ודברי הרמב"ם פרק ג' מהלכות חמץ ומצה) ולי נראה דאין מזה תפיסה על התוספות ולא על דברי הרמב"ם ז"ל והגע לעצמך וכי נעלם זה מהם שמוטב לדחות איסור דרבנן מאיסור לאו דאורייתא והלא מאורי של עולם המה אשר באורם נראה אור אלא שהם ס"ל דזה מקרי שב ואל תעשה וחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ואפילו לעקור דבר מן התורה כדאשכחן גבי תקיעת שופר של ראש השנה שחל בשבת וגבי לולב ואתרוג של חג ודומיהם. וכן כתבו התוספות פרק קמא דביצה דף ח' ע"ב ד"ה תני ר' חייא כו' דשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים אפילו לעקור דבר שהוא מן התורה ואע"ג דהכא בחמץ בפסח יש כאן לאו דבל יראה ובל ימצא מ"מ אינו עושה מעשה כשאינו מבערו ושב ואל תעשה הוא ואין לוקה עליו וכן כתב הרמב"ם בהדיא בספר מנין המצות שחיבר דף ל"ד מצוה ר' וכן כתב סמ"ג חלק ל"ת מצוה ע"ח וז"ל המניח חמץ ברשותו כו' עד אינו עובר משום בל יראה ובל ימצא ללקות עליהם אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו עיסה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי דעבר על ב' לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה וכו':
ומה שכתבת דלפי סברת התוספות תקשה יבערנו במקומו י"ל דס"ל כר' יצחק דאמר פרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. ולכך כיון דהחמץ בעצמו אסור לטלטל ואסור גם כן לטלטל האש והעצים בשבילו כדי לבערו במקומו. ואף על גב דהרי"ף פרק מי שהחשיך פסק דלא כר' יצחק אלא כרב הונא דפרק כירה דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל וכן הרא"ש פרק כירה לא כתב ההיא דר' יצחק אלא דברי רב הונא לחוד מ"מ י"ל היינו בדבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי לכולא עלמא אין ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. וכן חילקו התוספות במסכת ביצה פרק אין צדין דף כ"ח ד"ה רבינא אמר וכו' מידי דהוי אקוץ ברשות הרבים וכו' דשפוד כיון שאין תורת כלי עליו לאחר מלאכתו יש עליו תורת מוקצה אפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה בעלמא וה"ה לדידן אפילו בעצים דנתנו להסקה מכל מקום אין תורת כלי עליהם ויש עליהם דין מוקצה קצת לענין שלא לטלטלם לצורך דבר שאינו ניטל ומה שכתב מהר"מאי בהגהותיו גם במקומו אסור לשורפו כן משמע מתוך הגהות מיימון דכיון דלדידיה בביטלו אסור לבערו במקומו מכלל דלדברי הרמב"ם אפילו בלא בטלו שהרי כתוב באותה הגה"ה וז"ל וא"ת יבערנו במקומו דהא איתא ליה לרב יהודא מתוך כו' י"ל הכא איירי שבטלו ולא עבר עליו בבל יראה אף אם לא יבערנו ואנן בעינן שתהא הבערה לצורך קצת בשם ריב"א וחולק על העמוד עד כאן לשונו הרי מבואר בהדיא שלדברי ההג"ה אף במקומו אסור לבערו בבטלו מכלל דלדברי הרמב"ם אפילו בלא בטלו שהרי כתב וחולק על העמוד ר"ל דברי הרמב"ם שמשמע מדבריו דאפילו בלא בטלו אסור לבערו בשום אופן וכן משמע מדלא אשכח רב יהודא תקנתא אלא כפיית כלי והב"י בש"ע סתם דבריו משמע שדעתו לפסוק כדברי הרמב"ם שבכל ענין בין בטלו בין לא בטלו אסור לבערו בי"ט אלא כופה עליו כלי:
ומה שעלה על דעתך לסתור דברי התוספות ממימרא דרבא דאמר ש"מ מדר"ע תלת וכו' ואי כדבריהם דילמא בעלמא אית להו מתוך והכא משום דאסור לטלטלו לא אמרינן מתוך. תמהני עליך הפלא ופלא הלא ר"ע דאמר לא צריך בא להוכיח שזה שכתוב בתורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו' דיום ראשון היינו יום י"ד ובא להכריח זה משום דהבערה היא אב מלאכה ואין ביעור חמץ אלא שרפה ואי הוי פי' של יום ראשון יום ראשון של י"ט היאך יהא מותר לבערו בשרפה הא הוי הבערה שלא לצורך זהו דקדוקו של ר"ע. ואיסור טלטול אינו מן התורה כי אם מדרבנן אם כן שפיר קאמר רבא דמדר"ע נשמע דלא אמרינן מתוך כו' אפילו בעלמא במקום שאינו אסור לטלטל. דהא גבי חמץ נמי לא שייך איסור טלטול מדאורייתא אפ"ה אסר ר"ע לבער החמץ ביום טוב מדאורייתא ומזה הוכיח דיום ראשון הכתוב בתורה הוא יום י"ד ולא שרי ליה מטעם מתוך וכו' ש"מ דלית ליה מתוך וכו' והואיל וכן שנתיישבו דברי התוספות ואנן בכל הדינים אחרי דברי התוספות והמרדכי גרירין ומימיהם תמיד אנו שותים וכ"ש במקום שגם הרמב"ם מסכים לדבריהם כמבואר לעיל וגם הרי"ף והרמב"ם סתמו דבריהם משמע דס"ל דההיא מימרא דרב יהודא דאמר כופה עליו כלי היא כפשוטה בכל ענין בלי שום חילוק על כן אני נוהג להורות בכל פעם שמזדמן לידי ענין חמץ בי"ט של פסח כאשר הוא מצוי ושכיח בקהלות גדולות בכל י"ט של פסח אני מורה תמיד שיכפו עליו כלי עד ח"ה ואז ישרפנו והנלענ"ד כתבתי. נאם מחותנך הטרוד מאיר וכו':