אור ברסלב
מהרם לובלין שאלה יד

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה יד

שאלה יג

תתגדל על כל ויתרומם כסאך למעלה אהובי מחותני ר"ג ר"מ האלוף המרומם מוהר"ר אברהם יצ"ו ולכל אשר לו שלום. אודות מה ששאל ממני כ"ת לעיין בדינא דראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו קיים ונתן לחתנו שטר שחייב לבתו ולחתנו אלף זהובים ואלו אלף זהובים מחוייבים יורשיו לשלם אך הברירה תהא ביד היורשים שאם ירצו לתת לחתנו חצי חלק זכר בכל דבר הן ראוי הן מוחזק יהיו נפטרים מן החוב הנ"ל והנה מת ראובן בחיי יעקב אביו ואח"כ מת יעקב אביו והחתן תובע חצי ח"ז גם בירושת יעקב כי אמר שהם ראויים לגבי ראובן חמיו והרי כתב לו במוחזק ובראוי והיורשים משיבים בהאי ירושה לית לך מידי כי אנו יורשים אבי אבינו והיא תשובת מהר"ש לורי"א זצ"ל סי' מ"ט ותשובת מהרר"י כ"ץ מקראקא סי' א' ותשובת הגאונים הנ"ל מתנגדים זה לזה מהר"ש מחייב היורשים ומהרר"י מזכה היורשים ומכ"ת כתב שנראה לך דברי מהר"ש ורבים אשר אתך אך קמו קצת אנשים אשר גם המה חכמים בעיניהם ואומרים שאין להכריע בין תשובת הגאונים הנ"ל וממילא מוקמינן הממון בחזקת יורשים. ובקש כ"ת ממני לחוות דעתי בנדון זה והנה לאפס פנאי אודיע למעכ"ת דעתי בקצרה. ואומר:

תשובה מאחר שהוסכם מהמפרשים ומהפוסקים דההוא מימרא דאיתא בפרק מי שמת דף קנ"ח בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות שהלכתא פסוקא היא מטעם דאמר התם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא וכתבו התוס' והרא"ש דאפי' הדמים אינו חייב להחזיר וכן הטור בסי' רי"א נתן טעם לדבר משום דבן הבן בא מכח אבי אביו ומכאן מוכח בהדיא דאפילו ב"ח לא גבי בכה"ג דהא לענין חזרת הדמים אינו אלא כב"ח ואפי' אי אמרינן דב"ח גובה מן הראוי מ"מ הכא אינו גובה מטעם דא"ל מכח, אבוה דאבא קא אתינא כדמוכח שם בתוספות בהדיא דכתבו שם בשם ר"י ב"ר מאיר דפירש דהאי מימרא דבן שמכר וכו' לא לעניין מכר איירי דודאי המכר אינו מכר מטעם דאין אדם מקנה דשב"ל אלא לענין חזרת המעות איירי וכו' והקשו התוספות וא"ת אכתי מאי פריך ולימרו אביך זבין וכו' דלמא היינו טעמא משום דאין ב"ח נוטל בראוי כו' עד ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי וכולי ר"ל ולכך קאמר שפיר ולימרו אביך זבין וכו' ואפי' המעות אין צריך להחזיר מטעם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא וכן הוא בהגהות אשר"י שם דבכה"ג אין ב"ח גובה ממנו אלא שבמקום שלא מצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא כגון היכי שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולין לירש כי אם מכחו כתב בשם ר"י שמסופק בדבר אי ב"ח גובה מן הראוי או לא וכן משמע בהדיא ממתניתין דנפל הבית עליו ועל אביו ומת וכו' יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב וב"ח אומר האב מת ראשון וכו' ואמרינן בגמרא מאי לאו יורשי בני וכו'. מבואר משם בהדיא דאין ב"ח גובה בכה"ג וכן פסק הטור סוף סי' ק"ד אלא שכתב שם דהוי מטעם דאין ב"ח גובה מן הראוי מ"מ עכ"פ מוסכם מהכל שאין ב"ח גובה מכה"ג או מטעם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא או מטעם דאין ב"ח גובה מן הראוי. לבד זה מצאתי שהב"י בטור ח"מ בסי' ק"ז כתב וז"ל כתוב בספר התרומות שער מ"ג לוה שכתב בשטרו דאקני ומת ולא הניח נכסים ואח"כ מתו מורישיו וירשו בניו מכח אביהם כתב הרא"ש שב"ח גובה מאותן נכסים מהא דגרסינן במי שמת בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה שקשה בדיני ממונות וכו' ואיכא מ"ד דלא גבי מבן הלוה מידי דכיון שהן ראוין לא זכה בהן ב"ח וכן כתב הרמב"ן וכו' ע"ש. ואשתומם על המראה אם יצאו דברים אלו מפי הרא"ש שהרי בבכורות סוף פרק יש בכור כתב הרא"ש ממש בהפוך זה וז"ל שם ושמעינן מיניה הא דתנן במתניתין ולא האשה בכתובתה ה"ה ב"ח דלא גבי ראוי וכו' ודלא כרבינו אפרים שכתב הא דתנן ולא האשה בכתובתה בכלן מקולי כתובה שנו וכן ר"ח ז"ל כתב דמספקא ליה מילתא וצ"ע דמשנה שלמה היא בפרק מי שמת דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק דתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב וכו' ואמרינן מאן יורשי הבן בנים דאמרי במקום אב קאמינא אלמא ב"ח לא גבי ראוים ואף על פי דכתב לה דאקני עכ"ל. הרי לך מבואר בהדיא דהרא"ש ס"ל דהיכי דמת הבן ואחר כך מת האב לא גבי ב"ח מנכסי האב משום דס"ל דאין ב"ח גובה מן הראוי האמנה דברי הרא"ש אלו לפי הנראה הם נגד סוגיא דשמעתין דסוף פרק מי שמת דשם משמע בהדיא דכשמוקי לה מאן יורשי בני לא הוי טעם דמתניתין משום דאין ב"ח גובה מן הראוי כסברת הרא"ש דבכורות אלא הטעם הוי משום דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא דהא מסיק הגמרא שם ואי ס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כי מת הבן ואחר כך מת האב מאי הוי וכו' וכן בשינויא דמשני לא וכו' ואדרבא משם יש להוכיח דס"ל להגמרא דב"ח גובה מן הראוי דאם לא כן מנל"ן להגמרא דטעמא דמתניתין משום דמכח אבוה דאבא קאתינא נימא דטעמא דמתניתין משום דאין ב"ח גובה מן הראוי וכן יש להקשות על דברי הטור ח"ה סוף סימן ק"ד שנמשך אחרי דברי הרא"ש אביו הנזכרים ומפרש טעם דמתניתין דנפל הבית עליו ועל אביו וכו' מטעם דאין ב"ח גובה מן הראוי. (ישוב פל דבברי הרא"ש שלא יהו כסותרין אהדדי ע"פ סוגיית הגמרא דפרק מי שמת ופרק יש בכור לשיטת התוספות):

אלא נ"ל שצ"ל ע"כ שהרא"ש דפרק יש בכור מיירי בראוי בכגון נכסי אבוה דאבא ואין ה"נ דס"ל דהוי מטעם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא דבראוי כזה מיירי שם מתניתין וגמרא דפרק יש בכור גבי בכור כדאיתא התם בהדיא וכמו שנבאר לקמן ולכך כתב הרא"ש שם דאין ב"ח גובה מאותו ראוי ואין ר"ל מטעם ראוי אלא מטעם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא והיינו ממש כשיטת סוגיא דשמעתין דסוף פרק מי שמת וכשיטת התוספות שם. וההיא דספר התרומה דכתב בשם הרא"ש דב"ח גובה מראוי איירי בראוי שאין יכולין הבנים לירש אלא מכח אביהן דוגמת ההוא ראוי שכתבו הגהות אשר"י שם שכתבנו למעלה בדברינו ולכך כתב בעל ספר התרומות שם בשם הרא"ש דב"ח גובה מן הראוי וכן דייקא לישנא דספר התרומה שכתב לוה שכתב וכו' אחר כך מתו מורישיו וירשו בניו מכח אביהן וכו' משמע בהדיא דאיירי בענין שהירושה באה מכח אביהן דוקא ולא מכח אבי אביהן והשתא אתי שפיר שעולין דברי הרא"ש ממש כשיטת התוספות דפרק מי שמת כמנהגו בכל דוכתי וכן הטור סימן רי"א נראה מדבריו שהוא נמשך אחר שיטת התוספות שם (ישוב על הטור ח"מ סימן רי"א וסימן ק"ד שלא יהיו כסותרין אהדדי ולאפוקי מדעת מהרש"ל זצ"ל) אלא דבסוף סימן ק"ד שכתב דין דמתניתין דנפל הבית עליו ועל אביו דמשמע מדבריו שהוא מפרש טעם דמתניתין מטעם ראוי ולא מטעם דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ושלא כדברי התוספות דפרק מי שמת י"ל דכדעת התוספות ס"ל אלא ששם בסימן ק"ד נמשך אחר לשון הרא"ש דפרק יש בכור דנקט בדבריו לשון ראוי כנזכר לעיל אבל לענין קושטא דמילתא גם הוא ס"ל דטעמא הוי משום דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא כסברת התוספות דפרק מי שמת והשתא עלו דברי הרא"ש והטור כשיטת התוספות ממש:

ועתה אין אנו מוכרחים להנהו אריכות דברים שכתב מהר"ש לורי"א ז"ל שהבין בדברי הטור סימן ק"ד דאתיין שלא כשיטת התוספות. ובסי' רי"א משמע שהטור נמשך אחרי דברי התוספות הנזכרים וטרח הוא לישב שיטת הסוגיא לפי סברת הטור דעיניכם הרואות שלפי דברינו עולה הכל כהוגן. סוף דבר הכל נשמע דמ"מ לכל הדעות הדין הוא דין אמת שאין ב"ח גובה מנכסי דאבוה דאבא יהיה מטעם ראוי או מטעם דמצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא ואחר דברי האמת והצדק האלו נבא להכריע בין תשובת הגאונים הנ"ל בנ"ד ואומר כי מאחר שעיקרו של כל שח"ז שנוהגים בזמנינו הוא ש"ח לבתו כמוכיח מתוכו. דאל"כ לא היה גובה מהנכסים שלא היו לחמיו בשעת הנתינה כדאית' במרדכי בפרק יש נוחלין פסק ר"מ הנותן לבתו ולחתנו במתנת ברי' מהיום ולאחר מיתה ליטול כאחד מהבנים הזכרים דאם הנכסים לאחר מות חמיו כמו ביום המתנה או מרובים ונתמעטו יטול כפי חלק המגיע אבל מועטים בשעת נתינת המתנה ונתרבו בשעת חלוקה לא יטול מקבל מתנה אלא כפי מה שהיו בשעת נתינה דאין אדם מקנה דשב"ל וכו' עכ"ל ומטעם זה נוהגים בזמנינו לכתוב שח"ז בנוסח ש"ח ועיקרו הוא ש"ח אך במה שנתן הברירה להיורשים לסלקו בחלק ח"ז הוא לתועלת היורשים ועל כן אני אומר שאם אין בעזבון דראובן בכדי פריעת הסך אלף זהובים אלא כדי פריעת מקצתן והיורשים רוצים ליתן להחתן אותו עזבון בפריעת חובו או שלא הניח שום עזבון לא יוכל החתן לגבות שום דבר מעזבון יעקב אבי חמיו שהרי אף לפי סברת תשובת מהר"ש לוריא ז"ל אין להחתן שום זכות בנכסי יעקב אלא מכח התנאי שהתנה עמו או שישלמו לו חובו או יתנו לו חצי חלק זכר אפילו מן הראוי והרי לא הניח חמיו עזבון בכדי פריעת החוב ובמקום שאין כאן ירושה אין חייבים לפרוע חוב של אביהם ומנכסי יעקב אבי אביהן. הרי כבר בארנו למעלה שאין שום ב"ח יכול לגבות מהן והואיל וכן שמצד החוב אין יכול לגבות מהיורשים ממילא בטלה גם כן חצי חלק ירושה ואין חייבים ליתן לו חלק חצי זכר גם מן הראוי על כן לא יוכל החתן לגבות אלא עזבון חמיו בשביל חובו שאומר או תנו לי כל עזבון חמי בעד חובי או אם תרצו לחלוק עמי אזי תנו לי גם כן חלק בהראוי ואם לא הניח ראובן' חמיו שום עזבון אזי פטורים היורשים מכל וכל וזה פשוט ואין צריך לפנים. וגם באותו עזבון שהניח חמיו או היכי שיש בעזבון חמיו בכדי פריעת כל סך האלף זהובים נ"ל שאין יכול לומר או תשלמו לי האלף זהובים או תנו לי חלק חצי זכר גם מהראוי דהיינו מנכסי יעקב אבי חמיו אלא היכי שמת יעקב ונפלו נכסיו קמי בני ראובן קודם שבאו לחלוק עם החתן בנכסי אביהם ראובן אבל היכי שבשעה שבאים היורשים לחלוק עם החתן עדיין יעקב קיים בחיים אין היורשים מחויבים ליתן להחתן כי אם חצי ח"ז בעזבון ראובן אביהם ואחר כך כשימות יעקב אבי אביהן אין מחויבים ליתן מעזבונו להחתן כלום. דהסברא נותנת דכתב ליה דהברירה ביד היורשים דאם ירצו לתת לחתנו חצי ח"ז בכל דבר הן במוחזק הן בראוי אפילו את"ל דראוי כזה נמי בכלל ר"ל ראוי שיהא כבר בשעת חלוקה בידם לתת לו אבל אם יהיה יעקב קיים בשעה שירדו היורשים לנחלת ראובן אין עדיין ירושת יעקב ביד היורשים שיכולין אז לתת להחתן חלק בה שהרי יעקב יכול לעשות בשלו בחייו כל מה שירצה וליתנה במתנת בריא וש"מ לכל מי, שירצה וגם אין ידוע ומבורר אז מהו עזבון יעקב שיכולים היורשים לברור להם אם טוב להם לתת להחתן סך החוב או חלק הירושות לכך מן הסברא שלא היה כונת ראובן אלא על ראוי המבורר בשעת החלוקה. ועוד הוי אז לגבי היורשים כדבר שב"ל קאמרינן אף על פי שכתב ליה בסתמא הן במוחזק הן בראוי לא נתכוין אלא לראוי שיהיה אז בעולם. וגדולה מזו מצינו דאפילו לרבי מאיר דאית ליה אדם מקנה דשב"ל מ"מ אם הקנה לאדם בסתמא אמרינן שלא נתכוין אלא לדבר שבא לעולם דאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן ופי' רשב"ם ובנכסים של עכשיו שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כ"א באותן שהיה לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דשב"ל ואפילו לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשב"ל הני מילי במפרש אבל בסתמא אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא להקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו הלכך הך אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא ינתן לה אלא נכסים שהיו באותו שעה עכ"ל. ה"ה בנדון דידן דאמרינן דאף על גב דכתיב ליה בסתמא הן במוחזק הן בראוי יד החתן על התחתונה ואמרינן שלא נתכוין אלא לאותו ראוי שיהיה אז בעולם בשעת החלוקה ולא לאותו ראוי שלא יהיה בעולם בשעת החלוקה ואע"ג שהוא נתכוין להקנות לו אפילו דבר שאינו עתה ברשותו מ"מ אמרינן שמה שצוה לבניו שיתנו בשעת החלוקה לחתנו לא נתכוון אלא לאותו ראוי שיהיה אז בעולם ושיהיה בידם ליתנו לו ולהקנותו לו מה שאין כן בראוי של ירושת יעקב אם הוא בשעת החלוקה חי שאין ביד היורשים להקנותו לדידן שאנו ק"ל אין אדם מקנה דשב"ל וזה נ"ל ברור ונכון. אבל אם כבר מת יעקב קודם שבאו הבנים והחתן לחלוק בנכסי ראובן והניח ראובן נכסים בכדי פריעת החוב או מקצתו על דרך שנתבאר למעלה בדברינו הסברא נותנת להכריע שיכול שפיר החתן לומר או תפרעו לי את חובי מנכסי ראובן חמי או תתנו לי חלקי ח"ז גם מנכסי יעקב מכח התנאי שהותנה בשח"ז דכתב לו או תשלמו לו החוב או יתנו לו חצי חלק ירושה גם בראוי כסברת הגאון מהר"ש לוריא ולא כסברת מהרר"י כ"ץ מקראקא ומה שהכריח סברתו מסוגיית התוספות שהבאתי בתחילת דברינו דמוכח מתוך דבריהם שאף לדברי האומר שב"ח גובה מן הראוי אף על פי כן לא גבי מנכסי אבוה דאבא ורצה לדמות נ"ד גם כן לזה דאף על פי שכתב לו בשח"ז הן ראוי הן מוחזק לא גבה מנכסי יעקב משום דמצי הבן לומר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא נ"ל דלא דמי דב"ח לא אתי לגבות מהבן אלא מכח השעבוד שנשתעבד לו ראובן אביו ולכך הסברא נותנת בשלא הניח ראובן בכדי פריעת החוב שאף לפי סברת האומר דב"ח גובה מן ראוי אח' היינו משום דכל דבר הבא מכח ראובן הוא בכלל השעבוד אבל מ"מ מראוי זה דהיינו מנכסי יעקב אבי אביו לא יגבה משום דלא נשתעבדו לו לב"ח נכסי יעקב כלל ואם בא הב"ח לגבותן מכח שבאו עתה ליד בן ראובן מצי אמר שלא באו לידו מכח ראובן אביו שנתחייב לו אלא מכח יעקב אבי אביו שלא היה לב"ח שום שעבוד על נכסיו. אם כן לא חל שום שעבוד על נכסים אלו מעולם ולכך אין כאן מקום שיוכל הב"ח לגבות מנכסי יעקב דדבר שלא חל עליו שעבוד שעה אחת מעולם אין בכח בעל חוב לגבות ממנו אבל בנ"ד שכתב לו חמיו שנתחייב לחתנו אלף זהובים ומחויבים היורשים לשלם אותן או ליתן לו חח"ז בכל דבר הן בראוי הן במוחזק הוי כאלו פי' בהדיא או שישלמו לו היורשים האלף זהובים מנכסי עזבונו המשועבדים לו לחתנו או שיתנו חצי חלק מכל דבר אפילו מהנכסים שאינן משועבדים לו ולא חל עליהם שעבוד מעולם כגון מנכסי יעקב אבי אביהן ולכך כשיש בעזבון חמיו בכדי פריעת האלף זהובים והיורשים אינם רוצים לשלם החוב להחתן מנכסי אביהם אם כן ע"כ מחוייבים ליתן להחתן חלק גם בנכסי יעקב אבי אביהם שהרי כך התנו שיתן לו גם מנכסים שלא נשתעבדו לו מצד החוב מעולם מכל דבר שיהיה בנמצא בשעת חלוקה אף אם לא בא מכוחו אלא שעדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר מאן נימא לן דמה שכתב לו הן בראוי הן במוחזק היה כוונתו לכך שיגבה מראוי כזה דשמא לא מקרי ראוי אלא הבא מכחו כגון מלוה או כדומה לזה אבל דבר שיכולין היורשים לומר שאנו מכח אבוה דאבא קא אתינא אין זה ראויה הבא מכחו ואין זה מקרי ראוי אצלו. אף אנו נאמר שכל מה שהיה ראוי לפול לו בירושה אם היה חי אף על גב דהשתא שמת נפלה הירושה לבנים מכח אבוה דאביהם. אפ"ה מקרי שפיר ראוי אצלו. ויאמת זה פי' רש"י שפי' בפרק יש בכור אמתניתין דקתני גבי בכור ולא בראוי כבמוחזק וז"ל בראוי בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן אין הבכור נוטל פי שנים עכ"ל וכן אמרו בגמרא ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי אבוה דאבא וכן הרא"ש והטור קרוי ליה ראוי לענין ב"ח בההיא דנפל הבית עליו ועל אביו וכו' כנזכר למעלה וכיון דאקרי ראוי נכלל הוא במה שכתוב לו הן בראוי הן במוחזק והשתא נמי הראיה שמביא מהרר"י כ"ץ מהתוספות דבבא קמא פרק הגוזל דף ק"ח דתנן התם הגוזל את אביו ונשבע ומת וכו' זה משלם לבניו וכו' ופירשו התוספות לבניו של גזלן וכו' ומטעם שהן באים מכח אבי אביהן כמבואר שם בתוספות ורצה להסתייע מזה שאינו מיקרי ראוי זה אינו שאף אם לא בא מכחו מיקרי ראוי וכיון שאקרי ראוי הוי כאלו פירש בהדיא שיטול חלק חצי זכר אף מהדברים שלא יבואו מכחו. אבל מה שעלה על דעת שניהם להכריח דראוי כזה דהיינו נכסי אבוה דאבא הוא מן המעולה שבראוי יותר ממלוה וכיוצא בו מדאמרינן פרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי אבוה דאבא אם כן ש"מ דאע"ג דקתני רישא ולא בראוי כבמוחזק איצטריך לאשמועינן הא דהוי סלקא אדעתין דנוטל מנכסי אבוה דאבא דהוי מחזקינן לי' במוחזק ולא קאמר לאתויי מלוה וכיוצא ש"מ דזה הוי יותר מוחזק ממלוה לפי דעתי אין זה הכרח כלל דהא דלא שני התם לאתויי מלוה וכיוצא דשיטה דמתניתין דהתם מוכח דאיירי בקרקעות כדתנן התם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ופי' רש"י והבכור שנוטל שני חלקים בקרקעות יתן מעות וכו' דסתם נכסים ושבח שבגמרא איירי בקרקעות ולכך פי' רש"י נמי התם בגמרא דאי מרישא ה"א ראוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו היינו שנפלו להן נכסי אחי אביהם שהיו לו בנים וכו' דנכסים הללו לא היו ראוים להם בשעת מיתת אביהם אלא מספק עכ"ל. אבל במלוה וכיוצא אין להעמיד ראוי דרישא דלא איירי מתניתין אלא בקרקעות. ור"ל וכנגד ראוי זה שהוא ספק ה"א דנכסי אבא דאבא הוה מוחזק ולא נגד מלוה ישוב על שיטת הגמרא דפרק יש בכור שאמר לאתויי נכסי אבוה דאבא) גם מה שיש לדקדק בשיטה זו דמשני לאתויי נכסי אבא דאבא ר"ל דאין הבכור נוטל שני חלקים מטעם ראוי דמשמע דאי לאו דמעטיה רחמנא לראוי הוה נוטל שני חלקים בנכסי אבוה דאבא. והשתא תיפוק ליה דבלאו הכי לא היה נוטל שני חלקים בנכסים הללו מטעם שהיו יכולין האחים לומר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא לפי שיטת סוף פרק מי שמת כנזכר למעלה נ"ל לתרץ דלאו קושיא היא כלל דהא בההיא דפרק מי שמת גופא אמר התם וזו היא שקשה בדיני ממונות ואף על גב דפריך התם ומאי קושיא מצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך הא דחי לה התם לבסוף ואמר האי בברכה כתיב ולא אשכח שם שום ראיה למילתא לענין דינא ואף על גב שכתב שם הרשב"א ומ"מ אף על פי שקשה בדיני ממונות כן הלכה וכו' מ"מ הואיל וקשה היא לא הוה ילפינן מיניה למקומות אחרים ואי לאו טעמא דראוי לא הוה מעקרינן ליה זכותו של בכור מהאי טעמא אלא היה נוטל פי שנים גם בנכסי אבוה דאבא אם מת אבוה דאבא קודם שבאו לחלוק נכסי אביהם דהואיל ואז נכסי אבוה דאבא עומדים לחלוק עם נכסי אביהם ביחד בשעת החלוקה היה הסברא נותנת שהבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים ביחד אי לאו טעמא דראוי. בהא סליקנא דאין לחתן שום זכות בנכסי יעקב אלא כשמת יעקב קודם שבאו לחלוק עם החתן בנכסי ראובן חמיו דבשעת החלוקה גם נכסי יעקב עומדים לחלוק ודוקא כשיש כאן איזה עזבון מראובן חמיו אבל אם אין כאן שום עזבון מחמיו או שיש כאן איזה עזבון מועט והיורשים רוצים ליתן להחתן אותו עזבון בעד חובו אין לחתן שום זכות בנכסי יעקב אבי חמיו כן נ"ל לענ"ד. נאם הצעיר מאיר בן מהר"ר גדלי"ה זלה"ה חתן המל"ך הגאון מהררי"ץ כ"צ זלה"ה:

ושלום אם הקהל יצ"ו חייבים לפדותו במצות פדיון שבוים.

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה