מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה יב
נדרשתי ללא שאלו לי אמרתי הנני אל לא קורא בשמי ר"ב לא ידעתי אחקרהו רק הובא אלי שאלה ותשובה מארץ איטל"יא שזה נוסחא. ראובן יש בידו מעות משמעון בהלואה או בפקדון וכן ג"כ בעל שיש בידו נכסי נדוניית אשתו ומת שמעון הנזכר או האשה הנזכרת ולא נודע לשמעון הנזכר או לאשה הנז' יורש ונוחל. ילמדנו רבינו אם נזקקים הב"ד להוציא החוב או הפקדון הנז' או ההשבון מהנדוניא הנז' מיד הלוה או הנפקד או הבעל הנז' ולהעמידו בידם או ביד אפטרופוס שיראה בעיניהם עד שיבא יורש הראוי לירש הנכסים דהא אין בישראל שאין לו יורש או עד שיבא אליהו דומיא דנכסי שבוי דמוטל על הב"ד לשקוד בתקנתם שמא יפסיד נכסיו. וכן ב"ד חייבים למנות אפטרופסים על נכסי יתומים קטנים עד כאן לשון השאלה. והשיב המורה וז"ל תמהני הפלא ופלא מהשואל הנה איך טועה בעיונו לדמות מילתא למילתא ולא דמי לה אפי' כעוכלא לדנא כי מה הדמות יש למי שהלוה מעותיו או מפקידם ביד אחר או אשה שהכניסה נדוניא לבעלה דעדיף מנייהו לנכסי שבוי או לנכסי יתומים קטנים שלא מינה להם אביהם אפוטרופוס דכל הני תלתא הניחם ושמם בעליהם מדעתן בידיהם והנם בידם ואינם הולכים לאיבוד במיתת בעליהן ועליה דידהו רמיא ומחוייבים להחזירם כשיתבעו ויבאו יורשים גדולים והרי הם כאפטרופסים שמינו בעלי הנכסים עצמם ממש דעדיפי מאפטרופסים שמינום ב"ד וכו':
ועוד הנשמע כזאת מעולם שב"ד ימנו אפטרופס או שיהיו נזקקים על נכסים שאין להם תובעים ושאינו נודע להם בעלים ידועים ונכרים להם שהנכסים ראויים להם הא ודאי לא היה ולא נשמע מעולם משום ב"ד ולא נראה בשום פוסק או מפרש בעולם וכו' עד פשיטא דאין ב"ד רשאין להזקק ואין להם כח להוציא הנכסי' מיד המחזיקים בנכסים ל"ש בעל בנדוניית אשתו שהוא כאדון ופטרון והוא יורש מדאורייתא וכל טצדקי שאפשר להעמיד הנכסים בידו עבדינן. ל"ש לוה ונפקד כו' עד וזה פשוט בתכלית הפשיטות כו' ולרווחא דמילתא אציע לפני השואל כמה ראיות על זה כו' עכ"ל. והאריך בראיות לדבריו ויתבארו בסוף דברינו:
והנה הגם שאני כעת טרוד בעסקי הזמניות ושמעתא בעי צלותא מכל מקום להפצרת המובל לא עצרתי כח מלחוות גם אנכי דעתי בזה ואשיב בקצרה ואומר:
תשובה דמקור דין זה הענין דשבוי שנשבה והניח כאן נכסים שמוטל על הב"ד לשקוד בתקנתא שכתבו הפוסקים יצא לנו מהא דאתמר פרק המפקיד אמתניתין דהתם המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר מוכרן בפני ב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים ואתמר שם בגמ' מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי מדרבנן נשמע דאין מורידין וכתב הרא"ש מדרשב"ג וכו' דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתם כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי וכו' ש"מ דמדין השבת אבדה נגעו בהו דעל כל ב"ד מוטל להציל הבעלים מהפסד המיועד להגיע עליהם במקום שאין מצילין זולתן ואע"ג דקאמר התם בגמרא ממאי דלמא ע"כ לא קאמר רשב"ג הכא אלא משום דקא כליא קרנא אבל הכא אין מורידין וכו' מ"מ לא בא לסתור הטעם דהוא מדין השבת אבדה לבעלים שלא בפניהם וכ"ש לפי מאי דמייתי התם ברייתא דרשב"ג אית לי' בהדיא דמורידין קרוב לנכסי שבוי והא דקאמר ממאי דלמא וכו' לא קאמר אלא דמהא ליכא למשמע מיניה או דלא שמיע ליה הברייתא כמו שכתבו התוספות שם וכן פסק שם שמואל דקאמר התם אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין וכו' והואיל וכן אם כן ה"ה בכל ממון המיועד ליפסד בין שיש כאן תובעין בין שאין כאן תובעין מכל מקום על הב"ד מוטל לקיים בו מצות השבת אבידה ככל מצות השבת אבידה שהיא בלי שום תובע. וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות נחלות שכתב שם וז"ל מי שיצא לדעת והניח נכסים ואין ידוע להיכן הלך כו' אין מורידין כו' וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלין יעמדו ביד זה שהן תחת ידו. עד שיבא זה ויתבענו או עד שימות ויתבעו היורשים שהרי הוא ברצונו אבד ממונו ואבדה מדעת היא ואין אנו מצווין להחזירה שמעו בו שמת הרי ב"ד מוציאין כל המטלטלין ומניחים אותם אצל נאמן על פיהם וכו' הרי לך מבואר בדבריו דדוקא היכי שהוא מרצונו אבד ממונו התם הוא דאמרינן שהמטלטלין יעמדו ביד מי שהן תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים משום דאבדה מדעת אין אנו מצווין להחזירם הא במקום שאינו מאבד ממונו מרצונו מצווין הבית דין להחזיר אבידתו ולהעמיד המטלטלטלין ביד נאמן על פיהם אע"ג שאין כאן תובעים ואם כן ה"ה נמי אם מת אדם אחד ונפלו נכסיו קמי יורשין והיורשין אינם בכאן לפנינו ואינן יודעין מן הירושה שנפלה להם מחויבים הבית דין לשקוד בתקנת' מטעם מצות השבת אבדה דאין לך נכסי שבוי ונכסי יתומים גדול מזה וכן נראה מתשובת הריטב"א הביאה הב"י סימן ר"ץ שנשאל על יעקב שנתן לבניו בית אחד וכו' והשיב כשם שב"ד חייבים ליטפל בנכסי יתומים כן חייבים ליטפל בנכסי כל אדם שאין לו מי שיטפל בהם ואפילו הוא גדול אלא אם כן הניחם בדעת וכו' דמשמע דבכל ענין חייבים הבית דין להטפל בנכסי כל אדם וכו' אפילו אין כאן תובעין ואף על גב שהביא הב"י אח"כ תשובת מריב"ן הרא"ש שנראה מתוכה שהרא"ש חולק על הריטב"א בזה מכל מקום היינו מטעם דמי שיש לו אב אין לב"ד ליזקק לנכסיו אבל במה שכתב הריטב"א שכשם שחייבים בית דין לטפל בנכסי יתומים כן חייבים להטפל בנכסי כל אדם שאין לו מי שיטפל אין בזה חולק ואם כן ה"ה בנ"ד שאין לך יתום יותר ממנו וכן נראה מתשובת מהר"ם פדוא"ה ז"ל סימן דמדמה ענין כנדון דידן ממש לנכסי קטן וז"ל התשובה שם אם כי האלופים חלוקים בענפים מ"מ בשורש הדין השוו מדתם וכוונו האמת להעמיד האיש כמ"ר משה מקונ"ט אפטרופס על חלק ירושת אחיו הנאבד מאתנו ויהיו המעות בידו בתורת נאמנות אך יתן לב"ד ראיה מספקת שקבל המעות וישקבל כנגדן כל נכסיו ובפרט נכסים דאית להון אחריות כי לי נראה לדמות נ"ד לקטן שנפלה לו ירושה עם אחיו הגדולים וכו' עד ואין לך קטן יותר מזה שאין אתנו ולא יודע מירושה זו שום דבר עכ"ל ע"ש ולדעתי מכאן יצא למהר"ם איסרלש שכתב בהגהותיו בטור ח"מ סימן רפ"ה אפילו ביוצא לדעת שהוא מאבד נכסיו לדעת ואבדה מדעת אין אנו מצוין להחזירה ואעפ"כ הגיה מהר"ם הנזכר עליו וז"ל ומיהו אם נפלו לו נכסים בכאן שלא ידע בהן דינו כנכסי שבוי עכ"ל. ואם כן ק"ו בנ"ד שאף על פי שהוא ממון שאין לו תובעים עתה שמצוין הב"ד להטפל בו שאין לך קטן יותר מזה היורש בכל מקום שהוא. ומה שרצה המורה הנזכר לטעון שאין הב"ד נזקקים לנ"ד מטעם שלא נודע לממון זה בעלים לא ירדתי לסוף דעתו הלא עכ"פ יש לממון זה יורשים שאין לן אדם מישראל שאין לו גואלים הקרוב קרוב קודם אם כן יש לזה הממון בעלים יהיו מי שיהיו ומה לנו שאין ידועים לנו בשמותיהם ובקורבה שלהם מ"מ ישראלים הם ומחויבים הב"ד בהשבת אבידתן כנזכר לעיל אף על פי שאין כאן תובע לע"ע ומעתה נסתלקה תמיהה של המורה הנזכר שכתב וז"ל ועוד הנשמע כזאת מעולם שהב"ד ימנו אפטרופסים או שיהו נזקקים על נכסים שאין להם תובעים וכו' הא ודאי לא היה ולא נשמע מעולם עכ"ל כנ"ל. כי אף אנו נאמר לו הנשמע כזאת בישראל שימות אדם אחד מישראל במקום שיש ב"ד ויורשיו אינם בכאן שהב"ד יניחו הנכסים הפקר לכל ולא יהיו נזקקים להם להניחם ביד נאמן על פי ב"ד עד שיבא איש אשר לו משפט הגאולה והירושה דבר זה לא היה ואם איהו לא שמע אנן שמענו ועשינו כמה עובדי כיוצא באלו שבאו לידינו ולא הוצרכו הפוסקים והמפרשים לדבר מזה כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות. וכן השאלה של הבעל שיש בידו נכסי נדוניית אשתו שמתה תוך הזמן שהנכסים חוזרים לפי תקנת הקהילות מסתמא איירי בענין שהנדונייא חוזרת או לאביה או ליורשיה כמו שכתוב בתשובת מיימון מהלכות אישות סימן כ"ו וסימן ל"ה אם כן יש לאותו ממון עכ"פ יורשים ובעלים יהיו מי שיהיו ולמה לא יהיו הב"ד נזקקים בתקנת ב"ד בהצלתו והשבתו:
ומה שכתב המורה הנזכר שהבעל בנדוניית אשתו הוא כאדון ופטרון והוא יורש מדאורייתא וכל טצדקי שאפשר להעמיד הנכסים בידו עבדינן עכ"ל לא משמע כן בתשובת מיימון שכתבתי שכתוב שם וז"ל וגם הה' ליטרין שנתן לו כבר יחזיר מכח תקנה אם הוא מודה שקבלם ואם כופר ישבע לו שלא נתן לו ואע"ג דלא מיחייב אלא מכח התקנה נראה דלא פלוג בשבועת היסת עכ"ל. אף אנו נאמר לענין זקיקת הב"ד לא פליג רבנן ועוד מביא שם העתק מספר א"ז שמבקש שם טצדקי שלא ירשנה הבעל מטעם שכתב שבכמה דוכתין מוכח דירושת הבעל היא מדרבנן ע"ש וכן מצינו שהחמירו בחזרה תוך שנה מה אפילו אם נתעברה השנה כמבואר בתשובת מהרי"ו סימן ס"ח:
האמנה כי הטענה הראשונה שטען המורה הנזכר שב"ד אין נזקקים לנדון הנזכר מטעם דכל הני תלת הנזכרים בשאלה הניחום ושמם בעליהם מדעתם והנם בידם ואינם הולכים לאיבוד במיתת בעליהם וכו' והרי הם כאפטרופסים ממש שמינום בעלי הנכסים עצמם דעדיפי מאפטרופסים שמינום ב"ד וכו' טענתו טענה אלא שמתחלקת לחלקים כמו שאומר. ודאי אם הנפקד או הלוה איש מהימן בעיני הב"ד והנכסים של המת בטוחים אצלו דבר פשוט הוא שאין הב"ד נזקקים להוציאם מידו דלמה להו להוציאם מידו אם כדי ליתנם לאפוטרפוס שיטריח בהם וישביחם שיעשו פירות הא אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כדאיתא פרק המפקיד ופי' רש"י לפי שלא ימציאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפטרופא לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמיע להו ואם כן ה"ה נ"ד שאין יורשים יתומים קטנים לפנינו לא מוקמינן אפטרופא שיטריח בנכסים וחלוקה זו אין צריכה לשום ראיה כי פשוט הוא אבל אם אותו הנפקד אינו איש מהימן ובטוח בעיני הב"ד בלתי ספק אצלי שעל הב"ד מוטל להוציא הפקדון מיד הנפקד ולתתו ביד איש נאמן בתורת נאמנות ע"פ ב"ד ואע"ג דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן כמו שכתבנו למעלה היינו דוקא שיטריח בענין שאינו מוכן בידו אבל להחזיק בידו דבר המוכן מוקמינן וכן מוכח בהדיא שם בפרק המפקיד דאתמר שם אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור תמרים לגדור וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופס וקוצר ובוצר וכו' ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ופריך ולוקים אפטרופא לעולם ומשני אפטרופס לדיקנני לא מוקמינן ופי' רש"י מעמידין אפטרופא להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים ואח"כ מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס. ולוקים אפטרופא לעולם פי' שלא יטול כלום. אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן וכו' הרי לך מבואר שלהכניס דבר המוכן שיהא שמור ביד האפטרופסים מוקמינן אפילו לגדולים ואם כן ה"ה בנ"ד שמוקמינן נאמן לתתו אותו העזבון של פקדון בידו בתורת נאמנות לא מיבעיא אם היה הנפקד או הלוה איש מהימן בחיי המפקיד והמלוה. ועתה לאחר מותו נשתנה לגריעותא דזה דבר פשוט הוא שמוציאין מידו שאפילו היה אפטרופס גמור שמינהו אבי יתומים דהיינו ממש אפרופס דמפסיד דאפסקי הלכתא פרק הניזקין דמסלקינן ליה ואיירי אפילו באפטרופס שמינהו אבי יתומים כמבואר בדברי הרמב"ם פ"י מהלכות נחלות הביאו הטור ח"מ סימן ר"ץ וכ"ש לוה שאפילו בתוך זמנו פסקו הפוסקים שאם בא המלוה לתבוע חובו נזקקים לו כמבואר בטור ח"מ סימן ע"ג ואם כן ה"ה בנ"ד שהמלוה מת והיורשים אינם יודעים מזה דבר והענין ידוע להב"ד שהממון אינו בטוח שעל הב"ד מוטל ליזקק לזה כמו שהוכחנו אף בלא תביעה והא דלא נהיגי בזמנינו בשיש לאיזה אדם ממקום רחוק מלוה אצל אחד שדירתו פה במקום הב"ד שיהיו נזקקים לזה אם הלוה מבזבז או יורד מנכסיו. היינו משום דרוב פעמים אין הדבר ידוע להב"ד דכל מאן דיזיף בצנעה יזיף ועוד דבזמן שמלוה בחיים הוא עצמו רגיל להשגיח על הלוים שלו ואינו מוטל על הב"ד אבל בנדון זה שהמלוה מת והיורשים אינם כאן ואינם יודעין מהירושה שנפלה להם כלל אין לך יתומים יותר מהם אלא אפילו אם לא נשתנה הנפקד לאחר מיתת המפקיד אלא היה כן בחיי המפקיד אעפ"כ היה נראה שעל הב"ד מוטל ליזקק להן. ואע"ג דאפטרפוס גמור שמינהו אבי יתומים אינו כן דהא על מה שכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות נחלות וז"ל וה"ה נמי אם מינהו אבי יתומים שהי' שמועתו טוב וישר וחזר להיות זולל וסובא וכו' שחייבים ב"ד לסלקו וכו' כתב הרב המגיד פי' כיון שנשתנה לגריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים שאלו היה כן בחיי האב לא היה ממניהו על בניו והרי זה כאפטרופס דמפסיד דמסלקינן אותו אבל ודאי אם היה כך בחיי האב ומינהו אין מסלקין אותו שהרי רצה בכך עכ"ל מ"מ נ"ל היינו דוקא כשמנהו אבי יתומים בפירוש שיהי' לאפטרפוס על בניו לאחר מותו אבל בנ"ד שלא היו הנכסים בידו כ"א בתורת פקדון לא אמרינן הכי ויש לי לדמותו להא דכתב הרא"ש בתשובותיו סימן ר' כלל ס"ב וז"ל שם דאדם שמינה אפטרופוס בחייו על נכסיו ומת אינו אפטרפוס על נכסי יתומים אלא ב"ד ימנו להם אפטרופס דהא דתנן אפטרופס שמינהו אבי יתומים היינו שמינהו סמוך למיתתו להיות אפטרופס. כי דבר ידוע הוא ומצוי הוא שאדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא שיעשה לו עול לפי שהוא ירא ממנו וגם אדם בקי ומכיר בנכסיו וירגיש אם יעשה לו עול אבל אינו נאמן בעיניו להשליטו על יורשיו עכ"ל לענין כונתינו וא"כ נ"ל מבואר בהדיא שלפי דברי הרא"ש אם האמין לאיזה אדם על נכסיו בחייו לא אמרינן ישארו הנכסים בידו דכיון שהי' נאמן לו בחייו היה נאמן בעיניו גם כן על יורשיו לא אמרינן הכי אלא אם אותו אדם אינו נאמן בעיני הב"ד להיות אפטרפוס על נכסי היתומים מוטל על הב"ד להוציאו מידו וימנו עליהם אפטרפוס הראוי בעיניהם ונ"ל גם כן שהרא"ש בתשובה זו פליג ממש אהא דכתב הר"ן בפרק הניזקין אהא דקתני התם בברייתא ואין עושין אפטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינם אבי יתומים הרשות בידו וכתב הר"ן והביאו הב"י סימן ר"ץ וכתב ר"י ז"ל דהרשות בידם גרסינן וה"פ אם מינן אבי יתומים בחייו שהיה רגיל להפקיד להם הרשות ביד ב"ד למנותן עכשיו דאנן סהדי דניחא ליה לאב עכ"ל וז"ל הרשב"א עוד נ"ל דהרשות בידן גרסינן כלומר ביד ב"ד וה"פ ואם מינן אבי יתומים על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהן כלומר שהיו מוחזקים אצלו כנאמנים זריזים הרשות בידם לעשותן אפטרופס מדעתן על נכסיו לאחר מותו וכאותו שאמרו בפרק המפקיד שאני התם דכל יומא גבי סבתא הוו מיפקדי והכי מוכח בתוספתא דגרסינן התם אין ב"ד עושין אפטרופסים נשים ועבדים לכתחילה אם מנה אותם אביהן בחייו עושין אותן אפטרופסים עכ"ל. ומבואר הוא מעצמו שהרא"ש בתשובה פליג על זה שהרי הוכחנו שלפי סברת הרא"ש דלעיל אפילו נשארו נכסים לאחר מיתת המת ביד מי שאינו ראוי למנותו אפטרופס שהי' מאמינו עליהם בחייו אף על פי כן לאחר מותו הב"ד מוציאין אותו מידו וממנים עליהם הראוי בעיניהם ולא אמרינן הואיל והי' נאמן בעיניו בחייו נאמן גם כן בעיניו על יורשיו ק"ו שלא ימנו אותן לאפטרופסים לכתחלה ומכאן נ"ל גם כן (תפיסה על הב"י) תפיסה על בית יוסף שסיים דבריו אחר זה וכתב וז"ל ואף על פי שגירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהיא הרשות בידו מ"מ אפשר דאיתיה לההוא דינא מאותן ראיות שהביא עכ"ל דהרי הוכחנו שלפי סברת הרא"ש בתשובה הנזכרת ליתא ההוא דינא והראיות שהביא הרשב"א אפשר לדחותן דהראיה שהביא מפרק המפקיד בעובדא דההיא סבתא פשיטא דאינה ראיה לסברת הרא"ש בתשובה הנזכרת דהתם איירי הכל בחיים כדאיתא התם הנהו גנאי דכל יומא הוי מפקדו מרייהו גבי ההוא סבתא וכו' ולכך מסיק שאני התם דאינהו גופייהו כל יומא גבי דההיא סבתא הוו מפקדו ע"ש אבל לענין שיהיה נאמן בעיניו להיות אפטרופס לאחר מותו על יורשיו לא אמרינן הכי כמו שנתן הרא"ש בתשובה טעם לשבח על זה כמבואר לעיל (ביאור התוספתא לדעת הרא"ש) וגם התוספתא לפי הנוסח שהביא הרשב"א יש ליישבה שהרא"ש פירשה באופן אחר ממה שפירשה הרשב"א וה"פ ב"ד אין עושין אפטרופסים נשים ועבדים לכתחלה ר"ל שאם לא מינה אותן אביהן של יתומים אפטרופס מפורש אין עושין אותם הב"ד מדעת לאפטרפסים וזהו פי' לכתחלה אם מינה אותם אביהן בחיו ר"ל שאביהן מנה אותן לאפטרופסים גמורים בחייו עושין אותן אפטרופסים ור"ל הואיל ונעשו בדיעבד על ידי אביהם בחייו יניחו אותן הב"ד להיות אפטרופסים ואינם מחוייבים לסלקן וזה ר"ל במה שאמר עושין אותן אפטרופסים ולישנא דכתחלה דקאמר ברישא הכי דייקא דהסיפא איירי בדיעבד דאם נעשו על ידי האב אין מסלקין אותו וכן תמצא בחדושי רשב"א פרק הנזקין דכתב על ההיא גירסא דאם מינן אבי היתומים הרשות בידו תמיה לי מאי קמ"ל פשיטא ותירץ דה"א דנסלקי' כאפטרופס דמפסיד דמסלקינן ליה ואפילו מינו אבי יתומים קמ"ל דלא וכו' ועל זה כתב ועוד נ"ל דהרשות בידם גרסינן כלומר ביד ב"ד וכו' ע"ש וראוי לפרש כן התוספתא לדברי הרא"ש כדי שלא לסתור דבריו בתשובה ובפרט שגירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היא הרשות בידו כנזכר. כלל העולה מדברינו דבנידן דידן שייך שפיר סברתו של הרא"ש בתשובה הנזכר שאף על פי שהאמינו בחייו לא האמינו על היורשים ואם יראה בעיני הב"ד שהממון אינו בטוח ביד הנפקד חייבים לזקק לו ולא להעמיד אפטרופס אלא להניחם ביד נאמן הב"ד כמו שכתבנו למעלה וכ"ש בבעל בנדוניית אשתו שמת דכיון שמחזיק עצמו כיורש מדאורייתא מורה לו היתר ויכבשם תחת ידו או יבזבזם לאחר מיתת אשתו דמה שאינו בעין אין חייב להחזיר לפי תקנות הקהילות:
ויש לדמותו להא דכתבו הפוסקים וכן הוא בטור ח"מ סימן רפ"ה גבי מורידין קרוב לנכסי שבוי וז"ל וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלין שלו יהיו ביד ב"ד או ביד נאמן עד שיבא או עד שיתברר בעדים שמת פי' ואין נותנין ביד הקרוב ודייקי לה מהא דאתמר התם בפרק המפקיד אמר רב יהודה אמר שמואל הניח קמה לקצור ענבים לבצור כו' מעמידין לו אפטרפוס וקוצר ובוצר כו' כמו שזכרנו לעיל משמע מדברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות נחלות שטעמו משום שלא יהא שומט ואוכל ולכך אין מורידין קרוב למטלטלין ואף על גב שכתב הרי"ף בשם רב צמח גאון וכן בהגהות הרא"ש והמרדכי דהא דאתמר. בגמרא פרק המפקיד אין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו דוקא קרקעות אבל מעות של קטן ממנים עליהם קרוב היינו דוקא בתורת אפטרופס כמו שחולק מהר"ם פדוא"ה בתשובותיו סימן נ"ז אבל שלא בתורת אפטרופס אין מורידין קרוב למטלטלין ומבואר בדבריו שהטעם הוא משום דמורה לו היתר כמו שכתבנו וזה הטעם שייך גם כן בבעל והואיל והוכחנו לעיל שעל הב"ד מוטל להטפל בנכסי כל אדם שאין מי להטפל בהם אם כן מוטל גם כן על הב"ד להזקק לבעל בנדונית אשתו אף על פי שכבר באה לידו ואם שלא יוציאו הנדונייא מידו לגמרי בטרם שיבואו היורשים מ"מ מוטל וראוי להב"ד לחשוב ולכתוב חשבון מהטלטלים שבידו מהנדוניא אך באופן הנזכר במהר"ם פדוא"ה ז"ל שיתן לב"ד ראיה מספקת ושעבוד נכסים אם הוא איש אמוד על פי נאמן הב"ד דלא נרע מאפטרופס שמינו ב"ד שפסקו הפוסקים דצריכים לחשוב עמו בתחלה. ועתה אשוב להשיב על הראיות שהביא המורה הנזכר על סברתו להוכיח שאין הב"ד נזקקים לנפקד הגם שלדידי לא קשיא מידי אפילו לפי מה שהבין הוא מהן דכולהו בחדא מחתא מחתינהו די"ל דכולה דמשמע מינייהו דהממון נשאר ביד הנפקד איירי שהנפקד איש ראוי ומהימן בעיני הב"ד דאז פשוט הוא דאין לב"ד להזקק לו כנזכר לעיל בדברינו ולחלוקה זו בלתי ספק לא נתכוין המורה הנזכר דאם שאלתן איירי נמי בזה האופן לא היה צריך להביא שום ראיה דפשוט הוא דלמה להו להב"ד להזקק במקום שהממון הוא ביד איש נאמן והוא בטוח כנזכר על כן כונתו בלתי ספק היה להוכיח שבכל אופנים אין הב"ד נזקקים לו וזה אינו מוכרח מן הראיות כאמור. וגדולה מזו שבכל דבריו משמע ובפרט מסוף דבריו שאכתוב לקמן בסוף דברינו נשמע מהם שהיה כונתו לחתוך הדין שהנפקד יש בידו למכור הנכסים והמטלטלין בכל אות נפשו כיורש גמור ואין כח ביד ב"ד לעכב ולהוציא כלל מידו וזה דבר שאין הדעת סובלתו כמו שנאריך בזה לקמן בעז"ה מ"מ לאהבת האמת נשיב לסתור מקצתן וכמעט רובן אפילו בלא סברא זו שזכרנו וז"ל המורה הנזכר ולרווחא דמילתא אציע לפני השואל כמה ראיות על זה. ראשונה מתשובת הריב"ש סימן מ"ה שכתב וז"ל ואיך יורידו הב"ד וכו' ולא כתב שיונח ביד ב"ד וכן מה שכתב בסימן מ"ו ומכל מקום כיון שלא נודע בפרסום ובא להוציא מיד אחר צריך להביא עדים שהוא הקודם לו בירושה הרי בהדיא שכתב שכיון שלא נודע בפירוש ובפרסום אין מוציאין מיד אחר דהיינו ראובן הנפקד ואמר בסוף דבריו וז"ל אלא שכיון שהדבר בא לידי כך והם נזקקים לדבר יש לחוש לכל מה שאפשר שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ואם כן כ"ש וק"ו בנ"ד דאיכא תרתי לטיבותא שלא נודע יורש ונוחל כלל עכ"ל ול"נ מהא אין ראיה כלל דכי איתשל התם בתשובה זו לא איתשל אלא להשיב דאין להוריד יורש לנחלה כי אם בעדים שהוא היורש הקרוב ולא נתכוון לפסוק שם הדין אם יונח ביד הנפקד או ביד הב"ד וכן מה שכתב בסימן ט"ו ובא להוציא מיד אחר אין כונתו לומר שישאר הממון ביד הנפקד ולא יוציאו מתחת ידו אלא לומר דדוקא כההוא עובדי דמרי בר איסק דאולי היה מוחזק בנכסים ולכך לא הוצרכוהו להביא ראיה שאין לו אח לאפוקי באותה שאלה שהיה הממון אז ביד אחר דהיינו הנפקד ולכך צריך עדים:
ומה שהביא המורה מסוף דבריו שכתב וז"ל אלא שכיון שהדבר בא לידי בית דין וכו' אין מובן לי ואי לא דמסתפינא אמינא שהמורה הנזכר הוא נחשד בעיני שהבין מדברי הריב"ש שמה שכתוב בסוף דבריו אלא כיון שהדבר בא לידי בית דין והם נזקקים לדבר יש לחוש וכו' שהוא חוזר על דברי הנדון בשאלה ההיא ולומר שהבית דין אינם מחויבים ליזקק לזה אלא כיון שהדבר בא לפני בית דין והם נזקקים לדבר יש לחוש וכו' וזה ודאי טעות גמור דכי מעיינת שפיר באותה תשובה תמצא שמה שכתב שם בסוף התשובה אלא שכיון שהדבר בא לידי ב"ד הוא חוזר אההיא דפרק המפקיד בעובדא דההיא סבתא והמשך דבריו כך הם. ועוד שאולי מרי בר איסק היה מוחזק בנכסים ולכך לא הצריכוהו להביא עדים שאין לו אח משא"כ בנדון זה כו' דיש לבית דין לחוש לכל מה שאפשר כדי שלא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. ולכך יש לחוש בנדון זה דשמא יש עוד קרוב אחר שהוא קרוב יותר ממנו ומביא ראיה שהבית דין יש להם לחוש יותר כדאמרינן בהמפקיד בההיא סבתא היכי נעביד נוקמיה לנכסיהם בידיהם דאחתא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וקשה על ההוא עובדא דלמה לנו לחוש לזה שהרי אמרו בגיטין הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים וכו' אלא ודאי לכך חיישינן התם דלמא שכיבא סבתא שכיון שהדבר בא לידי בית דין והם נזקקים לדבר יש לחוש לכל מה שאפשר אם כן ש"מ שהבית דין חוששין לכל מה שאפשר זהו כוונת ופי' דברי הריב"ש ולא זולת וכבר הקשו שם התוספות קושיא זו שדקדק ממנה הריב"ש בעובדא דההיא סבתא ותרצו אותה בפנים אחרים וע"ש גם מה שהביא לראיה דברי המרדכי דפרק המפקיד שהשיבו רבינו מאיר לאה שמתה והניחה פקדון ביד שמעון ויש לה ב' בנים הא' ישנו פה וכו' והשיב דבר פשוט הוא שיתנו לו חלקו ואידך שבקינן ליה ביד שמעון וכו' אין ראי' משם לסברתו דאין כונתו שם לפרש באיזה אופן שבקינן ליה ביד שמעון אלא לפסוק הדין שיכול לחלק לו אפילו שלא בפני האח השני כמו שמביא ראיה מעובדא דההיא סבתא ותרי בנתא וכו' ויכול להיות דר"ל דשבקינן ליה בידים על פי בית דין או כגון שאיש נאמן הוא כאמור למעלה ועוד כתב המורה הנזכר וז"ל ועוד יש להביא ראיה מההיא דגזל עצים הביאו בח"מ סימן רס"ב וז"ל לקח מחמשה ואינו יודע ממי וכל אחד תובעו ואומר ממני לקח מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק ויהא מונח עד שיודו אחד לחבירו עד כאן. וכתב הרב המגיד שמניחין ביד הבית דין עד כאן הרי לך דלא סגי בשיאמר שלקח מאחד מחמשה ואפילו שיעידו עדים על כך ואף על פי שידוע שזה המקח אינו שלו כל שאין תובעין והדברים ק"ו אם הכא שהוא ידוע שהוא אחד מאלו החמשה הידועים וניכרים אפ"ה כל שאין תובעין אותו אין מוציאין אותו מידו כל שכן הכא בנדון דידן דאין ידוע לנו כלל. ואין לומר דהתם שאני מפני שהוא בעיר וכל שלא תובעין אותו היו נראין כמוחלין וכו'. והאריך בפלפול דכדי כי כל דבריו אלו הם רחוקים מן האמת דכי מעיינת בדברי הטור חשן משפט בסימן ע"ו ובסימן ש' תמצא מפורש דהא דנקט הטור והרמב"ם בלקח מקח אחד מחמשה בני אדם וכו' וכל אחד תובעו לאשמועינן דאף על גב דכל אחד תובעו אפ"ה מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ואינו חייב ליתן הדמי מקח לכל אחד ואחד מה שאין כן גבי הלוה משנים ובשנים שתובעין אותו שכל אחד אומר הפקדתי אצלו מנה שחייב ליתן לכל אחד מנה ואי לא תבעו אותו פטור מליתן לכל אחד וכמבואר באריכות בסימן הנזכר וכדאיתא בברייתא פרק הגוזל ארשב"א לא נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא על שלקח מא' וכו' שמניח דמי מקח ומסתלק על מה נחלקו שגזל אחד מהם וכו'. ע"ש ובפרק המפקיד ששם מבוארים דינים הללו ומה שהוכרח הרב המגיד לפרש שיונח דמי המקח בבית דין משום דאין סברא לומר שיהא מונח בידו שהרי עכ"פ מחויב ליתן דמי המקח ולא נעשה עליו נפקד מעולם ועוד כתב וזה ועוד ראיה ממתניתין דשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וז"ל מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו וכן ב' כלים וכו' ופרש"י שיהא מונח בידו עד שיבא אליהו והדברים ק"ו מכאן שיש תובעים לנדון דידן שאין תובעים וכו' ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין לפה לנדון דידן דמה להן לבית דין ליזקק לשם הלא התובעים לפנינו ואינם תובעים שיונח ביד ב"ד, א"כ הם מאמינים לו כאשר האמינוהו מתחילה על כך אבל באמת אם התובעים חפצים בדבר ואין רוצים להאמינו יותר אלא רוצים שיונח המנה הנשאר בידו ביד ב"ד וכי יעלה על דעתך שאין שומעין להם וכי יחזיק הנפקד בפקדונם בעל כרחם דבר זה אין סברא כלל גם מה שכתב בשם רש"י שפירש יהא מונח בידו עד שיבא אליהו אינו בספרים שלפנינו רק בדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות שאלה ופקדון כתב וז"ל והשאר יהא מונח אצלו לעולם וכו'. ועוד הביא ראיות יותר וכתב עליהם שהיא ראיה ברורה ונלאתי להשיב עליהם כי כל מעיין יראה כי הן לא ברורין ולא צהירין ולא מוכרחים ולא מולידים שום הכרח דבר שחשב מהן ועוד כתב בסוף דבריו וז"ל בנ"ד נמי מכ"ש שאין ב"ד שכשום מקום ואפי' במקום שהמטלטלין והנכסים והקרקעות שם יכולין לעכב במכירתן כו' עד דאין ב"ד נקראים אביהם של יתומים או שבויים אלא שיהיו ידועים להם ושיהיו יתומי ושבויי עירם וכמו שנראה בפי' ממה שכתב הריב"ש בסי' נ"ב וז"ל אבל מה שראוי לעשות שישלח הפקדון למוריק"א וכמו שאם היה בחיים היה מחזירו אליו ונפטר עתה שמת ואלו באים לירש יניח הפקדון ביד הב"ד שלהם שהוא הגזבר לתתו למי שראוי לו ע"כ. הרי מכאן דאין בית דין נזקקים אלא דוקא כשיש יורשים ידועים בעירם ואם המעות הם בעיר אחרת ב"ד שבעיר היתומים שולחים לב"ד שבמקום המעות שישלחו להם כו' עכ"ל. נראה מתוך דבריו שפוסק הדין שהנפקד יזכה באותו פקדון כבשלו למכרו ולעשות בו כרצונו. וכן נראה מסוף דבריו שאכתוב בסמוך וזהו דבר תמוה בעיני כל מי שיש לו חיך לטעום טעמי תורה. גם מה שכתב דאין ב"ד נקרא אבי יתומים אלא שיהיו יתומי עירם הוא דבר תמוה הלא כל ישראל חברים ואחים הם ואם הב"ד של עיר היתומים אינן יודעים מענין הפסד הצלת היתומים שבעירם והעזבון הוא בב"ד אחר שיודעים בהפסד היתומים ויכולים להצילם וכי אין אותו ב"ד של עיר שהעזבון בתוכ' מצווין לשקוד בתקנת היתומים והראיה שהביא מדברי הריב"ש ממעשה מעיר מוריק"א לא זה הדרך ולא זו העיר ואינו ענין כלל לענינו כי שם ר"ל שישלחו הפקדון להב"ד של העכו"ם שהוא הגזבר של המלך כיון שאותה הצוואה במעשה ההוא נעשה בדיני עכו"ם ובערכאות שלהם שהוא הגזבר ע"ש. ועוד כתב וז"ל ועוד איכא סברא אלימתא דכיון דאין ידוע לנו קרוב יותר מי יימר שהבעל או הלוה או הנפקד אינו יורש וקרוב לבעל הנכסים מכל ישראל וכו' עד ואיך יוציאו הנכסים מידו עכ"ל. וזהו ענין שאין הדעת סובלתו דכיון דידוע לנו שאין לנפקד זה שום צד קורבה להמפקיד המת וגם הנפקד בעצמו אינו טוען שיש לו שום צד קורבה עמו איך יניחו הב"ד הנכסים בידו לעשות בהן כטוב בעיניו ולהוציאם ולבזבזם הלא כל ישראל הם בחזקת שיש להם יורשים או בנים או בני בנים או אחים או בני אחים או אחי האב וכל היורשים הראוים לנחלה מדאורייתא דהא ק"ל דרוב כל הנשים מתעברות ויולדות אפי' אינן לפנינו כדאיתא פרק בתרא דיבמות וגם הרא"ש בתשובותיו כלל פ"ו לא אמר דלא חיישינן דשמא יש קרוב יותר אלא כשזה שבפנינו הוא מוחזק אצלנו בודאי קרוב ויורש אבל כשהוא בחזקת שאינו קרוב כלל לא קאמר. וגם הריב"ש סי' מ"ו דמשמע מדבריו דבמקום שהוא מוחזק בנכסים הוא מודה דלא חיישין דלמא יש קרוב יותר אינו אלא דוקא היכי שהוחזק הוא ודאי יורש כההיא דמרי בר איסק דמרי היה ודאי יורש את אביו ע"ש אבל ענין כנ"ד לא עלה על דעת שום פוסק. סוף דבר בכל ראייתיו של המורה הנז' לא מצאתי מהם דבר נכון המתיישב במחילה ממנו כבודו במקומו מונח עד כה דברתי לאהבת האמת והמשפט אנכי מאיר הצעיר וכו'.: