מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה יא
יפה נוף פרי צדיק אהו' תלמידי האלוף המרומם ר"ג ור"מ ואב"ד מהר"ר ישעיה סג"ל יצ"ו ולכל המסתופפים בצל מעלת כ"ת שלום. הגיעוני עתה מקרוב גלילת ידי מכ"ת הנקיים אותיותיך אותות על דבר השאלה ששאל כ"ת ממני בעובדא בחד שהיו לו נושים הרבה ולא היה סיפק בידו לפרוע כלם וכראות אחד מהנושים כן נתפשר עמו בחצי חובו והשאר יהא מחול לו ולא יתבענו לעולם ועל זה תקע כפו ומקודם לכן מסר מודעא לפני שני עדים שהודיע להם אנסו שבורח הוא והכירו העדים באונסו ונתנו לו שטר מודעא כתוב וחתום שמסר מודעא לפניהם שמוכרח ליתן לו ת"כ ע"ז. וכל זה הוא עושה באונס גמור ואינו מוחל לו רק היום או מחר יתבענו לדין בעד הנותר. ועל זה שאל כ"ת אם זה מחוייב לקיים ת"כ שהוא חמור משבועה לר"ת או לא. וצדד כ"ת הדבר שנראה בעיני כ"ת שהוא מחוייב לקיים שבועתו והביא כ"ת ראייה מההיא דנודרים לאונסים דלא התירו שיאמר יאסרו פירות של עולם עלי אם אינן של תרומה אלא כשהוא חושב בלבו היום ומוציא מפיו סתמא אבל אם מוציא מפיו בפירוש לעולם אסור מאחר שהוציא מפיו דבר שסותר מה שחשב בלבו וה"ה בנדון דידן שנתן ת"כ. והתנה בפירוש שלא יתבענו לעולם צריך לקיים ת"כ ואע"ג שפסק מהר"ם והוא במרדכי פרק ג' דשבועות במי שמאנס את חבירו במיני יסורין עד שנשבע ליתן לו סך כך וכך דאין בשבועתו כלום והביא ראיה לדבר לשבועה שיש בה טענת אונס אינה שבועה אפילו בלי שום מחשבת הלב כאשר יעויין משם היינו דוקא באונס גוף כגון שמיסרו ביסורין אבל לא אונס ממון כאשר מבואר שם בדבריו שחולק מהר"ם בין אונס לאונס מכח קושיא מההוא דנדרים דף נ"ז דתנן נודרין להורגים ולחרמין ולמוכסים וכו'. ומפרש שם בגמרא באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך וכו' ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דק"ל דדברים שבלב אינן דברים אונסא שאני אלמא טעמא קאמר דאמר היום הא לאו הכי לא שרינן ומכח קושיא זו הוצרך מהר"ם לחלק בין אונס לאונס ואם כן בנ"ד נמי דאין כאן כ"א אונס ממון אפילו את"ל שהיה בלבו בשעת הת"כ שאינו מוחל לו מ"מ כיון שבפירוש אמר בשעת הת"כ שמוחל המותר ולא יתבענו לעולם מחוייב לקיים הת"כ זה הוא תמצית דברי כ"ת הגם שאין זה לשון מכ"ת ממש אלא שעמדו לפני מכ"ת דברי מהרי"ק שורש קס"ו שמשמע מדבריו שם דגם אם מסר מודעא (אין) שבועתו שבועה יעוין שם. וכתב כ"ת שלא ירד כ"ת לסוף דעתו משום שא"כ יקשה עליו ההוא מתניתין וגמרא דנדרים וחותר מכ"ת לחלק ולתרץ דברי מהרי"ק בכמה דרכים:
והנה הגם שאני טרוד לעת עתה בשמחת בני החשוב יצ"ו ושמעתתא בעי צלותא מ"מ לגודל אהבת מכ"ת שלא אהיה חשוד בעיני מכ"ת כמסתיר פנים ממ"כ חלילה אשיב למכ"ת בקצרה:
תשובה הלא כבר דוגמת שאלה זו נשאלה בתשובת בנימין זאב סימן רס"ח וז"ל השאלה שם ראובן שהיה טוען משמעון חוב ידוע ביניהם בלא שטר ובלא עדים וכשהיה תובעו אצל אנשים היה מכחישו וכשתובעו בינו לבינו היה אומר שיקח כ"כ בגדים ובאותם הבגדים יש בהם אונאה וראובן כדי שלא יפסיד את שלו נתרצה ליקח כ"כ בגדים אפי' שיש בהם הפסד וקודם זה הלך ראובן ומסר מודעא בפני שני עדים שהכירו את אונסו ונתנו לו שטר מודעא ואחר כך הלך ראובן וקבל הבגדים משמעון והכריחו לישבע שלא יבקש לו עוד עכ"ל השאלה. והשיב דבכה"ג לא חלה השבועה דאנוס הוא ויכול ראובן לחזור ולתבוע את שמעון בב"ד ע"ש כי האריך בענין והביא ג"כ ראייה מתשו' מהר"ם דמרדכי דשבועות וכן עוד ענין כזה שם סי' רע"ז והשיב ג"כ דאין באותה שבועה ממש כיון דהיה אנוס להתפשר עמו משום שהיה מכחיש את פקדונו ע"ש הרי שכבר פסק קדמון שלפנינו שענין זה כנדון דידן אינו מחויב לקיים שבועתו וא"כ צריך לומר דס"ל דכל שיש לו שום אונס בשעת שבועה אמעוט מקרא דהאדם בשבועה והא דאיתא בשבועות ה"ד שבועת אונסים כדרב כהנא ורב אסי וכו' רבותא אשמעינן דאפי' עובר על שבועתו בשעת שמוציא מפיו אפ"ה פטור כמו שכתב מהר"ר דוד הכהן בתשובותיו בית י"ז:
האמנה שבאמת שדבריו של תשובת בנימין זאב תמוהים מאד שפסק להיתר מדברי מהר"ם ולא שת לבו לזאת שאפשר לחלק בין אונס לאונס כמבואר בדברי מהר"ם כנזכר וגם לא הזכיר המשנה וגמר' דנדרים ההיא דנודרים לאונסים דמפרש בגמ' שמיירי דוקא שחשב בלבו היום והוציא סתם בשפתיו כנזכר מ"מ יש ראיה מדבריו שהסכים עם סברת מהרי"ק דפסק דאפי' באונס ממון יש טענת אונס בשבועה אלא שעדיין אנו צריכין ליישב המשנה (ישוב המשנה והגמרא דנודרים להרוגים וכו' לפי דעת הפוסקים) וגמר' דנדרים לפי דבריהם אלא שכבר יתורץ זה שפיר שכבר כתב מהר"ר ד"כ בתשובותיו בית י"ז חדר י"ג שכתב שם על שאלה שנשאלה לפניו על אשה שהשביעה בעלה סמוך למיתתו שלא תינשא לאיש אחר מותו ועתה נתחרטה וכו' ופסק שם וז"ל וגדולה מזאת אומר דאם יש עדים שבעלה הפצירה שתשבע כשנפל בחולי והיתה מפחדת ודואגת שאם לא תשבע היה מכביד חליו וצערו והיא אומרת שלא גמרה בלבה לקבל השבועה ההיא אלא לעשות נחת רוח לבעלה נשבעה בפיה ובלבבה לא גמרה לקבל השבועה זו אינה צריכה התרה דהא אנוסה היא לישבע לו כו' עד ואם לחשך אדם לומר להקשות מפ"ק דנדרים דתנן התם נודרים לחרמים ולהרגים ולמוכסים שהיא תרומה אעפ"י שאינו תרומה של בית המלך אע"פ שאינו של בית המלך וכו' ומפרש דאמרו יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינם של בית המלך ופריך התם כיון שאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם איתסרו כל פירות דעלמא עליה ומשני באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דס"ל דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסא שאני הרי בהדיא דהיכי שנאנס ע"י אחרים בעי למימר בלבו היום ואי לא אמר היום הנדר או השבועה קיימים נראה לע"ד די"ל דטעמא דהתם דבעי למימר בלבו היום משום דאנס אינו מאניסו על השבועה אלא הוא נשבע כדי להציל את ממונו והוי ליה כאלו נשבע לרצונו הואיל והוא מעצמו ברר להשבע לאנס כדי להציל את ממונו ודמיא להא דקאמר רבא בפ' ח"ה תלוה וזבין זביניה זביני והנ"מ בשדה סתם אבל בשדה זו לא ופירש רשב"ם בשדה סתם שהכריחו למכור אחת משדותיו והוא ברר מעצמו ובחר לו את זאת דמדעתו ברר רעה שבהן וכו' וא"כ ה"נ הואיל והאנס לא היה מכריחו להשבע אלא היה רוצה ליקח את ממונו והוא בירר בשבועה ונשבע כדי להציל את ממונו לא חשבינן ליה אונס וכו' ואע"ג דבפרק הגוזל בתרא כתבו התוספות וז"ל כו'. ואע"ג דיש להקשות על דבריו מהא דאיתא שם במתניתין דנדרים בנודרים להרגים ולחרמים וכו' ב"ש אומרים לא יפתח לו בנדר וב"ה אומרים אף יפתח לו ופירש"י לא יפתח לו אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו עכ"ל. מכלל דרישא נודרין להרגים ולחרמים דאתי ככ"ע איירי שהליסטים מזקיקו לידור ועלה מפרש בגמ' באומר בלבו היום א"כ משמע אפי' כשהאנס אונסו על השבועה אפ"ה אם לא אמר בלבו היום צריך לקיים נדרו ושבועתו וכדמשמע והסמ"ג והטור צ"ל שמהרד"ך ס"ל דהתם אע"ג שהאנס פותח לו בנדר ואומר לו נדור לי שיאסרו פירות עולם עליך אם אין זה של תרומה או של בית המלך מכל מקום לא מקרי מאניסו על השבועה דמסתמא דהאנס אינו מתחיל דבורו שידור או שישבע לו אם אינו של תרומה או של בית המלך אלא שתחלת דבריו הוא שאומר תן לי הפירות או המכס והוא משיב לו שהן של תרומה או של בית המלך ואז משיב האנס השבע לי שהוא כדבריך הואיל שבתחילת דבריו של האנס אין מתכוין להדירו אלא לקחת ממנו הפירות והוא אומר כדי להציל עצמו שהן של תרומה או של בית המלך וע"י כך מוכרח לישבע לא מיקרי מאניסו על השבועה אלא על הפירות דלא דמיא לשבועה דישראל דערבות מואב דמינה יליף מהר"ם במרדכי למי שמאנס חבירו ביסורין עד שישבע ליתן לו סך כך וכך ממון דהתם האונס הוא שישבע ממש וק"ל. וכן בעובדא דמהרד"ך שהבעל הוא התחיל בשבועה ומאניסה שתשבע שלא תינשא לאיש אחר מותו ולכך הויא שבועת אונסים ולא הויא שבועתה שבועה ובזה יתיישבו ג"כ דברי מהרי"ק דליכא להוכיח מדבריו דאונס ממון מבטל שבועה אלא היכי דראובן תובע משמעון שישבע לו על איזה ענין ושמעון ירא שאם לא ישבע לו יפסיד ממנו איזה ממון ומחמת זה היה מוכרח לישבע לו וקודם זה מסר מודעה דזה מקרי שבועת אונסין הואיל וראובן נתכוין בעצם על השבועה דומיא ההיא שאלה שנשאלה על מהרי"ק שאביו היה משביעו שלא ישא אשה בלתי רשותו דמשמע מדבריו שעד כאן לא פסק שמחוייב הבן לקיים את שבועתו אלא מטעם שזה לא מקרי אונס מה שהבן היה ירא שאביו ימנע ממנו איזה טובה אבל אם היה מוכרח לישבע מחמת שהיה ירא שיקח ממנו איזה ממון מקרי שבועת אונסים הואיל ואביו נתכוין להשביעו ודוגמת מה שכתב בסוף דבריו על דברי ר"י דשבועת ישראל דערבות מואב היה באונס מחמת שהב"ה היה משביעם על התורה וישראל היו אנוסים לישבע מחמת שהיו יראים שאם לא ישבעו יקח מהם א"י שכבר נתן להם דמי שהוא עושה דבר מפני יראה שלא יקח את שלו חשיב אונס וכמו שהביא ראייה ממעשה דפרדיסא וכן ההוא דתשובת בנימין זאב ששמעון הכריח את ראובן שיקח ממנו הבגדים וישבע לו שלא יבקש ממנו עוד מותר החוב וראובן היה ירא שאם לא ישבע לו אז יכפור לו כל החוב ויפסיד כל החוב לגמרי לכך ס"ל למהרי"ק ולבנימין זאב דכל הני מקרי שפיר שבועת אונסים ואימעט מקרא דהאדם בשבועה אף על פי שהשבועה שמוציא מפיו סותרת מה שבלב מה שא"כ בההיא דנודרים לחרמים לכך לא נקראת שבועת אונס ממש. וזאת היא ממש סברת רשב"ץ בתשובה שכתב הב"י סי' רל"ב בשותפין שבררו להם דיינים וקבלו בח"ח לקיים עליהם כל מה שיפסקו להם הדיינים ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו המבוררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהתחיל לומר אין לך בידי כלום ואחר כך הראה המודעא ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין ביניהם דיין הקהל בדין תורה והשיב כיון שקיבל עליו בחרם אסור לסתור דינם שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותם לקיים פסק דינם ובנודרים למוכסים עכ"ל. וכוונתו מבוארת שר"ל כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש וכ"ש אם הוא מעצמו התחיל בדבר שיקבלו חרם לקיים כל מה שיפסקו ולכך לא נקרא אונס שתבטל את החרם בלי שום מחשבה ושם לא היה שום מחשבת הלב כההיא דאמרינן נודרים למוכסים וכו' לכך אסור לסתור דינם הא אם היו מכריחים אותם על קבלת חרם ממש מותר לסתור דינם נמצא לפי זה פסקן של דברים אלו דאם ראובן תובע משמעון תן לי כך וכך ממון והוא כדי להציל את עצמו אומר הריני נשבע לך שאין ממון זה שלי לא מקרי אונס וכן אפי' אם אומר תן לי כך וכך ממון ושמעון משיב שאינו שלי והוא אומר השבע לי או נדור לי על כך שכדבריך כן הוא לא מקרי שבועת אונסים אם לא חשב בלבו איזה ערמה והוציא בשפתיו סתם והיינו ההיא דנודרים להרגים ולחרמים שכתבתי אלא שלפי סברת מהר"ם אינו מוכרח האי פסקא דהא מהר"ם לא רצה לחלק אלא בין אונס גדול לאונס קטן כדלעיל וגם מהרר"י בתשובה הנזכרת כשהביא דברי מהר"ם לא משמע מתוך דבריו שם שכוונתו לחלוק על מהר"ם בסברא זו. אלא שנראה לי דאפי' לפי סברת מהר"ם דלא חשיב אונס ממון לבטל השבועה מטעם האדם בשבועה בלי שום ביטול בלב מ"מ במסירת מודעא מודה דנתבטלה השבועה שפיר מטעם אחר ואעיקרא דדינא כפרא דעד כאן לא קאמרי רבנן ולהוציא מפיו סתמא כדי שלא יסתור בפיו בפירוש מה שחשב בלבו ואם סתר והוציא מפיו בפירוש שיאסרו פירות עולם עליו לעולם צריך לקיים את נדרו אלא כשרוצה לבטל השבועה במה שחושב איזה דבר ערמה בלבו כההיא דנדרים והטעם הוא דאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפיו בפירוש אפילו גבי אונסא כמו שכתב הר"ן שם בהדיא לכך צריך שיוציא מפיו סתמא אבל בנ"ד שמסר מודעא מקודם הרי התנה מקודם זה שיהא נדרו בטל אפי' הוציא מפיו בשעת הנדר בדבר שסותר התנאי בטל הנדר משום דהוי כאלו חזר מהנדר בתוך כדי דבור והוציא החזרה בפיו וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' נדרים שכתב וז"ל מי שהתנה קודם שידור וכו' עד ואעפ"י שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה מפיו מקודם. ונ"ד עדיפא מהתם דהא התם בשעה שהוציא הנדר מפיו הי' בלבו לקיימו דהא איירי התם בשלא זכר התנאי כדאיתא התם אבל בנ"ד שהתנה מקודם לכן וגם בשעת הנדר היה בלבו שיהא השבועה בטלה כ"ש דבטלה טפי ואין לומר אדרבה הואיל וזוכר התנאי בשעת הנדר אם כן עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה כדאיתא התם הא ליתא דבנ"ד לא שייך זה כמו שכתב הר"ן שם בהדיא דף כ"ג אמתניתין דהתם דקתני ראב"י אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל כו' ופריך בגמ' וכיון שאמר כל נדר שאני עתיד לידור לא שמיע ליה ולא אתי בהדיא פי' הואיל והנדר בטל ומשני חסורי מחסרא והכי קתני וכו' עד הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל וכו' אי זכור עקריה לתנאיה וכו' וכתב הר"ן עקריה לתנאיה וקיים לנדריה שאל"כ למה הוא נדר עכשיו ולא דמי למאי דאמרינן לעיל לא שמיע ליה ולא אתא בהדיא דאלמא דאין תנאי בטל שכשהוא נודר על דעת הראשונים הוא עושה דהתם היינו טעמא לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפירוש שעל דעת תנאו הוא נודר א"א לומר דעקרי' לתנאי' וכו' עד ועוד דבשלמא לעיל א"ל אי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נודר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש היא נודר לזרז את חבירו אבל כאן שהן נדרי עצמו אי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נודר שאע"פ שהוא יודע שאין בנדרו ממש וזה ברור עכ"ל וא"כ ה"ה בנ"ד לא שייך לומר דאי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נודר שהרי חבירו אונסו על הנדר או על השבועה. ואע"ג שכתב שם הר"ן והתוספות והביאוהו הפוסקים דדוקא לשבועת ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעוהו חבירו או שהדירו וכן שבועת ב"ד אין ביטול זה מועיל כלום אם כן ה"ה בנ"ד הא ליתא דהא כתב הר"ן שם הטעם דכשהשביעו חבירו אין ביטולו כלום משום שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר וכמי שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסקינן דלא משתבע אדעתא דנפשיה אלא דעתו משביעו וכדאמרי' בשמעתתא דנדרי הבאי עכ"ל. וטעם זה לא שייך אלא בסתם תנאי וסתם שבועה דסברא לומר דעל דעת דמשביעו נשבע דומיא ההיא שמעתתא דנדרי הבאי אבל בנ"ד שמסר מקודם מודעא והוי כאלו פירש בהדיא והוציא מפיו שנשבע על אותו תנאי כמו שהוכחנו לעיל מדברי הרמב"ם וגם בשעת השבועה והנדר היה כן בלבו מסתמא על תנאי דמסירת מודעא הוא נשבע בלתי ספק הוא שהנדר בטל ואע"ג שהוכיח מהרי"ק שורש קס"ו שבלאו אונס אין כח במסירת מודעא לבטל השבועה שנשבע לחבירו והביא ראייה מתשובת הרשב"א וכתב ועוד יש להביא ראייה ממה ששנינו הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה וכו' עד וכתבו התוספות דבטול זה אינו מועיל כ"א לנדרי עצמו אבל לא לנדרים מה שמדירו חבירו וכו' ופשיטא דאין לך מודעא גדולה מזו וכו' אלמא דאין כח במודעא לבטל השבועה אם אין עמו טענת אונס עכ"ל:
(ישוב על דברי מהרי"ק):
הרי שהשוה מהרי"ק אותו תנאי שמתנה אדם בר"ה למסירת מודעא מ"מ מי שיש לו עינים לראות לפי הטעם שכתב הר"ן אין עניינם שוה כמו שכתבנו ואף לפי דבריו דוקא כשאין כאן טענת אונס אבל כשיש כאן טענת אונס אפי' אונס ממון מבטל הנדר והשבועה. ונ"ל שטעמו הוא דס"ל דהא דבטול זה אינו מועיל לבטל נדר שחבירו מדירו או ב"ד משביעו היינו משום דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה ובאונס לא שייך טעם זה. ועוד נ"ל דבר פשוט דמק"ו דההוא דנשבעין לחרמים להרגים ולמוכסים יש ללמוד דבמסירת מודעא אפי' באונס ממון מבטל השבועה דהא התם אין כאן ביטול אלא בלב וק"ל דברים שבלב אינן דברים אעפ"כ גבי אונס ממון כי האי שרי כ"ש במסירת "מודעא דהוציא נמי החזרה בפיו ואע"ג שהוציא השבועה בפירוש שסותר הביטול מ"מ היכי שהוציא גם כן הביטול מפיו בפירוש אין נפקותא בזה כמו שהוכחנו לעיל א"כ כ"ש דמבטל השבועה באונס ממון וזה נ"ל ברור. וא"כ בנ"ד לכ"ע אפי' לפי סברת מהר"ם המסירת מודעא מבטלת השבועה אפי' אין כאן אונס כ"א אונס ממון כאשר הוכחנו בלי שום ספק ועתה אין כאן מקום לקושיית מכ"ת שהקשה על מהרי"ק שהביא ראיות לנדון שבועה מההוא דתלוה וזבין ומעשה דפרדסים דבטול מודעא מהני דכל הני איירי בלא שבועה ובשבועה מנ"ל עכ"ל. דלא נתכוין מהרי"ק אלא להוכיח מזה דמי שהוא עושה דבר מפני יראתו שלא יטלו את שלו דחשיב אונס ממון ובאונס ממון נראה לו דבר פשוט דמהני מסירת מודעא לבטל השבועה מטעם תנאי וביטול כמו שהוכחנו ולא ביקש ראייה ע"ז מהראיות שהביא רק כל שקלא וטריא שלו איזה עניין נקרא אונס:
ומה שהקשה כ"ת לשאול ג"כ לפי דרך זה דמודעא מהני באונס ממון דאם כן לפי המנהג שנתפשט בכל ישראל לבטל הנדרים והשבועות בליל י"כ למה הצריכו האחרונים בעלי ש"ע להחליט להיות לו דברים שבלב ולחשוב היום בנודר למוכס הלא כבר ביטל הנדר או השבועה מחמת שהוא אונס ממון והיה לו לרמ"א לכתוב בהגהותיו בטור י"ד סי' רל"ב ואם ביטל מעיקרא כמו שהוא המנהג לבטל בי"כ אז אינו מעכב אם לא חשב בלבבו היום והאריך כ"ת בזה לפלפל. תמיהני על מכ"ת הם נמשכו אחרי הפוסקים הנמשכים אחר סוגיית הגמרא והתוספות ומה היה להם להכניס ראשם לבנות בדין זה יסוד על המנהג של כל נדרי שחולקין על מנהג זה קמאי דקמאי כמבואר בטור א"ח סימן תרי"ט וביתר הפוסקים ואף במקומות שנתפשט המנהג אין הכוונה בו לבטל שבועות ונדרים כאלו אלא שבועות ונדרים של ציבור ולכך המנהג לאומרו בצבור או נדרים ושבועות של עצמו אבל לא לנדרים שחבירו מדירו או משביעו ולא פלוג בין יהיה באונס או שלא באונס כי לא נתיסד מנהג זה כלל על שבועות כאלו ומהרי"ק שהביא הוכחה לנדון שלו ממתניתין דהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה וכו' לא ממנהג כל נדרי הביא אלא מדין המשנה דכתבו הפוסקים דאפי' מי שהתנה כך בפי' לתועלת עצמו לבטל נדריו ושבועותיו של כל השנה אין מועיל בטול זה לנדרים שחבירו מדירו וה"ה למסירת מודעא בלי אונס כמבואר בדבריו ובר מדין אין ממנהגי ומדרכי להיות עסקי בדברי בעלי ש"ע וק"ו לבנות יסוד באיזה הוראה על דקדוק סודות דבריהם כי לא נתנו מרועה אחד רק הם דברים נלקטים מחוברים מדברים נלקטים נפרדים שכמה פעמים לא יצדק חבורם ואין עתה עת להאריך בזה:
גם מה שהאריך מכ"ת לפלפל בפירוש מה שאמרו מכאן מודעא רבא לאורייתא ורצה כ"ת להכריח דבריך מטעם קושיא זו דא"כ כל העונשים שהביא עליהם הקב"ה בחורבן בית ראשון קודם שקבלו התורה ברצון בימי אחשורוש איך נענשו ובנה כ"ת על קושיא זו יסוד ראיית כ"ת הדחוקה הלא כבר הקשה הרשב"א קושיא זו בחידושיו לאגדות וישבה בטוב טעם ודעת ע"ש. עד כה דברתי אנכי מאיר הצעיר בן מהר"ר גדליה זלה"ה: