מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה טז
שלמא בקדמיתא ובתרייתא לגבר תקיף ורם באורייתא. הוא אהובי האלוף המופלג אשר לו יד ושם בגבורים מוכתר בכתר דאורייתא מהר"ח יצחק יצ"ו ולכל הנלוים ומסתופפים בצלו דמר שלום. על אשר דרשתני כ"ת אסוגייא דגמרא דפ' הבא על יבמתו דאיתא התם בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל לשבת יצרה בעינן והא איכא כו' ומרהיטא דשמעתין ומפירוש התוס' משמע דה"פ וכ"ש ברא לברתא והבן יש לו ג"כ בן דהשתא הוו תרי זכרים אבל ברתא לברא לא אע"פ שיש להבן בן. א"ל רבא וכו' דאפילו כשיש ברתא לברא וברא לברתא נמי מהני ולפי זה שמעינן מיניה בפשיטות דב' זכרי' א' מזכר וא' מנקבה סגי לכ"ע מכח כ"ש והוו עדיפי מברא לברא וברתא לברתא ולמסקנא דרבא סגי אפילו בברתא לברא וברא לברתא מאחר דיש כאן זכר ונקבה אבל ברתא לברא וברת' לברתא דהיינו שני נקבות לא סגי לכ"ע אפי' למסקנא דרבא ובעל ת"ה סי' רס"ב פירש הסוגיא בדעת רחוקה כדי שתתיישב ג"כ ע"פ דעת הרמב"ם פ' ט"ו דהל' אישות שכתב וז"ל בני בנים הרי הן כבנים בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באין מזכר ונקבה אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הן באים וכו'. ובעל ת"ה הבין מדברי הרמב"ם דס"ל דב' זכרים לא סגי אע"פ שבאין מזכר ונקבה וע"כ הוצרך לפרש סוגייא דגמרא באופן שיתישבו דברי הרמב"ם כמבואר שם בדבריו ותמה כ"ת עליו באמרך שהרי הסוגייא מבוארת כפשוטה כנזכר למעלה ולכך נראה בדעת כ"ת שגם הרמב"ם ס"ל דב' זכרים מהני והשמיטו הרמב"ם שלא הוצרך לפרש זה בדבריו כי פשוט הוא מכח הכ"ש המבואר בגמ' אליבא דאביי וק"ו אליבא דרבא דמיקל טפי ולא בא הרמב"ם למעט אלא ב' נקבות. וגדלה עוד תמיהת כ"ת שאם הוא כדבריו לא היה להרב המגיד לסתום ולכתוב על דברי הרמב"ם גם זה מבואר בסוגייא אלא הוה ליה לפרש הסוגייא לדעתו. ועו' הקשה כ"ת על פי' הד"א של ת"ה וכן על דברי הב"י זהו תורף דבריך:
תשובה והנה לע"ד נ"ל שהאמת אתם דמוכרח הוא שהרמב"ם ס"ל דב' זכרים לא סגי דהכי משמע מלישניה דכתב בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה וכו' ואם היה דס"ל דב' זכרים מהני היה לו לכתוב זה בהדיא ואע"פ שאיתא בגמרא אליבא דאביי וכ"ש ברא לברתא אין מדרך הרמב"ם לקצר פרטי הדינים לסמוך אדברי הגמרא מאחר שמצד עצמו אינו ק"ו כ"כ כמו שהקשו התוס' דהא לעיל מזה איתא דב' זכרים אינם חשובים כבן ובת והוצרכו התוס' לדחוק ולומר דהכא שבא מכח מי שפוטרת מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל. וסברא זו אינה פשיטא כ"כ אלא אדרבה דחוקה היא וא"כ לא היה להרמב"ם להשמיט דין זה דב' זכרים. אלא ודאי ס"ל דבני הבנים צריכים להיות דוקא זכר ונקבה ולא באופן אחר ולכך היה מוכרח בעל ת"ה ליישב הסוגיא ע"פ סברתו אלא שהדרך הראשון שכתב בעל ת"ה באמת הוא רחוק מהדעת. אמנם הדרך השני אינו נראה כ"כ רחוק שהרי הוא מפרש ג"כ סוגייתיה דשמעתא כפשוט' כנזכר למעלה אלא שהוסיף לומר דהרמב"ם ס"ל דלמסקנא דרבא דתלי טעמא דהא איכא שבת א"כ בעינן זכר ונקבה וזה מתיישב קצת על הדעת ומה שהקשה כ"ת על זה דהא הגמרא ס"ל לעיל מזה דשבת משמע שבת כל דהו גבי הא דאמר רבא מ"מ דר' נתן אליבא דב"ה דבריתא דאמרי או זכר או נקבה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת א"כ משמע דשבת כל דהו משמע ולהקל אתא וכן משמע הכא במאי דקאמר סבר אביי למימר וכו' עד אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא אם כן משמע בכל דוכתי דשבת להקל אתא. נ"ל דאין זה כ"כ קושיא דע"כ דהא דאמר רבא הכא לשבת יצרה בעינן והאיכא אינו ר"ל שבת כל דהו דהא עכ"פ כב"ה דמתני' ק"ל דבעי זכר ונקבה ויליף מבריאתו של עולם כדאיתא לעיל מזה ובלתי ספק דב"ה ס"ל דהא דכתיב לשבת יצרה היינו זכר ונקבה כדהוה בבריאתו של עולם וזאת היתה ג"כ כוונתו של רבא במאי דקאמר לשבת יצרה בעינן והא איכא ר"ל זכר ונקבה כבריאתו של עולם והא איכא דכיון שיש כאן זכר ונקבה מה לי אם הזכר מהזכר והנקבה מהנקבה או בהפוך אבל עכ"פ זכר ונקיבה בעינן והביאו להרמב"ם לסברא זו משום דנראה בעיניו דהאי כ"ש דקאמר אביי וכ"ש ברא לברתא ק"ו גרוע היא כמו שהקשו התוס' דלעיל ס"ל דאין ב' זכרים חשובים כבן ובת ושינויי' דתוס' סברא חלושה היא ולכך ס"ל להרמב"ם הא דקאמר אביי כ"ש ברא לברתא דמשמע מיניה דב' זכרים סגי היינו לפי סברתו של אביי דלא אזלינן בתר השתא לחוד אלא היה סובר שהטעם תלוי באם אינו מגרע כח הראשון שבא ממנו ולכך היה אביי סבר למימר דוקא ברא לברא וברתא לברתא אבל ברתא לברא וברא לברתא לא משום דהבת הבא מכח הבן מגרעת כח הבן ולפי סברא זו היה אומר וכ"ש ברא לברתא דהא השתא בתוס' כח הבת וכח הבן נשאר בחזקתו הראשונה ואע"ג דהוו ב' זכרים ס"ל מאחר שבא מכח מי שפוטרתו מפריה ורביה הוה ס"ל דפשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת כשנוייא דתוס' אבל לפי סברתו דרבא דאמ' לשבת יצרה בעינן והאיכא ורצונו לומר דלא תלוי הטעם במה שבאו מכח בן ובת אלא הכל תלוי בהשתא אי איכא השתא שבת ר"ל זכר ונקבה כבריאותו של עולם לא משגיחים מכח מי באו אלא אפי' ברתא לברא וברא לברתא סגי א"כ עכ"פ צריך להיות זכר ונקבה אבל ב' זכרים לא הואיל ואין כבריאותו של עולם דשני זכרים לא חשיבי כבן ובת ולא מועיל לן כלום מה שבאו מכח מי שפוטרתו מפריה ורביה דהא לפי סברת רבא הכל תלוי בה השתא כן נ"ל סברת הרמב"ם לפי דעת בעל ת"ה ונכון הוא וק"ל. ולפי זה הדין הוא עם ה"ה שסתם דבריו וכתב סתמא גם זה מבואר בסוגי'. גם מה שכתב הב"י על דברי הטור לפי גרסת הספרים שהיו לפניו ונראה דה"ה אם הניח כל אחד מהם בת וכו' אין להרחיק סברא זאת שהרי גם השלטי גבורים כתב ביבמות דף תכ"ט בדפוס ישן וז"ל ובני בנים הרי הן כבנים ובת בנו שמת הרי היא במקום בנו וכ"ש בן בתו שמתה שהיא במקום בתו. ומ"מ צריך שיוליד הוא תחלה זכר ונקבה ואע"פ שמתו ונשארו להם ב' בנות אחת מזה ואחת מזה קיים פריה ורביה כמבואר בקונט' עכ"ל. וע"כ צ"ל דהם מפרשים אבל ברתא לברא לא ר"ל שיש להבן בת ולהבת יש ג"כ בת לא ואתי רבא ומסיק לשבת יצרה בעינן והאיכא ואפי' שתי בנות סגי כיון דאתו מזכר ונקבה שהוליד מתחלה אע"ג שמתו ואין צריך לפנים: