אור ברסלב

מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין

שאלה ב

שאלה א

יפה פרי תואר קראתי לשמך אהובי האלוף ר"מ ר"ג העומד לנס עמים מהר"ר ישעי' סג"ל יצ"ו, אשר דרש מכ"ת מאתי ע"ד מה שכתבו הפוסקי' שדבר תורה אין אשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כל כתם וכו' אם ר"ל אפי' היכי שהאשה יודעת בבירור שזה הדם הוא ממנה וא"א בענין אחר כגון שהיתה ישנה על סדין הבדוק לה ואח"כ כשניעורה משנתה מצאה סדינה מלוכלך בדם הרבה והגיע וסתה אפ"ה מן התורה אינה טמאה מאחר שלא יצא הדם בהרגשה או נאמר שבענין זה אפילו מן התורה טמאה ומ"ש דמן התורה טהורה בלא הרגשה היינו היכא דאיכא אפשרי שמעלמא אתא הדם אפילו היכא שהמקום שישבה עליה היה בחזקת בדוק מ"מ איכא למימר שמא לא בדקה שפיר ועורר כ"ת לעיון זה ע"י מעשה שהיה באשה ששמשה עם בעלה לאחר שניעורה משנתה ובשעה שהיתה ישנה פירסה נידה בבירור גמור שממנה היה הדם מה יהיה תשובתה דאם נאמר דהיכי שיש הוכחה בבירור שממנה היה הדם טמאה מן התורה אפילו בלא הרגשה היה מן הראוי לסדר להם התשובה כמו שכתב מהר"ם במרדכי פרק ב' דשבועות בדין מי שמשמש עם הטהורה וכו' או נאמר דשם מיירי שהרגישה בשעת תשמיש שנטמאה הוי שוגג דאיסור כרת אבל בנדון דידן שלא הרגישה אינה טמאה כ"א מדרבנן אע"ג דאיכא בירור גמור שממנה יצא הדם א"כ אין להטיל עליהם תשובה אלא תשובה קלה זהו תורף שאלת כ"ת הגם שאין זה לשון כ"ת ממש:

תשובה הנה מפני רוב הטרדות לא אוכל להאריך רק אודיע למכ"ת דעתי בקצרה ואומר שעיקר היסוד שנבנית עליו דברי שאלת כ"ת הוא לדעת אם הטעם שאמרו רז"ל שאין האשה מטמאה עד שתרגיש הוא גזירת הכתוב או הוא מטעם דכשאינה מרגשת איכא לספוקי שאין הדם ממנה אפילו היכי שבדקה המקום שישבה עליו אימא לא שפיר בדקה לכך צריכה שתרגיש שאז הוא בירור גמור שהדם ממנה אבל אין הכי נמי אפילו בלא הרגשה אי איכא ידיעה ברורה שהדם ממנה טמאה ואפילו לא הרגישה ומינה נמי אפילו היכי דהרגישה אם אותה הרגשה אינה בברור שהוא הרגשת דם אינה טמאה דהא השתא נמי ליכא ידיעה ברורה שהדם ממנה ואם כן נראה לברר דבר זה מתוך סוגיא דשמעתי דריש פרק הרואה כתם דאיתא התם אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה כו' ת"ש האשה שעושה צרכיה וראתה דם אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה דברי ר' מאיר ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה ואלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה ומשני לעולם דארגשה ואימא הרגשה מי רגלים וכו' והשתא אי הוה טעמא דמה דאיצטריכא התורה הרגשה כדי שתהא ידיעה ברורה שממנה יצא הדם וא"כ מאי משני לעולם דארגשה ואימא הרגשה מי רגלים וכ' ואם כן בעומדת אמאי טמאה דהא בעומדת נמי ליכא ידיעה מבוררת דאפשר להיות דלא הדור מי רגלים אלא מכה יש לה במקום מי רגלים וממנ' יצא הדם והאי הרגש' הרגשת מי רגלים היא דהא ע"כ הא דאמרינן בעומדת דהדור מי רגלים למקור לאו מילתא דודאי היא אלא אמרינן אימר הדור מי רגלים למקור הואיל ודחיקא להם עלמא אבל אפשר הוא דלא הדור אלא ממנה דממקום מי רגלים אתא וכן משמע מפי' רש"י בריש האשה שעושה צרכיה דמדמה ביושבת ושותתת לעומדת דאיכא למימר הדור ע"ש. ועוד לפי טעם זה אם היה דבר ודאי דבעומדין הדור מי רגלים למקור א"כ למה לי הרגשה כלל בלא הרגשה הוכחה שממנה הדם נמי תטמא אי איכא ידיעה מבוררת ואם ר"ל כיון דאיכא הרגשה ואיכא למימר שמא הרגשת דם היא טמאה אפילו היכי דליכא ידיעה מבוררת א"כ כשמוצאה דם ואיכא נמי הוכחה שממנה הדם נמי תטמא אפילו בלא הרגשה ולמה הצריכה התורה הרגשה וכן לדקדק אשינוייא דאימא הרגשת עד ואשנוייא דאימא הרגשת שמש דמשני התם ובר מדין לא מסתברא לומר כן דא"כ למה לי למתלי בהרגשה אלא הל"ל היכי דמצאה הדם ע"י קינוח או בדיקה דהוי ידיעה ברורה דמינה הוא אפי' לא הרגישה טמאה לה אלא ודאי בהרגשה דוקא תלי וכל היכי דלא הרגישה אף על גב דברור הוא דמינה היא טהורה מן התורה וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק ט מהלכות אסורי ביאה שכתב וז"ל אין האשה מטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה כמו שביארנו וכו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפניה בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה וכו' הרי לך בהדיא שלא כתב שהיא טמאה אלא מטעם דהרי הוא בחזקת שבא בהרגשה וכו' ואי לא הוה בהרגשה היתה טהורה אע"ג שממנה יצא בודאי שהרי מצאתו בפנים וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוני פרק ד' מאיסורי ביאה דף שכ"ט שכתב כל הבדיקות הללו לא הוזכרו אלא לענין עסוקים בטהרות וכו' עד וכן מורי רבינו מיחה באשה שהיתה בודקת תמיד אחר תשמיש ואעפ"י שאין לה וסת למה תחמיר לקלקל עצמה בדבר שאסרו לה חכמים כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש בבשרה ודרבנן אסרו רואה בלא הרגשה כמו כתמים והם היכי דמשכחת דם אסרו והם אמרו שלא לבדוק כו' אם כן נשמע בהדיא דאפילו רואה ממש אינה אסורה אלא מדרבנן כשאינה מרגשת שהרי ר"ל למה תחמיר לבדוק שאפילו יצא ממנה דם מאחר שאינה מרגשת אינה אסורה אלא מדרבנן וכשהוא נמצא ע"י בדיקה הוא ודאי ממנה בלי שום ספק ואפ"ה קאמר שאינה אסורה אלא מדרבנן אבל מ"מ בנידון דידן דראתה בעת השינה נראה דספק דאורייתא הוא דאימר הרגישה ולאו אדעתה ודוגמת זה תרצו התוספות ריש פרק הרואה כתם ע"ש ובר מדין נראה להחמיר אל אשה זו בנדון דידן דמתוך שאלת כ"ת נראה דשעת וסתן היה א"כ עברה בפשיעה על מה שאמרו חכמים אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכ"ש לפי סברת ספר התרומה דס"ל דמדאורייתא אסור וכן כתב בשערי דורא הלכות נדה וז"ל צריך לפרוש מאשתו סמוך לוסתה וכו' ואם שמשה בשעת וסתה כמזיד דמי ותרווייהו עברי בלאו האיש והאשה משום לא תטמאו את נפשותיכם אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן וצריכו תשובה שניהם. ועוד משמע מהתשובה שכתובה בשלטי גבורים בפרק שני דשבועות דהיכי דשמשה בשעת וסתה צריכה אותה אשה כפרה שכתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל התשובה והאשה אשר כמה ימים לאחר לידתה שמשה מטתה בחזקת טהורה ומיד לאחר תשמיש מצאה דם הבא מן המקור בודאי והלכה אחר החקירה ומצאה שהחלוק שהסירה מעליה קודם תשמיש היה מלא דם שאין ספק שודאי שמשה נדה. נ"ל מאחר שהיה תוך כ"ד חדש ללידת הולד שאינה צריכה בדיקה וכו' אם כן הוי לה כימים הרחוקים מן וסתה דק"ל דכל כה"ג כל ששמשה שלא בימי וסתה שאינה צריכה בדיקה אפילו אירע שבשוגג שמשה נידה כה"ג כמו נדון דידן פטורה היא ואינה צריכה כפרה וכו' ולא דמי לההוא שכתב המרדכי פרק ידיעת הטומאה בשם מהר"ם ז"ל שכתב כיון שהאשה הודיעתו בשעת תשמיש שהדם יוצא מן המקור ולא פירש באבר מת שוגג באיסור כרת והוא חייב כפרה ולא האשה כי אנוסה היתה אבל בנדון דידן הכא בכה"ג שלא הרגישה כלל בטומאתה עד אחר תשמיש ולא היתה צריכה בדיקה שניהם פטורים דאנוסים היו והכי כתב המיימוני בהדיא פ"ה מהלכות שגגות דפטורים בכה"ג עכ"ל. הרי שלא חלק בין ההוא מעשה לההיא דכתב המרדכי בשם מהר"ם אלא מטעם דאיקרי אונס הואיל ולא היתה צריכה בדיקה דהוי כשמשה שלא בשעת וסתה משמע אבל אם אירע ששמשה בשעת וסתה דק"ל דאסורה היא לשמש שצריכה לפרוש סמוך לוסתה וגם אחר שעבר הוסתה עד שתבדוק צריכה אותה כפרה שכתב המרדכי אע"ג דשם מיירי שלא הרגישה באותה ראייה שראתה קודם תשמיש שהרי כתב לעיל והלכה אחר החקירה ומצאה שהחלוק שהסירה מעליה קודם תשמיש היה מלא דם שאין ספק שודאי שמשה נדה וכו' משמע בהדיא שלא הרגישה אז אעפ"כ לא חלק בין ההיא לההוא שכתב המרדכי מטעם דשם היתה מרגישה ובנ"ד לא הרגישה. ואע"ג שיש פתחון פה לחלק ולומר דהשתא ששמשה שלא בשעת וסתה היו אנוסים גמורים ואין צריכין כפרה כלל אבל אם היה ששמשה בשעת וסתה היתה צריכה כפרה במקצתה אבל מ"מ לא כההיא דכתב המרדכי. מ"מ מהני טעמי דלעיל נ"ל להחמיר עליהם

תוכן העניינים

מהרם לובלין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה