מהרם לובלין· רבי מאיר מלובלין
שאלה א
נשאתי ראובן שנשא אשה ושהה עמה כמה שנים ואח"כ [נולד בה חולי הנכפה ל"ע והנה האיש טוען שאין דעתו סובלת להיות עמה גם סכנה יש בדבר ורוצה לגרשה וליתן לה כתובתה והיא ממאנת מלקבל גט באולי מן השמים ירחמו עליה והנה נשאלתי לבאר אם יכול לכופה מן הדין עד שתקבל גיטה אף לאחר תקנת ר"ג שנוהגים בזמנינו שלא לגרש שום אשה בעל כרחה. ובאם שכופין אותה. לבאר מה היא הכפייה שכופין אותה בה. ובאם שלא תתרצה לקבל הגט בשום פנים והוא ימנע ממנה שאר כסות אם היא תוכל להכריחו מן הדין שהוא מחוייב עכ"פ להחזיר לה סך הנדוני' כדי שתפרנס את עצמה בשלה:
תשובה אשיב בקצרה הלא דבר פשוט הוא שלפי דין הגמ' שאשה שנולדו בה מומין יכול לגרשה בע"כ דהא אפי' בלא מומין האשה מתגרשת שלא לדעתה אפי' הקדיחה תבשילו דהלכה כב"ה דפליגי אב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא מצא בה ערות דבר כדאיתא במתני' פרק בתרא דגיטין וכ"ש כשנולדו בה מומין אלא שאם היו בה. המומין קודם שנתארסה ולא ידע בהן ולא נתרצה בהן לעולם כשבא להוציאה מוציאה בלא כתובה. ואם נולדו בה אחר שנתארסה כשבא להוציאה חייב ליתן לה כתובתה דנסתחפה שדהו כדאיתא במתני' פ' המדיר היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו. נכנסה לרשות הבעל. הבעל צריך להביא ראיה וכו'. וכן כתב הרמב"ם פכ"ה מה' אישות וז"ל וכן כל האשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת כו' אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה. וכן מביא הטור דבריו בטור א"ה סימן קי"ז ודין זה הוי באשה בכל המומין השייכים באשה והם המנויים בהרמב"ם פ"ז מה' אישות אפילו אינם גדולים כל כך כאותן המנויים באיש כגון ריח הפה ודומיהן שכופין אותו להוציא ונכפה מבואר בגמ' פרק המדיר דהוי מום באשה כדאיתא התם אמר רב נחמן נכפה כמום שבסתר דמי. ועתה לענין נדון דידן באם יכול לגרש האשה בעל כרחה בשביל מום הנכפה אפי' אחר תקנות ר"ג. הלא כבר כתוב בתשובת שאלה והיא בתשובת הרא"ש כלל מ"ב שיכול לגרשה בע"כ אפי' לאחר תקנת ר"ג דעל כיוצא בזה לא תיקן ר"ג כמו שהאריך שם בדבריו גם מסיק שם שאינה יכולה לעכב הגט מכח פריעת כתובתה רק הכתובה תשאר חוב עליו כמבואר שם. וכשנדקדק בדבריו שם נוכל להוכיח שהוא סובר שכופין אותה אפילו בידים דהיינו שמותר לזרוק לה גט לרשותה או לגזור שלא ישאו ויתנו עמה ושלא יעשו לה שום טובה עד שתקבל הגט כמו שנתבאר דהא הרא"ש כתב שם וז"ל ועתה שתיקן הגאון ר"ג ז"ל שאין לגרשה בע"כ איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה א"כ יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאילו נולד מום זה באיש אין אומרים יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם נולד באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה. השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה וכו'. אשה שמתגרשת בע"כ לא כ"ש אלא שרבינו גרשון עשה גדר וכו' עד אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובתה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש וכו'. עד מ"מ כמו שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל. הרי לך שמבואר בדבריו שהוא בנה יסודו בדין זה שסובר שמום נכפה מום גדול הוא ואף באיש כופין להוציא על מום כזה ואע"ג דלא מנה אותו בהדי מומין השנויים במתניתין דאלו כופין להוציא בפ' המדיר מ"מ ס"ל דלא איצטריך למנותו שם דלא גרע מריח הפה ומריח החוטם דחשיב שם דמשום ריח הפה כופין. מפני חיי נפש לא כ"ש כדאיתא סברא זו התם בתשובה שאחר זאת ומזה למד ק"ו דכיון דאף באיש כופין בזמן הזה כ"ש באשה אף לאחר תקנות ר"ג כדלעיל ומינה נשמע דהכפיי' באשה היא דומים לכפיית האיש וכפיי' האיש היא בשוטים דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ח אלא היכי דלא תנן בהדיא כופין אלא דתני יוציא בהמדיר אשתו או נשא אשה ושהה עמה עשר שנים דלר"י כל הנך דקתני יוציא היינו שכופים אותו וכיון שכופין כופין בשוטים דאי במילי בדברים לא יוסר עבד ולר"ח כל היכי דקתני יוציא ולא קתני כופין אין כופין אותו בשוטים אלא אומרים לו כבר קדמוך חכמים לחייב להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין כמבואר בתוספות ריש פרק המדיר אבל במומי האיש דקתני בהדיא ואלו שכופין אותו להוציא לכ"ע כופין בשוטים. וכן כתב הטור בהדיא ריש סי' קנ"ד וז"ל אלו שכופין אותו להוציא בשוטים כו' מוכה שחין וריח הפה כו' והואיל וכתב הרא"ש דס"ל דנכפה הוא מום גדול כשאר מומים השנויים באיש אם כן ע"כ ס"ל דבנכפה דאיש כופין אפי' בשוטין ואם כן ק"ו באשה כדלעיל ואפילו אם תמצא לומר דלא נהיגי' עתה לכפו' בשוטים כי אם היכי שנשא אשה בעבירה וכדאיתא בפרק המדיר אמר רב יהודה אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ומפרש שם כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מ"מ גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות דהכי הוא דינא אפי' בכל אותן דלא קתני בהו כופין וכמו שכתב המרדכי פרק המדיר וז"ל שם מיהו בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגודא וכו' אבל הר"ם אומר בשם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט. וכן כתב מהרי"ק שורש קל"א דיכולים להחרים על ישראל שלא לישא וליתן עמו וכו' ובכל חומר שירצו בית דין כו'. ובתשובת בנימין זאב סי' פ"ח הוסיף לומר דיכולים להחמיר עליו שלא למול את בניו ושלא לקברו ושלא לעשות שום טובה וכו' וא"כ ק"ו באשה נכפית שיכולין להחמיר עליה כל החומרות הנזכר וכ"ש לזרוק לה גט לרשותה ואע"ג דכתב המרדכי בגיטין פ' הזורק נהגו העם שלא לגרש על ידי נתינת הגט תוך ביתה או חצירה וכו'. ואפי' בתוך כליה או מלבושיה וכתב שם הטעם לפי שלפעמים מלבושים שאולין ואולי הבעלים מקפידים על כך וא"כ לא הוי גיטא כיון דלאו להכי שאולין לכך טוב ליתן הגט בידה ממש היינו לחומרא בעלמא. וכן משמע שם בתשובת הרא"ש הנ"ל בהסכמתו של הרב ר' מרדכי בר יוסף על שאלתו זו וז"ל וטוב לה שתתפייס במאי דאיפייסה שיתן לה הגט לידה שאם יזרוק לה גט מי יבא אחר הדבר אשר כבר עשהו. ואע"ג שסיים הרא"ש בסוף דבריו שם ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' משמע מדבריו שאין כפיה אחרת לאשה אלא זו מכל מה שהוכחנו הדבר מוכרח שלא כתב כן אלא משום דהשאלה שנשאלה לפניו היתה שהבעל הוציאה מביתו והיא היתה תובעת ממנו שאר כסות ועונה והבעל מנע ממנה כדי להכריחה ע"י שתקבל הגט לכך השיב בלשון זה וכן משמע מתחילת דבריו שכתב איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה וכו' כמבואר לעיל וא"כ מאחר שהוכחנו דמדינא כופין אותה אפי' בשאר כפיות כ"ש שאין אנו יכולין לכפות הבעל שיחזיר לה נדוניא כדי לפרנס את עצמה דהא ע"י זה אנו גורמין שתמאן מלקבל גט והשתא שהרי אנו מחויבים לכפותה כ"ש שאינו מדין להכריחו לדבר שגורם שתמאן מלקבל גט ואף את"ל שדברי הרא"ש הם כפשוטם דמה שכתב ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה שהוא בא לבאר מהות הכפיה ושאין לאשה כפיה אחרת אלא זו אפ"ה מוכרח הוא שעכ"פ אין כופין לאיש שיחזיר לה נדונייתה דהא סתם אשה יש לה נדונייא. ואם נאמר שהבעל מחוייב להחזיר לה נדוניתה כדי שתפרנס את עצמה א"כ מה הועיל הרא"ש בתקנ' כפייתו וכי איכפ' הרא"ש להשמיענו כפיית אשה ערטלאה וענייה שלא הכניסה לבעלה שום נדונייא ובסתם נשים שהם רוב העולם לא השמיענו שום כפייה. ואם יתעקש המתעקש להשיב על דברינו אלה על שהעמדנו כל דברינו על יסוד דברי הרא"ש שפסק שמום הנכפה הוא מום גדול שאפי' באיש כופין עליו כמבואר למעלה ומאן נימא לן שנלך אחר דברי הרא"ש ולא אחר דברי ראבי"ה ור' יואל במרדכי פרק המדיר שכתב על הא דאיתא בגמ' אמר רב נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי כתב ראבי"ה אע"ג דלגבי אשה הוי מום משם אין ראיה להחשיבו מום לגבי איש דאשה בכל דהו ניחא לה ותדע דלא קתני נכפה גבי מום דאיש ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבא מחמת טענה וכך שמע ראבי"ה מעשה מאביו רבינו יואל הלוי עכ"ל אף אנן נאמר לו שגם ראבי"ה ורבינו יואל אינה מסופקים כ"א באיש מטעם דאשה בכל דהו ניחא לה וגם משום חומרא דגיטין שלא יהא גט מעושה אבל באשה גם הם מודים שהוא מום גדול שאם היה דוגמתו באיש היו כופין עליו כדמשמע מדבריהם וכ"ש לענין כפיית אשה שאינו אלא משום תקנת ר"ג ז"ל ואע"ג שאית' בתשובת הרא"ש דלעיל שר' חיים בר יוסף כתב על תשובתו של הרא"ש וז"ל כדברי רבינו כן נ"ל וכו' אך מאחר שרבינו יואל ז"ל היה מסופק אין לי להכריע ולהכניס ראשי בין הגדולים הרי לך שאעפ"י שספיקתו של רבינו יואל אינו כ"א באיש לא רצה הוא להכניס את ראשו אפי' לענין כפיית האשה אנו אין לנו אלא מה שכתבנו ויותר ראוי למשוך אחרי החכמים שהסכימו שם עם הרא"ש ז"ל כי רבים הם וכן הב"י ז"ל בטור א"ה סוף סי' קי"ז הביא דברי הרא"ש לבד ופסק כדבריו בש"ע שלו בפשיטות וז"ל מי שנודע שאשתו נכפה ורוצה לגרשה וכו' כופין אותה לקבל הגט. והגיה עליו מהר"ם איסר וז"ל ואין בזה משום תקנת ר"ג. משמע מדבריהם שכופין אותה בסתם כפיה כמו באיש שנולדו בו המומין המפורשים בו. הגם שבסוף דבריו בסעיף שאחר זה סיים וכתב ואם מאן תמאן מלקבל הגט ימנע ממנה שאר כסות ועונה. העולה מכל דברינו אלה שמצד הדין נראה שיכולין לכפותה אף בשאר כפיות לא לבד במניעת שאר כסות ועונה ועכ"פ אין בידינו לחייבו שיחזיר לה נדונייתא כדי שתפרנס את עצמה זולתו לגרום שתעמוד היא במיאונה שלא לקבל גט ממנו. ואחר שכתבתי זה מצאתי בתשובת מהרי"ק בשורש ק"ז כדברי וז"ל התשובה שם על אודות יעקב שטען על אשתו לאה טענת מום והיא אומרת דידע ומחיל לה שהרי שהה עמה כמה ימים ולא ערער וכו'. עד אבל לדידן דס"ל דאסור לגרש בע"כ של אשה פשיטא דאפשר לומר שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים ולא מבעיא לענין חיוב הכתובה ושלא להתגרש בע"כ אלא אפילו לענין שיתחייב לה בשאר כסות ועונה אפשר לומר כן וכו'. ומ"מ לע"ד נראה דנהי שחייב בכתובתה בלי ספק ושלא יכול להוציאה בע"כ משום תקנת ר"ג דפשיטא דאין להקל בה בלא ראיה מ"מ אנו אין בידינו לכופו להיות עמה דאפשר לומר כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת המום. ומה יעשה לה שלא יכול להתרצות בה ולהתפייס במומין ואם יהי' לו בנים ממנה והרי הם בני שנואת הלב ונהי דודאי אין להקל כנגד תקנת ר"ג כדי להתיר לגרש בע"כ מ"מ אין בידינו לכופו להיות עמה מאחר דאפשר לומר דכה"ג לא תיקן ואפי' נאמר שמחל בשעת בעילה ודאי לענין כתובה מהני הך סברא אבל לענין להיות עמה כל ימיו לא מצינו וכו'. ובסוף התשובה כתב ואשר כתבת דפשיטא הוא להוציא מיד הבעל לכל הפחות הנדונייא דהנעלת ליה והבאת ראיה ממה שכתב מהר"ם כו' נראה לע"ד דאין מכאן ראיה כלל כו' עד אבל הכא שהיא מעכבת את הגט והוא רוצה ליתן היאך נוציא ממנו הכתובה ולא הנדוניא והרי לא נתנה כתובה לגבות מחיים בלא גט והיאך תתפוס היא החבל בשני ראשים להוציא הכתובה ולעכב הגט וכו'. הרי מבואר שהוא לא נסתפק אם יכול להוציאה בע"כ אפי' אחר תקנת ר"ג אלא במקום שיש טענת מחילה אבל בלא טענת מחילה משמע דפשיטא ליה דיכול להוציאה בע"כ וכן משמע שם מדבריו ובתשובה כ"ה דבמקום שאין טענת מחילה יכול להוציאה בע"כ וכ"ש במום גדול כמו נכפה שגם באיש יכול להיות שכופין כ"ש באשה כאשר מבואר לעיל בדברינו וגם נשמע מדבריו דהכפייה היא בפני עצמה ומניעת שאר כסות ועונה בפני עצמו שהרי כתב ולא מבעיא לענין חיוב כתובה ושלא להתגרש בע"כ אלא אפי' לענין שיתחייב לה בשאר כסות ועונה אפשר לומר כן א"כ ש"מ מדבריו דשני דברים הן כאשר הוא מובן מעצמו וגם מבואר בהדיא בסוף דבריו דלא נוכל להוציא מידו לא הכתובה ולא הנדוניא אפי' במקום שמסופק אם נוכל להוציאה בע"כ כ"ש בנדון דידן דפשיטא לן שמוציאה בע"כ מן הדין שאין להוציא מידו הנדונייא הנראה לע"ד כתבתי למען האמת והשלום המשפט והצדק. נאם הצעיר מאיר בן לא"א הגאון מוה"ר גדליה זלה"ה חתן המלך הגאון מהררי"ץ כ"צ זלה"ה: