מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק שני - כל שעה · דף לז.
אם אמרו בפת עמלה. פי' עמילה בהנה כדתנן כל המנחות טעונות שלש מאות שיפא וחמש מאות בעיטא וש"מ דב"ש שמותר לעשות עיסת מצה עמילה משאינה עמילה וכן המנהג היום בארץ פרובישא:
ולא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם. כן פסק הרב אלפסי ז"ל דאיכא דאמרי דשל נחתומין מותר משום דבקיאי ולא שהו עלייהו. מיהו של כל אדם דאסור ה"מ בציורין שלהן שהיו דקין והאשה שוהה עליהן אבל ציורין שלנו מותרים שאין בהם שהייה וכן מה שמסמנין בדפוס והן ציורין דקים מותר שהוא עצמו מוכיח שאינו לציור אלא לסימן ואין בזה שמא יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרים:
ת"ר הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה פי' ר"ת ז"ל דכל הני דפטורין מן החלה דוקא בשבלילתן רכה אבל בלילתן עבה אפי' או אפא' בחמה לבסוף כבר איחייבה לה בחלה ושוב אינה נפטרת. דתנן במסכת חלה עיסה שתחילת' סופגנין ולבסוף סופגנין פטורה מן החלה תחילחה עיסה וסופה סופגנין תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה אלמא כל שבלילתה עבה תחילה אעפ"י שאפאה באלפס או בחמה או תחילתה רכה ולבסוף אפאה במקום שעושה אותן לחם חייבת מפני שהגלגול מחייבתה כדתנן התם בחטין משתגלגל בשעורין משתטמטם. וכן נמי לענין ברכת המוציא ולחובת הפסח כל שבלילתן עבה ואית עליהו תוריתא דנהמא לבסוף אע"ג דלא אפן בתנור או באלפס לחם איקרי וחייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא ובהא ניחא ליה חליט דאמרי' הכא דאי לאו דהדר אפייה בתנור לאו לחם איקרי. ובמסכת מנחות פרק ר' ישמעאל אמרינן דמברכינן המוציא על המנחות אע"ג דיש מהן מטוגנים בשמן וכן בפרק כיצד מברכין גבי כובא דארעא דהיינו טרוקנין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אלא דכל הני בלילתן עבה, הלכך כל עיסה שבלילתה עבה חייבת בחלה כגון פרטולאש וריאולש ווירמיילש. אבל ניבליש וקרשפילש שמטוגנין בשמן שבלילתן רכה אין חייבין בחלה. ולענין המוציא כל שיש עליו תורת לחם כגון פרטולש וריאולש מברכין עליו המוציא: אבל וירמיילש דרך בישול הן ואין עליהן תורת לחם ואפי' קבע סעודתו עליהן אין מברכין אלא בורא מיני מזונות ונבליש וקרישפילש אם קבע סעודתו עליהן מברכין עליהם המוציא כיון דלבסוף תורת לחם יש עליהן ואם לאו בורא מיני מזונות והיינו נמי כובא דארעא ואין זה מחוור דהא הכא מני בהדייהו אסקריטין וחלת המסרת והנהו ודאי בלילתן עבה הן. ועוד דאי בלילתן רכה היאך מחייב ר' יוחנן במעשה אילפס והא לענין חלה בגלגול תליא מילתא. ואפי' אפאו פת בתנור נמי לבסוף פטור מן החלה ועוד דהתם במס' חלה קתני הקנוקנות חייבות בחלה והן חלות קטנות שאופין בתנור ומחזירין אותם לתלתן ועושין מהן תבשיל ואם איתא מאי קמ"ל פשיטא דכל שבלילתו עבה חייב ואפילו לא אפאו בתנור אלא ודאי לא שנא בלילתו עבה לא שנא רכה הכל הולך אחר הסוף למה שעושה ממנה והתם הכי קתני מאימתי אסור לאכול עראי מן העיסה כלומר מן העיסה שסופה להתחייב בחטין משתגלגל בשעורין משתטמטם. והכי נמי קתני עיסה שתחילתה סופגנין כלומר שעשה על דעת סופגנין וסופה עשה ממנה סופגנין פטורה אעפ"י שבלילתן עבה וכדמשמע נמי לשון עיסה אבל אם דעתו תחילה לפת וסופה סופגנין או דעתו תחלה לסופגנין וסופה פת חייבת. דלעולם בתר דעתו אזלינן וכדתנן התם עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלי' ממנה חייבת בחלה אין הרועים אוכלים ממנה פטורה מן החלה ואי גלגול מחייב להוי עיסת הכלבים כסופה סופגנין ונתחייב. ובירושלמי נמי גרסי' איזו היא עיסת הכלבי' ריש לקיש אמר כל שערב בה מורסן מתניתא אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה ר' יוחנן אמר כל שעשאה כיפאין ותני כן עשאה כיפאין חייבת לימודין פטורה ר' בא בשם ר' שמואל ר' אמי בשם ר' חייא בר אבא אפילו קלוסקין והתנינן אין הרועים אוכלין ממנה תפתר שעשא' משעה ראשונה שלא יאכלו ממנה. ובהא קא מיפלגי ר' יוחנן וריש לקיש סברי דאם עשאה גלוסקין חייבת דכיון שיש לו צורת לחם ואפאה בתנור אעפ"י שעשאה לכלבים חייבת אא"כ ערב בה מורסן או שעשאה לימודין דאית בה היכר' ור' בא פטר כל שעשאה בפי' על דעת שלא יאכלו הרועים ממנה והא אתה דן ממנה שאין בלילתה עבה מחייבת שלא חשו ר' יוחנן וריש לקיש אלא לצורת הלחם וכל שנשתנה צורתו לא מחייב. הלכך בין בלילתה עבה בין רכה כל שעשאה לאכילת אדם ולבסוף אפאה בתנור או באלפס ביבש כמו שנפרש חייבת בחלה. אבל אם אין דעתו לעשותה לחם אפי' בלילתה עבה פטורה וכובא דארעא דחייבת בחלה לא גרע מאפאה באלפס. והיינו נמי לחם העשוי לכותח דאמרי' התם בפרק כיצד מברכין דפטור מן החלה מדינא אלא דאם עשאו בעבין חייב משום דאתי לאיחלופי. מ"מ שמעינן מינה דאין בלילתו עבה מחייבתו ולחמי תודה דמברכין עליהן המוציא אע"ג דמטוגנין בשמן לאו משום בלילתן עבה אלא משום דלחמ' נינהו כיון דאפאן באלפס. ושמן מועט שבה אין חשוב משקה אא"כ יש בו הרבה שמתבשל בתוכו כמו שנפרש תדע לך דברכת המוציא לאו בחיוב חלה תליא דהא בכוב' דארעא אמרי' דחייבת בחלה ואפי"ה אמרי' דאי לא קבע סעודתיה עלייהו לא אלא בורא מיני מזונות: הלכך ריאוליש ופנדיש ואלקחקוש חייבות בחלה כל שיש בהן כשיעור ומברכין עליהן המוציא. אבל אלצפינש ואלקהניאיש וותיקא דהיינו אל עצידה שכל אלו מתבשלין בשמן הרבה וכן ורמיילש אעפ"י שבלילתן עבה כולן פטורין מן החלה ואין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות. אבל פישקניונש כיון שאין מתבשלין בשמן הרבה אלא מעט להטעים ושלא ישרף חייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא. ואם עשה פת גמורה על דעת להחזירו לסלתו חייב בחלה והיינו קנוקנעות. ואם יש עליהן תור' לחם מברכין עליו המוציא כגון מה שקורין פנקויט והיינו חביצה דאמרינן בפרק כיצד מברכין ואפילו אין בהן פירורין כזית דהכי אסיקנא התם כל שיש עליהן תורת לחם ונבליש חייבות בחלה ואם קובע סעודתו עליהם מברכין עליהם המוציא דלא גרעי מכובא דארעא (ח"י):
ור' יוחנן אמר מעשה אלפס חייבין והללו שעשאן בחמה. הא דמחייב ר' יוחנן במעשה אלפס היינו דוקא באלפס יבש או שמן מעט כעין לחמי תודה אבל שמן הרבה אין זו אפייה אלא בישול. והכי איתא בירוש' ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. אמר ליה ר' יוחנן ובלבד ע"י משקה. מתניתא פליגא על ר' יוחנן הסופגנין והאיסטריקין וכו' פתר לה בסופגנין שעשו בחמה:
ר' יהודה אומר אין לחם אלא האפוי בתנור נמצא עכשיו דריש לקיש אית ליה דלכולי עלמא מעשה אלפס אם הרתיח ולבסוף הדביק שהוא כעין תנור דלאחר הרתיח' א"צ להלך האור תחתיו חייבים בחלה אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטורים לכ"ע ופלוגתייהו דר' יהודה ורבנן לא בעי איהו לאוקמא בהרתיח ולבסוף הדביק ואיהו כת"ק דמחייבין דא"כ דר' יהודה דלא כותיה וכיון דאפשר לאוקמי כולי עלמא כותיה טפי ניחא ליה ואמר דהרתיח ולבסוף הדביק לכו"ע לחם הוי אלא פלוגתייהו הכא בשהדביק ולבסוף הרתיח ולא נגמר שם בשולו וחזר ואפה בתנור או כעין תנור בהרתיח ולבסוף הדביק ת"ק אית ליה לחם אקרי ולר' יהודה אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא או כעין תנור והכי אית לן לפרושי דהא ר"ל לאוקמינהו תרוייהו כותיה מהדר. ולהאי לישנא לא קיימ' לן כר' יהודא דהא התם בפרק החולץ אמרי' דהאי חלוט מצה היא ואדם יוצא בה ידי חובתי בפסח. ובדהדר אפייה בתנור והכי קיימ"ל דרבינא הוא דאמרה התם. ור' יוחנן אית ליה דמעשה אלפס בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסו הדביק חייב ולא שני לי' בינייהו כלל. הלכך לדידיה רבנן דמחייבין מעשה אלפס בכל ענין מחייבין ור' יהודה דפטר בכל ענין פטור אבל אפשר דאם חזר ואפאו בתנור מחייב וא"כ לא קשיא עליה ההיא דפרק החולץ לענין הלכתא. ואפי"ה לא קיימ"ל כותיה דת"ק פליג עליה ואין הלכה כיחיד במקום רבים דעד כאן לא צריכי ללישנא דריש לקיש כרבא דפ' החולץ אלא משום דשמעינן ליה לרבא דמפרש למילתיה מדכתיב בתנור אחד לחם העשוי בתנור אחד אבל לר' יוחנן לא צריכי לדרבא וממילא אבטליה מילתא דר' יהודא מקמי דרבנן פשו להו ר' יוחנן וריש לקיש. הרב בעל הלכות משמו דכהן צדק ז"ל פסק כר"ל ובודאי מסתיימ' הדין פסקא דלר"ל מוקמינא כולי עלמא אליביה ואלו לר' יוחנן איצטריך לאוקמי מלתא כתנאי ועוד דאמרי' בסמוך בעו מיניה הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו אמר לי' מאי אימא ליה האמר לי היינו מעשה אלפס אמר לי' בעי מיניה הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מבחוץ מהו אמר ליה מאי אימא ליה דאמר לי רוב עניים עושין כן. ומהדר ובעי אבוקה כנגדו מהו אלמא היינו מעשה אילפס דקאמר לפוטרה קאמר וא"כ הוי סוגיין כותיה דריש לקיש ולא תיקשי לן כובא דארעא דההיא מוקמינן לה בשהסיק מבפנים דהוי כעין תנור והרב אלפסי ז"ל פסק כר' יוחנן וכן כתב משמיה דרב אחא משבחא גאון ז"ל וכן נראה עיקר דכלל אמרו ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן בר מהנהו תלת דבפ' החולץ ולא מני הא בהדיהו. ואתיא דר' יוחנן כת"ק דר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים.. והא דקאמר היינו מעשה אילפס ה"ק היינו מעשה אלפס דפליגי ביה ר' יוחנן וריש לקיש ולא אתא למפסק לא לפטור ולא לחיוב. והדר בעי איפליג נמי באבוק' כנגדו ואמר ליה דלא הלכך כר' יוחנן קיימ"ל וכל מעשה אלפס שלא במשק' לחם הוי ולזה הסכים הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל. ובמה שכתבתי נתקיימו דברי הרב אלפסי ז"ל שדחה דר"ל ור' יהודה ופסק כר' יוחנן: