מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק שני - כל שעה
דף כא.
כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו' קמ"ל דאפילו לחיה ולבהמה אע"ג דהאי מצנעה והאי לא מצנעה אפי' הכי מותר להאכיל כדאיתא בגמרא ואגב אורחין נמי שמעינן מינה דהא כל שעה שאינו אוכל אינו מאכיל והלכך מתני' דלא כר' יהודה דלדידיה הא איכא חמש דתולין ולא אוכלין ובודאי מותר להאכיל דאי לא תולין למה כיון דסופו לשריפה עומד והשתא נמי לא מתהני מיניה ולהאכיל ישרפנו אלא לאו ש"מ דלא כר' יהודה. מיהו סתמא לאו להאי דיוקא בלחוד אצטריכא דא"כ תקשי לן היכי קיימ"ל כר' יהודה דהא סתם לן תנא דלא כותיה דוקא. אלא דעיקרא דמתני' לטעמא דבהמה וחיה הוא דאצטריכא (ח"י):
נימא מתני' דלא כר' יהודה אשכחן לימא דקאי בריש בבא בתרא נמי לימא קסבר האי תנא היזק ראיה שמיה היזק וכדכתי' התם:
כל שעה שמותר כל שעה שאוכל מאכיל מבע"ל מדשני תנא בלישניה דהוה ליה למתני כל שעה שמותר לאכול מותר להאכיל או כל שעה שאוכל מאכיל הלכך מתני' כר"ג:
דאי תנא בהמה משום דאי משיירא חזי ליה אבל חיה דאי משיירא מצנעה ליה אימא לא. פי' דבהמה אי משיירא אינה מוליכתו למקום אחר אלא שם במקום אכילה מניחתו הלכך חזי ליה ומבערו אבל חיה דאי משיירא מצנעה ליה בקרן זוית שלא במקום נתינה ודלמ' לא יהיב אדעתיה למבדק בשעת ביעור בכל הבית קמ"ל דלא חיישינן דודאי אכתי בדיק ומבער כל הבית. אבל משום בטול ליכא למשרי דאכתי לא אתקין בטול ולא אדכר במתני' כלל ואמוראי נינהו דמצרכי ליה על הספק וברייתא דהיה יושב בבית המדרש דוקא ביש לו עסה אבל על הספק לא אתקין במתני'. הלכך מהא לא שמעינן דאינו צריך לבטל בשעת ביעור אבל מדלעיל שמעינן לה כדכתיבנא לה:
ואי תנא חיה משום דודאי מבער לה כדאמרן ואפילו תימא דדלמא זימנין דלאו אדעתיה נהי דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל מ"מ לא אתי ביה לידי תקלה דהא מצנעה ליה אבל בהמה דלא מצנעה ליה זמנין דלאו אדעתיה לבעוריה ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ותו דאכתי אתי בי' לידי תקל' והא דלא אמר בגמרא ואתי ביה לידי תקלה משום דלא אצטריך דהא מוכחא מלתא ונקט עיקר האיסור למימר דאע"ג דאיכא נמי משום תקלה איסורא דבל יראה ובל ימצא לא פקע הלכך בהמה חמירא ואימא לא קמ"ל דלא חיישינן להא אלא מימר אמרינן דבדיק ליה ומבעריה. ובהא פירוש' איתרצ' לי מתני' דמה שהוא משייר יניחנו בצנעה שלא תבא חולד' בפניו ויהא צריך בדיק' אחריו דאלמ' כל שנטל' צריכה בדיק' אחריו עד שימצאנו ואלו הכא שרינן לכתחלה להאכיל. אלא דהתם בחולד' וחיה נכרית דלא בת תרבות היא ומצנעה בחורין וסדקין אבל הכא בחתול וחיה בת תרבות דלא מצנעה אלא בתוך הבית ובקרן זוית (ח"י):
ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לגוי אלא א"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח. פירש"י ז"ל דקסבר מצוה לבערו מן העולם ובפר"ק דשבת משמע דטעמא מפני החשש שיאמר הרוא' ומכיר שהו' של ישראל שישראל מכרו לו תוך הפסח דמייתי לה התם גבי ב"ש אומרים אין מוכרין לנכרי ולא משאילין לו וכו' והכי משמע טפי דהא בקראי בתים וגבולין כתיבי:
וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור וא"ת הא כל שעה שאינו מותר לאכול אינו מותר למכור ואתיא דלא כר' יהודה דהא איכא חמישית והיכי קיימ"ל כותיה. וא"ל דלא אמרינן הכי אלא לאפוקי מדב"ש ולכי תידוק עלה לדיוקי אמצא לך דלא דק דלאו להכי אייתי לה:
דף כא:
רי"א כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח. קא פסיק למלתיה שלשים יום לפני הפסח אסור לעולם בין רב למעט כיון שדרך לטבל בו ומתקיים אבל אם היה מרובה אפי' קודם שלשים יום נמי אסור אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח וכב"ש אית ליה. וענין כותח בפרק אלו עוברין יתפרש
ואמר רבה חרכו קודם זמנו מות' בהנאתו לאחר זמנו כלומ' שחרכו עד שהוציאו מתורת לחם ונפסל אפי' מאכילת הכלב מותר בהנאתו לאחר זמנו ונקט בהנאתו משום דאינו ראוי לאכילה אבל ה"ה אי בעי למיכל ליה דכעפרא בעלמא הוא ודוקא חרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו כיון דנאסר פעם אחת משום חמץ לעולם אסור דנמצא זה נהנה ממה שנאסר עליו אא"כ שרפו לגמרי עד שנעשה אפר דאז מותר דהכי תנן כל הנשרפין אפרן מותר. והיינו דמייתי לה בבבא דמתני' דקודם זמנו לומר דהיתר הנאה דלאחר זמנו תלוי במעשה דלפני זמנו:
עבר זמנו אסור בהנאתו פשיט' רש"י ז"ל לא גריס לי' משום דמאי פשיטותיה דהא איכא ר' יוסי הגלילי דאית ליה מותר בהנאה כל שעה. וכיון דגרסי' לה בכל הספרים אית לפרושי דהכי קאמר פשי' דממתני' גופא שמעי' לה דקתני כל שעה שאוכל מאכיל הא כל שאינו אוכל אינו מאכיל וכן מותר בהנאתו משמע דוקא לפני זמנו ולמאי דאסיקנא נמי הא שמעי' דוקא חרכו מותר לאחר זמנו הא לאו הכי אסור ואוקימנ' לא צריכ' לשעות דרבנן. וכי תימא למאי דפרישנא שעות דרבנן נמי ממתני' שמעינן דהא משמע דוקא מותר להאכיל דהיינו שעה חמישית אבל ששית לכ"ע אסור. א"ל דהא קמ"ל דאפילו בשעות דרבנן אם קידש אין חוששין לקדושין ואע"ג דהוי קדושין דאורייתא וחמירי. ואע"ג דאמר שעות דרבנן וליכא אלא שעה ששית כיון דאיכא איסור' דרבנן בתרי שעה חדא לאכילה וחדא להנאה נקט שעות אע"ג דלהנאה ליכא אלא חדא:
כדרב גידל וכו', כבר כתבתי דהא דרב גידל הלכתא היא ולכ"ע לר' יהודה ור' מאיר ור' שמעון דאפילו לר' שמעון אסור בין באכילה בין בהנאה אלא דלאו הוא דליכא אבל עשה דהשבתה מיהא איכא שלא כדעת הרמז"ל וגם הר"א ב"ד ז"ל השיג עליו ואע"ג דלאו מהאי טעמא א"ל דבעי לקיומי לדרב גידל דאפילו תמצא לומר דלר"ש אינו אסור בהנאה דבר תורה לפני זמנו אפי"ה משש שעות ולמעלה מיהו אין חוששין לקדושיו כי היכא דבשעה ששית שהיא איסורא דרבנן לר' יהודה אין חוששין לקדושיו והביא ראיה מן הירושלמי דגרסי' התם ר' יהודה אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם מאי טעמא דר' מאיר אך ביום הראשון זה י"ד יכול משתחשך ת"ל אך חלקהו. הא אמר ר"מ משש שעות ולמעלה מדבריהם שביעית משום גדר וכו':
אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לר"מ אין חוששין לקדושיו ומד' ר"ח נרא' דמפר' להא דרב גידל מו' ולמעל' וכן שעות דרבנן משש ולמעלה ואתי' לגמרי כרב גידל חטי קרדניית' כחמץ גמור אלא שאין החמץ ניכר בהן וכי אצטריכי תרוייהו לר' שמעון הוא דאצטרכו דאית ליה משש שעות ולמעלה מדבריהם והשתא אתי שפיר שעות דרבנן דשש שעות נינהו שכן כתב עבר זמנו אסור בהנאה אוקימנא כי זמן איסור משש שעות ולמעל' תנן סתמא כרב גידל ור' שמעון קיירא ז"ל לא נצרכה לשש שעות ולמעלה דרבנן. ואע"ג דבגמרין לא משמע דאיכ' מאן דפליג בעשה דתשביתו ובדרשא דאך חלק מ"מ מדברי כולם נלמד דאפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו אלא דלדידהו דוקא משש שעות ולמעלה וכר"ש דאפסיק הלכתא כוותיה אבל ששית שהיא כעין גדר לגדר חוששין לקדושיו. וא"כ בהא דאמרן בפ"ק ונבטלה בשית כיון דאיסורא דרבנן עליה לאו ברשותיה קיימי ולא מצי מבטל לה כדרב גידל וכו' ה"ק כי היכי דאשכחן לדרב גידל דמשש שעות ולמעלה אין חוששיו לקדושיו ואפילו בשעות דרבנן הכי נמי ששית דרבנן דינא הוא דליתסר דלא תיקום ברשותיה מיהא לבטולי אבל אם קידש מיהא חיישינן להו מיהו לדידי הא כתיבנא דמשש ולמעלה לכולי עלמא אסור בהנאה בעשה מיהא הלכך ששית נמי אין חוששין לקדושיו לכ"ע וכן כ' הרמב"ם ז"ל דהמקדש בשעה ששית אין חוששין לקדושיו:
ולא יסיק בו תנור וכירים פירש"י ז"ל דאע"ג דאמרינן לקמן בשלה על גבי גחלים הפת מותרת ה"מ הפת ובשלה בדיעבד אבל לכתחילה אסור להסיק וליהנו' מהן ואע"ג דשלא כדרך הנאתו הוא ואמרינן לקמן כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא. ואוקימנא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כלומר לר' יהודה דאמר מצותו בשריפה והוה אמינא כיון דתניא כל הנשרפין אפרן מותר ואפילו לכתחילה והא נמי מותר להסיק בו. אבל לרבנן הא תניא כל הנקברין אפרן אסור וכיון דאית להו מפרר וזורה פשי' דאם אפרן אסור כל שכן להסיק שהוא אסור ואוקימנא דאפילו לר' יהודה אסור דאע"ג דאפרן מותר קודם הגיעו לאפר אסור דיש שבח עצים בפת כן פי' הרמב"ם ז"ל:
לא יהא בו היתר אכילה וכל שנהנה כלל היתר אכילה הוא דהא משתרשי ליה זוזי באי זה ענין שיהיה.
ופליגא דר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ומ"מ בחמץ בפסח דוקא איסור הנאה אבל כרת בהנאה ליכא אע"ג דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש דכל אוכל אינו כלא תאכל דאי לא תימא הכי לקמן דמבעי לן חזקיה ור' אבהו מאי בינייהו לימא כרת בהנאה איכ' בינייהו אלא כדאמרן:
ר' יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לגוי במכירה. וא"ת ולאשמעינן דגוי דוקא במכירה למה לי האי קרא תיפוק לי דאמרינן בפ"ק דע"ז לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ומשמע התם דאפי' כר' יהודה אתי' ולכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ותו לא. א"ל דתתננה הוה משמע בין במכירה בין בנתינה אתא מכירה דגוי וגלי אנתינה דגר:
אי ס"ד כדאמר ר' מאיר לכתוב רחמנא ומכור משמע דאי כתיב הכי לכ"ע מקרא נדרש לפניו ולאחריו וקשיא דבפ"ק דקדושין אמרינן אי ס"ד כדקאמר ר' יוסי הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. וכן בפ' איזהו נשך לכתוב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. תריץ ואמר שאני התם דתקום לא משמע אפני והדרת לא משמע אמפני ומוכחא מלתא דכל חד לגופיה ואידך נמי אי הוה כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית אכלך הכי נמי השתא דהדר וכתב לא תתן אכל חד משמע דכל חד בדיניה ולא דמו:
ור"מ או להקדים נתינה דגר אמכירה דגוי. וא"ת א"כ לימא לדברים ככתבן להקדים מיהא אצטריך הא ליתא דאי לא קרא דאצטריך לגופיה לא הוה מייתי ליה משום הקדמה דסברא היא כדקאמר ר' יהודה אבל כיון דאצטריך ריך קרא לגופיה אגב אורחיה אשמועינן הא:
ור' יהודה סברא היא גר אתה מצווה להחיותו דוקא בהאי נבלה שדמיה מועטין אבל בדבר השוה לכל ליכא מאן דאמר שיקדים נתינה דגר למכירה דגוי ושיהא מצווה להחיותו בכל ממונו:
אלא לר' אבהו אליבא דר' יהודה שאר איסורין מנ"ל וכי תימא נימא מדאצטריך למכתב או לדברים ככתבן הא לאו הכי הוה אמינא דלהתירה אתא אלמא דבשאר דוכתי משמע אכילה והנאה הא ליתא דהשתא דאתא קרא וכתב או גלי לן דלא נימא דלהיכרא אתא ולית לן למידק ממאי דהוה משמע אי הוה מאי דליתא:
דף כב.
ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. אבל מדאצטריך למשריה ליכא למילף דהוה אמינא דוקא לכלב וכדכתב רש"י ז"ל. אי נמי הוה אמינא לגופיה דלא תימא דאתקש טרפה לבשר קדש שיצא חוץ למחיצתו שנאסר בהנאה כי היכי דילפינן מבשר בשדה להוציא העובר את ידו קמ"ל:
ור"מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. ואצטריך קרא לגופי' דליתיה בכלל שאר איסורין כיון דלא כתיב ביה לא תאכל בהדיא אלא וזבחת ואכלת ואמרינן ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום וכדפירש רש"י ז"ל:
ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פירש רש"י ז"ל ליאסר בהנאה משמע הא. לאכילה דאורייתא הן והכי משמע בת"כ דמייתי התם ר' יהודה לא יאכל כי קדש הם יכול שאני מרבה חולין שנשחטו בעזרה ת"ל הם אלמא מדממעט ליה קרא מהנאה ש"מ דבאכילה דאורייתא אבל בתוס' כתבו דלמאן דאמר לאו דאורייתא ל"ש באכיל' ל"ש בהנאה וההיא דת"כ אסמכתא בעלמא וחזקיה אית ליה חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא ונבלה לדברים ככתבן הוא דאתא כר' יהודה או כר"מ ואצטריך קרא להקדים הלכך ליכא למילף אלא מלא יאכל מדשני קרא בדבוריה קמ"ל לא יהא בו היתר אכילה.
הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר אין לפרש דתנאי פליגי בגידין אלו חד אמר יש בהן בנותן טעם וחד אמר אין בהן דהא כאפשר למיקם עלה דמלתא דלטעמיה קפילא ארמאה אלא דפלוגתייהו תלי' בקנוקנו' אי אסורין דאורייתא או לא דמאן דאמר יש בהן קסבר גידין שאסרה תורה יש בהן בנותן טעם דהיינו קנוקנות שאסורין וכל שכן הגיד עצמו אעפ"י שאין בו נותן טעם לכ"ע ואידך אמר לא אסרה תורה כלל נותן טעם אלא הגיד בלבד ועץ הוא והתורה חייבה עליו. והלכך הכא ה"פ הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם דכיון, דמקצתן אותן שיש להן נותן טעם הן בכלל נבלה והותרו בכללה ה"נ כל הגיד דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אלא למ"ד אין בהן נותן טעם כלל הא לא הותר דאינו בכלל נבלה (ח"י). וכן פרשה הרשב"א ז"ל לפלוגתא דתנאי במקומ':
מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתניא וכו' ואי קשיא לך דכיון שכן מתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר' יהודה דאית ליה יש בגידין בנותן טעם והא ר' יהודה אסר מתנת חנם לגוי הא לא קשיא דבתוספת' שנינו ר' יהודה אומר אם היה שכנו מותר אי נמי דהאי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וחזקיה על כרחין לית ליה דר"ש:
שאני דם דאתקיש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. וא"ת ואכתי דם קדשים דמותר מנ"ל דהכא דם חולין הוא דאתקיש כדכתיב תשפכנו, א"ל דאיסורא מנ"ל מלא תאכלנו והא גלי לן הכא דלא תאכלנו לאו דוקא וכיון דלחולין לאו דוקא תו לית לן למילף מלשון אכילה לדם קדשים דהא נפק ליה קרא ממשמעותיה אבל לא מצי לאתויי מדכתיב ואני נתתי לכם שלכם יהא כדלקמן ואפילו בדם קדשים נמי דהא כתיב לכפר לכפרה נתתיו ולא להנאה. וכי תימא ור' אבהו מאי שנא דיליף מנבלה ואליבא דר' מאיר לחוד ואצטריך למימר דלר' יהודה לית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא לילף מהכא מדאצטריך קרא למשרי בדם. א"ל דמהכא לא עבדי' בנין אב כיון דלא כתיב בהדיא התירא דהא אפשר דהקישא לכדר' חייא בלחוד אצטריך. וליכא למימר דליהוי נבלה ודם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דקראי להתירא אתו ולא לאיסורא אלא דמדאצטריך שמעינן איסורא:
ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח וא"ת והנהו מנא לן דאסורין דלכ"ע נסוך המים לאו דאורייתא אלא רמז לבד למאן דאמר ואפי' איסורין נמי מי מדמי קרא לאיסורין דרבנן. וא"ל דקרא לא אתא אלא לדמויי דם לשפיכת מים דדם נשפך כמים מכשיר. ונקט מים סתם משום איסור הנאה ולמים האסורין כעין של כיור מדמי להו אלא דאנן אמרינן לדוגמא בעלמא כמים המתנסכים וכי תימא מנא לן דקדישי כיון דעיילו בכלי שרת הא קדישי דכתיב כל הנוגע בהן יקדש (ח"י):
דף כב:
דם הוא דאתקש לאבר מן החי מה אבר מה"ח אסור אף דם מן החי אסור פי' דהוה ס"ד דליכא כרת אלא בדם זביחה כדכתיב קרא וקמ"ל דמה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור באיסור האמור בו דהיינו בכרת ואיזה זה שהוא בכרת דומיא דזביחה דם הקזה של בהמה שהנפש יוצאה בו. אבל בדם אחר לאו הוא דאיכא אבל כרת ליכא כגון דם התמצית ודם מגפתה. ואין לפרש אף דם מן החי אסור משום דם מן החי ולוקה שתים דא"כ מאי שנא דם הקזה שהנפש יוצאה בו. מאי שנא מבשר מן החי דבכל בשר חייב:
איני יודע שנבלה היא ונבלה אסור באכילה וא"ת ודלמא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה ולא הוי נבלה א"ל דהיא היא דקאמר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור דסקילת בן פקועה כשחיטת אחר. והתם בבבא קמא מקשה אמאי לא יאכל לאיסור הנאה דנימא אם אינו ענין. ומשני א"כ לימא קרא לא יהנה כלומר דכיון דלא איכתיב בהדיא בהנאה ואצטרכיה למדרש טפי עדיף למדרש לא יאכל לאחר ששחטו לאחר שנגמר דינו ולאוקמי באכילה ממש כדכתיב והלכך לא יאכל לכ"ע אצטריך:
לעולם לא יאכל משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה ולהנאת עורו אצטריך ואת לא משמע ליה לדרשא וכי תימא לימא לא יאכל ותו לא והשתא ליכא למימר בשרו דוקא ה"נ הוה אמינא לא יאכל דבר הראוי באכילה אסור בהנאה:
לכם להביא את הנטוע לרבים ר' יהודה אומר להוצי' את הנטוע לרבים פירש"י ז"ל נטוע לרבים על אם הדרך נראה מדבריו אפילו הוא של יחיד ולא משמע הכי במסכת ערלה דקתני הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ובתר הכי קתני הנוטע ברשות הרבים אלמא הכל תלוי אם הוא של רבים או של יחיד:
דף כג.
ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע כ' רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים וליכא למימר הכי גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם לא כת"ק ולא כר' יהודה דכל היכא דאיכא למדרש לכם שלכם יהא דרשי' דהוא ממשמעותיה דקרא ובאיסורין דרשינן שלכם יהא להיתר הנאה כל דאפשר ובמצות עשה דרשינן משלכם והכי נמי גבי לולב:
ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וא"ת ומאי קושיא והא אמר רב יוסף התם אין מערבין אלא לדבר מצוה ואסיקנא התם מצות לאו ליהנות נתנו וא"כ אין כאן הנאה ושמא הכא אליבא דמאן דאמר מערבין לדבר הרשות קא מקשה וכל הני לא קשין אמאי לא עביד מנייהו ר' אבהו בנין אב. דההיא דלעיל דנבלה מפרשא טפי וכדכתיבנא:
צידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו מינין טמאי' מותרין למוכרן דוקא נזדמנו אבל לכתחלה לא כדאסיק' הכא ובמסכת שביעית תנן כל דבר האסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. ופריך עלה בירושלמי והרי חמור וגמל למלאכות הם גדלים. כלומר ולא אסרו אלא במידי דאכילה הלכך לצודן בכונה להן או לקנותם להשתכר ולחזור למוכרן אסור בכל איסורי תורה העומדי' לאכילה אלא א"כ פירש מצודה למינין טהורין ועלו בה מינים טמאים או אם גבאן בחובו דלא אסרו אלא ביין נסך האסור בהנאה וכן דוקא באיסורי תורה אבל איסורי דרבנן מותר לעשות סחורה לכתחילה וכן להשתכר בסרסוריא או בשכירות בהמה להוליך וכיוצא בו מותר אפילו באיסורי תורה כיון דלא אשכחן איסור אלא בשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך וטעמא משום דאסור בהנאה וכי תימא א"כ למה אמרו בפ' מרובה ארור אדם שיגדל חזיר בתוך ביתו והא מדאורייתא אסור א"ל דאתא למיסר גידול אפילו נזדמן לו וכדאמרינן בגר שנתגייר מוכרן על יד על יד אבל לא מגדלן. אי נמי להוסיף עליו ברכה (ח"י):
והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל חמץ. על כרחין לר' אבהו בלחוד קא מקשה דאי לחזקיה אכתי מאי קא משני משום דכתיב לך לכתוב רחמנא לא יאכל ולא לכתוב לך אלא דר' יוסי הגלילי כדר' אבהו אית לי' וכדאמרינן בסמוך ואפילו הוה כתיב לא יאכל הוה צריך לך. וכי תימא אדמקשה ליה מדר' יוסי לסייעו מדרבנן א"ל דמדקאמר ר' יוסי אני תמה היאך חמץ אסור בהנאה משמע דלאו בדרשא דלא יאכל פליגי דר' יוסי אית ליה ורבנן אית להו דאם כן מאי אני תמה לימא בהדיא דאינו אסור בהנאה אלא ודאי משמע דתרוייהו לית להו האי דרשא דלא יאכל ובטעמא אחריתי פליגי ופריק דלכ"ע אית להו כר' אבהו אלא דשאני הכא דכ' לך ומשום דרבנן דרשי ליה לדרשא אחרינא אמר איהו אני תמה (ח"י):
שיכול למלאכת הדיוט יהא אסור למלאכת גבוה יהא מותר ת"ל יעשה לכל מלאכה דכיון דאשכחן חלב אסור לאכילת הדיוט ומותר לאכילת מזבח הוה ס"ד נמי למימר הכי בהנאה:
שיכול למלאכת גבוה יהיה טמא למלאכת הדיוט יהא טהור ת"ל לכל מלאכה דברי ר' עקיבא דכיון דטומאה' וטהרה אשכחן בעלמא קילא להדיוט וחמירא לגבוה ה"נ הכא אלא שאני תמה היאך אפשר שיהא חלב נבלה טהור דאפילו תמצא לומר דאין החלב בכלל נבלה מ"מ הא קא נגע בה ומי עדיף חלב מאדם הנוגע בנבלה שהוא טמא וכי אמרינן אין אוכל מטמא ה"מ בטומאת אוכל דעלמא שהוא ראשון אבל בנבלה דאב הטומאה הרי היא כשרץ דאוכל מטמא אוכל. ועוד היכן מצינו חלוק בין טומאת הדיוט לטומאת גבוה ועוד דאם כן אי לאו קרא הוה אמינא דטמא לגבוה וכיון שכן לר' יוסי דלית ליה קרא לטומאה טמא הוא לגבוה ואם טמא הוא היאך הותר למלאכת גבוה והלא טומאה בכל עניני גבוה נאסרה אלא נראה דלכ"ע חלב נבלה טמא הו' אלא הכא בחלב טרפה הוא דפליגי ופשי' דלהדיוט אין לו טומאה אלא לגבוה הוא דדוקא ר' יוסי הגלילי סבר טרפה אין לה טומאה כלל ולא צריך קרא וכי צריך להתר ואסור דהנאה בין דנבלה בין דטרפה דחלבה וגידה לא הותרו בכלל נבלה דהוה אמינא דלמלאכת גבוה יהא מות' מאי דלא שייך ביה טומאה למלאכת הדיוט והא אסור הכל קמ"ל:
דף כג:
ור' עקיבא סבר אסור והתר לא צריך קרא דכשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרו וכי אצטריך קרא לטומאה וטהרה דטרפה שיכול למלאכת הדיוט הוא דלית לה טומאה אבל למלאכ' גבוה אית לה טומאה קמ"ל לכל מלאכה ובנבלה לא קא מיירי דפשי' דטמא אלא משום לא תאכלו כייל ביה נבלה הלכך לתרוייהו טהור ומותר (ח"י):
ור"ש דאסור איכא למפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה וא"ת אמאי לא מייתי ר' יוסי הגללי ק"ו מחמץ ומה חמץ שענוש כרת הותר בהנאה ולא מצי למפרך שכן הותר מכללו. אי נמי מדם ולכ"ע ודם התמצית אינו הותר מכללו דאסור הוא בלאו מיהא. וא"ל דלאו עבדי ק"ו למעקר קרא דכתיב לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה דמשמע בין אכילה בין הנאה לר' אבהו שאם אתה אומר כן אכתי איכא למפרך שור הנסקל יוכיח שאין ענוש כרות ואסור בהנאה אף אני אביא גיד הנשה. וכי תימא שור עצמו יהא מותר מהאי ק"ו דחלב ודם א"כ בטלת מה שכתוב בתורה והרי זה דומה למטהר את השרץ מן התורה אלא דאי לאו דכתיב לא תאכלו כל נבלה ומשמע דבר העומד לאכילה הוה אמינ' דחלבה וגידה בכלל אלא דהא קרא קא מספקא לן וכיון דאשכחן מדוכתא אחרינא דחלבה מותר הא גלי לן דבכלל נבלה היא. הלכך אתיא תו לדיוקי אי הוי גיד נמי בכלל נבלה ודייקינן התירא מנבלה עצמה וכעין גלוי בעלמא אבל מדם ושאר איסורין שאינן בכלל ליכא למילף. והיינו דאהדר ליה אנן בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת הא לא אישתרי משום דלא ילפינן אלא מנבלה עצמה
בבהמה מיהת הא לא אשתרי. הקשו בתוספות א"כ תינח גיד של בהמה דמותר בהנאה דילפינן מחלב בהמה גופה אלא גיד של חיה מנ"ל.. ותירצו דילפינן הכי ומה חלב בהמה שענוש כרת ולא הותר מכללו בבהמה גופה מותר בהנאה גיד שאין ענוש כרת לא כל שכן שיהא מותר בכל מקום. אי נמי דכיון דנפיק קרא מכלליה אצל בהמה ה"ה אצל חיה דהא גלי לן דלא יאכלו לאו דוקא:
מכדי אותבינהו לכל הני קראי ושנינהו ר' אבהו וחזקיה במאי פליגי ואסיק' בחולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר' יהודה. והרב אלפסי ז"ל הביא הא דחזקיה בהלכותיו משמע דס"ל דהלכתא כותיה., וכן עיקר דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ואע"ג דבפרק ארבעה וחמשה אקשי' מדר' אבהו התם מכל שכן, קא פריך דגבי שור הנסקל לא יאכל ולכ"ע אתיא. ותדע לך דהא אנן קיי"ל כמאן דאמר אין בגידים בנותן טעם ואם כן לא הותרו בכלל נבלה ומנ"ל דגיד הנשה מותר בהנאה דהא מעשים בכל יום אלא דאנן קיימ"ל כחזקיה הלכך גיד הנשה מותר בהנאה:
שאין ת"ל באש תשרף. ל"ג הכא ואם אינו ענין לאכילה דלאו מלא יאכל יליף אלא מבאש תשרף אבל לקמן דאמרינן איפך גרסי' לה:
דף כד.
כל בקדש באש תשרף כל דרישא שדי לסופיה ודריש ביה הכי כל בקדש בקדש באש תשרף:
שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו וא"ת והא אצטריך לגופי' דאע"ג דאע"ג דכיון דא' ושרפת את הנותר דמשמע דוקא בשריפה ולא באכילה הא אצטריך ללאו באכילה ולמלקות. א"ל דהיינו דקא פריך והאי מבע"ל לכדר' אלעזר דהיינו לגופי' ולאחריני:
דאי מדר' אלעזר אין לוקין על לאו שבכללו' וא"ת א"כ מאי האי דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין לוקין על נותר פיגול וטמא דהא נותר בכללא דהאי קרא כתיב א"ל דשאני התם נותר דלדידיה לאו כללא חשיב דהא בדידיה כתיב לאו ומאי הו"ל למעבד פיגול ילפינן ליה מנותר בג"ש דעון עון כדאיתא התם טמא הא כתיב בגופיה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:
ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כל שכן. ואע"ג דמהאי קרא לא שמעינן דהא ודוי הוא ולא אזהרה ואצטריכי לקראי דבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כלומר מה שהתרתי לך בההו' שעריך כאן לא תוכל לאכול. ותו דמההוא קרא גופיה נפקא לן אוכל קדש בטומאה דהא כתיב ביה נדריך ולא הוה צריך לא ק"ו ולא ג"ש דכי היכי דכתיב במעשר כתי' בקדשים. אפי"ה משום דבהאי קרא כתיב בהדי' טומאת מעשר נסיב ליה לדוגמא וגלוי מלתא בעלמא הוא:
אכל פוטיתא לוקה ארבע. הוא שרץ המים ולוקה ארבע חד בת"כ דכתיב ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. וחד במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. ותרי דכתיבי סתמא בת"כ דקאי אכלהו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי ארבע:
נמלה לוקה חמש. הוא שרץ הארץ וכתיב בת"כ וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל עד כל מרבה רגלים בכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ותרי דסתמא הא חמש:
דף כד:
צרעה לוקה שש הני חמש דשרץ הארץ, וחד במשנה תורה כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וכתב רש"י ז"ל דקרא דת"כ בפר' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא לא חשיב ליה דרמש לא משמע אלא בבהמה ובעוף ההולך גבוה על הארץ. וקשיא עליה דבפ"ק דסנהדרין דרשינן ובכל אשר תרמוש האדמה זה נחש. ואע"ג דאפשר דקרא על שם מה שהיה קודם קם ליה. מ"מ קרא דהרומש בשרצים כתיב אלא דלא קשיא דבשמונה שרצים דוקא הכתוב מדבר דגרסינן במעילה פרק קדשי מזבח והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן והבדלת' בין הבהמה הטהור' וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. מיתבי האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית נבלה. וכעדש' מן השרץ ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית במובדלין הכתוב מדבר כלומר מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא ובהנהו איירי ר' יוסי בר' חנינא וכבר כתבתיה במס' מכות בס"ד:
לרבות את האימורין דכהן האוכלן בטומאה חייב שתים משום זרות ומשום טומאה וכי תימא ולמה לי קרא באימורין וכי ליתנייהו בכלל שאר בשר לטומאה. א"ל משום דאמרינן בפרק הקומץ רבה ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה משום הכי אצטריך קרא לגופיה:
שאם אכל חלב חי פטור. נראה דדוקא חלב חי אבל נבלה חי אורחיה הוא:
שאם הניח חלב על גבי מכתו שפטור ול"ג הכא חי דאפילו מבושל נמי:
וכל שכן אוכל שפטור ה"ג רש"י ז"ל וכן נראה דאמרי' בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה. אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. ולא תקשי לך המחה את החלב וגמעו חייב וכן בחמץ וכן בנבלה וכן בשרצים כדאיתא בפרק העור והרוטב דהתם ע"י בישול דרכו הוא דבבשול נמחה. וכי תימא א"כ למה לי התם קרא נפש לרבות את השותה כיון דדרך אכיל' הוא. א"ל דהוה אמינא כיון דכתיב לא תאכלוהו דוקא באכילה הוא דאסור קמ"ל ואע"ג דאמרינן שתיה בכלל אכילה ה"מ במשקה גמור. אלא דהא קשיא דבפרק גיד הנשה אמרי' אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. והא התם לאו אורחיה הוא מיכליה בחיים. התם נמי משום אבר מן החי מחייבינן ליה וגזרת הכתוב הוא דבהמה לאיברים עומדת כדאי' התם:
דף כה.
מה לערלה שכן לא היתה שעת הכושר. וא"ת והא משכחת לה בשעת הכושר אילן מלא פירות שנטל יחור ונטעו עם פירותיו שנאסר. א"ל דמדינא מה שכבר נחנט קודם נטיעה מותר הוא דבתר חנטה אזלינן כדאיתא בספרי ואלו היה אפשר לעמוד על הנחנט תחלה מותר הי' אלא שהתערובות אוסרו. וא"ת אמאי לא עביד ק"ו משער נזיר וציפורי מצורע דהיתה להן שעת הכושר ואין בהן כרת ועדיפי מחמץ בפסח א"ל דשער נזיר שאני דלא שייך ביה אכילה והנאה דידיה כאכילה דבשר בחלב וצפורי מצורע שאני שכן הקדש. אי נמי דכיון דאינן מותרין עד שישחוט לאו שעת הכושר מקרי ובהא אתרצא נמי אמאי לא מייתי משור הנסקל דלא נעבדה בו עבירה והיתה לו שעת הכושר ואין ענוש כרת ואסור בהנאה. אלא דכיון דאינו מותר אלא בשחיטה לאו שעת הכושר. חשיב. ושעת הכושר דבשר בחלב היינו שאם שרה בשר בחלב כל היום דבר תורה שרי דדרך בשול אסרה תורה אבל כל אחד לעצמו לאו שעת הכוש' דבשר בחלב הוא דאין כאן בשר בחלב:
כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש כרת. התם במס' חולין מקשה אמאי לא עביד כולו דינא מערלה דליהדר דינא:
מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן תאמר בבשר בחלב שאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ואע"ג דאכתי לא ילפינן אסור הנאה כלל מבשר בחלב דהשתא הוא דאתיא למילף. ה"ק תאמר בבשר בחלב דלכי תיקם לן איסור הנאה על כרחין לא לקי אלא כדרך הנאתו הלכך כיון דסוף דינא לא דמי תחלת דינא נמי לא עבדינן מינה. אלא דאכתי קשיא ואפילו תימא דילפינן מיניה היאך לוקה לא כדרך הנאה ולא שלא כדרך הנאה דהא אין מזהירים מן הדין ובשלמ' באכילה ג"ש הוא אלא בהנאה מנין ושמא נאמר דאין לוקין לאו דוקא אלא כלפי דאמר בכלאי הכרם לוקין אמר ה"נ אין לוקין ואין אסור קבעי למימר. ואע"ג דאין לוקין אלא כדרך הנאתן אמרו אבל איסורא מיהא איכא ה"מ דרבנן והכא אינו אסור דאורייתא קאמר (ח"י): וכי תימא וכיון דמכלאי הכרם אתיא למילף תו ליכא למימר תאמר בבשר בחלב שאין לוקה אלא כדרך הנאתן דכולה מילתא נילף מכלאי הכרם מה להלן אפילו שלא כדרך הנאה הכא נמי הא ליתא דאי מכלאי הכרם ליכא למילף בק"ו דכלאי הכרם נעברה בהן עבירה הן דהא כתי' לא תזרע כרמך כלאים ובמה מצינו ליכא למילף דהתם כתי' קרא הכא לא כתי' אלא הוכחה בלבד הוא דעבדינן מינייהו לפירוכא:
מה נבלה דרך הנאתה. לאו דוקא דהא נבלה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמו' בה כדרכ' אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה:
והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דמנחות דטריפה לימסר לגבוה ליכא למילף מכלאי הכרם דמה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. א"ל דהתם איירי בענבים של נסכים שהגרעון לא היתה להן שעת הכושר:
זרוע מעיקרא בהשרשה. פי' אם זרעו ממש בכרם בהשרשה ואם יש בכל העיקרים אחד ממאתים וכל שכן במאה הכל נאסר כל מה שבכרם אבל אם ההיתר מוסיף על האיסור באחד ומאתים הכל מותר אבל אם היה זה האוסר זרוע ובא כגון הא דעציץ נקוב אין העיקר שנתגדל במקום היתר אוסר אלא התוספת שמוסיף שם בכרם דתוספת זה בזרוע ובא בגידול כולו בזרוע מעיקרא זה הכלל אינו נאסר אלא מה שמתגדל בכרם לאחר היותו כלאי' רק הזרע בזרוע מעיקרא ואם התוספת הזה במאתים אסור באחד ומאתים הכל מותר (ח"י). והא דמשמע הכא דעצי כלאי הכרם אסורין דהכא אמרינן דעיקרן נאסר וכן לקמן תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם וכו' ואלו בפרק האשה שנפלו לה נכסים אמרינן עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה לאו למימרא שיהא מותר בעצים אלא דאפילו אכילה באיסור חשיבא אכילה בכלאי הכרם כיון דאי בעי אידך מצי למעקרינהו ולמזרע של היתר וכן פי' רבינו האי גאון ז"ל וכדכתי' בפרק חזקת בס"ד:
בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה דוקא בשאמר לו הבא עלין של ע"ז אבל אם אמר לו עלין של אילן פלוני ולא מצא אלא של ע"ז והביא מותר והכי איתא בירושלמי בפרק שמונה שרצים בכל מתרפאין חוץ מע"ז כגון שאמר לו הבא מעלין של ע"ז אבל אם אמר לו הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז. והא דאמרינן בפרק אין מעמידין מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהשיכו נחש ובקש להתרפאות ע"י יעקב בן איש כפר סכניא ולא הניחו ר' ישמעאל התם נמי הא גרסינן בירושלמי מעשה בבן דמא שהכישו נחש ובא יעקב איש סכניא לרפאותו משמו של אותו האיש וכו' ובהא איתרצה נמי ההיא אידך דבפרק אין מעמידין ר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשוקיה דהא לא אסר ר' ישמעאל אלא משום ע"ז ואע"ג דבעצי אשרה אין כאן ע"ז עצמה אפי"ה אסור משום דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דע"ז וכל אבזרייהו קאמר רחמנא כדאשכחן נמי גבי גלוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל תספר עמו אחורי הגדר אלמא אפילו בלאו דלא תקרבו אמרו יהרג ואל יעבור:
אפי' הוא נוטל את נפשך. וכי תימא מנ"ל דבע"ז היא א"ל הפך קבלת מלכות שמים דלעיל מיניה אי נמי כיון דכתיב וחי וכתיב לא תחללו שדי' לא תחללו אחמור שבהן שהן שלש אלה. ה"ג וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מאורשה ונערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה וכו'. וה"פ וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורשה והא אינן דומין כלל ואין ענינן אחד ואעפ"י שבא ללמד איזה ענין אין זו מדה בתורה שיביא ענין אצל ענין שלא לצורך עצמו אלא ללמד לאחר כל שיש לאותו ענין מקום קבוע לעצמו ואם רוצח למד מנערה יכתוב הדין ההוא בפי' בפרשת הרוצחין ואם נערה למדה מרוצח יכתוב ג"כ הדין בפי' ומה ענין הדמיון ולא פירש. אלא על כרחינו אחד מהם בא ללמד על חבירו וכיון שכתבן שניהן נמצא על כרחין אף למד ולכך מדמין לפי שזה למד מזה וזה מזה ועשה משתי פרשיות אחת כדרך התורה שסומכת ענין לענין לצורך עצמו וכן הוא בכאן (ח"י):
דף כה:
אף נערה מאורשה יהרג ואל יעבור כלומר יהרג ולא יבעול ובועל הוא דאתקש לרוצח כפשטיה דקרא. ואיכא מאן דגריס תהרג ואל תעבור והרב בעל המאור ז"ל כתב דל"ג לה להא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה והא אסתר פרהסיא הות ומשני אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר להנאת עצמן שאני כלומר דכל שאינו מכוין להעביר מותר ומשני טעמים אלו ל"ג תהרג אבל כשהבועל ישראל יהרג ואל יעבור דאין כאן הנאת עצמן ומודה הוא ז"ל ברוצח וע"ז דלא אמרינן להנאת עצמן מותר דחמירי דההוא דאמר ליה זיל קטליה לפלוני להנאת עצמו הוה מכוין ואפי"ה אסור. ומתרפא בעצי אשרה נמי להנאה הוה ולא להעבי' ואפי"ה אסור. והראב"ד ז"ל השיג עליו דאפילו בגלוי עריות לא אמרו להנאת עצמן שרי אלא דוקא בשאר איסורין דכי היכי דקילי בצנעה אפילו להעביר שרי ה"נ בפרהסיא כל להנאת עצמו שרי. אבל באלו שלש עבירות החמורות משום חומר עשייתן החמירה בהן תורה ולא משום חומר העבירה בכונה דא"כ בצנעה יהא מותר שאר עבירות אלא ודאי בכולהו יהרג ואל יעבור ושאני אסתר דלאו גלוי עריות הוא כדאמרינן אונס בישראל משרי שרו הא בכהן אסור ואסור דוקא לבעל אבל היא אינה נהרג' ואפילו משום לא תתחתן ליכא דבגרותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות ואפילו למאן דאמר אסתר א"א היתה אין כאן איסור דבר תורה הלכך הוי לה כשאר איסורין והיינו דאמר הנאת עצמן מותר. אבל בגלוי עריות ממש לא. וכי תימא קרקע עולם היא משכחת לה שאנסוה גוים להביא עליה האסור לה דעושה מעשה ואינה קרקע עולם הילכך בין תהרג בין יהרג שפיר דמי. ואי קשיא לך דאמרינן התם בסנהדרין דאי לא תימא הכי הני קאקי ודימונקי היכי משייני' להו והא קא פלחי בהו לע"ז אלא הנאת עצמן שאני אלמא אפילו בע"ז כל להנאת עצמן שרי. א"ל דשאני התם דליכא אלא לאו דלפני עור לבד ואינו איסור מיוחד בע"ז וכבר כתבתיה כולה שם בפרק בן סורר ומורה בס"ד:
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי. איכא מאן דאמר דוקא בכי האי גוונא אסור דאמר ליה קטליה לפלניא ואי לא קטלינ' לך כלומר ומחיינא ליה אבל אי אמר ואי לא קטלינא לתרווייכו מותר דאין כאן דוחין נפש מפני נפש כיון דבין כך ובין כך חבירו אינו ניצול. הביאו ראי' מדתנן במסכת תרומות הני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך אמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגים כולכם אפילו הורגים כלם אל ימסרו נפש אחת מישראל. יחדו להם כעין שבע בן בכרי מותר פי' כשאמרו תנו לנו פלוני כעין שעשה יואב בבקשו שבע בן בכרי. ואיכא מאן דאמר דלא אמרו אלא דוקא בשנתחייב מיתה בדיני ישראל כעין שבע בן בכרי שהיה מורד במלכות וכדגרסינן עלה דהא בירושלמי אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בכרי אבל במלכות עכו"ם אסור וכל שכן בליסטים. ומביאין ראיה מדגרסינן בירושלמי עולא בר קישר הות תבעת ליה מלכותה ערק ללוד לגבי ר' יהושע בן לוי אתו וקא מקפץ מדינאתה אמרין אי לא יהביתון ליה קא מחרבינן כולה מדינתא על ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהב לון. אליהו הוה רגיל דמתגלי ליה לא אתגלי לו צם כמה צומין לסוף אתגלי ליה אמר ליה אמאי לא מתגלי לי מר אמר ליה ולמסור אנה מתגלי אמר לי' ולא משנה עשיתי יחדו להם כעין שבע בן בכרי אמר לי' משנת חסידים היא אלמא בדיני עכו"ם אסור כדאמר ליה וכי זו משנת חסידים היא. ואינה ראיה דא"כ מאי קאמר ליה משנת חסידים היא והלא לכל אדם אסור אלא ש"מ דדוקא משום דהוה חסיד הוא דאמר לי' הא באינש דעלמא שרי. אי נמי משום דמסר ליה בידים שהיה לו לפתוח העיר והם יבואו ויקחהו. הלכך בכל שנתחייב מיתה בין בישראל בין בעכו"ם שרי וה"מ במי שנכנס ערב לחבירו נפש תחת נפש אבל ערבות בממון איני יודע אם הוא מותר. מיהו דוקא נתחייב אבל לסטים שעמדו עליהם לא דשמא יעש' להם נס וינצלו כולם שזה מצוי שיעברו עליהם אנשים אבל בדין שלהם לא הדרי:
מידי דרך הנאתן קא עבידנא,. ואע"ג דאין לוקין אמרו אבל איסורא דרבנן מיהא איכא במקום אלו לא גזרו בה רבנן. ולעיל גבי מכתו שאמרו פטור דמשמע אבל אסור מכה שאני שאינה כחולי אחר:
נקטינן כל שעה חמישית מותר להאכיל לבהמה לחי' ולעופות ולמכור לנכרי ואם חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו עבר זמנו אסור בהנאתו אפילו בשעות דרבנן:
נבלה וגיד הנשה וחלב ודם ואבר מן החי ושרצים וכל מינין טמאים מותרים בהנאה ודוקא כשנזדמנו לו אבל לצודן ולעשות בהן סחורה אסור לכתחילה ככל איסורי תורה הנאכלין. אבל חמור וגמל העומדין לגדל או באיסורין דרבנן בגבינה של עכו"מ מותר ערלה וכלאי הכרם בארץ דוקא ושור הנסקל וחמץ בפסח ובשר בחלב אסורין בין באכילה בין בהנאה. וכל האסורין באכילה אין לוקין עליהן אלא בשאכלן דרך אכילתן אבל איסורא דרבנן איכא ומסתברא דלא התירו אכילה אפילו במקום חולי כל שאין בו סכנה וכל האסורין בהנאה אין לוקין אלא כדרך הנאה אבל איסורין דרבנן חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דאפילו שלא כדרך הנאתן לוקין:
הלכך בכל מתרפאים במקום סכנה חוץ מע"ז בששאל דבר של ע"ז בפי' וגלוי עריות ושפיכות דמי' דאין דוחין נפש מפני נפש כולה כדכתיבנא. בחולי שאין בו סכנה מותר להתרפאות באיסורין דרבנן ואפי' כדרך הנאתן כגון גבינה וכלאי הכרם בחוצה לארץ וחמץ שעבר עליו הפסח ודוקא הנאה אבל אכילה לא דכולי האי לא שרו. ובאיסור תורה כל שנהנה שלא כדרך הנאתן רוב הדברים בתחבושת ורפואה הן שלא כדרך הנאתן דאינן עומדין לכך אפילו בחולה שאין בו סכנה מותר דאין כאן אלא איסור דדבריהם. מיהו דוקא בחול' אבל מכה בעלמא לא חוץ מכלאי כרם ובשר בחלב שאינן מותרים לעולם אלא במקום סכנה אבל חמץ בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו אספלנית אעפ"י שאינו אסור משום נהנה מיהו אסור משום בל יראה ובל ימצא. אלא שהרשב"א ז"ל השיב שיעשה הגוי מחמץ שלו ומשו' נהנה ליכא משום בל יראה ליכא דאין דעת הישראל לזכות בו וכן עיקר בחמץ הידוע שנתן דעתו שלא לזכות בו ותו לא מידי:
אתמר הנאה הבא לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה משכחת לה בארבע גווני אפשר וקא מכוין שאפשר לו לילך בדרך אחרת כשהוא מרגיש הריח ההוא של ע"ז ואפשר לו לנטו' ממנה לדרך אחרת בלתי עקום ואריכות הדרך ואינו עושה ועוד דמה שאינו עושה כן הוא מכוין ג"כ להנאת הריח ההו' או לא אפשר בדרך אחרת בשוה וכל שאינו בשוה לא אפשר מקרי בכולה שמעתין מ"מ קא מכוין או לא אפשר ולא קא מכוין או אפשר ולא קא מכוין. ולהאי לישנא קמא קס"ד דכולה מלתא תליה בכוונה הלכך כל דמכוין לכולי עלמא אסור בין אפשר בין לא אפשר בין לר' יהודה בין לר' שמעון ולא אפשר ולא מכוין כולי עלמא דהיינו אביי ורבא לא פליגי דלר' שמעון שרי דהא אית ליה דבר שאינו מתכוין מותר לית לן במאי למשרי טפי מלא אפשר ולא מכוין אבל לר' יהודה דאית ליה דבר שאינו מתכוין אסור לא שנא מתכוין לא שנא שאינו מתכוין לא שנא אפשר או לא אפשר לעולם אסור להאי לישנא דאזלינן בתר כוונה. כי פליגי אביי ורבא אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוון אביי כר' שמעון ורבא אמר לך עד כאן לא קא שרי אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר לא ובהאי פירוש' ניחא כולה שמעתין דאי הוה אמרינן דלא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי היינו ר' יהודה ור"ש תקשי ליה לרבא דהשתא אמרינן דבדלא אפשר לא פליגי א"כ כי פליגי ר' יהודה ור' שמעון בדאפשר ורבא אמר דעד כאן לא קא שרי ר' שמעון אלא בדלא אפשר אבל בדאפשר מודה דאסור א"כ פלוגתייהו בדלא אפשר אבל במאי דאמרן נימא דלר' יהודה בכל ענין אסור ולאביי פליגי ר' יהודה ור"ש בין בדאפשר בין בדלא אפשר ולרבא לא פליגי אלא בדלא אפשר. וא"ת א"כ מאי קאמר כי פליגי בדאפשר ולא קא מכוון ואליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי דאסור דמשמע דוקא בדאפשר הו' דאסור אבל בדלא אפשר אפילו לר' יהודה שרי דאי לא לשמעי' בההיא הא לא קשיא דאיהו מסיק למילתיה סתם במאי דשוו אביי ורבא ובתר דאסקיה אמר דפלוגתייהו ליתא אלא אליבא דר' שמעון דאלו לר' יהודה לעולם אסור דהא דבר שאינו מתכוין אמר אסור ולא שנא אפשר ולא שנא לא אפשר להאי לישנא. ואשתכח להאי לישנא דלכולי עלמא בדלא אפשר שרי ר' שמעון וכי פליגי בדאפשר ודכותה בפלוגתייהו דגרירה בגדולים שרי לכולי עלמא כי פליגי בקטנים. וא"ת ואביי היכי שרי אליבא דר"ש בדאפשר ולא מכוין דהא פסיק רישיה ולא ימות הוא ואביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות, א"ל דכי אמרי' פסיק רישיה ה"מ במידי דאי הוה פסיק רישיה נגרשת המלאכה לגמרי שאם מסתפק משמן שבנר על כרחו גורם כבוי הוא ואי אפשר לו לגרום במקצת לפי שהיא מלאכה חוץ ממנו. אבל כאן בריח אע"ג דמריח כדאמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו מ"מ כל שאינו מכוין אין הריח גמור ואינו נרגש על תכליתו הלכך לא חשיב פסיק רישיה וכן בגרירה אע"ג דלא דמיא להא מ"מ אית בה קולא אחריתי דאפילו הוי פסיק רישיה מלאכה שאינה צריכה לגופא היא דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא פטור עליה ובמלאכה דרבנן הקילו ואכתי קשיא כיון דאפשר למה יביא עצמו לידי ספק שמא יכוין אדרבא אשכחן בעלמא גבי טבילת זבה שתשמש ביום אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא יבא לידי איסור כרת כלומר שמא תראה בו ביום ותסתור. וא"ל דשאני התם דאיסור כרת אבל באיסור לאו לא החמירו וכדאמרינן נמי בפרק הנחנקי' גבי ישב לו קוץ בנו אסור אחר מותר מ"ט בנו שגגת חנק אחר שגגת לאו. ודכוותה שרי' לקמן במוכרי כסות אע"ג דאפשר כצנועין ודלמא יהנה אלא דבאיסור לאו לא החמירו (ח"י
איכא דאמרי אפשר ולא מכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון השתא נמי אתי שפיר מאי דפרישית דבלאו הכי קשיא מאי שנא לעיל דאייתי' כולהו ארבע גווני ומאי שנא הכא דלא מייתי אלא תלת ושביק אפשר וקא מכוין אלא דהיינו טעמא דהכא לא מייתי אלא במאי דפליגי תרי לישני אהדדי ובהני תלת גווני פליגי דלעיל אמרינן דאפשר ולא מכוין פלוגתא דאביי ורבא אליבא דר' שמעון והשתא אמרי' דלכולי עלמא לר' שמעון שרי. ולעיל אמרן לא אפשר ולא מכוון דוקא לר"ש שרי הא לר' יהודה אסור והשתא אמרינן דאפילו לר' יהודה שרי ולעיל אמרינן דלא אפשר וקא מכוין לכולי עלמא אסור והשתא אמרינן דאביי אליבא דר"ש שרי אבל אפשר וקא מכוין לכולי עלמא אסור בין ללשנא קמא בין ללישנא בתרא ומשו"ה לא מייתי ליה ואשתכח להאי לישנא בתרא דבדלא אפשר ולא מכוין לכ"ע ואפי' לר' יהודה שרי כי פליגי ר' יהודה ור' שמעון בדאפשר ולא מכוין ולר"ש שרי. ודכוותיה בגרירה בגדולים כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בקטנים. וקיימ"ל בהאי לישנא בתרא דרבא אליבא דר"ש דבין בגדולים בין בקטני' שרי וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ונמצינו למדין דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא טפי שרי' בגדולים מבקטני' ומינ' דה"ג בפרק במה מדליקין אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר ול"ג דברי הכל אסור וכדכתיבנא התם בס"ד. ואי קשיא לך דהכא שרי אביי ורבא אסר ובפרק השוכר בע"ז אמרינן האי בת תיהא ע"י בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור ריחא מלתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא ובת תיהא היינו שמריחין בקנקן דרך נקב קטן לידע אם החמיץ אם אין כמו שפירש הרב בעל הערוך ז"ל וא"כ קשיא דאביי אדאביי קשיא דרבא אדרבא דאביי אדאביי לא קשיא התם אפשר וקא מכוין והכא לא קא מכוין דרבא אדרבא לא קשיא התם בריח יין לאו מלתא הכא בריח הקטרה ומלתא היא. ולאביי כל ריחא מלתא היא ולרבא ה"מ ריח של בשמים ודברים שעקרן לריח וכדאמרי' בריש ע"ז לא שנו אלא שמעוטרות בוורד והדם דקא מתהני מריחא אבל בשאר דברים ריחא לאו מלתא ולא תקשי לך דמברכין על הריח ואפילו במידי דלא קאי להכי כדאמרינן בהאי מאן דמורח אתרוגא וחבושא דהת' מודה רבא דכל דמכוין להנאת הריח ריחא מלתא היא דהא נהנה מ"מ ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה ואפילו בריח כדאמרינן מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה אבל היכא דלא מכוון להנאת ריח אלא למלאכתו כי הא דבת תיהא ריחא לאו מלתא היא אלא אם במידי דעביד לריחא כהדס וורד ובשמים דממילא נהנה וריחא דידהו מלתא היא (ח"י):
ולענין פסק הלכה. הרב אלפסי ז"ל פסק בפ' גיד הנשה הלכה כרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא בכל מידי דלא קאי לריחא דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והלכך הא דאמרינן בפרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי מפטם להאי ואזיל האי מפטם להאי ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן שרי ריחא לאו מלתא היא קיימ"ל כלוי דקאי רבא כוותיה דריחא לאו מלתא היא. ואע"ג דאמרינן התם תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח. ואמרינן נמי ההיא בניתא דאי טויא בהדי בשרא אסריה רבא מפרזקיא למכלי' בכותחא דאלמא ריחא מלתא היא כתב הוא ז"ל דהני לא קשיאן דכולי עלמא מודו דלכתחלה מיהא אסור דלוי שצלאו קאמר הלכך לגבי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי' באפי נפשה בלא כותחא אי שרית ליה בכותחא הוה ליה כלכתחל' אבל בשאר איסורין דלית להו תקנת' כל דאי עבד שרי והר"ז ז"ל הקשה עליו דלוי לכתחלה שרי דהא התם אקשינן עליה מדתניא אין צולין ב' פסחי' כאחד ואם איתא מאי קושיא הא מודה לוי בלכתחלה אלא ודאי בלכתחלה נמי פליג הלכך פת שאפאה עם הצלי וביניתא מסייעי לרב והלכתא כותי' ועוד דהתם אמרי' לימא כתנאי הרודה את הפת ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר' מאיר אמר אסור ור' יהודה אמר מותר ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא ומשני לאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנא אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא לא פליגי דאסור פת צוננת וחבית מגופה כ"ע לא פליגי דמותר כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה והא נמי כפת חמה וחבי' פתוח' דמיא וכיון דלישנא דגמרא הכי קיימ"ל דליכא מאן דפליג בההיא דריש לקיש דפת חמה וחבית פתוחה. ואע"ג דהתם גבי בת תיהא מייתי נמי הא דר"ל ואמר אביי והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי. לאו למימרא דרבא לית ליה דריש לקיש אלא דקסבר דלא דמי דהתם בבת תיהא לא מכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין והיינו דאמר אביי לדידי דמשמע דאי הוה מודה רבא דדמי לא הוה פליג אדריש לקיש הלכך בההוא קיימ"ל כרבא אבל בפלוגתא דרב ולוי דאמרינן סתמא בגמרא דרמי קיימ"ל כרב:
והרשב"א ז"ל ג"כ כתב במסכת ע"ז דודאי לוי אפילו לכתחלה שרי דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ובירושלמי דמסכת תרומות גרסינן מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רבי ירמיה בשם רב אסור ושמואל בשם לוי מותר אלמא לכתחלה שרי מאן דשרי מיהו לא פליג איהו ז"ל לעיקר ופסקו דהלכה כלוי אלא דלאו מטעמי' אלא אפילו בלכתחילה באיסורין דעלמא כל שאינן בשר בחלב וכן דעת הרמב"ן ז"ל ודברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר דדוקא בדיעבד ואע"ג דרבא שרי לכתחילה בבת תיהא התם שאני דליכא אלא ריחא בלחוד ואינו דרך הנאתו דיין אינו עומד לריח אלא בזילוף אבל בבשר שהריח נאכל מודה רבא דלכתחלה אסור. תדע לך דאמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת כלומר דאי משום דיש שבח עצים בפת כיון דתרומה אינה אסורה דאורייתא אלא באכילה ואיסור הנאה דרבנן הוא בדרבנן לא אמרינן שבח עצים בפת מאי איכא תו משום ריחא שהוא בפת ונאכל והוי דאורייתא וקתני הפת מותרת אלמא ריחא לאו מלתא היא. ואם איתא דרבא אפילו במידי דמיכל שרי לכתחלה מאי קא מייתי מיהא דכמון דיעבד לבת תיהא דלכתחילה אלא ש"מ שני בת תיהא משאר ריחני ודיעבד דבשר כלכתחל' דבת תיהא. ולוי נמי צלאו דוקא קאמר בדיעבד דאי לא לשמעינן לכתחלה דכח דהתירא עדיף. והא דאותביניה מאין צולין שני פסחים דלכתחלה היינו משום דקתני אין צולין שני פסחי' כאחד מפני התערובות אלמא תערובות ודאי איכא הלכך אפי' בדיעבד אסור. וההיא דירושלמי לא קשיא דהתם מבעא קא בעי לה מהו לצלות ואהדר ליה דרב אסר אפילו בדיעבד ושמואל שרי משמיה דלוי. ורבא ודאי מפלג פליג אדריש לקיש דהא מסתייע מכמון של תרומה ואין לך פת חמה וחבית פתוחה גדולה מזו דומיא דכשר עם בשר. ואע"ג דאמר אביי לדידי הכי קאמר לדידי דס"ל כריש לקיש לההיא דמיא הלכך אע"ג דגבי בשר אמרינן להדיא דדמי לה רבא לא סבר דריש לקיש ולא לוי דקאי בשיטתיה וקיימ"ל כרבא וכלוי דמעשה רב דאמרי' התם עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ועובדא דפת וביניתא אפילו בדיעבד אסירי לאוכלן בכותח וכדעת הרב אלפסי ז"ל במה שאמר בזה אבל ביתר ראיותיו שעושה הפת וביניתא דבר שיש לו מתירין אינני סותר ובונה אעפ"י שאי אפשר להולמו (ח"י):
והראב"ד ז"ל לא כדברי זה ולא כדברי זה שכתב דאפילו פת וביניתא מותר בדיעבד מטע' נותן טעם בר נותן טעם עשה ריח באויר תנור ומן האויר לפת כדגים שעלו בקערה ולאו טעמא תריצא היא. מ"מ נראין דברי הר"ז ז"ל במה שכתב לקולא וזה לשונו ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנו' מתוך שהוא צר וקטן אזיל האי ומפטם להאי דומיא דפת חמה על חבית פתוחה שהוא מקום צר וקטן אבל בפורני שהוא גדול אין להחמיר כל כך דהא שליט ביה אוירא טובא ולפי הפסק העיקרי בפורני מותר אפילו לכתחלה וכן עמא דבר:
דף כו.
ורבא שאני היכל דלתוכו עשוי כלומר ולא הוקדש על דעת הצל והנאת צלו ממילא בא ואין כאן נהנה מן הקדש. קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וכי תימא מעילה הוא דלית בה הא איסורא מיהא איכא ומאי ראיה, א"ל כיון דאיסורא דרבנן בלחוד היא במקום טירחא כי הא דצריכי למיעבד תיבות הוה להו למשרי אלא דמעלה עשו:
מעילה הוא דלית בה הא איסורא איכא. וא"ת מאי האי דאמרינן בפרק החליל תנא אשה בוררת חטין לאור של בית השואבה ומקשה בירושלמי והלא מועלות ופריך קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ומאי קא פריך והא אמרינן דאיסורא מיהא איכא. א"ל שאני התם דכיון שאין האיסור אלא דרבנן והקלו להשתמש לאורה שלא לצורך גבוה אלא לשמחה בעלמא כיון דהקלו הקלו אפילו לצורך הדיוט לגמרי(ח"י). וכבר כתיבנא לה התם בס"ד:
והרי תרומת הדשן דנעשה מצותה ומועלין בה. ואף על גב דתנן במסכת מעילה אין מועלין בדישון מזבח הפנימי שאני התם דכתיב והשליך:
הכניסה לרבקה פירש"י ז"ל קופלא בלע"ז שנותנין הרבה בהמות בקשר אחד ורבינו חננאל ז"ל גריס לרבקה כלומר לרעות מלשון עגלי מרבק. ופירש"י ז"ל דבעגלה ערופה איירי ובתוספתא תני להו תרוייהו כפרה אדומה ואע"ג דאייתי' עלה קרא דעובד בה היינו משום דילפינן מעגלה מעגל עגל:
דף כו:
שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה וא"ת והא אמרינן בפרק אין מעמידין פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין אלמא אפילו עלה עליה זכר לר' אליעזר כשרה. א"ל דהא דהכא כרבנן ור' אליעזר כר' יהודה דאמר עלה עלי' זכר כשרה העלו עליה זכר פסולה:
בין לצרכו בין לצרכה. פי' דתרוייהו איתנהו:
תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם בערלה דוקא קליפין משום דכתיב את פריו את הטפל לפריו אבל עצים לא ובכלאי הכרם אפי' עצים כדכתיבנא:
חדש יותץ משום דהשתא נגמרה מלאכתו על ידי עצים דאסורא ויש שבח עצים בתנור ואסור ליהנות ממנו לעולם ישן יוצן דהא לא מהני ליה אלא לאפיה דהשתא ובצנון סגי:
וחכמים אומרים הפת מותרת דיש שבח עצים בפת לא אמרינן כל שנשרפו:
לא קשיא הא ר' הא רבנן. כלומר ר' דאית לי' הפת אסורה משום דיש בו שבח עצים בפת ה"נ אי"ל זה וזה גורם אסור הלכך חדש יותץ אע"ג דאיכא תנור שנגמר נאיסור עצים ועצים דהשתא דהתירא ושניהם גומרין האפיה. וא"ת וכיון דסברי רבנן אין שבח עצים בפת וזה וזה גורם מותר ישן אמאי יוצן דהא איכ' תנור דהיתרא ועצים דהשת' דאיסורא. וכן מאי האי דאמרי' אימר דשמעת ליה לר' יש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעת ליה והא ודאי כיון דקתני הפת אסורה בישן שלא צננו הא קסבר זה וזה גורם אסור. וא"ל דאפילו מאן דאמר זה וזה גורם מותר ה"מ בדיעבד אבל לכתחל' לא וכדתנן אין נוטעים אגוז של ערלה ואם נטע ' ר' אומר מותר אלמא אפילו לר' יוסי דאית ליה זה וזה גורם שרי ה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא הלכך ישן כיון דאפשר בצנון ולית בה פסידא כל כך הו"ל כלכתחילה ובעי צנון אבל חדש דבעי נתיצה הוה ליה בדיעבד ושפיר דמי:
רא"א אומר אחר אחרון אני בא. ואסיקנ' דטעמא לאו משום זה וזה גורם אסור וכדאביי לעולם בתר אחרון אזלינן שהוא גומר המלאכה. וא"ת למאי דקס"ד כאביי דבקדם וסליקו אזלינן בתר אחרון הא אי אתינהו בבת אחת אסור אבל כל שנפל של תרומ' תחילה אעפ"י שהחמיץ מקצתה כיון שסילקו קודם שנפל של חולין שנגמרה על ידו המלאכה שרי וברייתא דחדש יותץ כר' אליעזר ואמאי יותץ והא הוה ליה שקדם וסילקו שהרי נצתנן והאחרון עצים דהיתר וניזל בתר אחרון ואפי' לאביי. וא"ל דלא אמר ר' אליעזר אלא בששני הגורמין שוין כי הא דשאר אבל תנור גורם ראשון עיקר שגורם מלאכת התנור ולעולם ניכרה מלאכתו בתנור ואפילו לא, בא וגרם שני מה שאין כן בשאר דמעשה גורם ראשון אינן נכרים בלתי גורם שני:
דף כז.
נתערבה באחרות כולן אסורות ול"ג ואחרו' באחרות דספק ספקא אפי' בע"ז שרי דבמס' זבחים אמר רב טבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות כולן אסורות ושמואל א' טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא כולן אסורות ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דאם כן לשמואל דאמר התם ספק ספקא אסור בע"ז ואותבי' עליה ואצטריך לפרוקי אנא דאמרי כר' שמעון לימא מתני' היא אלא ודאי לא גרסי' לה:
ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח פי' הנאת העצים וכן פירש רבינו חננאל ז"ל והראב"ד ז"ל והכי משמע לשון הולכת הנאה ובתוספות פירשו דמי כל הפת וכן פירש הרמב"ם ז"ל:
ועוד התניא בהדיא וכן היה ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה אלמא דר' אליעזר אית ליה זה וזה גורם אסור. וא"ת והא אמרינן במס' תמורה ומייתינן לה בע"ז כל פסולי המוקדשים ולדותיהם כשרין ר' אליעזר פוסל אמר עולא מחלוקת בשעברו ולבסוף נרבעו דהיא וולדה נרבעו אבל, נרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותר לעגלה אליבא דר' אליעזר זה וזה גורם מותר. א"ל שהני התם דולד נרבע' דרבנן הוא דאסור ומשו"ה מיקל בה ר' אליעזר והיינו דמפלגי בה בין הקדישן ואח"כ נרבעו לנרבע ואח"כ הקדישן ואי מדאורייתא מאי שנא:
דהא מקבלה בישולא מקמי דניתר עצים דהתירא מקבלא בישולה שמשתמש בה בצונן קודם שיתננ' על גבי האש. שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפי' קדרה תבשיל שבקדרה:
דף כז:
למאן דאמר אפילו אבוקה כנגדו מותר' אלא עצים דאיסורא היכי משכחת לה כלומר שיהא אסור מה שנאפה בו מטעם יש שבח עצים בפת. ואוקימנא בשרשיפא דכיון שהוא כלי אעפ"י שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין. והרב אלפסי ז"ל הביא סתמ' דמתני' דקתני בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת ולא הכריע אם בלוחשות או עוממות. נראה שדעתו להקל אפילו בלוחשות והר"ז ז"ל כ' דלוחשות אסורות מדאיבעי להו בפרק כיצד צולין תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו וצלה בו את הפסח ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו אמר ליה הפת מותרת. אלמ' דוקא גרפו אבל לוחשות אסור: ואין בזה טעם כעיקר דא"כ אוממות נמי אסורות לדברי האוסר ואלו הכא אמרינן דלכולי עלמא שרי אלא דהתם הוא דהוה ס"ד למימר דאפילו בגרפו נמי להוי אסור וכדמקשי בתר דאהדר לי' מותרת איני והא אמר ר' חנינא סבא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר צלי אש שני פעמים טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי אפילו גרפו ואהדר ליה גלי רחמנא בפסח וגמרינן מיני' כלומר ובעי' עצים גמורין ואב"א התם אאש קפיד רחמנא אבל הכא אעצים קפיד רחמנא והא ליתנהו הלכך למסקנא לא קשיא דלאו באש תליא מילתא אלא בעצים שיהא חשיבותא עליהם דהיינו בשאבוקה כנגדו למ"ד אסור הלכך מיהא ליכא למשמע מינה אבל מינא דהכא שמעינן ליה דאע"ג דהוי איסורא דאוריית' והוה לן למיזל לחומר' מספיקא כיון דשקלי' וטרי' בגמרא אליבא דמאן דאמר אפילו לוחשות מותר ומתני' דמסייעא דקתני סתמא גחלים הכי נקטינן דאפי' לוחשות מותר:
ולענין פסק הלכה קיימ"ל כמאן דאמר זה וזה גורם מותר הלכך תנור בין חדש בין ישן יוצן דהכי איפסקא הלכתא במס' ע"ז ולענין אפה בו את הפת כתב הרב אלפסי ז"ל הלכה כר' דאמר הפת אסורה דיש שבח עצים בפת וכו' הלכך קערות וכוסות וצלוחיו' שבשלן בעצי ערלה אסירי וקדרה נמי אסורה נראה מדבריו דאין להם תקנתא לעולם מדפסיק ואמר אסירי ולא אמר יוליך הנאה לים המלח. ואע"ג דר' אליעזר אמר יוליך הנאה לים המלח ואפסיקא התם בע"ז הלכתא כותיה כבר פירש הרב דר"א לא קאי אלא אנתערב' באחרות אבל כל שהאיסור בעין אין לו תקנה כלל. וכן נראה עיקר דהא מהדרי' לאוקמיה ברייתא דקתני חדש יותץ כותיה ואי אמרת דבההיא נמי בהולכת הנאה סגי א"כ הכי קתני בין בחדש בישן לא בעי צנון ויוליך הנאה לים המלח דהא לא מפליג בהו וא"כ מנא לן דאית ליה זה וזה גורם אסור דלמא טעמא משום דלא צננו ויש שבח עצים בפת. ועוד דתניא שדה שנזדבלה בזבל של ע"ז וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז שדה תבור פרה תרזה ולא קתני יוליך הנאה לים המלח ואע"ג דאוקימנא לה התם כר"א אלא ודאי לאסור באין לו התר וכן דעת הרמב"ם ז"ל וה"ר יונה ז"ל והרשב"א ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דאריש' נמי פליגי וא"ת מ"מ לכולי עלמא אסיפא דנתערבה קאי וכיון שכן כל בתערובות אית ליה היתר בהולכת הנאה ואפילו באיסורי ע"ז דהתם קתני נטל הימנ' כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה נתערב באחרים כולן אסורין ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסקא הלכתא כותי' ואנן תנן ואלו הן האסורי' ואוסרין בכל שהן יין נסך וע"ז ועורות לבובין. ותנן נמי חבילי תלתן וחבילי זמורות שנתערב בהן וכו' כולן ידלקו ולא פליג בהו ר' אליעזר. ושמואל נמי דאמר במסכת זבחים טבעת של ע"ז שנפלה לרבוא ומרבוא ואבוא כולן אסורות ולא אמר יוליך הנאה ואע"ג דכל הני תערובות נינהו. א"ל דלא התיר ר' אליעזר אלא בתערובת הנאת שבח של ע"ז דהיינו שבח הנאת עצים בפת ושבח כרכר בבגד שאין בהן אסור של ע"ז ממש אלא הנאה בעלמא ודוקא נמי דקתני יוליך הנאה דהיינו דמי הנאה בעלמא אבל באיסור ממש אין לו תקנה דתקנה זו אינו פדיון גמור שנאמר כן בכל איסור דהא קיימ"ל דאין פדיון לע"ז דכתיב והית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ומאי דמהדרי רבנן אין פדיון לע"ז ה"ק אין פדיון אפילו כזה לע"ז. והגע עצמך הלא הפת עצמו האסור איסור והתר מעורבין הן שהקמח והמים של היתר אלא שיש שבח עצים דאיסורא בהן ואפי"ה אנו רואין אותו שבח כאלו הוא בעין מעורב עם ההיתר ואין לו תקנה כל שהוא לעצמו וק"ו לאסור ממש בעין שנתערב עם ההיתר. מעתה כל שנתערב האיסור ממש עם ההיתר אין לו תקנ' כלל אבל כל שקבל שבח האיסור ונתערב המקבל עם ההיתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה דהא תלמוד אין כאן אלא הנאת ע"ז בעלמא וכוסות וצלוחיות בהולכת הנאה מותרים לתשמישן דהיינו הנאתן וכן בגד ללבוש אלמא איסור הנאה דהוה בהו אזל ליה בהולכת הנאה וה"ה לפת באכילה שכבר נסתלק איסור ההנאה שהיה בו ולא נותר בו שמץ ע"ז וכן דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל שלא כדעת הר"ז ז"ל שאסר באכילה. וא"ת והא אמרינן עלה דר' אליעזר אמר רב אדא בר אהבה לא שנו אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ואייתינן עלה ההוא גברא דאית גרבא לי' חביתא דסתם יינן בחמריה ואמר ליה רב חסדא זיל שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ואידך אשתרי לך בהנאה. וא"כ קשיא בתרתי חדא דאמרו דאסו' ממש אין לו תקנה ואידך דאמרן דמאי דאית ליה תקנת' מותר באכילה. וא"ל קמייתא לא קשיא שאני סתם יינן דרבנן ועשו ממשו של איסור דרבנן כשבח דאורייתא. ואידך נמי לא קשיא דכיון דממשו יש כאן ומדינא נאס' בשתיה אין לו היתר לממשו בלא סילוק ואי אפשר דהא נתערב הלכך הולכת הנאה לא מהני אלא להיתר הנאה. ומ"מ לא קיימ"ל הכי בהא דיין בהולכת הנאה כדבעי' למימר. וא"ת אכתי והא קתני התם יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו ואמר רב נחמן עלה הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר כרשב"ג. וקשיא הלכתא אהלכתא דהכא אסיקנא כר"א בהולכת הנאה דקיל טובא ממכירה חוץ מדמי אסור דאינו משתמש כלל אפילו בשל היתר ואינו נהנה כלל מן האיסור שבו וכן קשיא דאפילו ביין נסך דאוריית' חבית בחבית אית ליה תקנתא במכירה. וא"ל דהא מתרצא במאי דגרסינן בירושלמי במסכת ערלה דגרסינן התם אמר רב חגי בד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מקשה תנן בגד שצבעו בקליפי ערל' ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו אמר ר' אחא חגאי קשתה וחגאי קיימה מאי נדון תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן העכו"ם ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן העכו"ם ע"כ. והא חזי דהכא לא מקשה אלא מממש האיסור שנתערב בהיתר דהיינו צבע שיש בו ממש וכרכר עצמו אבל לא מתערובת שבח דבהנהו הא קיימ"ל דיוליך הנאה וכל שכן דשרי במכירה חוץ מדמי איסור ולרשב"ג מקשה מאי שנא הכא ומאי שנא התם אבל לר' אליעזר לא קשיא כלל דאיהו לא שרי אלא באיסור שבח או בדרבנן באיסור עצמו אבל באיסור ממש של תורה לא לפדיון גמור אין לו ולעולם אסור ליהנות ולהשתמש באותו איסו' עצמו אבל לרשב"ג דאית ליה תקנת מכירה מותר אפילו באיסור עצמו שהרי אינו נהנה מן האיסור דחוץ מדמי איסור הוא מוכד ואינו משתמש בו שכבר מכרו הלכך דינא הוא דבכל איסורין נאמר כן שימכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום הכי מקשה לרשב"ג וה"ה דקשיאן עלה כל הני אחריני דטבעת וחבילין ופריק דשאני בין דברים הנקחים מן העכו"ם לדברים שאינן נקחין. הלכך בהא אתרצו כולהו דבדברים הנקחין מן העכו"ם איכא למיחש אם ימכרו שמא יחזור ישראל ויקחם וישתמש באיסור שאין לו פדיון בעולם אבל ביין שאינו ניקח ימכר כולו חוץ מדמי איסור ודוקא חבית בחבית אבל יין שהכל מעורב הוה ליה מוכר יי"נ עצמו. ובהא דיי"נ קיימא לן כרשב"ג דכל שנתערב בהן גוף האיסור בין חבית בחבי' של יי"נ בין יין ביין וחבית בחבית של סתם יינם מותר במכירת כולו חוץ מדמי האסור שעשו דבריהם כשל תורה אבל יי"נ גמור יין ביין אין לו תקנה וליתא לדרב חסדא דאמר בסתם יינן יוליך הנאה. וכדין הזה של איסורי ע"ז על ידי פדיון ה"ה בכל האיסורים כדמשמע מיהא דירושלמי דקא חשיב בהדא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכן דעת רבינו שמואל והרמב"ם ז"ל והרב ר' יונה ז"ל שלא כדברי הר"ז ז"ל ובעלי התוספות. ומיהו דוק' בשבח איסורי תורה אבל בשבח איסורין דדבריהם מותר אפי' בלא הולכת הנאה והיינו תנור שהסיקו בכמון של תרומ' ואפה בו את הפת דכיון דאינו אסור בהנאה אלא דדבריהם הכא בשבח הפת מותרת וכן המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דנהנה מעצי מוקצה זה הכלל בממשו של איסור בכל האיסורין אם הוא דבר שנלקח מן העכו"ם אין לו תקנה. דבר שאינו נקח מן העכו"ם ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו בד"א בשכל אחד לעצמו אבל יי"נ יין ביין אין לו תקנה ודוקא יי"נ גמור אבל סתם יינן אפילו יין ביין מותר במכירה כולו וכו' וחבית בחבית בהולכת הנאה. ואיסור של שבח במקבל דינו כאיסור ממש אבל אם נתערב המקבל עם היתר יוליך הנאה לים המלח ומותר בין בהנאה בין באכילה ואם הו' של שבח ומדרבנן אפילו במקבל עצמו מותר ויש דרכים אחרים למפרשים ז"ל בזה ומה שכתבתי נראה עיק' (ח"י)
אמר רב פפא הכא בעצי שלמים עסקינן ה"ה דהוה מצי למימר הכא בשהסיקו במזיד דלית ביה מעילה אלא משום דהסיקו בדיעבד משמע לא אוקמה בהכי וכן אידך דכל הנשרפין אפרן מותר הוי מצי לאוקמה במזיד אלא דכללא כייל כל הנשרפין בין בשוגג בין במזיד והא דקתני חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסור ופירש"י ז"ל לעולם אסור מה שאין כן בשל אשרה דבבטול סגי ואע"ג דבהקדש נמי יש בו שאלה ופדיון מ"מ כמות שהוא בלא פדיון אין לו היתר:
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין אבל תחלתו אינו להקל ואע"ג דאפרו מותר אי אמרינן בשריפה דכל שנעשית מצותו אעפ"י שהוא מותר לאח"כ אין כאן קולא וחומרא:
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. משמע דהדר ביה ר' יהודה משום קושיא דרבנן. וקשיא דבמס' סוכה א"ר יהודה אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין בלבד ק"ו ומה לולב שאינו נוהג אלא יום אחד אינו אלא בארבע' מינין סוכה שנוהגת שבעה לא כל שכן אמרו לו כל דין שאתה דן וכו' ולא שמעינן ליה דהדר ביה. וא"ל דהכא נמי לא הדר ביה מסבריה אנא דבעי לאשכוחי ק"ו או ג"ש לדבריהם דרבנן ולבסוף נמי כי שתיק לדבריהם הוא דשתיק אבל לדידיה אע"ג דתחלתו להחמיר וסופו להקל דין הוא:
דף כח.
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו. ה"ה דהוה מצי למימר אמר להן ר' יהודה הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וישנו בבל תותירו והכי איתא בתוספתא אלא דהא קמ"ל דאפילו בחומר אחד סגי דהיינו בל תותירו ואי הוה מייתי כולהו חומרי נמי הוה מקשה חלב של אשם תלוי יוכיח כדקא עביד נמי בתוספתא:
שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה וא"ת ולרבנן דאמרי בשריפה מאי איכא למימר. תריץ ואימא דרבנן סברי חולין מקדשים לא ילפינן:
וחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים חכמים דהכא היינו ר' יוסי דאית לי' נמי גבי ע"ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים דאי לא למאן דפריש דלשאר נהרות בעינן פירור וזריה הא רבנן פליגי עליה דר' יוסי התם ואמרו לו אף הוא נעשית זבל וכתי' לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וקרא דויזר על פני המים מפרשי ליה התם דלא נתכון אלא לבודקן כסוטות הא לאו הכי היה אסור אלא כדאמרן דהיינו ר' יוסי:
אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח לא בעי שחיקה דהא מצי לעכובי לה עד דאזל להתם ובים המלח לא שכיחי כל כך אינשי דליזכו בה:
חמץ דלשאר נהרות דהא לא מצי לעכובי ליה בעי פירור ורב יוסף פליג עליה ולא שני ליה בין ים המלח לשאר נהרות אלא דלעולם בעי ע"ז שחיקה חמץ דמאיס בים לא בעי פירור וה"מ נהמא דמאיסה אבל חטי בעו פירור כלומר פיזור והרב אלפסי ז"ל לא הביא זה בהלכותיו. וטעמא משום דהאי פלוגתא דר' יהודה ורבנן לאחר איסורו הוא דאמרן לעיל דלא אמר ר' יהודה אלא שלא בשעת ביעורו והלכך לדידן דמבטלינן ולא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא בכל מאי דבעי מצי מבער. מיהו בעיק' פלוגתייהו דרבה ורב יוסף משמע דלתרוייהו חמץ בים המלח לא בעי פירור אבל מכיון דקתני בריית' סתמא היה מהלך במדבר מפרר וזורה לרוח היה הולך בספינה מפרר ומטיל לים נקטינן הכא לחומרא ולא שנא ע"ז ולא שנא חמץ בין בים המלח בין בשאר נהרות בעי שחיקה ופירור וכן כוונת הר"ז ז"ל ועיקר. ואיכא מאן דפסק הלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם מתני' דתמורה כותיה דקתני אלו הן הנשרפין וחשיב בהדייהו חמץ בפסח וזהו דעת מקצת חכמים הצרפתים. ואיכא מאן דאמר הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים דטעמיה דר' יהודה דכל דין שאתה דן לא קיימ"ל הכי גבי סוכה וכיון דבטל טעמא בטל דינא וכן . נראה דעת הרב אלפסי ז"ל:
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. אוקימנא בגמרא הוא הדין באכילה דמתני' ר' שמעון היא אלא דמשום סיפא נקט לה. ובירושלמי אוקמה במקום שנהגו איסור בפת של גוים ואותן השפחות שמביאות חמץ לביתו של ישראל ביו"ט האחרון של פסח מבעוד יום כתב הרב בעל העיטור ז"ל שהוא אסור משום דזכתה לו חצרו ואין הכי נמי דכל שהוא רוצה לזכות בו חצרו זוכה לו ואעפ"י שהוא איסורי הנא' כדכתיבנא לעיל מההיא דע"ז ואע"ג דאמרינן בפרק שילוח הקן כיון דאמר מר אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהן חצרו נמי לא זכיא ליה ה"מ בדלא גלי דעתיה אבל אי גלי דעתיה וניחא ליה ודאי זכיא ליה הלכך אי ניחא ליה אסור ואי אמר הא ביתא קמך ולא תזכה לי חצרי מותר:
דף כח:
אתאן לת"ק. ולפום מאי דכתיבנא לעיל דלר' שמעון נמי אסור בהנאה משש שעות הכא ה"ק אתאן לת"ק דאמר בהדיא עובר עליו אבל לר' שמעון איסור אכילה מאן דכר שמיה דנימ' השתא דאפי' בהנא' אבל לדידן דאית לן דר' שמעון משש שעות ולמעלה אסור באכילה ה"ה בהנאה:
אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן כלומר דההוא עליו לאו על שחיטתו הוא אלא על אכילתו דומיא דתאכל עליו מצות:
תלתא קראי כתיבי כלומר לא תאכל עליו לפני זמנו וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית ביה לאו וכרת ולא יאכל חמץ לאחר זמנו וא"ת ולחזקי' אליבא דר' יהודה דלית ליה איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל מנ"ל דחמץ בזמנו אסור בהנאה דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. וי"ל דכיון דלאחר זמנו אסור ובודאי משום לתא דזמנו הוא דעבר עליו הפסח פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור דלא יפה כח הבן מכח האב. וה"ה נמי בלפני זמנו ולוקין עליו דאין זה מזהירי' מן הדין אלא גלוי מלתא בעלמא הוא:
מחמצת מבעי ליה לכדתניא לאו למימרא דכולה קרא איצטריך להכי דהא איצטריך לכרת בחמץ בפסח אלא לאו בלחוד הוא דדריש להכי. וכיון דנתחמץ ע"י דבר אחר דהיינו פירות או אבנים דאית ביה לאו וכרת כל שכן נתחמץ מאליו דהיינו בשאר:
לא יאכל חמץ מבע"ל לכדר' יוסי הגלילי. ור' יוסי הגלילי לכשתמצא לומר דאית ליה כר' שמעון להו לקראי כוותיה ואי אית ליה כר' יהודה יליף לה למילתי' מדאסמכיה קרא בלחוד וכר' יהודה ור' שמעון אית ליה דעיקר קרא להכי הוא דאתא:
ההוא לקבעו חובה בזמן הזה הוא דאתא. וא"ת לקבעו חובה נמי הא ילפינן לה במס' קדושין מבכל מושבותיכם דאמרינן התם סד"א בזמן דאיכא פסח אכול בזמן דליכא פסח לא תיכול קמ"ל. א"ל דהתם לאו דוקא בזמן אלא במקום והיינו דילפינן לה ממושבותיכ' וקיימ"ל דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלם. והכא שמעינן אע"ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. ואע"ג דכתיבי קראי אחריני מצות יאכל את שבעת הימים שבעת ימים מצות תאכלו. הנהו לאו לקובעו חובה אתו דהא כל שבעה לא מחייב אלא דלא ליכול חמץ אבל מעליו או מבער ילפינן לה שפיר משום דכתי' על מצות ומרורים יאכלוהו:
כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמי' אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי משום דלא מדחו לפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דמדחו לפסח שני אימא לא. ואי אשמעינן הנהו משום דישנן בכל המצות אבל ערל ובן נכר דאינן בכל המצות אימא לא צריכה:
דף כט.
ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא י"מ דוקא בשלא בטל דעבר אבל בשבטל ונמצא חמץ תוך ביתו לאחר פסח דלא עבר לא קניס. וליתא דהא אמר רבא לקמן דחמץ לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ואקשינן עלה דהא קניס ר' שמעון אלמא אפילו בשבטל היא. והכי נמי משמע לקמן בחנות של עכו"ם ומלאי של עכו"ם ופועלי ישראל נכנסין לתוכה דחמץ שנמצא שם לאחר הפסח אסור ואע"ג דמסתמא כבר בטיל וה"נ שמעינן לה מדאמרינן בפרק הגוזל גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כלומר אעפ"י שהוא אסור ואע"ג דנגזל ודאי לא עבר עליה. אלא שזו אינו ראיה דאפשר דכל שעבר עליו שום אדם נאסר לכל מ"מ אינך מסייען. וכי תימא מאי קנסא ה"ק אי הוה שרינן ליה אתא לשהויי לכתחלה והוה עבר עליה הלכך קנסינן היתרא אטו איסורא:
האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל. אע"ג דלקמן מוקמינן מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח משלם קרן וחומש כר' יוסי הגלילי התם הוא דאי לאו הכי הוה צריכא למימר דתרומה לפי מדה משלם ומשו"ה דחקינן ומוקמינן דלא כהלכתא. אבל הכא דליכא דוחקא טפי עדיף דניקו ברייתא כהלכתא ונימא דלהאי לישנא תרוייהו אית להו כר' שמעון דבזמנו אסור לאחר זמנו מותר ודבר הגורם לממון כממון דמי וכיון דלאחר זמנו היה מותר כי אכיל ליה השתא גורם הפסד ממון הוא הלכך מעל: אי נמי דתרוייהו אית להו פודין את הקדשי' להאכילם לכלבים הלכך זה מצי פריק ומאכיל לכלבים שאינן שלו או לגוים אפי' ואין זה נהנה מן החמץ כיון שהוא אינו משתמש עכשיו בו והמעות יהו מונחים עד לאחר הפסח מ"מ זה האוכל הרי הפסיד ממנו תועלת מכר זה ומעל. ומאן דאמר לא מעל סבר כר' נחוניא דאמר כרת ותשלומין פטור וכיון שזה הזיד בחמץ פטור אבל אם שגג בשתיהן לכולי עלמא חייב להאי לישנא ורב אמר דלכולי עלמא לית להו דר' נחוני' אלא הכא בפודין את הקדשים גופא קמיפלגי דמאן דאמר לא מעל סבר אין פודין. ואי משום דבר הגורם לממון ה"מ כשגורם ממון תוך הפסח אבל גרמא דלאחר הפסח לא חשיבא ליה. וא"ת ואפי' תימא דאין פודין לכלבים דלמא פודין לעכו"ם דתנן במסכת בכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על בכור בעל מום וב"ה מתירין אפילו עכו"ם. ואע"ג דכלבים לא אפשר דהא כתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. א"ל דההיא ר' עקיבא היא אליבא דב"ה אבל רבנן אליבא דב"ה לא שרו עכו"ם דאמרי' התם מתני' ר' עקיבא היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב"ש ובה"א אף זרים ר' עקיבא אומר אפילו עכו"ם וטעמא דב"ה מפרש התם דכתיב הטמא והטהור ומה טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור זה שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור וטעמא דר"ע צבי ואיל כתיב מה צבי ואיל אפילו עכו"ם אף בכור אבל רבנן אליבא דב"ה עכו"ם ככלבים ואכתי קשיא דלא אשכחן דפליגי תנאי אם פודין או לאו אלא בשקדם הקדשן את מומן אבל קדם מומן את הקדשן דלא קדשי קדושת הגוף לכו"ע פודין. והכא נמי הא לא קדיש קדושת הגוף והא ודאי קשיא אא"כ נאמר דשלש מחלוקת בדבר ורב אחא בריה דרבא אמר דכו"ע אין פודין והכא בדבר הגורם לממון אי כממון דמי פליגי. ואכתי כולהו כר"ש ורב אחא בר יעקב אמר דלכולי עלמא אין פודין ודכולי עלמ' דבר הגורם לממון כממון דמי והכא לאו תרוייהו כר"ש אלא מר כר"ש ומר כר' יהודה. ורב אסי אמר דאין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגת' דר' יוסי ורבנן פליגי דלר' יוסי מותר בהנאה ופודין להנאת עצמו לסמוך בו כרעי המטה או כיוצא בו והר"ז ז"ל פירשה בענין אחר וזה עיקר וכדרך זה פירשה הראב"ד ז"ל: