אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק ראשון - אור לארבעה עשר

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק ראשון - אור לארבעה עשר

דף ב.

אור לארבעה עשר וכו'. כתב רש"י ז"ל דהכי גרסינן ולא גרסינן לאור ארבעה עשר משום דלאור משמע ליל שמחרתו חמשה עשר שכבר עבר היום הנזכר כדאמרינן בר"ה ואימתי משיאין משואות לאור עבורו והוא ליל שמחרתו שלשים ואחד והוא אחר העבור שיום עבורו הוא יום שלשים שהוא מלוי החדש ובודאי גירסת הספרים כן היא מיהו אם לא היתה כן אין זה מכריע למחוק גירסת הספרים דהא גרסינן נמי לקמן בגמרא המפלת לאור פ"א וכן יכול יהא נאכל לאור שלישי והוא אור לפני פ"א או לפני שלישי אלמא משכחת לה הכי ומשכחת לה הכי הלכך מאן דתני אור לא משתבש ומאן דתני לאור לא משתבש. ורש"י ז"ל הוצרך לומר דהמפלת אור לשמנים ואחד גרסי' וכן אור לשלישי ולית' דטובא איכא במס' זבחים האוכל לאור שלישי המחשב לאור שלישי וכולי האי לא נשבש. ואיכא מאן דגריס אור ארבעה עשר לאפוקי נפשיה מפלוגתא ועוד אני אומר דלעולם ל' בתחלת תיבה אינה מכרעת לא סוף ולא התחלה אלא לעצומו של יום או לילה לבד והראיה בתול' נשאת ליום רביעי כ' שכך היא הגרסא. ואע"ג דכתי' ויהי לשבעת הימים שהוא לסוף הז' התם מקרא קצר הוא כדמתרגמינן לזמן שבעה יומין וכאלו אמר ויהי לאחר שבעת הימים ונפקא מינה מכל מאי דאמרן לענין שטרות בכיוצא בזה שאין דנין לא להקל ולא להחמיר דוקא אלא יד בעל השטר על התחתונה (ח"י):

בודקין את החמץ פירש"י ז"ל כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והקשו עליו בתוס' דהא אמרינן לקמן דבדיקת חמץ דרבנן דאלו דאורייתא בביטול בעלמא סגי אלמא אע"ג דלא בדק אינו עובר לפיכך פירשו ז"ל דהאי בדיקה מדרבנן. וא"ת א"כ מאי שנא משאר איסורים חלב ודם ערלה וכלאי הכרם שלא הצריכו בדיקה אי אמרת בשלמא דאורייתא הכא גזר רחמנא והכא לא גזר אלא אי אמרת דרבנן מאי שני הכ' ומאי שנא הכא. ותרצו דשאני חמץ דלא בדילי אינשי מינה כולי שתא ואיכא למגזר אי משהי ליה דילמא אתי למיכל מיניה מה שאין כן בשאר איסורין דבדילי מנייהו: וא"ת נזיר מאי א"ל. שאני נזיר דשרי לאחריני וכיון דלבני ביתו המותרין מותר לשהות היין לעצמן אם אתה אוסרו לזה נמצאת מצריכו לעמוד בבית מיוחד לעצמו ולי נראה דאפילו לדבריהם אין כאן קושיא על רש"י ז"ל דאיהו לא פסיק למימר דכל שלא בדק עובר אלא דכל שבדק שוב אינו עובר על הנבדק. ומ"מ מסתבר' כפשטה דמלתא דבדיקה דאורייתא דאע"ג דכתיב תשביתו ומתרגמינן תבטלון לאו בטול בפה קאמר אלא שיבטלנו מן הבית והיינו דכתיב מבתיכם ולבטול בפה למה לי מבתיכם תדע לך דהא תנן לקמן בפ' כל שעה ר' אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ואמרי' עלה בגמרא דר' יהוד' יליף לה מנותר ורבנן פליגי עליה דלא דמי לנותר אלמא ש"מ כי היכי דלר' יהודא מדאורייתא הכי נמי לרבנן דפליגי ביעורו במאי וכי תימא עד כאן לא פליגי אלא בזמן איסורו אבל בלילה וקודם איסורו מנא לן דליכא מ"ד שהבודק בלילה יהא צריך לשורפו דהשתא באכילה מותר כל שכן ליתנו לגוי או לפרר ברוח א"ל דמ"מ השבתה דקאמר רחמנא ביעור הוא ולא ביטול אלא דקרא איירי בזמן איסורו ורבנן אחמור לבדוק קודם לכן ומשום לתא דאורייתא ותדע לך דבדיקה מיהא דאורייתא דהא תנן ר' יהודא אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבע עשר שחרית ובשעת הביעור. וקס"ד דדוקא קאמר דבעי מעבד כל אלו הבדיקות ואמרי' עלה בגמרא מאי טעמא דר' יהודא כנגד שלש השבתות שבתורה. ועוד דאמרי' לקמן אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל מ"ט ואסיק גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה ואי אמר' בטול דאורייתא מאי קא מבעי לן מאי טעמא והא דאורייתא הוא ואע"ג דבדק אכתי לא סגי בהכי דשמא לא בדק יפה יפה וכל שלא בטל הא עבר על בל יראה ובל ימצא דרחמנ' בטול אצרכיה. אלא ש"מ דלכולי עלמ' השבתה דאורייתא היינו בדיקה ובטול דלאחר בדיקה דרבנן. וההיא דאמרי' דמדאורייתא בביטול בעלמ' סגי לאו משום קרא קאמר אלא דאע"ג דאצרכיה רחמנ' בדיק' מ"מ אי בעי לבטולי תו לא עבר עליה דבמאי דאפקריה ולאו דידיה לא קא עבר דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הלכך מאי דאמרי רבנן דלא סגי ליה בביטול אלא בדיקה דוקא מדרבנן היא. הלכך אי בדיק אע"ג דלא בטיל אי אשתכח חמץ בזמן איסורו לא עבר עליה למפרע דלא חייביה רחמנא אמאי דלא ידע מיהו כדמשכח ליה אי משהי ליה עבר עליה ואי בטיל ליה מעיקרא תו לא עבר עליה אא"כ דעתיה עליה דבעי לזכויי ביה וכדבעינן למכתב גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אלא דרבנן אצרכיה אכתי לבעורי גזרה שמא ישכח ויאכל (ח"י):

מקום שמכניסין בו חמץ תירוצא היא כלומר במרתף של של יין ובמסתפק ומפרש ואזיל הני שתי שורות מאן נינהו ובגמרא פליגי בה אמוראי בפי' דמתני' ושם נפרש בע"ה:

ירושלמי מרתף של יין צריך בדיקה של שמן אין צריך בדיקה אוצר בין של יין ובין של שמן א"צ בדיקה איזהו אוצר ואיזהו מרתף אוצר כל שאינו נתון עם הלחם בחצר מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר יש אוצר שהוא כמרתף ויש מרתף שהוא כאוצר אוצר ואינו בוש לאכול בו הרי הוא כמרתף מרתף והוא בוש לאכול בו הרי הוא כאוצר יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ובענין שמן לקמן נאריך בה בע"ה:

גמרא קא סלקא דעתין דאמר נגהי נגהי ממש משו' מאן דאמר נגהי קאמר הכי דההיא הוא דלא סליק ועוד דלמאן דאמר לילי פשיטא דלילי ממש קאמר:

לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב לאו יכנס בכי טוב דכתיב בקרא קאמר דטובא כי טוב איכא אלא יכנס בדבר הטוב קאמר ואשכחן אורה דאקרי כי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ונסיב לישנא דקרא משום דסליק לתרוייהו. וטעמא דיכנס בכי טוב היינו משום חשש מזיקין דלילה זמן מזיקין הוא וכדאיתא בפ' הכונס וקרא כתיב תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער. וא"ת כיון שכן אפי' מעירו נמי וא"כ הו"ל למימר יצא ואח"כ יכנס דאי אמרת בשלמא משום לסטים וגנבים מעירו ליכא למיחש כולו האי א"ל דאורחא הוא למנקט לעולם כניסה תחלה גבי בין השמשות זה נכנס וזה יוצא וכן בכל מקום:

הכי קאמר וכאור בקר בעולם הזה כן זריחת השמש לצדיקים לעתיד לבא רש"י ז"ל פי' אור בקר עמו' השחר וזריחת שמש בחצי היום. ור"ת ז"ל פי' להפך אור בקר בחצי היום דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אלמא עד בין הערבים דהיינו משש שעות ולמעלה נקרא בקר וה"ק כאור חצי היום בעוה"ז כן תחלת הזריחה לצדיקים לעתיד לבא:

הנודר מן האורה אסור באורן של ככבים וטעמא משום דלשון בנ"א דקרו לאור ככבי' אור דאי לאו הכי אע"ג דכתיב קרא לית לן בה. תדע דאמרי' במס' ערכין האומר משקל ידי עלי מביא חבית מלא מים ומכניס ידו עד מרפקו ובקרא כתיב והיה לאות על ידכה ואמרי' זו קבורת אלא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

דף ב:

ואי מספקא לך מלתא כלילה יהא בעיניך כגנב וא"ת והא תניא בפ' ב"ס ומורה אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו אלמא ספקא לקולא. א"ל התם בבן על האב או בשאר בני אדם והכא באב על הבן וכן אם זרחה עליו השמש וכבר כתיבנא לה התם בס"ד:

אלמא אור אורתא הוא ש"מ אע"ג דמסיק ש"מ ואפ"ה מותיב אכתי תיובת' אחריני פי' הרשב"א ז"ל דכלהו לאו בחד בי מדרשא אלא כל חד וחד בבי מדרשא חד ורבינא ורב אשי מסדרי להו כלהו בהדדי. ונראה עוד דבשמע מינה קמא שפיר יליף דאיכא אור דהוה אורתא ומותיב לה דאכתי אשכחן אור דיממא ומנא לן דמתני' לאו יממא הוא עד דמייתי ת"ש מדתני דבי שמואל דקתני בפ' לילי ותו ליכא לאקשויי מידי וה"ה דהוה מצי לאיתויי מעיקרא הא דתנא דבי שמואל אלא אורחא דתלמודא הוא בהכי משום יגדיל תורה ויאדיר:

מאימתי ארבעה עשר אסור בעשית מלאכה פירש רש"י ז"ל במקום שנהגו שלא לעשות וקשי' דמאי אסור דקאמר ועוד אמאי פליגי בה נחזי היכי נהוג ועוד אדמהדר ליה בסמוך אמינא לך אנא מלאכה דרבנן ואמרת לי חמץ דאוריית' ואהדר ליה אידך שעות דרבנן לימא ליה אמינא לך אנא מנהג' ואמרת לי איסור' ותו לא הוה מצי למימר ליה שעות דרבנן. ובתוספות פירשו דאיסור' ממש קאמר ומדרבנן דהכי אי"ל לר' יהוד' בפ' מקום שנהגו דאמרי' מדקאמר ר' מאיר מנהגא אלמא ר' יהודא איסורא אית ליה:

ר' אלעזר בן יעקב אומר משעת האור קס"ד השת' דאור אורתא ואסיק דמעמוד השחר קאמר: ולמאי דאסיקנא ר' אליעזר דלא כב"ש ודלא כב"ה כדתנן בפ' מקום שנהגו הלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עד הנץ החמה ולמאי דקס"ד ר' אליעזר כב"ש ואמר לך לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

היה עומד ומקריב על גבי המזבח איברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום דהקרבה בתחלה ליכ' בלילה אם שוה לו לטומאה לא שוה לקרבן והתם אמרי' דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש משום דכתיב או לבת:

דף ג.

ת"ל ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. וא"ת מעתה למה לי קרא דעד יום דאינו נאכל בלילה תיפק לי' מדאצטריך קרא למעוטי שאינו נשרף בלילה דאי נאכל בלילה פשיט' דאינו נשרף דאין מביאין קדשים לבית הפסול. א"ל דאצטריך דהוה אמינא דביו' אתא לשאר לילות דלאחר שלישי ואיכא למידק דהכא אסיקנא דאין שורפין קדשים בלילה ובירושלמי נמי אית' הכי דגרסי' התם והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו אחר שני בקרי' בקרו של חמשה עשר ובקרו של ששה עשר וכיון שכן מאי האי דתנן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ואמרינן עלה בגמרא מאי שמן שריפ' שמן תרומה שנטמאת ומבעי לן מה"מ ותיפוק לי דאפי' בחול נמי אינה נשרפת בלילה דהא התם תרומ' חשבינן לה לענין זה י"ל דבירושלמי מקשי ומתרץ לה אמר ר' יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר מילה שעבר זמנה נימול בין ביום בין בלילה מאי אית לך למימר תרומה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בליל' א"ר יודא בן פזי מכיון שנטמאת כמי שעבר זמנה דמיא וכבר הארכתי בה שם בבמה מדליקין בס"ד

לישנא מעליא נקט ולאו למימרא דלילה לשון מגונ' דהא תנא דבי שמואל קתני ליה וטובא איכא בתורה אלא דתנא דידן דפתח ביה בריש עידניה נקט ליה לישנא מעלי' משום פתח דבריך יאיר מבין פתאים:

שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה והשתא קס"ד דשאר טמא דכתיבי באוריית' להלכותיו באו ולהמאיסו וכדכתיב שקץ תשקצנו

רב אחא בר יעקב אמר שש עשרה ה"ה דהוה מצי למימר שבע עשרה דבמקום טמא איכא מקרה אלא דמאידך דקאמר עשר שמעינן לה:

שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. י"מ באשה קראה למרכב מושב דרך כבוד משום פסוק הרגלים שכך כתוב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכל אשר יגע בכלי אשר היא יושבת עליו וכבס בגדיו ורחץ במי' וטמא עד הערב הרי שפיר' דין משכב ומושב כדינו לטמ' אדם לטמא בגדים. וכתיב בתריה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו יטמא עד הערב. ובמה הכתוב מדבר אם במשכב ומושב והלא כבר אמור ועוד דבמשכב ובמושב אדם לטמא בגדים הוא וכן כתיב טומאת אדם לבד שהוא דין המרכב שמטמ' אדם לבד במגע אלא שהנושאו טמא לטמא בגדים. אלא ש"מ שזה המושב המיותר היינו מרכב אלא דאפקי' בלשון נקיה. והקשו בתוספות דבסמוך אמרי' דמשום ביעתות' דגמלא דאורחיה הוא לא שני בלישניה וכ"ש הכא כיון דלא שנו בדינייהו לא הוה ליה לשנות ולמכתב מושב במקום מרכב ועוד דבזה ליכא קרא יתירא. ופירשו הם ז"ל דמיתורא דקרא דמושב נפקא ליה ולא ממושב ממש והכי איתא בת"כ ואם על המשכב הוא זה משכב אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב שנאמר בנוגע בו איזהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב:

דף ג:

אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד וכו' מעתה טמא דכתיב באוריית' משום לשון קצר' נקטינהו ובהני דעיקם הכתוב אשמועי' דכל היכא דמצי למימר לשון כבוד בכי הדדי טפי עדיף מלשון גנאי וכמו שפירש"י ז"ל:

והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו רכבת כתיב. וא"ת וא"ת ולכתוב ישבת א"ל דכל לשון ישיבה חסר לדרשא אתי והוא יושב פתח האוהל ישב כתיב שב ואת' סימן לבניך ולוט יושב בשער סדום אותו היו' מנוהו נשיא עליהם ואלו כתיב ישבת לית בה דרשא. ולדידי קשיא דהא איכא ותרכבנה דהוה מצי למכתב ותשכבנה דלשון קצרה נמי. אא"כ נאמר דמשום ביעתות' דגמל איכא ביעתותא אורחיה הוא מה שא"כ ברוכבת דודאי ליכא ביעתותא. וכן וירכיבם:

והשתא דאסיקנא דאור אורת' הוא כתב הראב"ד ז"ל דלאו משום לישנא מעליא בלחוד הוא דנקט אור פי' דלא משכחת לישנא מעליא לעולם להפך הלשון שלא יובן ממנו המכוון. אלא דהא דקיימ"ל דעם האור בעי למבדק כלומר דמדינא הוה ליה למימר משהחשיך ארבעה עשר דהיינו בתחילת חשיכה ומשום לישנא מעליא נקט אור דאית ביה לישנא דדינא וטעמא שאם יתחיל במלאכתו בכניסת הלילה שמא ישכח ויתעצל ולא יבדוק וכדאמרי' לא ליפתח בעידניה:

מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל לא לגנויי לאידך קא מייתי לה דלשון קצרה עדיף אלא לשבוחי להאי. אי נמי לגנויי לאידך משום דאמר ומוסקין בטומאה דמשמע דלא סגי דלאו הכין ולשון קצרה בטעות לאו יאות (ודבר אחר מתוקן היינו משום שהמשיל בדבר מגונה):

ומצאו בו שמן פסול י"מ ע"ז דכתיב לשמצה בקמיה' ופסול לעבודה כדתנן כהנים ששמשו בבית חניו לא ישמשו בירושלם במקדש ואין צריך לומר לדבר אחר כלומר דס"ל בית חניו לאו בית ע"ז היא. וכתבו בתוס' דכהן שנשתמד עולה לדוכן לאחר שעשה תשובה דמדתנן לא ישמשו בירושלים משמע הא בנוב וגבעון כשרין וכל שכן לדוכן וכן מאי דכתיב על כן כהני הבמות לא יעלו על מזבחי דוקא על מזבחי ואין ראייתם מכרעת וה"מ בבית חניו דלאו בית ע"ז היא אבל לדבר אחר מנא לן אלא דקרא דכהני הבמות ע"ז הוא. אבל רבינו האי גאון ז"ל השיב בתשוב' דכהן שנשתמד אינו נושא את כפיו דאע"ג דפסול לא הוי מזוהם מיהא הוי דומיא דכלי' של בהמ"ק ששמשו בהן ע"ז דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכינו והקדשנו והנם לפני מזבח ה' ופרישנא ליה במס' ע"ז הכינו והקדשנז אסרום תחתיהם מיהו לקרות בתורה ראשון אפשר דדינו קיים דלא חמיר. כנשיאת כפים.

שלחו ליה לר' יהודא בן בתירא שלם עלך ר' יהוד' ור' יהודא בן בתירה דלא סליק דלמא זקן הוה או שלא היה לו קרקע וכל שאין לו קרקע אינו חייב לעלות לרגל כדלקמן. אי נמי דנציבין בחוצה לארץ הוה ולא מחייב.

יוחנן חקוקה סופר מלשון מחוקק או שם מקום דכתי' בספר יהושע ויצא משם חוקקה.

איבו כך גרס' הספרי' א"ל איבו קיים א"ל אימא קיימ' ואיכ' מאן דלא גריס אימא קיימת בניחות' דא"כ רב שקרא קאמ' אלא בתמיה כלומ' עד שאתה שואלני על איבו שאלוני על אימא. ר"ח ז"ל גריס א"ל אבא קיים א"ל אבא קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת ופי' דר' חייא שאלו על אביו ורב השיבו שאביו שלו קיים וכן על אמו:

דף ד.

ההוא דקאמר דונו דינאי בדקוה. בשום מקום לא מצינו בדיק' אלא על חשש דבר שצריך לבדקו. והכי נמי חששו דלמ' לבו לע"ז דכתיב וישם את האחד בבית אל ואת הא' בדן ומשו"ה בדקוה. וכן באידך דאכיף ימא דכתיב לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים:

גרס' דוקא וכי תימא זריזין מקדימין למצות דתניא וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר נבדוק מצפרא. ואיכא מאן דגריס וכי תימא זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דתניא וביום השמיני וכו' ומשמע דמוישכם אברהם בבקר יליף דמקדימין מצפרא ולא בלילה וא"ת דלמא התם משום דתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה ואע"ג דשלוחי מצוה אין ניזקין הכא בהקדמת ראית סדום ליכא מצוה א"ל דמקרא דעקידה יליף דאיכא מצוה ואיכא נמי נעריו עמו דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו עמו. והרב אלפסי ז"ל שכתב וכי תימא הזריזים מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ואעפ"י שכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימין למצות נבדוק מצפרא אי אפשר להולמו בשום פנים דמשמע דמקרא דוישכם ילפינן הקדמת מילה ושמא כותבי ספרי' שבשו הגרסא והכין הוא ואע"פ שכל היום כשר למילה הזריזים מקדימין למצות ותרתי קאמר וגרס' קמא דוקא:

אמר רב נחמן בר רב יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. תרתי קאמר חדא דדוקא בלילה אבל לא ביום ארבעה עשר שאין בני אדם מצויין בבתיהם ושמא ישכח ועוד שאור הנר יפה לבדיקה ואי אפשר ביום ואפילו ליכא משום פשיעה כגון מקדי' לבדוק מי"ג שאין אור הנר מבהיק ביום כמו בליל' וכדתניא לקמן אין בודקין לאור החמה. וגרסינן עלה בירושלמי וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק כלומר כשלא בדק בלילה וצריך לבדוק למחר בי"ד וקמ"ל דדוקא לאור הנר ולכתחילה לא ואפי' בי"ג דגרסינן בירושלמי מבואות האפלין מהו לבודקן בתחלה ביום מליהון דרבנן אמרין לא כמה דמנהר בליליא מנהר ביממא דאמר רב הונא כד הוינן באילין בטיאת' בסידרא רבה היו מדליקין עלינו את הנרות בשעה שהיו כהין היינו יודעין שהוא יום וכשהיו מבהיקין היינו יודעים שהוא לילה ומסתבר' לי נמי דאפילו רוצה להקדים ולבדוק ליל י"ג לאור הנר לאו כל כמיניה דחיישינן דלמא מתחיל לבדוק וכיון דלאו זמן בדיקה הוא לכל מתעצל ומניחו באמצע בדיקה וישכח מלגמור קסבור שכבר גמר. ודכותה אמרינן לקמן כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה דילמא פשע ולא מבטליה:

אמר אביי הלכך האי צורבא מדרבנן לא נפתח בעדני' וא"ת מאי הלכך מתני' היא אור ארבעה עשר בודקין את החמץ וכפי' הראב"ד ז"ל. א"ל דאי ממתני' הוה אמינ' דזריזות' קמ"ל ומהא דרב נחמן דטעמא משום דלא מצי למבדק ביום לאור הנר:

המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר ה"ג ופירושה שהשכירה לו שיכנס בה בי"ד בכניסתו ואין צורך למחוק ולגרוס בי"ג. ומדקא מבעיא ליה הכא על מי לבדוק ולא מבעי ליה מאן מינייהו עבר עליה ש"מ דאפי' לא בדק לא עבר עליה כלל חד מינייהו מדאורייתא מיהא והכי איתא במכילתא דאתמר התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. וה"ה נמי לחמצו של ישראל ברשות ישראל אחר אלא דאורחא דמלתא נקט דלעולם ישראל מבער חמצו ולא משכחת לה אלא בהכי במשכיר בי"ד מיהו מדרבנן אסור ולקמן נאריך בה בע"ה:

התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. תרתי קאמר חובת הדר למעוטי משכי' אעפ"י שהוא דר בה אינה שלו דלא חייבה תורה אלא בביתו שלו ודר בה דביתך כתיב ודרשינן דרך ביאתך תדע לך דאמרינן במס' מנחות השוכר או השואל בית בחוצה לארץ פטור ממזוזה כל שלשים יום מכאן ואילך חייב ואי מדאוריית' מאי שנא קודם ל' מלאחר ל' וה"נ איתא במס' מזוזה דגרסי' התם הדר בפונדקי בארץ ישראל פטור כל שלשי' יום והשוכר חייב מיד ובחו"ל פטור והשוכר חייב לאחר ל' יום וטעמא דא"י משום ישוב א"י ודמיא הא לטלית שאולה דפטור מן הציצית כל שלשים יום ומכאן ואילך חייבת מדרבנן. ואי קשיא לך א"כ מאי קא מבעי לן בפ' שלוח הקן ביתך למה לי והא איצטריך ביתך ולא של חבירך א"ל דביתך יתירא קא מבעי ליה דתרי ביתך כתיבי. והכא ה"ק הא אמ' רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא ולא חובת המשכיר ולאו לאשמועינן חובת השוכר דמדאוריית' שניהם פטורין אלא מדרבנן חייב השוכר

אם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק פי' רש"י ז"ל דמסירת מפתח הוי קנין. ולית' דא"כ התם בפרק חזקת דקתני נעל וגדר ופרץ כל שהו' ושאר הקניות אמאי לא מייתי נמי מסירת מפתח. וכן במס' גיטין תיזל ותיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ולקני גיטא אגב ביתא ולמסר לה מפתח ותו לא צריכה מידי. וכי תימא לא אמרו מסירת מפתח אלא לקניית שכירות אבל לא לקניה גמורה הא ליתא דאמרי' בפ' מרובה כשם שקרקע נקני' בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה אלמא כי הדדי נינהו אלא ודאי מסירת מפתח לא מהני אלא למחזיק דכיון דמסר ליה מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי דאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנאו. ואקשינן מאי קאמר אי בכספא לקני בכספ' אי בחזקה לקני בחזקה ומפרקינן לעולם בחזקה ובעי למימר לך חזק וקני וכיון דמסר ליה מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי. והכא בשקנה באחד מן הקנינין היא ואפי"ה אם לא מסר לו המפתח על המשכי' לבדוק שהוא הנכנס והיוצא בבית והשוכר אינו יכול לכנס שם עדיין:

דף ד:

מאי טעמא לאו משום דחזקתו בדוק. וא"ת א"כ למה לי אמירה דהני א"ל כגון דקאי האיך דלשייליה דאע"ג דחזקתו בדוק כל דאיתיה קמן נשייליה כיון דאפשר למיקם עליה דמלתא דומיא דמצויין אצל שחיטה דאע"ג דחזקתן מומחין כל דאיתיה קמן נשייליה והכא כיון דאמרין הני מהניא אמירה דידהו דלא צריך לשיוליה אע"ג דאיתיה קמן.

האי כל הבתים בחזקת בדוקין מבע"ל דאע"ג דאשמועינן דלא צריך לשיוליה טפי עדיפא ליה לאשמועינן בהדיא כל הבתים בחזקת בדוקים כיון דלא שמעינן הכי בכל דוכתא:

כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמ' סגי המנינהו רבנן בדרבנן איכא למידק דהכא משמע דטעמא דמדרבנן הא אי הוי מדאורייתא לא מהימני ואפילו נשים. וה"נ משמע בעירובין בפרק כיצד מערבין דתנן ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמן לומר עד כאן תחום שבת ומשמע התם משום דתחומין דרבנן וקשיא דהא משמע דאשה נאמנת בשחיטה דאמרינן שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאי' קתני נשים דומיא דזרים מה זרי' אע"ג דאין אחר עומד ע"ג אף אשה נמי ובמתני' דהכל שוחטין נמי תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחטיתן כשרה מדתנן חרש שוטה וקטן ולא קתני נשים ש"מ דנשים נאמנות בפני עצמן וכן גבי ספירת שבעה וספרה לה לעצמה ועוד תנן במס' כתובות פרק המדיר ואלו יוצאות בלא כתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזהו היא העוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה, ופריך בגמר' היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע כלומ' לסמוך עילויה אלמא אפילו בדאוריית' נאמנות א"ל דאין ה"נ דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו אשה ואפילו בדאורייתא מיהו דוקא בדליכא טירחא אבל במידין דאיכא טרחא לא מהימני בדאורייתא והלכך חמץ ותחומין דאיכ' טרחא לבדוק בחורין ובסדקין ולמדוד אלפים אמה ולקדר בהרים אי לאו דרבנן היא לא הוו מהימני והכי משמע בירושלמי דגרסינן עלה דהא דהכא לית כאן נשים מפני שהנשים עצלניות הן והן בודקות כל שהן. אלא דאכתי קשיא לי דמעשי' בכל יום דמהמנינן להו אניקור חלב ודם ואע"ג דאיכא חוטין דבעי לחטוט בתרייהו ואיכא טירחא. ואפשר דלא חיישינן לעצלות אלא במידי שצריך לחזור אחריו ממקום למקום אבל במה שבידה אם אתה מאמינה שמתחלת במלאכה האמינה על סיומה דלאו ברשעת עסקינן שתראה האסור ותעלי' עינה ותניחנו (ח"י):

ולענין פסק הלכה הרמבמז"ל פסק דחזקתו בדוק ובעיין אפשיטא וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא הביאה לבעי' זו בהלכותיו מפני שסמך על האחר' דהמשכיר בית לחברו בחזקת בדוק ומפרש הוא ז"ל המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא בחזקת בדוק ובמשכיר סתם הוא והרב ר' יצחק בן גאית ז"ל כתב אי אית' קמן שיילינן ליה ואי ליתיה קמן ולא ידעינן אי בדוק אי לא חזקתו בדוק ואי מוחזק לן דלא בדיק ואמרי הני בדקיניה המניהו רבנן בדרבנן. וזה תימה דהא משמע דמאי דאמרינן לא לעולם חזקתו בדוק מקשה גופיה הו' דקאמר הכי ובדרך דחיה דמעיקרא איתי לי' ראיה תניתוה ודחי ליה דא"כ לימא כל הבתים בחזקת בדוקין כלומר אלא לעולם אין חזקתו בדוק ואהדר ליה אידך מ"מ בעייך אפשטיה דנפשוט מינה דאין חזקתו בדוק ודחי ליה דהא נמי ליתא דאפש' למימר דחזקתו בדוק ובדמוחזק לן האי דלא בדוק וכיון שכן לא איפשט דמהא דהכל נאמנים ליכא למשמע מידי ותדע לך עוד דלקמן גבי אין חוששין שמא גררא חולדה דמייתי טובא למפשט דאתי ספק ומוציא מידי ודאי לא מייתי הא דחזקת בדוק אלמ' ש"מ דהא לא קיימא. ומ"מ אע"ג דלא אפשיטה איכ' מאן דאמר דהוי תיקו דרבנן ולקולא וכן בכל תיקו דבדיקת חמץ וכבר כתבתי דלא מסתבר הכי אלא כשבטל אבל כל שלא בטל דאורייתא הוא. ועוד מסתבר דאפילו בטל דהוי דרבנן כיון דאפשר למבדקיה בדקי' ליה והכין מכרעא לי הא בעיא דודאי ליכא מאן דאמר דבית בי"ד להוי בחזקת שאינו בדוק אלא דמבעי ליה אי חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק והיינו דקאמר נפשוט מינה דאין חזקתו בדוק ואהדר ליה דלא אלא הכא במוחזק לן ודאי דלא בדיק ואם איתא מאי קא מבעי"ל דבין חזקתו לאין חזקתו וליכא מידי כיון דספיקא דרבנן לקולא אלא ש"מ דכיון דאפשר למיקם עליה דמלתא כל בספיקא צריכה בדיקה וכן בכל ספק דרבנן או ספק ספיקא דאורייתא כל שאיפשר לעמוד על בירורו של דבר אין מתירין עד שיעמדו עליו (ח"י):

אבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו. לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל דס"ל בית בי"ד חזקתו בדוק הכא ה"פ שמשכיר לו בית בי"ד סתם שהוא בחזקת בדוק דאי בשאמר לו בפי' שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק פשיטא דמקח טעות הוא. ולאידך פירושא שהוא העיקר ה"פ שאמר לו המשכיר בפירוש שהוא בדוק אבל השוכר לא התנו עמו על מנת שהוא בדוק דא"כ הא לא נתקיים תנאו ומקח טעות הוי בודאי ומשו"ה אסיקנ' דכל שהמשכי' אמ' מעצמו לא הוי מקח טעות במידי דמצוה דמסתמא אפילו לא הוי הכי לא קפיד אידך דניחא ליה למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה ואעפ"י שאינה משתלם ממנו והיינו דקאמר בממוני' ואע"ג דחזינן ליהלהאי דלא ניחא ליה אנן סהדי דלאו מהא טעמא הדר ביה אלא דבעי לבטולי שכירותיה מטעם אחר ותלי טענתו בשאינו בדוק מיהו מסתבר' דדוקא בכי האי גוונא שהיא מצוה המחוייב' על כל אחד ואין בה הוצאה מרובה אבל אין למדין ממנה למקום אחר:

מנא לן פירש"י ז"ל לר' מאיר דאלו לר' יהודא הא נפקא ליה לקמן מלא תאכל עליו חמץ ומסתבר' דלכולי עלמא קמבעיא ליה ולאסור השבתה דאלו מדר' יהודא הוה אמינא דדוקא באכילה אסור וכדכתיב לא תאכל עליו חמץ אבל בהשבתה לא מחייב אלא חמץ ומצה עמו בבית ומשו"ה מייתי מהני קראי ותדע לך דלא אפשר למימר דאליבא דר' מאיר ולעבור עליו קא מבעיא ליה דגרסי בירושלמי ר"מ אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם ר' יהודא אומר משש שעות ולמעלה מד"ת מאי טעמיה דר"מ דכתיב לא תאכל עליו חמץ על אכילתו ור' יהודא דריש לא תאכל על שחיטתו אלא ודאי להשבתה קא מבעיא ליה ולכולי עלמא נמי ואפילו לר"ש חיוב עשה דהשבתה מיהא איכא ואפילו בלפני זמנו אלא דאינו עובר בלאו תדע דאי לא כי היכי דאשכחן כמה סתמיה אליבא דר"ש דהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה אינו עובר עליו מי לא משתמיט תנא למימר דחמץ משש שעות ולמעלה מותר ועוד דאם איתא אנן דקיימא לן כר"ש דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה קדושיו קדושין דאפי' תימא דמדרבנן אסור לא אתי דרבנן למפקע קדושין דאורייתא וליתא דלרב גידל דאמר לקמן המקדש בחמץ משש ולמעלה אפי' בחיטי קרדנייתי אין חוששין לקדושיו וזהו דעת הרב בעל המאור ז"ל וליתא דלכאורה משמע לקמן דהא רב גידל הלכה היא כדבעינן למכתב ואע"ג דקא פסיק רבא לקמן בפרק כל שעה הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסו' במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שאינו מינו מותר כר"ש אין בכלל שלא בזמנו אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו זמנו מקרי דתנן עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עלה בגמרא לא נצרכה לשעות דרבנן ולא ממעט לפני זמנו אלא כי קתני תוך זמנו כדאמרינן לר' יהודא תלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו אבל בסתם זמנו משש שעות ולמעלה משמע מיהו בעשה דאך ביום הראשון תשביתו ליכא מאן דפליג דעל כרחין בי"ד הוא ואך חלק והלכך לר"ש נמי כיון שחייב להשביתו אסור הוא בהנאתו ומדאוריית' אלא דלא עבר עליה בלאו ולר' יהודא עבר עליה בין באכילה בין בהנאה ובהא פליגי דר' יהודה אית ליה תלתא קראי ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ור"ש לית ליה אלא חד קרא לתוך זמנו וקם ליה לפני זמנו במאי דכתיב ביה בהדיא עשה דתשביתו ופש ליה לאחר זמנו בהיתר גמור דהא לא כתיב ביה מידי דאורייתא אלא דמדרבנן קנסיה בחמץ של ישראל ובעיני' כדלקמן (ח"י):

וכתיב אך ביום הראשון הא כיצד כלומר דקשו קראי אהדדי וכמו שפירש"י ז"ל ואע"ג. דמשמע בסמוך דרב נחמן בר יצחק הוא דחדיש לן דראשון מעיקרא משמע היינו למימר דלא אצטריכינן למירמי קראי אהדדי:

דף ה.

לא תשחט את הפסח ועד אין חמץ קיים. וא"ת והא תמיד נשחט בשש ומחצה והפסח אינו נשחט עד לאחר התמיד ולפחות צריך בתמיד לתשלום השעה, א"ל דזמן שחיטת הפסח מיהא מתחילת שבע הוא אלא דתמיד מעכבו אי דאם הקדים פסח לתמיד כשר כדלקמן בתמיד נשחט:

לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר' נמי שלא לצורך. ואע"ג דאמרינן בשלה ע"ג גחלים מותרת מ"מ כיון דבתחילת הביעור אסור ליהנות ממנו שלא לצורך קרי' ליה. ולקמן נאריך בה בע"ה:

דף ה:

האי תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסור' אין משום לך לך תרי זמני כך גרסת הספרים, ופירש"י ז"ל משום לך לך האמורים בשאור בגבולין ואם אינו ענין לשאור בגבולין תנהו ענין לבתים וקרי ביה הכי לא ימצא לך כלומר אף במצוי דהיינו כשבתו ושרוי עמך בחצר דוקא לך אסור. וקשיא דא"כ אמאי נסיב לא ימצא תיפק ליה משום לך דמיותר ועוד דלא ימצא באחריות מוקמינן ליה בסמוך והשתא דאתיא להכי נימא דאפילו באחריות מותר דלא אסור אלא לך וכי תימא א"כ למה לי תרי לך לכתוב לא ימצא וחד לך הא ליתא דהוה מוקמי ליה לההוא לך לגוי שלא כבשתו אבל השתא דכתיב תרי לימא הכי. ועוד דלישנא דגמ' לא אתי שפיר דמלישנא משמע דמדנסיב אסורה שמעי' התירה וקרא לאסורא אצטריך מדקא משני אין ולדבריו האי קרא דלא ימצא משום התירה נקט ליה והרב בעל העיטור ז"ל פי' משום לך לך דאי לאו לא ימצא הוה מוקמינן האי לך יתירא לכדר' יוסי הגלילי דאמר לקמן חמץ בפסח מותר בהנאה משום דכתיב לך שלך יהא אבל השתא דכתיב לא ימצא לאיסורא ליכא למימר הכי ואייתר ליה לך לגוי שכבשתו. וקשיא לי דאי טעמא תריצ' הוא ר' יוסי הגלילי גופיה אמאי לא הדר ביה מהאי קרא ורבנן אמאי לא מותבי ליה מניה לקמן. וכי מעינ' להת' מפרישנא לה בעזה"י. עוד פירשו בשם הרב ר' יונה ז"ל משום לך לך תרי זימני דאי לאו לא ימצא בחד לך הוה דרשינן לך ולא של אחרים בין כבשתו בין שלא כבשתו. ואידך לך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ולאסור בגוי שכבשתו והשתא דאתא לא ימצא לאיסורא על כרחין לך לך להתיר' אתא ולגוי שכבש וגם זה קשה דאי לך סתם ממעט אפילו גוי שכבשתו בחד לך סגי ואי משום לא ימצא מוקמי' לה באחריות ונראה דה"ק משום לך לך דאי לאו לא ימצא הוה מוקמינן לך לך חד לאחרים וחד לגבוה או לדרשא אחרינא. אבל השתא דכתיב לא ימצא למיסר באחריות ש"מ דכל שלא באחריות שרי מדאיצטריך קרא לאשמועי' איסורא דאחריות והלכך דרשי' לך לך לכבשתו ולא כבשתו. ואי כתיב לא ימצא לחוד הוה אמינא לא ימצא כלל ומשו"ה צריכי תרוייהו והשתא איצטריך ליה למנקט עיקר קרא לאיסורא דאי לא איסורא לא הוה שמעינן התירא (ח"י). והקשו בתוספות דהכא נפקא ליה אחרים וגבוה מחד קרא ואלו התם במס' מנחות אמרי' תרי עריסותיכם כתיבי חד לשל אחרים וחד לשל הקדש. לפי' כתבו הם דעיקר הגרסא שם תרי עריסותיכם חד כדי עיסתכם וחד לשל הקדש וה"ה נמי לשל אחרים ועוד הקשו מאי שנא הכא דצריכי ליה תרי קראי לכבשתו ולא כבשתו ובעלמא גבי חלה ובכור ומעשר וכל הני דפ' שלוח הקן לא מייתי תרי קראי. ותירצו דכיון דגלי לן קרא הכא דכבשתו כלא כבשתו תו לא איצטרך ליה בעלמא ואין כאן קושיא דשאני הכא דכתיב לא ימצא והוה אמינא דלא יהיה מצוי ואפילו שלא באחריות משום הכי צריכי תרי קראי (ח"י):

בעירו חמירא דבני חילא דכיון דאלו מגניב ואלו מתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי פי' הרמבמז"ל שהיו מפקידים חמצם אצלם ואם נגנב או שנאבד היו אונסין אותו לשלם. והשיב עליו הראב"ד ז"ל דתשלומין מן האונסין אינן תשלומין. אלא ה"פ שהם מפקידין חמצם אצלם בסתם ודין המלך שאם נגנב או אבד ברשותם שישלמו וקאמר רבא דאע"ג דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה כיון דאיכא חדא שעתא דקאי ברשותיה דהיינו אי מגנב דמחייב לשלומי כדידיה דמי והני מילי כשקבל עליו אחריות מפור' והלכך עבדי המלך ומתאכסנים בבית ישראל אם מחוקי המלך הוא לשלם הנאבד בביתם אסור ליתן להם חניה וכיצד יעשו ישכרו להם בית ואפי' בפרוטה וכדבעינן למכתב:

דף ו.

בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת. י"מ ארנונא שותפות דגוי מלשון כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

וכן בעיסה וקשיא דא"כ היכי סלקא דעתין מעיקרא למימר דכל דמצי מסלק ביה בזוזי חייבת בבכורה והא אמרינן התם בפרק איזהו נשך המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדות פטורין מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי מאי טעמא דכיון דאי אתי גוי ולא משכח ולדות שקיל לה לבהמה הו"ל יד גוי באמצע וכל יד גוי באמצע פטורה. אלא שבזו י"ל דהתם שאני שהבהמה כולה החלפה של גוי וכדקא יהיב טעמא. אלא דאכתי קשיא למאי דאסיקנ' דחלה חייבת משום דלית ליה קלא ומשמ' בין יש בשל ישראל כשיעור חיוב חלה בין אין בו ואלו בשותפות אין הדין כן דתנן במס' חלה נכרי שנתן לו ישראל לעשות עיסה פטורה מן החלה נתנה לו במתנה עד שלא גלגל חייב משגלגל פטור העושה עיסה עם הנכרי אם אין בחלקו של ישראל כשיעור פטורה מן החלה אלמא לאו בקלא ולאו קלא תליא מילתא ועוד דגרסי' עלה דההיא בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שהיא חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ברם הכא בדעתו תלויה אלמא ארנונא לאו שתוף הוא. ועוד דמאי שיטה הכא שיתוף הגוי. אלא ארנונא מלשון והלך זה ארנונא כלומר שנותנים עישור הבהמות או חלק המלך וכן מן העיסה ומכל מאכל ולשון ארנונא בלשון פרס מאכל וכן נונא היום בלשונינו וכן נראה לי שכשהולך המלך ממקום למקום נוטל זה לסעודתו ועל כן נקרא והלך והוא דבר הלמד מענינו להא דרבא דבעירו חמירא דבני חילא, ומשו"ה אמרי' בירושלמי דלא דמי דהתם בשותפות עד שיגלה הגוי דעתו שאינו רוצה בה מסתמא שלו הוא אבל הכא מסתמא של ישראל אלא שאם בא הגובה לגבות הרשות בידו. וכן כתבתיה בפ' קמא דמס' בתרא:

הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער פירש"י ז"ל יחד לו בית דא"ל הא ביתא קמך. נראה דאיהו מפרשה הכי דדינא קתני הפקידו אצלו שלא קבל עליו אחריות אלא שקבלו סתם בתורת פקדון וכיון שהוא חייב בפשיעה כדין שומ' חנם זקוק לבער ואם יחד לו בית דא"ל הא ביתא קמך אין זקוק לבער דכל הא ביתא קמך לא שומר חנם הוי ולא שומר שכר הוי. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל ואי נטירותא ברשותיה דגוי היא דאמר הא ביתא קמן לא מחייב לבעורי וכן כ' הרב בעל הלכות ז"ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיטה להא ברייתא מהלכותיו משום דדין שומרים היא שמעינן להו בעלמ' והכא הא אשמעי' רבא דכל שחייב באחריות ואפילו בפקדון כעין ההיא דבני חילא מחייב לבעורי. ואע"ג דאפשר דגוי אינו בדין שומרים דרעהו כתיב כי היכי דממעטינן מינה הקדש אפי"ה דילמא בדיניהם חייב והו"ל כעין בני חיל' ולפי"ז הכי מפרשא ברייתא הפקידו אצלו בתורת פקדון אם בשומר חנם או בשומר שכר זקוק לבאר שנאמר לאי ימצא ייחד לו בית שלא קבלו בפקדון אלא דאמר לי' הא ביתא קמך אין זקוק לבער:

ורב אשי אמר ייחד לו בית לאותו פקדון יחוד גמור דהיינו בשכירות אין זקוק לבער וחדא קתני והלכך לא שמעינן מינה שיהא מותר בשכירות באחריות גמורה אלא בתורת פקדון ומ"מ דינא הכין הוא דה"ה דאפילו באחריות דמי לא אמרי' דפקדון אסור ואפילו הכי בשכירות בית מותר הכי נמי באחריות דמאי שנא. ור"ת ז"ל פי' דבפקדון דשומר חנם לא מחייב דאין זה אחריות דפושע מזיק הוא אלא הכא בשהפקידו אצלו באחריות אונסי' ואפי"ה ייחד לו בית דהיינו בשכירות אין זקוק לבער דאחריות של ישראל בחמץ של גוי ברשו' הגוי אינו עובר עליו מה"ת. וכדתניא במכילתא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אעפ"י שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו ויצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו אלמא חמצו של ישראל ברשו' נכרי אין ישראל עובר עליו וכל שכן חמצו של גוי ברשותו אלא שהישראל קבל עליו אחריות מיהו הא דקאמ' דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר אבל מדרבנן מיהא אסור דתניא לקמן בפרק כל שעה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ואוקי' בשהרהינו אצלו וברשותו דגוי משמע ומאי עובר אסור לאחר הפסח הואיל ועבר עליה מיהא מדבריהם וה"ה נמי לחמצו של ישראל ברשות ישראל אחר שלא באחריות דמדאורייתא לא קא עברי אבל מדרבנן מחייב בעל החמץ לבעורי וכדכתי' לעיל:

אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז התם במס' ע"ז דייקינן עלה בגמר' דמדקאמר במקום שאמרו להשכיר אלמא יש מקו' שאין משכירין דהיינו בארץ ישראל וסתמא כר' מאיר וטעמא משום לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע וכיון שכן תו לא דייקינן מינה מידי אלא דכ"מ שאמרו להשכי' דהיינו בסוריא ובחו"ל לבית דירה אסור. ואע"ג דבחו"ל מותר למכור בתים טפי עדיף למכור מלהשכיר דלהשכי' לא תביא תועבה אל ביתך קרי ביה. אבל בירושלמי דייקי מקום שאמרו להשכיר דוקא הוא שאסור לבית דירה דהיינו בסוריא אבל מקום שמותר אפי' למכור דהיינו בחו"ל מותר אפילו להשכיר לבית דירה ואפשר נמי דגמרין לא פליגי עלה דתרתי נמי איכא למידק מינה ואע"ג דכתיב ביתך והאי ביתך קרי' ליה דשכירות לא קניא אפי"ה מותר בחו"ל דעיקר פשטיה דקרא במביא תועבה אל ביתו ממש היא וכן נהגנו אנו להשכיר בית לגוי אפי' לבית דירה ובכל כי הא פוק חזי מה עמא דבר

כללא דשמעתין אור לארבעה עשר מיד בכניסת הלילה בודקין את החמץ לאור הנר ולכתחלה אינו יכול לבדוק להקדים ולאחר לו לא ביום ולא בלילה אלא שאם הקדים או איחר ליום צריך לבדוק ג"כ לאור הנר. וכן אפילו מבואות האפילים אינו יכול לבדקן בתחלה ביום. הלכך צורבא מרבנן לא נפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא ממשכא ליה שמעתתא ואתי לאמנועי ממצוה וחמץ של ישראל כל שאינו ברשותו בפסח אינו עובר עליו אלא דמדרבנן צריך לבערו אבל מי שהוא ברשותו אם הוא של ישראל צריך לבערו וכן אמרו המשכיר בית לחבירו לי"ד אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. והמשכיר בית לחבירו בי"ד ואין המשכיר לפנינו שנשאל אותו אם הוא בדוק אין חזקתו בדוק וצריך לבודקו שנית אבל אם יש שם אפילו אשה וקטן ועבד שמעיד שהוא בדוק אפי' תחלה היה ודאי שאינו בדוק הרי אלו נאמנין:

והמשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק אין כאן מקח טעות. בד"א בשלא התנה השוכר לומר על מנת שהוא בדוק אלא שהמשכיר אמר לו כן אבל אם התנה השוכר הרי זה מקח טעות. חמץ של הקדש ברשות ישראל או של נכרי בין כבשתו בין לא כבשתו כל שלא קבל עליו אחריות אין זקוק לבער הפקידו אצלו באחריות זקוק לבער. ואם השכיר לגוי הבית אפי' באחריות אין זקוק לבער ואפי' מדרבנן:

וחמירא דבני חילא אם חק המלך לשלם אם נגנב או נאבד חייב לבערו אבל תשלומין באונס אין להם דין תשלומין ואחריות. ומבעי ליה לאינש לאשתעוייה בלשון כבוד לעולם ואפי' נפישן מיליה אלא דבדבר הלכה אי נפישין משתעי בלשון קצרה ואי כהדדי נינהו משתעי בלשון כבוד. אלא דאפילו בכי הדדי היכא דאיכא בההוא לישנא חידושה כלל משתעי בלישנ' דאורחי' וה"נ מבעי ליה דלא ליבשר מדעם ביש בהדיא אלא מכלל מידי אחרינא כעין עדשים נעשו יפות דמשמע אבל לא חטים. ואבל אסור בנעילת הסנדל ושמועה רחוק' אינה נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו

ולענין מזוזה דבר תורה אינו חייב אלא הדר בבית שלו אבל שוכר ובעל הבית כל שאינו דר בה פטו' אלא דמדרבנן אמרו הדר בפונדקי בארץ ישראל פטור עד ל' יום והשוכר חייב מיד ובחו"ל בפונדקי פטור לעול' ושוכר או שואל פטור עד שלשים יום:

ולענין להשכיר בית לגוי בחו"ל מותר בין למכור בין להשכיר בין לדירה ותו לא מידי

אמר רב יהודא אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי י"מ דהכ' בשבטלו דתו לא עבר בב"י ובבל ימצא וליכא אלא משום דלמא אתו למיכל מניה ובכפיית כלי סגי. אבל כשלא בטלו כיון דאיכא משום בל יראה ובל ימצא שריף ליה. ולא מחוור לי כלל דאפי' לא בטלו נמי דמצוה לשורפו אין שורפין אותו ביו"ט וקדשי' יוכיחו דכתיב ושרפת את הנותר באש ואפי"ה קיימ"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט. ור' עקיבא נמי דאית לי' דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומצוה לשרפו אמר לעיל דאין שורפין ביו"ט. ואע"ג דמפרש לעיל טעמיה דר' משום דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואלו אנן קיימ"ל כב"ה דאית להו מתוך בפ"ק דביצה מסתברא לי דההיא דר' עקיבא ל"פ אדידן דהיאך אפשר דשביק ב"ה ועביד כב"ש אלא ה"ק רבא וש"מ דב"ה לא אמרי מתוך אלא בדבר שיש בו צורך היום. וכדתנן התם ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לר"ה וב"ה מתירין. ואמרינן בגמר' דהוצאת אבנים כולי עלמא לא פליגי דאסור משום דלית בהו צורך היום ואע"ג דאמרי' התם תני תנא קמיה דר' יוחנן המבשל גיד הנשה ביו"ט ואכלו לוקה חמש ומפרש ואזיל אמאי לוקה ומפרש חדא משום הבערה וא"ל ר' יוחנן לתנא פוק תני לברא הבער' אינה משנה ואם תמצא לומר משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך דאלמא אפילו הבערה לצורך הגיד חשיב הבערה לצורך ואע"ג דאסור באכילה ובהנאה שאני התם דההבערה מיהא שריא ולצורך עביד לה אלא דבתר הכי איגלי ליה איסורא מה שאין כן הכא דההבער' גופ' אסורה בהנאה דאי לא תימא הכי תקשי ליה לר' יוחנן דשלא לצורך כלל לא שרו ב"ה אלא ודאי כדאמרן וכי תימא א"כ מאי קא מבע"ל בפ' במה מדליקין גבי אין שורפין קדשים ביו"ט מה"מ ולמה לי קרא תיפוק לי דליכא למימר ביה מתוך הא כתיבנא ליה התם דהוה ס"ד דמאן דבעי לה דיו"ט לא תעשה גרידא וליתי עשה דשריפה ולדחי לא תעשה דיו"ט עד דפריש ליה דיו"ט עשה ולא תעשה הוא:

הלכך לא שרפינן ליה אפילו למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכ"ש לדידן דקיימ"ל כרבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אבל כל שלא בטל אפשר ליטלו ולזורקו לחוץ ואע"ג דאיכא טלטול מוקצה דרבנן אתי דאוריית' ומבטל דרבנן וכן כתבו רוב המפרשי' ז"ל ומ"מ מוקצה ודאי איכא דקרא דתשביתו ביום הראשון הו' אלא שגם בזה אני חוכך להחמיר דהא אשכחן בדוכתי טובא דהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה. ואמל ערל והזאה יוכיחו וגבי שופר של ר"ה אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה ואין מפקחין עליו את הגל ואע"ג דמבטל מצוה ובפ"ק דשבת אמרינן הדביק פת בתנור לא התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור שבת ואע"ג דרדיה דרבנן וטובא דכותיהו בכל שב ואל תעשה ואע"ג דאמרי' בפ' לולב וערבה ואמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת לאו טלטולי דמוקצה קאמר דנשמע מינה דאתי דאוריית' ומבטל דרבנן דהתם לאו מוקצה הוא אלא ה"ק והרי אין כאן מלאכה אלא טלטול בעלמא וכדכתיבנ' התם. ומ"מ אשכחן נמי בדוכתי טובא דאתי דאוריית' ומבטל דרבנן הילכך אין דנין מזה לא להקל ולא להחמיר אלא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. אלא דמכיון דאמרינן לקמן היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו דקדים ומבטיל ליה מקמי דתחמיץ ודיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש כלו' דאי בחמץ גמור אפי' יושב בביתו נמי לית ליה תקנתא דלא מצי שריף ליה ביו"ט אבל בעיסה מגולגלת אי לאו דיושב לפני רבו הוה שריף ליה מקמי דתחמיץ. ואם איתא אפילו תימא בחמץ גמור ויושב לפני רבו אצטריך דאי הוה בביתיה אע"ג דלא מצי למשרפה מטלטל ליה וזריק ליה דהא ההיא בשלא ביטל היא. ועוד דאמרינן נמי לקמן גבי שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ונבטלה כי משכח לה, ופריק דילמא משכחת לה בתר איסור' ולא מצי מבטל לה. ואם איתא לימא ליה אכתי ולשקלי' לה כי משכח לה. וכי תימא ביטול עדיף ליה דלית ביה שהוי מה שאין כן בזריקה דכמה דשהה לאפוקה עבר עלה הא ליתא דהא לא חאיש להכי דלא מבטל לה אלא לבתר דאשכחא וכדבעינן למכת' עלה. ותו דכמה דעסיק בביעורא ליכא למימר דעבר עלה דלא נתנה תורת למלאכי השרת אלא ש"מ דאכתי איכא למיחש דלמא משכח לה ביו"ט ולא מצי לטלטולה ותו דגרס בירושלמי גגו של ישראל שהיה סמוך לגגו של גוי ונתגלגל חמץ מגגו של גוי לגגו של ישראל ה"ז דוחפו בקנה ואם היה שבת או יו"ט כופה עליו את הכלי. דלכאור' משמע דהאי חמץ הוא במקום שאין היד שולטת בו ולפיכך דוחפו בקנה משום בל יראה ובל ימצא דאע"ג דאיסורי הנאה הוא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כל שלא גלה שאינו רוצה בזכיה זו דאשכחן זכיה באיסורי הנאה דאמרי' במס' ע"ז גבי אבני מרקוליס גזירה דלמא מגבה לה ישראל והוי לה ע"ז ביד ישראל ואין לה בטיל' עולמית והיינו נמי דוחפו בקנה דאי לא כיון שאין היד שולטת שם ואינו זוכה בו נמי למה לי דחיפה ואפי' הכי קאמר דאם היה שבת או יו"ט אינו דוחפו אלא כופ' עליו את הכלי כלומר כלי ארוך המגיע ראשו לשם אלמא דבשבת ויו"ט לא מצי לטלטוליה ואע"ג דלא בטליה הילכך הא דרב יהודא כללא כייל בין בטלו בין לא בטלו ביו"ט כופה עליו את הכלי (ח"י). והא דקאמר כופה עליו את הכלי למאן דאמר התם בפרק כירה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל הכא בשצריך לגופו או למקומו:

ירושלמי כפה עליו את הכלי ולא מצאו יד נטלתו לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק עליו כל הבית. ומסתברא לי בשמצא הכלי כפוי או שלא מצאו כלל אבל אם מצא הכלי בלתי כפוי ולא מצא החמץ חיישינן לחולדה ועכבר. דתנן צלוחית שהניח' מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה שדרכן של שרצים לגלות. אי נמי מילתא פסיקתא קתני דהתם בצלוחית שהכסוי תלוי ועומד מכניס ראשו תחתיו ומגלהו אבל כאן בכפוי על גבי קרקע אין דרך שרצים לגלות (ח"י):

חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ולא סגי בכפית כלי דהתם ליום אחד לחולו של מועד אבל כאן לכל שבעה צריך מחיצה ובדלא קביל עליה אחריות היא.

אלא א אמר רבא לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפילו קודם ל' יום זקוק לבער י"מ יש בדעתו ואין בדעתו קודם הפסח. וזה תימא דא"כ כל מי שיוצא אפילו מר"ה ודעתו לחזור לאחר שלשים יום חייב לבער שמא ימלך ולא יחזור עד תוך הפסח ומשכח חמץ בתוך ביתו ואתי ביה לידי תקל' ולא מסתברא הכי. ועוד דאם דעתו לפנות האוצר קודם הפסח אמאי חייב לבער מהשתא דהא דעתו לבדוק קודם הפסח אלא העיקר כמו שפירש"י ז"ל דעתו לחזור תוך הפסח וטעמא משום דמשכח ליה לחמץ ואתי ביה לידי תקלה. ובירושלמי מוחלפת הסוגיא דגרסי' התם הדא דתימא בשיש בדעתו אבל אם אין בדעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום נמי צריך לבדוק ובספק אבל בודאי אפילו מר"ה אמר ר' אבא אפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור. ויש לפרש בדעתו ואין בדעתו הנאמר שם קודם הפסח אלא בתוך הפסח ור' אבא אמר אפי' יש בדעתו לחזור כל שהוא בספק צריך לבדוק שמא ימלך ולא יחזור אלא תוך הפסח

ונמצא עכשיו להלכה תוך שלשים יום בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור צריך לבדוק קודם שלשים יום אם דעתו לחזור ודאי קודם הפסח אין זקוק לבער אבל בספק שמא יבא תוך הפסח וכ"ש בודאי אפי' מר"ה צריך לבדוק וכן אם נעתק מן המקום לגמרי ואין דעתו לחזור כלל אין זקוק לבער ומ"מ בכל שאין זקוק לבער מבטלו שם במקומו כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא. וכן בעשה את ביתו אוצר. והרא"ה ז"ל יש לו דרך אחרת בזה ואינה מחוורת:

שואלים בהלכות הפסח קודם הפסח שלשי' יום כבר כתבתיה בפ"ק דמגילה דלשאלת בית הוועד הוא שנקר' שואל כענין. שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. מכאן קשיא לרש"י ז"ל שפירש בפרק הנזקין גבי שמנה פרשיות נאמרו בו ביום וקא חשיב פרשת טמאים ופי' הוא ז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים והכא משמע דהאי פרשה בערב הפסח נאמרה ולא בראש חדש. אלא פרשת טמאים היינו טומאת מקדש וקדשיו דכתיב וטומאתו עליו:

דף ו:

אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר וא"ת ומאי איצטריך ליה מדבר מדבר והא התם במסכת שבת פרק ר' עקיבא אמרינן דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשי' מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח. כלומר ולהלן בר"ח נפקא לן במס' מנחות מדכתיב הזה מלמד שנתקשה משה על מולד הלבנה עד שהראה לו הקב"ה לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. א"ל דאכתי הוה אמינא דשתי דברו' היו החדש הזה היה בר"ח ודברו אל כל עדת בני ישראל נאמר בארבעה או בחמשה בירחא משום הכי איצטריך מדבר מדבר. וא"ת התם נמי בפרק ר' עקיבא לילף מדבר מדבר א"ל מדבר ממדבר לא יליף. ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד עניני מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וה"מ היכא דליכא קרא וסברא אבל היכא דאיכא קרא אפילו בחד ענינא נמי דאמרינן במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין דחייה קודמת לסקילה ואע"ג דכתיב כי סקל יסקל או ירה יירה וטעמא משום דקרא אחרינא כתיב וסקלתם באבנים ומתו סקיל' סמוך למיתה:

אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב תשביתו ומתרגמינן תבטלון והקשה ר"ת ז"ל עליו דמי קאמר רחמנא שיבטל בשעה שביעית שהיא שעת איסורו והא אמרי' הכא דלבתר איסוריה לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל ליה. ועוד דהא ר' עקיבא דריש מניה לעיל הבערה ומוכח מיניה דאין השבתה ביו"ט משום דמצינו הבערה שהוא אב מלאכה אלמא תשביתו הבערה היא ולא ביטול. ופי' הוא ז"ל דבטול היינו הפקר ונפקא לן מדכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והאי נמי כיון דאפקריה לאו דידיה הוא ולא עבר עלי' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דא"כ אמאי מפיק ליה לשון בטול לימא צריך שיפקיר ובטול דאשכחן בכל מקום לאו הפקר הוא דאמרינן גבי ע"ז נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואי מדין הפקר אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ועוד דהת' מפרש לה כיצד מבטלה פחתה או קטעה אלמא ביטול לאו הפקר הוא ועוד דאי מדין הפקר הא אית ליה לר' יוסי במסכת נדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי' לרשו' מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. והתם נמי אמרי' דהפקר בפני שלשה שנים עדים ואחד זוכה וכן במסכת תמורה. ועוד דהפקר בפה דאלו הכא אמרינן מבטלו בלבו. ועוד דהפקר משמע דבשבת אסור להפקיר כענין ששנינו אין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביו"ט ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ומפרשי טעמא משום גזר' מקח וממכר ואלו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת וא' יו"ט. ועוד שלא הזכירוהו בשום מקום בלשון הפקר אלא בלשון בטול גרסי' בירושלמי רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו בטל וכך בלשון הראשונים כולם ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואי משום הפקר וכי עפרו של אדם הפקר הוא. ופי' הוא ז"ל דבטיל כמשמעו שמבטלו מתור' חמץ ומחשבו כעפר בעלמא שאינו ראוי לאכילה וכיון שאינו רוצה בקיומו ובחשיבותו שוב אינו עובר עליו ואפשר דנפקא לן מדכתיב תשביתו שאור וכמו שפירש"י ז"ל ובהלכות גדולות נמי כתוב ובתר דבדיק מבטל ליה דכתי' תשביתו שאור מבתיכם. ומה שהקשה ר"ת דהיכי מבטל ליה בתר איסוריה לא קשיא דאלא מאי אית לך למימר דשריפה היא והיכי קאמר רחמנא דלשרפיה בתר איסורי' והא מ"מ עבר עליה בתחלת שביעית אלא מאי אית לך למימר דה"ק דבשעה שביעית כבר יהא מושבת הכא נמי בשעה שביעית כבר יהא מבוטל וכן למה שהקשה מדר' עקיבא לא קשיא אין ה"נ דבכלל תשביתו משמע נמי הבערה אלא דאנן הכי קאמרי' מדכתב רחמנא תשביתו ולא כתב השחת שרוף וכלה ש"מ דבטול נמי במשמע והשבתתו בכל דבר ותשביתו שאור תשביתו משאור קאמר ור' עקיבא שפיר קא דאיק דמערב יו"ט הוא דכיון דבכלל תשביתו איכא נמי הבערה בעינן זמן דאי בעי למעבד הבערה מצי עביד דאי לא לא מקיימת ליה לקרא ואימת אילימא ביו"ט הא לא מצי עביד אלא ודאי מעיו"ט ועוד דלר' עקיבא דהוה ס"ד למימר דביו"ט היא לית לן למימ' אלא הבערה דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה וילפינן לי' מנותר כר' יהודא ולהבער' והלכך בטול כמשמעו ולאו מדין הפקר ולדידי מסתברא לי עיקר דברי ר"ת ז"ל דאי מתשביתו א"כ פסקת ליה חיוב בטול דאוריית' ומאי קאמר צריך שיבטל חייב לבטל הו"ל למימר ומאי קא מבע"ל נמי מאי טעמא והא טעמא רבה איכא דרחמנא חייביה וכי תימא דלאו טעמא ממש קא בעי לבטול אלא דקא מתמה כיון שכבר בדק למאי איכא למיחש דאי משום פירורין הא לא חשיבי. הא ליתא דלבתר דשני ליה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אקשי ליה ונבטלה כי משכח לה ואי בטול דאורייתא היכי מסיק אדעתיה למימר הכי דמ"מ עד דאשכח קא עבר עלה וכי תימא דקרא לא מחייב לן בטול דתשביתו כתי' ומשמ' בכל השבתה וכיון דבדיק תו לא עבר עלה עד דאשכח' דלאחר בדיק' ולא כלום. הא ליתא דכיון דבכלל תשביתו בטול ובטול עדיף מבדיקה דמהני למאי דאיכא בחורין ובסדקין אי אתה רשאי לדונו להקל ולומר דבבדיקה סגי אלא להחמיר דצריך בטול. אלא ודאי ביטול לאו דאורייתא בחיוב אלא מדרבנן וכדכתיבנא במתני' קמא אלא דכל שבטל תו לא עבר עליה ואפילו בחמץ הנראה והידוע כדאמרינן בתלמיד היושב לפני רבו בסמוך וטעמא משום דכתיב לך וכמו שכתב ר"ת ז"ל ומדין הפקר והגע עצמך מי לא אמרת דבטול דמשמע דמבטל ליה מדין חמץ ומשוי ליה עפרא וכיון דבטליה תו לא עבר עליה ואע"ג דאיתיה ברשותיה משום דעפרא בעלמא חשיב א"כ יהא מותר בהנאה אפילו בפסח דבשלמא באכילה אי אכיל ליה הא יהיב דעתיה עליה למחשבה לאכיל' לדין חמץ אלא בהנאה להוי נמי כעפרא עפרו מי אסור בהנא' ומי עדיף הנאה מלעבור בבל יראה ובל ימצא וזה ודאי מוכיח. אבל אי אמרינן מדין הפקר לא קשיא דכל שהפקירו אע"ג דחמץ גמור לא עבר דלאו דידיה הוא אבל כל מה שנהנה בו הרי חזר וזכה כמו שהפקיר והרי הוא שלו. ובירושלמי נמי גרסי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא ואית תנא תני אפי' בפלטיא מאן דאמר אבל אתה רואה בפלטיא בשהפקירו קודם לביעור. אלמא מלך נפקא לן ובספרי נמי תניא לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרי' לא יראה לך שאור רואה אתה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך. ואמאי דמקשו אמאי נסיב ליה בלשון ביטול ולא בלשון הפקר מסתבר' דל"ש הפקר אלא בדב' שיש אחר זוכה ומקבל אבל חמץ אסור הוא לכל אלא שכל אחד מבטלו מרשותו ומטעם זה גם כן אינו צריך שיבא לרשות זוכה ואפילו לר' יוסי כיון שאין כאן זוכה ואין טעם הזכיה אלא כדי שלא יחזור בו והכא לענין איסורא אנן סהדי דאינו חוזר בו שאם חוזר אין כאן בטול והא דגרסי' בירושלמי הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותך א"ר יוסי לר' פנחס נהיר את כדהוי תנן אמרין אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודריש לקיש כר' מאיר אינה כן אלא ר' יוחנן חשש על ההערמה וריש לקיש לא חשש על ההערמה מה נפיק מבינייהו נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה לית כאן הערמה ומותר מאן דאמר זכיה לית כאן זכיה והו' אסור הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מאן דאמר הערמה מותר ומאן דאמר זכיה מותר ע"כ. דמשמע דר' יוסי אפילו בחמץ נמי בעי זכיה. ליתא וממקומו מוכרע דאם איתא אמאי נסיב לה בלאחר הפסח מהו לימא הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר מר אסר ומר שרי ולעבור עליו בבל יראה אלא ודאי אפילו למאי דקס"ד מעיקרא כולי עלמא מודו דאע"ג דלא זכה בו אחר לא עבר עליה כל שבטלו לגמרי מלבו ולב יודע מרת נפשו. אלא דכשרצה לזכות בו לאחר הפסח גלה בדעתו שדעתו הי' עליו לחזור ולזכות בו וכיון שלא זכה בו אחר נמצא שלא יצא כלל מרשותו ומשו"ה הוה אסר ר' יוחנן למאי דהוה ס"ד מעיקרא ואפילו מהא הדר ביה וא"ל דאינה כן דלא בעינן כלל זכיה גבי חמץ אלא טעמא משו' דחייש להערמה ואפי' זכה בו אחר איכא למיחש נמי להערמה והיינו נמי דקאמ' מה נפיק מביניהון בין מה דקס"ד השתא דבלא זכיה למאי דקס"ד מעיקרא דבעי זכיה נפלה עליו מפולת משום הערמה ליכא הלכך השתא דאסיקנא פלוגתייהו בהערמה לכולי עלמא מותר. ולמאי דהוה ס"ד מעיקרא מאן דאמר משום זכיה הא לית כאן זכיה ואסור אלמא השתא מיהא לכולי עלמא לא בעי זכיה ואמר תו הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו שהוא מותר אע"ג דלא זכה אפי' למאי דקס"ד מעיקרא דלא בעי זכיה אלא כשהוא עצמו או יורשיו זוכין בו לאח' הפסח משום דגלי אדעתיה דלא אפקריה לגמרי וכדאמרן אלמא אפילו מאן דבעי זכיה לא בעי אלא להתירו לאחר הפסח ולקמן בפרק כל שעה דיקינן בהאי דינא(בג"ה). ולאידך קושיא דבעי' הפקר בפני שלשה איכא מאן דאמר דבמידי דאיסורא לא בעי' שלשה ומסתייעי ממאי דאמרי' במסכת שבת אין שורין דיו וסממנים מע"ש אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי ב"ש ואמרינן התם טעמייהו משום דאית ליה אדם מצווה על שביתת כליו ואקשינן נר קדירה וגיגית מאי א"ל ומשני נר קדירה וגיגית לב"ש אפקורי מפקר להו. ובודאי אין לומר שיהא לכל אחד בערב שבת שלשה שיפקור בפניהם. ואין זו ראיה דהתם לאו איהו מפקר להו אלא לב ב"ד מתנה עליהם ומפקירן והכי אית לן למימר התם על כרחין וכדכתיבנא התם אלא טעמא הכא דהא לית ביה זוכה וכדאמרינן והיינו נמי טעמא דסגי בלב ושרי אפי' בשבת דכיון דאין כאן זוכה לית ביה גזרת מקח וממכר הלכך בטולו מדין הפקר הוא ולא מחייב ביה דאוריית' ואם לא בטל ומצא חמץ אחר הפסח לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא כיון שכבר בדק דלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא שאם מצאו בפסח עבר עליה משעת מציאה ואילך כיון דמשהי ליה וכדכתוב לעיל (ח"י)ולשון הבטול איכא מאן דאמר דבעו למימר כל חמיר' וכל חמיע דאיכא ברשותי משום דשאר וחמץ תרי גווני נינהו ומצרך צריכה כדאית' שפ"ק דביצה לקמן פרק כל שעה ובודאי שאור וחמץ תרי גווני נינהו אלא דלא אשכחן הכי לקמאי ז"ל ולא כגרסת ירושלמית דכתיבנא אלא חמץ לבד ובנוסחא דידן כל חמירי ולדידי לא קשיא דכיון דבטול זה מדרבנן ועוד דבלב בעלמא סגי לא דקדקו בו כל כך. מיהו טפי עדיף למימר כל חמץ מכל חמירא דחמץ שכיח ושאור לא שכיח ולמצוי חיישינן ולימא הכי כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו יבטל. וטעמא דאמר ואינו יודע בו משום דאי הוה אמר כל סתם כי הדר אכל ממה דשויר הא הדר וזכי ביה והדר ביה מאפקריה ומינה נמי דבטול מדין הפקר דאי בטל מתורת אוכל במאי דיהיב דעתיה יהיב במאי דלא יהיב לא יהיב ולמה ליה למימר שאינו יודע בו. והרב בעל העיטור כתב דשליח מבטל דעד כאן לא מבעיא לן גבי שאלה האומר לעבדו השאל עם פרתי מהו וגבי הפרה האומר לשלוחו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד יום פלוני הפר לה והפר לה מהו אלא משום דהתם כתיב מיעוטא בעליו עמו אישה יפירנו אבל בעלמא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואנן נמי הכי נהיגנן דאחד מבני הבית בודק ומבטל אעפ"י שאינו גדול הבית אלא דכששליח מבטל לא לימא ברשותי אלא ברשות פלוני דהיינו בעל הבית. ובכולה שמעתין משמע דלא מבטל אלא חדא זמנא לחוד באורתא לאחר בדיקה ולא צריך למהדר ולבטולו ביום דהא אמרינן בסמוך דבשעת ביעורו דהיינו שעה ששית לא מצי מבטל לה ובארבעה וחמש וכל שכן בשאר שעות היום כיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטל משו"ה לא תקנו בטול אלא בשעת בדיקה דעסי' בבדיקה ומדכר והדין נותן שאם אין אתה אומר כן שני ביטולין למה באחרון שג יום סגי ושוותינהו למילי דרבנן בכדי והיינו נמי טעמא דאמר שאין אני יודע בו וכדאמרן ומתוך מעשיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא (ח"י)

מאי טעמא אילימא משום פירורין הא לא חשיבי וא"ת והא אמרינן לקמן גבי בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו פטור ואמר עולא עלה לא שנו אלא בעריבה אבל בבית אפי' פחת מכזית נמי זמנין דמכנשי ונפלי אהדדי. א"ל התם בעיס' דאי מכנשא הוה ליה כזית שנם במקום אחד אבל הכא בפירורין דפת לא:

אלא אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה. פירש"י ז"ל דדעתיה עליה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהה אותה אפי' רגע נמצא עובר בבל יראה ובל ימצא נראה מדבריו דדוקא משנתן דעתו להשהותו הא לאו הכי אפי' כשלא ביטל אינו עובר והא ליתא דכל שלא בטל מסתמא עובר עליו ועוד דבנותן דעתו עליה אפי' בעל עובר דחצרו זכתה לו אע"ג דאיסורי הנאה נינהו מההיא דע"ז כדאמרן לעיל. ועוד דמשמע דטעמא דחס עליה ואינו מבטלה מיד הא מבטלה תו לא עבר. והא ליתא דלבתר אסוריה תו לא מצי מבטל לה. אלא ה"פ דעתיה עליה בתוך השנה וחשיבא ולא בטלה כפירורין:

דף ז.

דאמר רב גדל אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קרדיניתא שאינו חמץ גמור אין חוששין והיינו דמייתי מינה לשעה ששית דרבנן ולא מחוור דמשש שעות ולמעלה לא משמע תחלת שש אלא סוף שש דהיינו תחלת שבע כדאמרינן לכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור והיינו תחלת שבע כדמייתינן עלה קרא דאך חלק וחיטי קרדנייתא הן חטין קשין מלשון הרי אררט דמתרגמינן טורי קרדום והחיטים אינן מתבשלים לעולם בקרקע מעצמן עד קרוב לקציר שעושין עוגיאות וממלאים מים והחיטים נשורין ולוקחים קצת חמץ במחובר והוא כעין חמץ נוקשה דמדרבנן. והכי קא מייתי ראיה דכי היכי דבשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אין חוששין לקדושיו ה"נ בשעה ששית דרבנן וחמץ גמו' לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. והא דרב גידל אתיא בין לר' יהודא בין לר' שמעון דאע"ג דלר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו בלא כלום לאו הוא דליכא אבל עשה דהשבתה מיהא איכא ואסור בין בהנאה בין באכילה ואע"ג דבערב הפסח לא כתיב ביה לא תאכל לא תאכלו לדידיה אפי"ה כיון דבפסח עצמו כי היכי דאסור באכילה אסור בהנאה ה"נ בערב הפסח שאם אתה אומר דלר"ש אינו אסור לא באכילה ולא בהנאה לפני זמנו דאורייתא אלא מדרבנן אסור באכילה ומותר בהנאה ואע"ג דכתיב תשביתו כל שאתה אוכלו אין לך השבתה גדולה מזו א"כ אנן דקיימ"ל כר"ש לית לן הא דרב גידל וזהו דעת הרב בעל המאור ז"ל. ולא אפשר דכיון דמייתי מינה ראיה להא דרב יהודא דהבודק צריך שיבטל וקיימ"ל כותיה ה"נ קיימ"ל כהא דרב גידל ולקמן נמי מייתי תו ראיה מהא דרב גידל אלמא בהליכתה נסבי לה. אלא ודאי בכולי עלמא אתיא וכן הלכתה. מיהו מקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן חוששין לקדושיו כיון דתרוייהו דרבנן וא"ת ובשעות דרבנן היאך אפשר שיהא אסור בהנאה והא אמרינן בפרק כסוי הדם אי אמרת בשלמא חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא משו"ה ישרפו אלא אי אמרת חולין שנשחטו בעזרה דרבנן אמאי ישרפו. א"ל הכא שאני דהאי חמץ סופו לבא לידי איסורא דאוריית' וליאסר בהנאה נמי וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון

ונבטל בארבע וחמשי לרב יהודא קא מקשי דאמ' הבודק צריך שיבטל מיד ובדין הוה דלימא ונבטל בארבע וחמש אלא כיון דכל עיקר הבטול אינו אלא משום גלוסקא יפיפיה אמר וניבטלה.

כיון דלאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה, הוא פשע ולא מבטל לה. הקשה ר' אפרים ז"ל הא זמן איסוריה וזמן ביעוריה מצי מבטל והא אמרן דבתר איסוריה לא מצי מבטל וזמן ביעוריה נמי דהיינו בשית הא אמרן דרבנן אסרי עליה. ותירץ דהכי קאמר דאי הוה אמרינן הכי מאן דבדק אכתי מצינ' לבטל דאכתי לא מטי זמן איסורי' וזמן ביעוריה ושהי מלבטולי ופשע עד לבתר איסוריה ולא מצי מבטל אבל בשעת בדיקה כיון דקא עסיק במלת' לא מדחי נפשיה:

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר פי' בכל מקום. ופירש"י ז"ל משום דהו"ל ספיקא ספק מן המוכר וחולין הן ספק מן הלוקח ומעשר הן וספיקא לחומרא. וקשיא דאי מהאי טעמא נימא מוכר ולוקח מחצה על מחצה וסמוך מיעוטא דלוקח שהן חולין למחצה דמוכר והו"ל חולין רובא וניזל בתר רובא אלא היינו טעמא דבבהמה אחת קפצי עלה לוקחין טובא ולית לה אלא חד מוכר ואזלינן בתר רוב':

ובהר הבית לעולם חולין. פי' לפי שאין מוכרין שם בהמות. וא"ת וזוזי התם מנין והא תנן לא יכנוס אדם במקלו ובתרמילו ובמעות הצרורות לו בסדינו א"ל דהני מילי צרורת בסדינו דרך פרהסיא אבל בצנע' ש"ד

ובירושלם בשעת הרגל מעשר בשאר ימות השנה חולין פי' בשנמצאו שלא לפני סוחרי בהמה ואקשי' ואמאי ניזל בתר רובא כלומר ובשע' הרגל נמי יהו חולין כשאר ימות השנה ופריק משום דשוקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום. וא"ת וכבוד מי מהני והא אמרינן במסכתא נדה פרק בא סימן גבי שרץ שנמצא במבוי כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ואע"ג דנתכבד דחזקתו בדוק אמרינן חזקתו מתכב' לא אמרינן, א"ל דהתם חיישינן לגומא כדאסיקא הכא בדאשתכח בגומא ולחומרא חיישינן:

לא תימא שרבתה מצה אלא אימא שרבו ימי מצה עלי' הילכך כל שנמצא פת שאינה מעופשת ולא ידע אי חמץ היא או מצה היא אזלינן בתר בתרא ומצה היא ואי מעופשת היא אי איכא למתלי במצה כגון שרבו ימי מצה עלי' וקאי בדוכתא דיהבי עלה נהמא חמימא דמעפש לה או בכיוצא בזה לפי עיפושא תליא ומצה היא והרב אלפסי ז"ל שלא כתבה לזו בהלכותיו דלמא משום דמלתא דלא שכיח הוא:

אמר רב יהודא הבודק צריך שיברך היינו טעמ' דתקינו ברכה על הבדיקה ולא על הבטול משום דבדיק' דאורייתא ובטול דרבנן וכדכתיבנא לעיל. ומאי דמברך בלשון ביעור לאו לשון שריפה הוא דהא לא שריף ליה אלא לשון בדיקה הוא בלשון בערתי הקודש מן הבית והלכך יצא לו מזה למנהג הנשים שמזמינות חמץ בשעת בדיקה כדי שלא תהא ברכה לבטלה דלאו מנהג הוא דאין הברכה אלא על החפוש והבדיקה בין מצא בין לא מצא ויבדוק בתוך המועד הויא תיובתיהו. ולענין ברכת זמן איכא מאן דאמר דמברך כיון דמזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא דהא לא קביע ליה זמנה דמפרש ויוצא בשיירא בדקי כד נפקי ומי שלא בדק בודק לאחר המועד וכל הני מברכי ואין הדעת נותנת שיברכו זמן ואין זו הכרעה אצלי וסוכה תוכיח דאפילו עשאה מר"ה כשרה ותניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אלא היינו טעמא דלא מברכינן זמן אלא במידי דאית ביה הנאה אבל הכא הרי מוציא ממונו מביתו. והיינו נמי טעמא דספירת העומר. מיהו כל בודק מברך בין קודם זמן בין לאחר זמן מידי דהוה אפדיון הבן דמברך כל לאחר שלשים יום ואעפ"י שעבר זמן חיובו והבודק כמה בתים בברכה אחת סגי מידי דהוה אשוחט מאה עופות או מאה בהמות והוא דדעתי' עליהו מעיקרא דאי לא הו"ל כנמלך דמברך על כל כוס וכוס. ואם שח באמצע בדיקה אם לצורך בדיקה אין בכך כלום דהו"ל כטול ברוך טול ברוך אבל שיחה בעלמ' איכא מאן דאמר דחוזר ומברך דומיא דשח בין תפילה לתפילה מברך שתים לא סח מברך אחת. וכבר השיב עליה הרב אלפסי ז"ל דלא דמי דהתם שתי מצות נינהו ואין זו מעכבת את זו והיינו נמי דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא להניח אלא על מצות תפילין אבל הכא גוערין במי ששח אבל לא הדר ורבינו האי ז"ל כ' ירושה הי' מאבותינו שלא יסיח עד שיגמור כדי שלא יסיח דעתו כי כשהוא נמנע מן השיחה לבו מוכן למעשה ומי שלא עשה כן לא יצא ידי חובתו וכן עמא דבר ע"כ. מיהו אם שח בין ברכה לבדיקה באיזה ענין שיהא חוזר ומברך כך אמרו קדמונינו ז"ל.

והלכתא על ביעור חמץ. וא"ת וכיון דלבער כולי עלמא לא פליגי ובעל ביעור פליגי אמאי תפסינן מאי דמספקא לן ושבקי' מאי דפשיט' לך א"ל דהכי קאמר והלכתא אף על ביעור חמץ וכן פירש רש"י ז"ל, והר"א אב ב"ד ז"ל נמי כתב רצו לקבעה בעל וקבעוה וטעמא משום דמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא או עם הארץ כעין ההיא דפ' כיצד מברכין דהוו משתבחי בר' זירא בר רב זביד וכי אתא פתח ואמר מוציא ואמר זה הוא שאומרין עליו אדם גדול הוא בשלמא אם אמר המוציא הא קמ"ל הלכתא כרבנן אלא השתא לא קאמר הלכתא לא כמר ולא כמר במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע וה"נ דכותי' ומ"מ לישנא לא משמע הכי דא"כ לימא הכי בהדי' אף על ביעור אלא מסתברא דדוקא על ביעור קאמר כיון דאפשר ליעשות ע"י שליח וכבר כתבתיה כולה בארוכה במסכת סוכה בס"ד:

דף ז:

כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן גרסי' עלה בירושלמי חוץ מקדושי' בבעיל' ודילמא טעמא דמלתא לפי שאין מברכין על המצוה אלא כשהיא מזומנת לפניו לעשות וקדושין בבעילה כשהיא מזומנת בעינן מחניך קדוש וליכא. אבל בשאר קידושין לכולי עלמא עובר לעשיתן בעינן ולגמרין כללא כייל לכל מצות ולא מפיק אפילו קידושין בבעילה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בברכת נשואין שיהו קודם שתכנס לחופה ומה שלא נהגו כן בברכת קידושין חששו שמא יחזרו בהן ונמצאת ברכה לבטלה. וברכת נשואין א"ל דלאו על הכנסה לחופה הן אלא על אסיפת העם וברכו' של שבח הן ואי משום דקיימ"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ה"מ ביחוד ואין כאן יחוד הילכך בהני שפיר דמי לבסוף לברך ור"ש ז"ל כתב דברכת להכניסו שמברך האב מקמי מילה מבעי ליה לברוכי מיהא דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. ור"ת אחיו השיב עליו דלא מהפכי' סדורא דמתנית' דהתם בפ' ר' אליעז' דקתני המל אומר אקב"ו על המילה אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ולשעבר נמי היא דברכת להכניסו אינה על המילה לבד אלא על כלל המצוה על טורחו ועמלו ועל ממונו הנתן בו עד שזיכהו השי"ת והגיעו לכך. ובהא נמי ניחא מאי דמברכי' לה בל' דאי לאחר מצותה בעל מבע"ל כדמשמע הכא. ובהא נמי איתרצא ברכת גרים ועבדים דמברכינן לאחר המילה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ בא"י כורת הברית כדאיתא התם בפ' ר' אליעזר דברכה זו כעין ברכת הכנסה היא כלומר שזכהו למול ולהטיף מהם דם ברית והיינו למאן דגריס התם המל אומר על המילה והמברך אומר למול וכו' ולשון אחר כתבתי שם בפ' המילה. והרמב"ן ז"ל כתב דדוקא כל המצות קאמר ולא כל הברכו' משום דברכת הנהנין פשיטא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וברכות של שבח ברואה את הים ולבנה בחדושה ומקום שנעשה בו נסים אפילו לאחר ראיה נמי דאין סברא לומר שיעצים עיניו עד הגיעו לשם וכן כל ברכות הבקר הנותן לשכוי וכו' אפי' שמע בחצי הלילה ועמד ולבש ונטל ידיו מברך ביום בתפלתו שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו מברך אלא א"כ עשה דברים הללו ובשעת עשיה כלישנא דגמ' כד לביש כד סיים מסאני וכו' אלא שיש להסתפק במה שאמרו בירושלמי דמסכת ברכות גבי ברקים היה יושב בבית הכסא או בבית ספקלריא אם יכול הוא לצאת ולברך תכד"ד יברך ואם לאו לא יברך דאלמא תכד"ד מיהא בעי'. אלא שיש לומר דברכות אלו של כל יום אינן על השמיעה ועל העשיה אלא בין שמע בין לא שמע דברכות של שבח הן על נוהג העולם. וכן המנהג ואפי' ברכת נטילת ידים פותחים בה בבית הכנסת עשו אותה כשאר הברכות ותקנו בה ברכה משא"כ לשאר תפלות לפי שהוא עכשיו כבריה חדשה שיצא לאויר העולם ומברך על כל מעשי האדם ואפי' לא הוצרך הוא אליהן. וברכת נטילת לולב שהיא לבסוף נ"ל דטעמא דכיון שכבר הלולב בידו כדמשמע התם במס' סוכה הולכין לבהכ"נ ולולביהם בידן לא הצריכו להניחם ולברך ולחזור ליטלם. וכבר הארכתי בהא דעובר לעשייתן שם במסכת סוכה בס"ד ללמד דעובר לתחלת עשייתן בעי לברוכי ולא לגמר עשייתן בלבד:

אלא חוץ מן הטבילה בלבד אתמר כלומר טבילת גר בלבד דאכתי לא חזי ולא מצי למימר וצונו ואפי"ה תקנו בכל הטבילות על וכן על נטילת ידים שהי' כעין טבילה שלא רצו לחלוק בנוסח הברכות אי נמי דנ"י זמנין דלא חזו כגון מי שהיו ידיו מלוכלכות. וטבילה משום דלא מברכינן אלא בשעה שהמצוה מזומנת לפניו לעשותה וכשהאשה עומדת ליכנס במים ערומה היא ובעינן מחניך קדוש וליכא עד לאחר טבילה שעלתה ונתלבשה ולכסות עצמה ולברך לא הצריכוה דאיכא ביעתות' דמיא כמה דשהי משו"ה תקנו כולהו בעל ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל זב שראה קרי ונדה שפלטה ש"ז צריכין טבילה לאו למפסק הלכתא דצריכין טבילה דהא קיימ"ל דהשתא בטלוה לטבילותא כר' יהודא בן בתירא דאמר דאין ד"ת מקבלין טומאה אלא משום דמני' שמעי' דנדה וזב בלחוד מצי לברך קודם טבילה לכולי עלמא משום הכי אייתי לה:

ואומר נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן וא"ת ולמה לי קרא דבעת ההיא בהאי קרא סגי דהא אית בה חפוש ונר,. א"ל דאי מיני' הוה אמינא דחפוש לא קאי אנר אלא אאלקים משום הכי צריכי כולהו:

דף ח.

אין בודקין לאור החמה. כתבתיה לעיל חורי הבית העליונים והתחתונים אינן צריכין בדיקה דוקא בדיקה אין צריכין אבל כל שיש שם חמץ ודאי חייב לבערו דהא ככר בשמי קורה וככר בבור הוא בעיא ולא אפשטיה לקמן ומשמע דכל שכן חורין והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם גג הבד וגג המגדל א"צ בדיק הדא דתימ' בשגבוהין ג' אבל אם אין גבוהין ג' הרי הן כקרקע ובאותו שלא נשתמש שם חמץ אבל באותן שנשתמש שם אפי' גבוה כמה צריך בדיקה אלמא כל שנודע שם חמץ בכל מקום צריך בדיק' מיהו מספיקא אינן צריכין בדיקה ואפי' הניח עשר ומצא תשע או עכבר נכנס וככר בפיו דהא ודאי בכל השנה עכברים יש בבית ובחורין מצויין אלא דמספיקא לא חיישינן להו. וחצר שאמרנו שאינה צריכה בדיקה כתב הרמב"ם ז"ל דה"מ מילוסה של חצר אבל חורין שבכותל צריכין בדיקה שאין עורבין ועופות מצויין שם

רבן שמעון ב"ג אומר מטה החולקת בתוך בית ומפסקת רבו הנוסחאות בזו איכא מאן דגריס בקמייתא צריך ובתרייתא א"צ ואיכא מאן דגריס איפכא. ומפרשי לה לבדוק תחת המטה דמדליא ניחא תשמישתה וצריכה בדיקה דמתתיא לא ניחא תשמישתה ולא צריכה בדיקה. ואפי' מדליא דוקא חולקת בתוך הבית כלומר שנתנוה בתוך הבית ועוברין לה מכל צד ואפשר שנתנו תחתיה חמץ אבל בשעומדת בצד הבית לא שאין דרך להשתמש קרו לה וזהו דעת רש"י ז"ל. ור' יצחק בן גיאת ז"ל פירשה בבדיקת המטה עצמה דומיא דחורין ויציע דקתני וה"ק מדליא אינה צריכה בדיקה דלא ניחא תשמישת' מידי דהוה אחורין עליונים מתתיא צריכה בדיקה כחורין אמצעים ואינו נראה דכבר אמרו כל מקום שמכניסין ואין מכניסין ונחזי אם דרך להשתמש בה ואי מדליא כל כך פשיטא אלא העיקר דמטה זו חולק' בתוך הבית שנשאר עוד מקום פנוי אחריה בבית ומפסק' מכותל לכותל כעין מחיצה שאין דרך לעבור שם אלא תחתיה או עליה ובתרויהו גרסי' א"צ בדיקה כלומר צד הפנימי מהבית דלמאן דגרסי' בקמייתא צריך איכא לאקשויי מטה מאן דכר שמה והו"ל למימר דרבנן פליגא עליה וחסורי מחסרא אבל השתא ניחא דלמאי דאמרי רבנן א"צ אתא איהו לאוסופי ואמר א"צ ולא פליג כלל. ומקשה מאידך דעצים ואבנים דטעמא דעצים ואבנים סדורי' תחתיה הא לאו הכי צריך בדיקה וקשיא לקמיית' ופריק הא דמדליא הא דמתתיא כלומר מדליא אפשר לעבור תחתיה וטעמא דעצים ואבנים הא לאו הכי צריכ' בדיקה. הא מתתיא אע"ג דאין עצים ואבנים תחתיה א"צ בדיקה. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תני ר' שמעון בן גמליאל מטה שהיא חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה בודק צד החצון ואינו בודק צד הפנימי מפני שעצים ואבנים סדורין תחתיה הא אין עצים ואבנים מונחים תחתיה צריך לבדוק צד הפנימי הדא אמרה שחששו לנפילה. לא בדא אנו אומרים תינוק רגע נכנס לשם וחמץ בידו וזה מוכיח מה שפירשנו. אבל לבדוק תחת המטה או עליה להסיר הבגדי' במה שדרך להשתמש שם ודאי לכו"ע צריך לבדוק

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה