מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק שני - כל שעה · דף כד:
צרעה לוקה שש הני חמש דשרץ הארץ, וחד במשנה תורה כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וכתב רש"י ז"ל דקרא דת"כ בפר' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא לא חשיב ליה דרמש לא משמע אלא בבהמה ובעוף ההולך גבוה על הארץ. וקשיא עליה דבפ"ק דסנהדרין דרשינן ובכל אשר תרמוש האדמה זה נחש. ואע"ג דאפשר דקרא על שם מה שהיה קודם קם ליה. מ"מ קרא דהרומש בשרצים כתיב אלא דלא קשיא דבשמונה שרצים דוקא הכתוב מדבר דגרסינן במעילה פרק קדשי מזבח והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן והבדלת' בין הבהמה הטהור' וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. מיתבי האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית נבלה. וכעדש' מן השרץ ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית במובדלין הכתוב מדבר כלומר מדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא ובהנהו איירי ר' יוסי בר' חנינא וכבר כתבתיה במס' מכות בס"ד:
לרבות את האימורין דכהן האוכלן בטומאה חייב שתים משום זרות ומשום טומאה וכי תימא ולמה לי קרא באימורין וכי ליתנייהו בכלל שאר בשר לטומאה. א"ל משום דאמרינן בפרק הקומץ רבה ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה משום הכי אצטריך קרא לגופיה:
שאם אכל חלב חי פטור. נראה דדוקא חלב חי אבל נבלה חי אורחיה הוא:
שאם הניח חלב על גבי מכתו שפטור ול"ג הכא חי דאפילו מבושל נמי:
וכל שכן אוכל שפטור ה"ג רש"י ז"ל וכן נראה דאמרי' בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה. אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. ולא תקשי לך המחה את החלב וגמעו חייב וכן בחמץ וכן בנבלה וכן בשרצים כדאיתא בפרק העור והרוטב דהתם ע"י בישול דרכו הוא דבבשול נמחה. וכי תימא א"כ למה לי התם קרא נפש לרבות את השותה כיון דדרך אכיל' הוא. א"ל דהוה אמינא כיון דכתיב לא תאכלוהו דוקא באכילה הוא דאסור קמ"ל ואע"ג דאמרינן שתיה בכלל אכילה ה"מ במשקה גמור. אלא דהא קשיא דבפרק גיד הנשה אמרי' אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. והא התם לאו אורחיה הוא מיכליה בחיים. התם נמי משום אבר מן החי מחייבינן ליה וגזרת הכתוב הוא דבהמה לאיברים עומדת כדאי' התם: