מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק שלישי - ואלו עוברין · דף מז.
שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר. וא"ת והיכא משכחת לה אחד עשר והא אחד עשר לאפיה יום הכפורים הוא ואינו נאכל עד למחר לשנים עשר, הא לא קשיא דהיכי דמי אי באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אותה קדושה של אותו יום אינה אלא מדרבנן כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט. ואין מונין אלא מיום ששי ויוה"כ באחד בשבת. ואם באו עדים קודם המנחה אין נוהגי' קודש אלא אותו יום ולמחר ביום ששי שהוא חול אופין ונאכל לאחד בשבת שהוא לעשרה. ואע"ג דכבר אפו ברביעי אין תנור מקדש קדושת הגוף. שאם אין אתה אומר כן כיון דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט יפסל בלינ' אלא ודאי כדאמרן.
ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט דאי דמשום דבדרבנן אין נעשין הא קיימ"ל אין שבות במקדש ובשלמא לדידי דאמינא משום הואיל הכא ליתי' דהא לא חזי ליה השתא עד לאחר סדור ומשום דאי בעי פריק לא שרי' כיון דמחוסר מעשה כדכתיבנ' אלא לדידך קשיא:
מתיב רב מרי שתי הלחם כו' ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אינן דוחין. פירש"י ז"ל בשלמא לדידי דאמינ' משום הואיל הכא ליכא למימ' הואיל משום דבההיא שעתה לא חזו עד שישחטו עליהן הזבח ויזרוק דמן. עולה על דרך מה שפירשתי במלאכות שבת דהכא נמי בשעת עשיה אי אפשר להיות מותר אלא מפני ההיתר שמתחדש ועדיין לא בא:
סבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לכלבים. וא"ת הכא משמע דכל מאן דאית ליה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט דריש לכם ולא לגבוה דהתם במס' ביצה אמרינן אמרו להם ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים אבא שאול אומרה בלשון אחרת כו' ואסיקנא דבהא פליגי ת"ק סבר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואבא שאול סבר קרבין אלמא לת"ק אליבא דב"ה אע"ג דאית ליה אין קרבין לא דריש ולא לגבוה א"ל דהתם נמי לת"ק הוי מצי למימר לכם ולא לגבוה במידי שאין קבוע להם זמן דהיינו נדרים ונדבות ושתי הלחם דהתם מדמי להו אלא דניחא ליה למנקט מלתא פסיקתא לכם ולא לכלבי' והיינו דקאמר הכא סבר לה כאבא שאול ולא אמר סבר לה כת"ק דלת"ק נדרים ונדבות ושתי הלחם אינן קרבין ולגבי דידהו לכם ולא לגבוה דרשי':
יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין פירש"י ז"ל והן מוקדשין עובר על השור שהו' קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו' כדנפקא לן בספרי לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי' בראשית הגז ובבכורות דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר' יהודה דאסר ליה בהנאה בפר"ק דבכורות דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע"ג דבפ' בתרא דמכות אוקימ' לה בגמ' בבכנ' דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא, כן פי' ז"ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א"ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר בכור שורך ולא של שותפו' ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור, וחייב שתים משום לא תעבוד וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי' משום חורש בשור ובחמור דכלאי' לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתרי לא חשיב. וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי' מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי' ר"ת ז"ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ' אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם דלא מוקמינן לה בבכור בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי' בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ' דקרא נקט לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינין אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א"כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי למי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר' יאשי' דאמ' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי' כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם במס' כלאים על דעתיה דר' יאשי' כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה וכן נמי משום תרוייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ' מכות בס"ד: עלה כדגזרינן נמי דאין מזמנין את הגוי משום שיורי כוסות ואע"ג דטלטול הכוסות דרבנן וכן מה שאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול מדרבנן היא דדברי סופרים צריכין חזוק. ועוד דהא רב חסדא אית ליה צרכי שבת נעשין ביו"ט ולא קיימ"ל כוותיה דהא אמר רב בפ"ק דביצה נולדה בזה אסורא בזה ופסק רבא התם כותיה משום הכנה דרבה דדריש חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט וכיון דרב משום הכנה דרבה אמרה וקיימ"ל כותי' ורב חסדא פליג ולית ליה הכנה דרבה אלמא הלכתא כרבה והכי משמע בפ' בכל מערבין דגרסינן התם כי נח נפשי' דרב הונא על רב חסדא למרמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן והא אמר רב שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום הכנה. וליכא למימר דקבל' מניה רב חסדא דהא אמר הכא דצרכי שבת נעשין ביו"ט ובתוספות דוחין דרב חסדא לא פליג אדרבה בהכנה דהתם קבלה מניה אלא דאף רבה לא אמרה אלא בהכנ' דממילא כביצה. אבל בהכנה דבידים לית ליה לרבה הכנה כלל וזו סברא הפוכה. ועוד דהתם בפר' בכל מערבין מקשה עליה דרבה דאמר אין יו"ט מכין לשבת ואמרינן מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה. אלמא רבה אפי' בהכנה דבידים דהיינו עירוב אמרה למלתי' אלא שבתוספות אמרו גם בזאת דעירוב הכנה דממילא היא ואינו מחוור. והעיקר מה שפסק הרב אלפסי ז"ל וכן דעת הר"מ במז"ל:
אמר רב קבא מלוגנא לפסחא. ואסיקנא דהכי נמי הוי שיעור חלה שהוא חמשת רבעים קמח ועוד שהן מ"ג בצים וחומש ביצה כמנין חלה. וכיצד משערין מביא כלי מלא מים ונותן לתוכו הבצים והיוצא הו' שיעור הבצים וגמרינן לה מנזיר דתניא בתוספתא מביא כוס מלא מים ונותן לתוכו זית אגורי. ולא כמו שאמרו קצת מפרשים במשקל הבצים. ושיעור הכלי במדה נלמדהו מרביעית של תורה דלקמן בערבי פסחים ושיעורו לפי אותו חשבון כלי שרחבו ב' טפחים וארכו ב' וחצי ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. ובמקומ' נאריך בה בג"ה: