אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק שלישי - ואלו עוברין

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק שלישי - ואלו עוברין

פרק שני - כל שעה

אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' פי' רש"י ז"ל עוברין עליהם בבל יראה ובל ימצא ותמה על עצמך תינח ארבעה מיני מדינה דהיינו כותח הבבלי ושכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי שיש בהן חמץ גמור כזית בכדי אכילת פרס דביעורו מן התורה. ואע"ג דבגמרא מרבינן ליה לאכילה מכל מחמצת ואליבא דר' אליעזר דמשמע דדוק' לאכילה מרבינן ליה אבל לא לביעור הא ליתא דהתם היינו באוכל כזית מן הכותח הוא דמרבי' מקרא. אע"ג דלית ביה חמץ אלא משום דהיתר מצטרף לאיסור וכר' אליעזר ורבנן פליגי עליה אבל בכולו דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לכ"ע חייב לבער והיינו דלא מוקמינן כר' אליעזר אלא סיפא דמתני' דחיוב אכיל' אבל רישא דביעור ככ"ע אתי'. אלא שלשה מיני אומניו' שהן חמץ נוקשה בגמרא אכילתן אפי' בכולן ובכזית מן חמץ מכל מחמצת מנא לן שיהא עובר בשהייתן. ושמא יש לומר דכיון דאתרבי לאכילה איתרבי לכולי מילי כחמץ גמור כדאמרן בפ"ק איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ אלא דכרת ליכא. ור"ת ז"ל פירש אלו עוברין עליהן באכילתן בלאו והיינו דקתני סיפא הרי אלו באזהרה לבד אבל לא בכרת אבל לביעור האי כדיניה והאי כדיניה ארבעה מיני מדינא חייב לבער ושלשה מיני אומניו' לא מחייב והנכון מה שפי' הר"י ז"ל. אלו עוברין אלו מתבערין וכדקתני סיפא. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח ואמין דגן קאי שהוא מתבער איתנייהו במצה דמאי חזית דמקשתא לקולא נקיש לחומר' וכי תימא דראשון ילפינן מן האחרון הא לעיל ילפי' מצה מחמץ דברים שבאין לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו אלא יש לומר דשאני הכא דהא איתקש נמי מצה לפסח הלכך אי לאו כל הוה מקשינן לקולא והשתא דאתרבאי לחמץ אתרבי נמי למצה דאי לא למאי הלכתא אסמכינהו רחמנא ואע"ג דאצטריך לדרשי אחריני לדברים הבאין לידי חמוץ כדלעיל אפי' הכי כיון דאיתקיש לגמרי אתקיש. וכי תימ' חזית דסמכי' אהאי היקשא סמוך ההיקש' דפסח קולא וחומרא לחומרא מקשינן ועוד דהקישא דפסח לאו מופנ' דלגופיה אצטריך. וא"ת עוד ולמה לי הקישא לחיוב מצה תיפוק לי שאף הן היו באותו הנס א"ל ההיא דרבנן והא דאוריית' (ח"י): ובתוספות מקשים ונימא נמי נשים חייבות בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך. ודכותי' אמרי' גבי כלאים סד"א הני כהנים דליתנהו בכלאים ליתנהו בציצית קמ"ל דשלא בעידן עבודה מיהא איתנהו. תריץ ואימא שאני ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' דאיתיה בכל המצות חייב בציצית והני נשי הואיל וליתנהו בכל המצות ליתנהו בציצית:

דף מג:

חלב בעלי מומין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב חלב חולין מניין ת"ל כי כל כך היא גרסת הספרי' ואע"ג דאמרי' בסמוך מאן שמעת ליה דדריש כל ר' אליעזר וקא דריש כי כל ומייתי מבריית' דשאור בל תקטירו ואם איתא לייתי מברייתא דחלב לפי' יש לפרש דחלב בעלי מומין מחלב קא דריש ליה דחלב סתמ' כתיב וכל בהמה שהיתה לה שעת הכושר לקרבן במשמ' וחלב חולין מכל אבל כי לחודיה לא שמעינן ליה דדריש:

ורבנן דלא דרשי כל נשים מנא להו ואע"ג דשמעינן בכוליה תלמודא דדרשי כל רבויא הוא ה"מ לרבות במה שנדרש מן הכתוב אבל לרבות דבר חדש שאינו במשמעות הכתוב זו לא שמענו :

ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל פסק כרבנן דאמרי על ערובו ולא כלום ומילקי הוא דלא לקי הא איסורא מיהא איכא ואי אכיל כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לא לקי ומשמע דכל שכן נוקשא בעין דלא לקי דטפי עדיף חמץ דגן גמור על ידי תערובות מנוקשא בעין כדמשמע בכולה שמעתין והר' בעל המאור ז"ל הקש' עליו דודאי כסתמא דמתניתין קיימ"ל דאוקמא רב יהודא כר"מ דהו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקיימא לן כסתם מתני' ועוד קשיא דידיה אדידיה שהוא ז"ל פסק לקמן כר"מ דאמר שיאור ישרף והאוכלו בלאו והוא חמץ נוקשא ואם כן כל שכן דגן גמור על ידי תערובות הלכך לית הלכתא כרבנן ולית הלכתא נמי כר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור מאחר דקיימ"ל כר"מ דמחייב חמץ דגן גמור על ידי תערובות אע"ג דליכא כזית בכדי א"פ דס"ל היתר מצטרף לאיסור ודברי ר' אליעזר בכלל דברי ר' מאיר הן אלו דבריו. ואין זה נכון דאי מתני' סתם חשבי' ליה קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דפסיק הלכתא כסתם משנה ואיהו אמר כל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואע"ג דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן הו"ל לאקשויי ולפרוקי כדק' עביד בכל דוכתי אלא דכיון דקתני במתני' ר' אליעזר מוסיף לא חשיבא סתמא ועוד דהא מדר' אליעזר דהיתר מצטרף לאיסור משום דדריש כל אפי' בכל התורה כולה נמי נימ' היתר מצטרף לאיסור דהכי אמרי' בנזיר פ' שלשה מינין וזעירא כמאן כר' אליעזר דדריש כל מאי איריא האי אפי' בכל התורה כולה נמי דגמר מחמץ. ואנן קיימ"ל בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור אא"כ יש בו כזית בכא"פ ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עלה דר' יוחנן דאמר אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר ואדרבא אשכחן לר' אלעזר התם במס' נזיר דלית ליה דר"א דאר"א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסור נזיר הלכך כר' יוחנן קיימ' לן בעירוב ובנוקשא נמי לא קשיא דרב אדרב דאיהו ז"ל לא פסק כר' מאיר דלקי על שיאור דהכסיפו פניו אלא דחייב כרת כקרני חגבים משום דחמוץ גמור הוי ורבא מפרש טעמא דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמטה תדע לך שכן כתיב בהלכותיו הא דתנן וחכ"א זה וזה האוכלו חייב כרת תני לה בתוספתא בשם ר' מאיר ואעפ"כ הלכה כותיה משום דתנינן לה במתני' בלשון חכמים אמר רבא מ"ט דר' מאיר אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקין מלמט' ע"כ. וזה מוכיח שלא פסק כמותו אלא במה שמחייב כרת וכן דעת הר"מ במז"ל והראב"ד ז"ל כן פסק ואעפ"י שלא מן הטעם הזה הלכך ארבעה מיני מדינה ושלשת מיני אומנות מתבערין ואסורין באכילה אבל אין לוקין על אכילתן אא"כ אכל מן התערובת כזית חמץ בכדי א"פ

אמר ר' אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. תחלת כל דבר יש לנו לפרש שלש לשונות שבאין בשמועה זו מה הן ומה דינן ודין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס היתר מצטרף לאיסור הוא שיאכל בין היתר ואיסור כזית בין שהאיסור חצי זית בין פחות מכן כל שהוא כל כך שיתן טעם במה שאוכל הרי זה מצטרף וחשוב כאלו אכל כזית מן האיסור ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפי' דוקא חצי איסור וחצי היתר וכמו שאנו עתידין לבאר מן הירושלמי ומן הגמרא. וטעמא דמלתא דלעולם אינו חייב אלא כשנהנה גרונו בכזית הלכך אם אכל פחות מכזית איסור לבדו אינו חייב וכן אם אכל כזית בין איסור והיתר ואין טעם האיסור ניכר בכולו לא מחייב שלא נהנה גרונו בכזית איסור אבל כשאכל כזית וטעם האיסור ניכר בכולו הרי נהנה גרונו בכזית ונהנה מן האיסור וטעם כעיקר הוא כל שנתערב כזית איסור בהיתר ונתן טעם האיסור בהיתר ואין בו ממשו של איסור כלל אלא טעמו לבד שההיתר קלט טעם האיסור כעין ריח והיינו נזיר ששרה ענביו במים והמים קלטו טעם הענבים בלא תערובות ממשן זהו טעם כעיקר האמיתי שאין למטה ממנו אבל כל שנתערב פליטת האיסור ממשו הוא חשוב וכל שכן שיש בכללו טעם כעיקר וכזית בכדי אכילת פרס הוא שיאכל כזית מן האיסור בין שאכלו בפני עצמו בין שאכלו ע"י תערובות היתר אלא שלא אכלו בבת אחת ושהה בצירוף הכזית עד כדי שיוכל לאכול פרס והוא ד' בצים שיעור סעודה אחת כדאמרינן בעירובין דמערבין עירובי תחומין בככר של מזון שתי סעודות והוא שמונה בצים ואמרו חציה לבית המנוגע כלומר אם שהה בבית המנוגע כדי אכילת ארבעה בצים מטמא בגדים משום דקשו קראי אהדדי דכתיב והבא אל הבית והאוכל הבית ואם על בא חייב על אוכל לא כל שכן. אלא ביא' כשיעור אכילה קאמר והלכה למשה מסיני שהוא שיעור ד' בצים מדאפקיה קרא בלשון אוכל סתם וקיימ"ל בכל מקום דשיעור אכילה בכזית. ש"מ דה"ק אכילה דהיינו כזית אם אכלה תוך שיעור אכילת פרס אכילה מקרי ופרס נקרא על שם חצי ככר לשון פרוסה ואמרינן התם חצי חציה לפסול את הגויה כהן שאכל אוכלין טמאים בכשתי בצים חצי חצי חציה לטומאת אוכלין. ושלשת דינין אלו מתחלפין מפני חילוף המינים דקיימ"ל מין במינו בטל ברוב דאורייתא בין יבש ביבש בין בבלול. תדע לך דאמרי' במס' זבחים אמר רבה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההיא ודאי יבש ביבש היא דאלו בלח היכא שרו רבנן ברובא והא קיימ"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין בשלא מינן בנותן טעם אלא ודאי ביבש הוא אלמא יבש ביבש מדאורייתא בטל ברוב ואפי' מדרבנן וליכא למימר דההי' בלח ובטל ברוב מדאורייתא קאמר דא"כ מין בשאינו מינו אינו בטעמא אלא בכזית בכדי א"פ ועוד דהא אמר אמור רבנן. ולא עוד אלא דאפי' ר' יהודה דאית ליה מין במינו במשהו לא אמר אלא בבלול אבל ביבש שזה לעצמו וזה לעצמו מודה דבטל ברוב לפי דינו דאי לא תימא הכי תרומה מין במינו אינו עולה לר' יהודה כלל ואנן תנן א"ר יהודה מעלין את התרומה באחד ומאה והיינו ודאי חטים בחטים דאי חטים בשעורים אפילו תרומה עולה בששים וכדתנן במסכת ערלה ומייתינן לה בפרק גיד הנשה גריסין שנתבשלו עם העדשים אין בהן בנותן טעם אפי' אין בהן להעלות באחד ומאה מותר ועוד דאמרי' בפר' הנזקין גבי קנסי' שוגג אטו מזיד ורמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא ואח"כ נתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו ד"ר מאיר ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אומרי' במזיד לא יעלו בשוגג יעלו והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס שוגג אטו מזיד והתם ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו אעפ"י שנתפצעו הרי ניכרין שם וכל שהאיסור ניכר אינו בטל לעולם אלא ודאי לכ"ע מין במינו יבש שעומד בפני עצמו בטל ברוב וכן יבש נבלל לרבנן דאמרי' בפ' התערוב' אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור:

ש"מ תלת ש"מ מין במינו בטל ברוב. וש"מ איסורין מעלין זה את זה. וש"מ התראת ספק לא שמה התראה וכן בלח בלול דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בדם פר ודם שעיר הוא וכיון דבכל מין במינו אמרינן בטל ברוב דאורייתא ליכא למימר ביה טעם כעיקר כלל וההיא דגרסינן בפרק גיד הנשה גבי כל איסורין שבתור' בששים דיליף לה מזרוע בשלה ופריך והתנן זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי שאר איסורי' שבתורה אמר אביי לא צריכא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והכא בטיל ולגמר מינה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמרי' מהאי ליגמר מהאי קולא וחומרא לחומרא גמרינן לקולא לא גמרי' אי הכי ששים ומאה לרבנן לא לגמר אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא גמרי' דמדאוריית' חד בתרי בטיל רבא אמר לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ולגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוהו. והא זרוע בשלה מין במינו הוא ואפי"ה הוה ס"ד דבשאר איסורין יהא אסור התם ה"ק זהו היתר הבא מכלל איסו' לרבנן זהו למעוטי שאר איסורין דמדרבנן אינן בטלין בין במינו בין בשלא במינו ופריק דלר' יהודה איצטרך ומדאורייתא והיינו דקא פריק דלדידן חומרא הוא כי ילפי' מיניה דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ולאו טעם כעיקר ממש קאמר דהא פרישית דלא מקרי הכי אלא בשאין בו ממש כלל. ועוד דאם כן דיש בו טעם ממש אף בחולין נמי וכדבעינן מימר ועוד דמייתי ליה מחטאת וההוא קרא מוקמינן ליה לקמן להיתר מצטרף לאיסור ועוד דהא אנן ילפי' מזרוע בשלה ששים ומאה וא"כ היכי אית ביה נותן טעם אלא ה"פ לא נצרכ' אלא לטעם כעיקר בטעם כל שהוא דאע"ג דאין בו בנותן טעם גמור אי אפשר שלא יהא בו איסור משהו שיהא נותן טעם בכזית ממנו ובקדשים מיהו אסור. ופריך וליגמר מינה ופריק גלי רחמנא בחטאת יקדש להיות כמוה שאם נבלע זה בזה כלל הרי הוא כמוה כדבעי' למכתב ועל כרחין לאו משום נותן טעם דהא סתמא כתיב קרא ומשמע דאפי' בכל דהו אלא דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור. וכיון דאית ביה איסור כלל אי אכיל מיניה כזית והאיסור בכלל הוה ליה כאוכל כזית איסור וכיון דאשכחן היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואפי' בכל דהו אע"ג דאשכחן ביה נמי מין במינו בטל ברוב אזלינן לחומרא ומקיימין היתר מצטרף לאיסור ואפי' ע"י טעם מעט. וכל הני דאשכחן בקדשים במין במינו בטל ברוב דתנן התם בזבחים קדשים וחולין או קדשים וקדשי' קלים בנותן טעם. ובמסכת מנחות שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו בטל ברובה לרבנן. וכן ההיא דהפגול והנותר וכו' כולהו בשלא נתבשל שלא קבל טעם זה מזה אלא זה עומד לעצמו וזה לעצמו ואפי' בשנבלל דטעם כעיקר ליכא למימ' ביה והיתר מצטרף לאיסו' ליכא למימר אלא כשאותו חזי' לטעם מחמת האיסור שבו וכדכתיבנ' ויבש ביבש אינו מטעים ההיתר ואעפ"י שיש בכולו כזית איסור ושמא יאכל אותו כזית ואינו צריך לצירוף כיון דאיכא רובא היתר בתר רובא אזלינן אבל בשנתבשל כיון דכזית מן ההיתר קבל טעם מן האיסור וקרוב הדבר שהטעם היה ניכר במחציתו שוב אין להתיר דאין כאן רוב להיתר. אבל ודאי בתולין אפי' נתבשל בטל ברוב כיון דלא אמרי' ביה היתר מצטרף לאיסור והא דאמרי' בפרק גיד הנשה בבי רב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה עם בשר נבלה ואסרי' ליה משום דכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן דאלמא אפי' מין במינו בחולין לא בטיל ברוב דאורייתא. ה"ק כיון דצירן בפני עצמו אסור דאורייתא אף תערובתו אוסר בששים מדרבנן ועלה לנו דלא אמרי' טעם כעיקר במין במינו כלל אלא בנתבשל בקדשי' ומדין היתר מצטרף לאיסור. והיתר מצטרף לאיסור ליכא למימר במין במינו ביבש בקדשים אא"כ ההיתר והאיסור מחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב ואעפ"י שאכל חצי זית היתר וחצי זית איסור וכזית בכדי אכילת פרס מין במינו לא משתכח לה כזית איסור שאכל בתערוב' פרס דהא אבטיל ברובא אא"כ אכל האיסור בלבד בשהוי אכיל' פרס ואקשי לך דאמרינן לקמן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר וההיא ודאי מין במינו הוא דאי בשאינו מינו הרי ניכר זה לתוך זה יסלקם. התם הא פרישו לה דכותי' בעלי התוספות ז"ל דכיון דמין בשאינו מינו בענין זה אסור דאורייתא אף במין ומינו לא הוה לן למימר שאני אומר מדרבנן ולקמן נאריך בה:

מין ושאינו מינו לא אשכחן ליה בטול גמור דאוריית' אלא אדרבת' איסור ביתר מרוב דהיינו כזית בכדי א"פ כדילפינן לה מקרא דהאוכל בבית וכיון שכן שפיר איכא למימר ביה טעם כעיקר אפי' בחולין והית' מצטרף לאיסור בכל שהוא וכזית בכדי אכילת פרס נמי להתיר שאם אכל כזית מאי זה איסור שיהיה בשיהוי או בתערובת אכילת פרס מצטרף ובאלו השלשה מינין פליגי ר"ע ורבנן ור' אליעזר ואמוראי ר' יוחנן ואביי ורבא. כזית בכדי אכילת פרס לא אשכחן מאן דפליגי בה אלא אביי דסבר לאו דאוריית' ואנן קיימ"ל כסוגיין בכולה תלמודא כזית בכדי אכילת פרס ולמלקות אמרו תדע דקתני במתני' הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא משום דלא משכחת ביה כזית בכדי אכילת פרס כדבעי' מימר התם מצטרף לאיסור ר"א סבר בכל התורה כולה אמרי' הכי דגמרינן מחמץ בפסח וכן אביי ר' יוחנן אליבא דר' עקיבא לית ליה הכי אלא בנזיר וקדשים משום דהוי להו שני כתובין הבאין כא' ורבנן לית להו הכי אלא בקדשים וכן רבא כדאמרן לעיל וחולין מקדשים לא ילפינן. וקיימ"ל כרבא ואליב' דרבנן ולמלקות פליגי כדאמרי' שאם שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב הלכך מילקי הוא דלא לקי בשאר איסורין אבל איסורא מיהת איכא מדי דהוה אחצי שיעו' דאסור מן התורה. וטעם כעיקר כולי עלמא מודו ביה אביי אמר לה בהדיא בפרק גיד הנשה טעמו ולא ממשו אסור דאורייתא ומייתי לה מבשר וחלב ורבא דקא דחי לה התם היינו דמההיא לא נשמיענה דחדוש הוא אבל בדינא לא פליגי והכא נמי בין לרבנן בין לר' עקיבא אית להו הכי בכל התורה כולה ר' עקיבא יליף לה מבשר בחלב וחטאת ונזיר להיתר מצטרף לאיסור ורבנן סברי בשר בחלב חדוש הוא אבל ילפינן לה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור בקדשים. וקיימ"ל כרבנן מיהו בנזיר דכתיב ביה לקי עליה אבל בשאר איסורין לא דאין מלקין על ההיקשות וכדמשמע בירושלמי דבעי' למכתב. והיינו דא"ר יוחנן כל איסורין שבתורה טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכן נמי בהיתר מצטר' לאיסור אין לוקין עליו אלא בחטאת דאיכתבה. אבל כזית בכדי אכילת פרס הא איכא כזית איסור מיה' ובכל האיסורין לוקה. ובירושלמי בנזיר פ"ג מינין ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ואמר ר' זעירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר ונזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור אמר ר' אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר מצטרף לאיסור ונזיר איסור והיתר מצטרפין: מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל כולה. על דעתיה דר' אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתניתא מסייע לר' אבא בר ממל ממשמע שנ' וכל משר' ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי' שנאמר מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת ענבים לא ישתה אלא שאם שרה ענבים במים ושרה בהן פתו ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ע"כ ולמדנו ממנו מה שכתבנו ועוד למאן דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לא סוף דבר כשנתערב ממשו של איסור אלא כשנתערב הטעם בלבד שנאסר ואעפ"י שאמרנו דבטעם כעיקר אינו לוקה בנזי' מיהא לוקה כמו שכתבנו:

הלכך כיון דקיימ"ל טעם כעיקר דאורייתא במין שאינו מינו כל שנתבשל מין בשאינו מינו ונשפך מן הרוטב ולא נודע אם יש בו ששים או לא הוה ליה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. אבל מין במינו אזלינן לקולא דטעם כעיקר במין במינו לאו דאורייתא ואם נתערב בו ממשו של איסור כל שאינה חתיכ' הראוי' להתכבד בה בפני האורחין ונשפך מקצתו ולא נודע אם היה בו ששים כל שנודע שהיה בו רוב היתר אזלי' לקול' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. אבל בשאינו מינו אפילו נודע שהיה בו יתר היתר מכזית בכדי אכילת פרס אין הולכין בו להקל דמ"מ כל שנתבשל הרי טעמו ניכר וטעמ' לא בטיל דטעם כעיקר דאורייתא :

מיהו ה"מ כשנשפך אבל אם בא לפנינו ונסתפקנו בשיעורו אין הולכין בו להקל אפי' בדרבנן דכל שאפשר לעמוד על שיעורו אין מתירין אותו עד שנעמוד עליו דהא כחל דרבנן דחלב שחוטה הוא ואמרי' דבכולי' משערינן דאי במאי דנפיק מנא ידעי' כך נראה לי שיט' שמועה זו ויש בה פירושים ושיטות אחרות אך לעיקר הפסק כן דעת הראב"ד ז"ל והרב בעל הלכות והאחרוני' ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל שפסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומעתה אפרש סוגיית ההלכה איש איש על מקומו בע"ה :

חוץ מאיסור נזיר. וא"ת כיון דאוקימנא ר' יוחנן כר' עקיבא ליחשוב נמי חטאת. א"ל בחולין קא מיירי בקדשים לא קא מיירי. וא"ת זעירי דמיירי בקדשים ליחשביה. א"ל דזעירי לא אתא לאוסופי אלא מאי דהוי לאפוקי דאביי וכדאמרי' בהדיא.

שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת כך גרסת הספרים. ורש"י ז"ל גריס שהרי אמרה תורה וכל משרת ענבים ופי' דממשרת קא דייק דאי מכל רבנן לא דרשי ליה ואפילו תימא כל לא דרשי וכל דרשי א"כ כי אקשי' לקמן האי לטעם כעיקר הוא דאתא לימא ליה אנא תרוייהו יליפנא וכל להיתר מצטרף ומשרת לטעם כעיקר אלא ודאי וכל לא דריש וכן עיקר אלא שיש לקיים גרסת הספרים דגלויי מילתא בעלמא הוא למאן דדריש כל דדריש לי' הכי בשאר דוכתי

כמאן כר' אליעזר דדריש כל כלומר דדריש כל למקצת קומץ ומייתר ליה כי כל לעירוב והיינו ודאי להיתר מצטרף דאי לא בפחות מכזית לא מחייביה:

אי הכי חמץ בפסח נמי. משום דאיירי ביה לעיל אמר הכי וה"ה לשאר איסורין שבתורה דכתיב בהו כל ולאפוקיה מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית פלוגתייהו דאביי ורבא במסכת מנחות דרבא סבר אין קומץ לפחות משני זתים והוי מקצתו בכזית וערובו בפחו' מכזית. ואביי סבר יש קומץ בפחות משני זתים והוי מקצתו בפחות מכזית ולא צריך צירוף. ועירובו למיעוט כזית שאור שנתערב עם קומץ המצה שאינו בטל ואעפ"י שיש בו כדי יתר מאכילת פרס בכזית דבעלמא בטיל. דהכי מסתברא לי דשאור ומצה שני מינין הן בין לרבא דאזל בתר שמא בין לאביי דאזיל בתר טעמא כדאיתא במסכ' ע"ז גבי חמרא חדתא וענבי:

דף מד.

המקפה של תרומה. פירש"י ז"ל כגון דייסא ומיירי בדייסא עבה דאי על ידי משקה המשקה הוי חבור לכולו והיכי קתני לא פסל אלא מקום מגעו והוינן ביה מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה הכי גריס ר"ת ז"ל ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין אוכל מיטמא ומטמא בפחות מכביצה אלא מדרבנן והכא כיון שנתערב וטומאתו דרבנן אזלינן להקל. אבל רש"י ז"ל גריס מקום מגעו אמאי פסל ותו לא ואזיל לטעמיה ואמר דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה דאורייתא ופי' מקום מגעו אמאי פסל והא בטלי ברובא דקס"ד דמוע דרבנן הוא דאסור. ואהדר ליה רבה בר בר חנא דדמוע דאורייתא דזר לוקה עליו ומיהו אפילו מקום מיעוט שפסול ה"מ כשהוא בעין תבלין של תרומה אבל כשאינן בעין לא דהכי אמרי' עלה במסכת טבול יום אמר רב יהודה אימתי בזמן שהם גוש בקערה אבל בזמן שהם במופקר טהור ולא תיקשי לך למאן דאמר חולין שנעשו על טהר' תרומה כתרומה דמיא אמאי לא פסל את כולו דהני ודאי כיון דכתיביה בו תרומה ואסיק' דכזית בכדי אכילת פרס אית בהו על כרחין על טהר' תרומה עביד להו כדאמרינן במס' חולין פ' השוחט הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול ואינו מטמא והשלישי שבו נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת האוכל שלישי של חולין נעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ספי' ליה מידי דפסיל ליה לגופיה ומשני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאלמא אי איכא כזית בכדי א"פ כתרומה הוי. ופירש"י ז"ל שם דהני חולין נעשו על טהרת תרומה ואם לאו דאין בהן בתבלין של תרומה כזית בכדי א"פ היה אסור לאוכלו משום דאותה מקפה של חולין פסלה את גופו ונמצ' אוכל תבלין של תרומה בפסול הגוף. ולשון שני פי' חולין גמורין שנתערבו בהן תבלין של תרומה ונגע בו שני לטומא' ונעשה שלישי ואי לאו דאין בו כזית בכדי א"פ היה אסור לאוכלו משום דנעשה על טהרת תרומה מפני התערובו' ופוסל את גופו באכילתן. והר"מ במז"ל פירשה במקפה של תרומה שנתערבו בו תבלין של חולין שנעשו על טהר' תרומה ונפסלו וכיון דאית בה כזית תבלין בכדי אכילת פרס לא נפסל גופו והתרומה לא נטמאת דאין שלישי עושה רביעי בתרומה. מ"מ לכולהו פירושים שמעי' דאי הוה ביה כזית בכדי א"פ דינו כחולין שנעשו על טהרת תרומה ונעשו שלישי. א"ל דכל אותו פסול דאשכחן בחולין היינו דוקא מקום מגעו אא"כ הוא משקה דנעשה חבור ומהכא שמעי' ליה (ח"י):

מאי טעמא לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. ומינה משמע לכאורה דהיתר מצטרף לאיסור לאו דוקא חצי זית איסור וחצי זית היתר וכמו שפי' הראב"ד ז"ל דבכזית תבשיל אין הדעת נותנת שיהא בו חצי זית תבלין וכמו שכתבו למעלה:

וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כיון דאשכחן בכוליה תלמודא כזית בכא"פ הלכה למשה מסיני מפרשי' הכי דאביי נמי מודה בה אלא דסבר דה"מ בשאכל האיסור לחצאין כשיהוי אכילת פרס אבל על ידי תערובות לא. וסבר אביי דטפי עדיף היתר מצטרף וטעם כעיקר שהן דאוריית' שאוכל כזית בבת אחת בטעם איסור בכולו כדפרישית מאוכל כזית איסור ממש לחצאין שהרי לא נהנה גרונו בבת אחת

אלא מאי היתר מצטרף לאיסור סוף סוף אמאי פליגי רבנן עליה וא"ת ואביי דקא ארי לה מאי קא ארי לה דשפיר קא מהדר' ליה. א"ל קא סבר דדילמא טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר משום דקסברי דבכזית מן הכותח אין בו חמץ שיהא טעמו ניכר בו ולא אמרינן התר מצטרף אלא בהכי וכדפרישית ור"א סבר דאין ה"נ דיהי' טעמ' (ח"י)

ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר והתם במס' נזיר מקשה אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וטעמא דאביי איכא למימר דקסבר דמדוכות סתמא קתני ולא קתני של תבלין ומיירי בדלא יהבא טעמא בכולו הלכך משום היתר מצטרף לאיסור ליכא למיסר ומשנו רבנן דלעולם בתבלין והנח לתרומת תבלין דרבנן וה"ה דהוה מצי לאוקמה בדליכא כזית בכא"פ אלא דעדיפ' מינה קא מתרץ ליה והא דמדוכות ושתי קופות מיירי בשסמוכין חולין לחולין ותרומה לתרומה דאי לא אמאי תלינן בשאני אומר הוה ליה כצבורין של חמץ ומצה דודאי על ולא ידעינן אי חמץ שקל דצריכה בדיק' ואע"ג דמדרבנן היא. אי נמי שאני התם דבדיקה על הספק נתקנה אבל הכא דתרומת תבלין דרבנן לגמרי אזלינן לקולא בכל ענין ועוד דהתם עכברים והכא אפשר דע"י אדם נעשה דבן דעת הוא ושואל עליהן מה הן וכדכתיבנן לעיל:

ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר והתם במס' נזיר גרסי' עלה בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור הכא כגון דנפישי חולין כלומר ונתבטל ברוב דמין במינו הוא וכבר כתבנו דאין בו היתר מצטרף לאיסור אלא במחצה על מחצה שלא נתבטל ברוב. וליכא למימר דנגזור מדרבנן מין במינו אטו מין בשאינו מינו דכיון דאין בהן מלקות אלא בהנהו דמפרש בהו קרא כדכתיבנא לא גזרי'. אלא לדידכו דסבריתו דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ולוקין עליו בכל האיסורין נהי דהכא מין במינו הוא ומין במינו בטל ברוב נגזור מיהא מדרבנן אטו שאינו מינו וכדכתיבנא לעיל. ומשני דבתרומה בזמן הזה דרבנן היא ולא גזרי רבנן בדרבנן (ח"י):

והאי משרת להכי הוא דאתא האי מבעי ליה לטעם כעיקר. ה"ג ברוב הספרים ול"ג אמר לי' אביי ותו לא איצטריכי לגרסת הרב בעל תוספות ז"ל ולמאי דפריש במסכת נזיר כי היכי דלא תקשי דאביי אדאביי. ומכאן אתה דן לכל התורה כולה לאיסו' ולא למלקות כדאמרן:

דף מד:

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו פירש"י ז"ל אין איסורו איסור עולם אלא שלשים יום בסתם או כמו שפי' ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אפי' תוך זמן ע"י שאלה מה שאין כן בכלאים שאסור לעולם ואסור בהנאה כלאי הכרם. ואין לו היתר וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו לפרי עצמו אבל אינו אסור לעולם אלא שלש שנים. ואינו מחוור שהפרי עצמו אסור הוא לעולם והאילן הוא שנותר והיתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם בחד גוונא נינהו או תרוייהו בפרי או תרוייהו באילן. ועוד דכי היכי דיש היתר לאיסור נזיר בשאלה ה"נ יש היתר לשאר איסורין ברבייה. ועוד דבסיפרי גרסי' ויש היתר לאחר איסורו ויש מפרשים נזיר שאין איסורו איסור עולם שלא נאסר בבני נח. ואין איסור איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ממילא לאחר שלשים מה שאין כן בכלאים שאיסורו איסור לעולם דהרכבת אילן נאסר בבני נח:

ואיסורו איסור הנאה בכלאי הכרם ואע"ג דליתו בהרכבת אילן שם כלאים אחד הוא ואין היתר לאיסורו ממילא. וה"ה לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין איסורו איסור עולם, ודכוותה עבדי' ק"ו במס' קדושין מחדש שאין איסורו אסור עולם ואין איסורו איסור הנא' ויש היתר לאיסורו לאחר הקרבת העומר ויש לשונות אחרי' וזה עיקר:

נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואע"ג דאמרינן רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני קסבר ר' עקיבא ה"מ בשותה אבל האי שנבלע בפת בשיעור אכילה מחייב. קמ"ל דאפילו ע"י תערובו' דבליע בפת. כלומר דכיון דקתני פתו סתמא משמע אפי' טובא ואפילו יתר מאכילת פרס. וקמ"ל דמשו' טעם כעיקר חייב ולא אתא קרא להיתר מצטרף לאיסור:

בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור. כלומר דבכל ענין אסרה תורה בשר בחלב ואפי' בשר כחוש שלא פלט שומן בבשר אלא טעם לבד. אי נמי אפי' העביר השומן מעל החלב דהוה ליה כענבים ששרן במים שאין בהם אלא הטעם בלבד אבל החלב בבשר אינו טעם בלבד אלא ממשן וכן כתבו בתוס' ז"ל. וכן נמי פליט' הבשר וזה היתר מצטרף לאיסור הוא אבל פליטת כלי אינו חשיב ממשו אלא טעם בלבד כיון שכבר נבלע בכלי והיינו דיליף ליה ר' עקיבא מגיעולי גוים:

ורבנן מבשר בחלב לא גמרי דחדוש הוא. ואי קשי' לך אטו אנן לקולא קא גמרי' לחומרא קא גמרי' כדאמרי' בפ' גיד הנשה מאה וששים נמי לא לגמ' דחדוש הוא. ומתרץ אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל. א"ל שאני התם דמהיתרא אתיא למילף וההוא התירא גופא הוי חדוש הלכך לחומר' ילפינן לקולא לא ילפינן אבל הכא ההיתר דתרו ליה לאו חדוש הוא דכיון דלא בלעי האי מהאי דינא הוא דלשתרי אבל האיסור במבושל הוא חדוש כיון דבשריי' מות' בבשול נמי היה לנו להתיר וכיון דחומרא דאית ביה הוי חדוש לא ילפינן מיניה חומרא כן תירצו בתוספות ונכון הוא. וה"ה דהוה מצי לדחויה מה לבשר בחלב שכן איסורו איסור הנאה נעבדא ביה עבירה ולא מצי למילף מיניה אלא חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דעדיפא מיניה קא מתרץ ליה דאפילו הנהו תרתי לא מצי יליף:

ורבנן גיעולי גוים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר. ואע"ג דה"מ בדיעבד אבל לכתחי' לא דרבנן אבל דאורייתא אפילו לכתחילה נמי דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד ללכתחילה. דגמרינן מנבילה דפגום מותר ואיככה ליכא למימר דנבלה דקא שרי הוי חדוש וגיעולו גוים דינא ושאר איסורין ילפינן מגיעולי גוים דהא סברא מסייע לקרא דפגום אינו אסו' ואיהו הוי דינא:

ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא פי' ורבנן אין ה"נ דבקדרה בת יומא הוא דאסר רחמנא ואפי"ה אי אפשר דלא פגמא פורתא ואי אפשר לפרש דלדבריו קאמרי ליה דהא במס' ע"ז כל מאן דשרי נותן טעם לפגם מוקי גיעולי גוים בקדרה בת יומא והכי נמי קיימ"ל נותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא (ח"י):

לר' עקיבא נמי נימא משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנה אתה דן לכל התורה כולה כלומר לאיסור אבל לא למלקות דאין מלקין על ההיקשות. וכי תימא לאיסור מאי נפקא מינה והא קיימ' לן חצי שיעור אסור מה"ת א"ל נפקא מינה לפחות מחצי זית וכדכתיבנא:

דף מה.

עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה פירש"י ז"ל כגון בחולין ושלמים שנבלעו מחטאת ויאכל כחמור שבה באות' חתיכ' וכפר"ח ז"ל בחמור שבהן כגון שלמים שנבלעו בחטאת ביום שני להן ונפסלין לאור שלישי וחטאת נפסלת עד הבוקר. ונאכלת כחמור שבהן דהיינו לפנים מן הקלעין לזכרי כהונה ולאותו יום בלבד וכולהו איתנייהו ובודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא דאי לטעם כעיקר לא אתיא דהכא ממשו של בשר אית ביה על כרחין. ולכזית בכדי א"פ נמי לא אתיא דהא בכזית מן החתיכה מחייב והא לית בה כזית איסור אלא ודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא ומינה נמי דאפי' באיסור כל דהו נמי דהא לא ידעי' כמה בלעה. ואע"ג דמין במינו הוא כבר כתבנו דבקדשי' מין במינו שנתבשל אמרי' היתר מצטרף לאיסור. והא דתנן רקיק שנגע ברקיק וכן חתיכה שנגעה בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אלא מקום מגע. היינו טעמא דכיון שאין בו רוטב אינו מבליע אלא במקום מגעו. אבל אי אכיל מקום מגעו הכי נמי דהיתר מצטרף לאיסור אי אכיל בין שניהן כזית ויש בו טעם האיסור. ומה שקשה מזה על ההיא דרבא דפ' גיד הנשה הא פרישנא לה ה"ג ורבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה לילף מחטאת הנהו מצרך צריכי ור' עקיבא למאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת נזיר לא אתו מיניה כו' ולעולם ליכא מאן דיליף טעם כעיקר מחטאת ולא אפשר נמי כדפרישתי:

מעתה נשאר לנו כל תערובות שיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס ביעורו דאורייתא. כל שהוא פחות מכן או נוקשה בין בעין בין ע"י תערובות מתבער מדרבנן. בד"א בחמץ בעין אבל חטה הנמצאת בתבשיל היא מתבערת והתבשיל מותר לשהותו לאחר הפסח ובד"א בחמץ ראוי אבל כל שנפסל כגון דבק הספרים שנתיבש קודם הפסח מותר להשהותו כדבעינן למכתב. ואם אכלו כל שהוא חמץ דגן גמור בעין או כזית בכדא"פ לוקה וחייב כרת. אבל עירב בפחות מכן או נוקש' בעין או בתערובת בנותן טעם איסור דאורייתא ואין בו מלקות משהו אסור דרבנן. ודיני טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וכזית בכא"פ והיוצא מהן כבר נתבאר ואין צריך לשנות. ותו לא מידי:

אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקו' שאין עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו עובר מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער. ולאידך לישנא אמרינן דבמקום שאין עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער. ומדקאמר חייב לבער משמע דחייב מדאורייתא ואע"ג דפחות מכזית הוא דילמא מדמי' השבתה לאכילה מה אכילה קיימ"ל חצי שיעור אסור מן התורה אף השבתה נמי. מיהו איסור' הוא דאיכא אבל מלקות ליכא דלא עדיפא השבתה מאכיל' והא דקתני בברייתא חוצץ ועובר פי' מתבער וכדאמרי' לעיל (ח"י). ופירש"י ז"ל מקום העשוי לחזק בשולי העריבה שצריך לחזקו ולהדקו כדי שלא יצאו המים דרך שם. ומקום שאין עשוי לחזק אפי' בדפנות. וללישנא קמא כזית בשוליים אינו חייב לבער בדפנות חייב לבער פחות מכזית אפי' בדפנות אינו חייב לבער. וללישנא בתרא כזית בכל מקום מבער פחות מכזית בשוליים אינו מבער בדפנו' מבער. ואמרי' קשיין אהדדי ולאו לאקשויי ברייתא אברייתא קאמר הכי דהא תנאי נינהו כדאשכחן בכוליה תלמודא אלא הכי קאמר כיון דאקשיין אהדדי כמאן מינייהו עבדי':

דף מה:

סמי קילתא מקמי חמירתא. ורב יוסף אוקי תרתי ברייתא כתנאי חמירתא כת"ק דאמר דפת שעפשה אעפ"י שאין דעתו לאוכלה חייב לבער כיון שראויה ובשלא נפסלה מלאכול לכלב. אלמא כזית לעולם חייב לבער. וקילתא כר' שמעון בן אלעזר דקא פטר בפת שאור שיחדה לישיבה אלמא אפי' כזית בטל כל שאין דעתו לאכלה. ואתקיף אביי תירצת כזית דחזי' דפליגי ביה אבל פחות מכזית מאי תירצת ביה כלומר דבשלמא לר' שמעון כיון דאשכחן ליה בכזי' דמבטל כל שאין דעתו לאכלה ה"נ משמע דפחות מכזית אפילו דעתיה עליה בטיל משום דלא חשיב כלל וכדדייקי' עלה דמתני' אלא לת"ק דוקא בכזית שמעינן ליה דמחייב בכל מקום אלא בפחות מכזית מנא לן דמחייב כשדעתו עליו וכי תימא דדייקי' בה כמתני' הא ליתא דהא קתני מפני שראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות משמע דתלי טעמיה בראויה הא כל שאינה ראיה כלל כלל לא מחייב ופחות מכזית אינו ראוי (ח"י) ואוקי אביי תרתי בריית' כר"ש ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקו' לישה. ופירש"י ז"ל דבמקום העשוי לחזק דתרתי ברייתא לא דמו אהדדי דקמייתא קרי עשוי לחזק שוליים ושרי בהו אפי' כזית ושאין עשוי לחזק דפנות ושרי בהו פחות מכזית הואיל ומקום לישה הוא. ובשיפתא דאגנא לא איירי כלל ובריית' קרי עשוי לחזק דפנות הואיל ומקום לישה הוא ושרי בהו פחות מכזית כקמייתא ושאין עשוי לחזק שיפתא דאגנא ולא שרי בה אפי' פחות מכזית כיון דלאו מקום לישה הוא ובשוליים לא איירי כלל ואשתכח דלא פליגי אהדדי :

ורב נחמן אמר שמואל אתא לאשמועינן דשני חצאין זתים וחוט של בצק בניהם אם אוחז בחוט ונטלין עמו דהיינו אוחז בקטן וגדול עולה עמו דינו בכזית וללישנא דסמי קילתא בכל מקום בעריבה חייב לבער ולר' שמעון בכל מקום חוץ משוליים חייב לבער אבל שני חצאי זתים שאין חוט של בצק ביניהם דינו בפחות מכזית :

ואמר עולא לא אמרן דדיגן בפחות מכזית אלא בעריבה אבל בבית כל שהן כשני חצאי זתים חייב לבער דזמנין דמכנסי ונפלי אהדדי והוי כזית עיסה במקום אחד כדכתיבנא בפ' קמא. והדר מבעיא לן בית ועליה מהי וכו' וא"ת והא לכולי עלמא בעריבה כל שאינו במקום לישה אפי' בפחות מכזית אחד חייב לבער ואלו הכא בבית בעינן שני חצאי זתים ומשום טעמא דמכנשי אבל בחצי זית אחד משמע דלא.. א"ל שאני עריבה שהחמץ עומד במקומו ולא מאיס הלכך אפי' פחות מכזית חייב אבל בית דמלכלך ומאיס לא וכן לאידך גיסא שני חצאי זתים בעריבה דינן כחצי זית משום דלא מכנשי אבל בית דמכנשי דינן בכזית.. כך היא שיטת השמועה לפירושו של רש"י ז"ל :

ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל פסק כלישנ' בתר' ולחומרא כדאמרינן סמי קילת' מקמי חמירת' והדין עמו דסתמא דמתני' הכי מכרעא טפי דקתני בצק שבסדיקי עריבה ומדקתני בסדיקי משמע דעשוי לחזק הוא ואפי"ה קתני דכזית חייב ולא הביא בהלכותיו הא דעולא דמחלק בין בית ועליה ולא דרב נחמן דשני חצאי זתים.ושמא דרב נחמן לא אצטריך דתליא בההיא דאוחז בקטן וגדול עולה עמו. ודעולא נמי הא קתני מתני' עריבה דמשמע דהא בבית קאי על דיניה דכזית חשיב ואפילו בשני מקומות דכיון דלא הוי בסדקין מה לי מקום אחד מה לי בשני מקומות אבל פחות מכזית לא קא חשיב. והר"ז ז"ל פסק כתירוציה דאביי דאוקמינהו תרוייהו כר' שמעון משום דחזי' לרב אשי דמפרש למילתי' אליבא דההוא תירוצה. מיהו בכזית ליתא לדר"ש דהא איפסקא הילכתא אין הלכה כר"ש בכפת שאור אבל בשאר דבריו קיימ"ל כוותיה והיינו דפחות מכזית בין בשוליה בין בדפנותיה אינו חייב לבער. וזה תימא דכיון דתליא דר' שמעון בההיא דכפת שאור וההיא אידחיא משמע דכל מיליה אידחו אבל הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל פי' מקום העשוי לחזק כל מקום שמחזק ומדבק העריבה בין בפנים בין מבחוץ ולא מפליג בין שולים למקום אחר ומקום לישה לחומרא דכל שהוא במקום לישה מוד' ר"ש דאפי' עשוי לחזק חייב לבער משום דמתבער עם העיס' הא שלא במקום לישה אפי' כזית אינו חייב לבער ובמקו' לישה פחות מכזית אינו חייב לבער. ופסק כתירוציה דאביי לגמרי. וזה אינו נכון דהא דר' שמעון כבר אידחי לה כדאמרן אבל פירושו נכון ואפשר שלזה נתכוין הרב אלפסי ז"ל שסתם את דבריו. הלכך כזית בכל מקו' חייב לבער פחות מכזית אם עשוי לחזק בכל מקום אינו חייב לבער. אין עשוי לחזק בכל מקום חייב לבער במה ד"א בעריבה אבל בבית פחות מכזית לבד אין חייב לבער ב' חצאי זתים חייב לבער (ח"י):

הפת שעפשה ונפסלה מאכילת אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלה חייב לבער הא אם נפסלה מלאכול לכלב עפרא בעלמא היא ואינו חייב לבער ותניא נמי בתוספתא הקילור והאיספילנית והרטיי' שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ולא שנא החמיצה ולבסוף נסרחה לא שנא נסרח' ולבסוף החמיצה כל שנסרחה קודם הפסח א"צ לבער. והא דגרסי' בירושלמי הדא דתימא בשנסרחה ולבסוף החמיצה אבל החמיצה ולבסוף נסרחה צריך לבער היינו בשנסרחה תוך הפסח אבל קודם לכן מותר כדקיימ"ל חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו וכן כ' הר"מ במז"ל. וה"ה בנפסלה. ורבינו האי ז"ל כתב בזה הצרי שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שמותר :

דף מו.

לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין. פירש"י ז"ל לגבל שנשכר ללוש ומצא כלי בעל הבית טמאים צריך לחזר אחר מקוה להטבילן ארבעה מילין ומאי דאמרי' לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר לא קאי אהא דהכא מאי שנא לפניו ולאחריו אלא אשאר' קאי. והעיקר מה שפי' הרב בעל הערוך ז"ל אדם שהולך בדרך דומיא דשארא אם יש גבל שעושה עיסתו בטהר' ברחוק ד' מילין ילך ויקח ממנו. ולא שנו אלא לפניו אכולה מילתא קאי. ולתפלה פי' רבינו האי גאון ז"ל לנטילת ידים לתפלה ואית לן למימר דמיירי בדלא מטא אכתי זמן תפלה דאי בדמטא הא רב לייט למאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. ורש"י ז"ל פי' לתפלה בשיש חבר עיר שמתפללין בעשרה בסמוך לד' מילין צריך לילך שם ולא ילון במקום הזה ונראין דבריו ומזה אתה דן ק"ו לעומד בעיר ומתפלל בביתו כאלו בעלי הבזוי או בעלי הגאוה ולנטילת ידים לאכילה :

כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב כלומר שאם אתה אומר יפרישו' ויניחוה שמא תחמיץ ויעבו' בבל יראה ובל ימצא דכדידיה דמיא הואיל ואי בעי מיתשל עליה וכי תימא ישרפנה אין שורפין קדשים ביום טוב. ואע"ג דאמרינן הואיל ואם כן כדידיה דמיא ישרפנה דהא משמע דהואיל לקולא אמרי' כדאמרינן באופה מיו"ט לחול דהואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי להו לא לקי. הא לא קשיא דלא דמי הואילין אהדדי דהאי הואיל ואי בעי מתשיל עליה מחוסר מעשה הוא וכל הואיל דמחוסר מעשה לא שרי' ליה לקולא לכתחיל' אלא דוקא בדיעבד אבל לחומרא אמרי' אפילו לכתחיל'. ומטע' זה נמי לא מצינן למימר דלבטל לה מקמי דתחמיץ דמצו לבטולה דכדידיה דמיא. אלא דאי משום הא לא איריא דאכתי קשיא יתננה לכהן דעל כרחין בדאיכא כהן הוא כדנפרש וכהן לבטלה. אלא א"ל דלא עבדינן תקנתא באיסורא דרבנן דאכתי מדרבנן בעי ביעור וכהן נמי לא מצי לשרפה ולהאכילה לכלבו דאין מבערין שום ביעור קדשים ביו"ט. ולאפותא לאחר הפרשה לא אפשר דהויא לה אפיה שלא לצורך. ומשום הואיל לא שרי' לכתחילה כדאמרן. ומשכחת לה למתני' כגון שגלגלה ואח"כ נטמאת העיסה שפירשה נדה או שנפל שרץ על העיסה לאחר שנתחייבה בחלה אבל אם נטמאת הקמח דברי הכל יעשנה קבין כדי להפקיע מחלה והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם הדא דתימא בשנלגלה ואח"כ נטמאת אבל אם נטמאת ואח"כ גלגל ד"ה יעשנה קבין:

והא דתנן במס' חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה ר"ע אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין שכשם שהו' קורא שם לטהורה כך הוא קורא שם לטמאה. ההיא בחול עסקי' שיכול להפריש החלה או בשאר ימים טובים ועל כרחין אית לן למימר דמתני' בדאיכא כהן עסקינן דאי לא מאי איריא טמאה אפי' טהורה נמי תבעי ליה מאי עביד בה. וכי תימא בטהורה אפי' ליכא כהן אפי לה משום הואיל ואי מקלעי ליה ארח כהן הא אמרן דלכתחילה לא עבדי' מידי לקולא משום הואיל ועוד דכהן לא שכיח ולא תליא בהואיל דידיה אלא ודאי בדאיכ' כהן היא ובטהורה היכא דליכא כהן לא איצטריך ליה תו למבעי דפשי' כיון דידע דליכא כהן עביד לה קבין ואפי לה והדר הסל מצרפן לחלה כדבעי' מימר:

ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה דאית ליה לר"א הואיל לחומרא דאי בעי מתשיל עליה ועבר בבל יראה ובל ימצא והואיל לקולא באפיה דאע"ג דאיכא מקצת פת על כרחין דלא חזי ליה מיהו הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה שפיר דמי בן בתירא אומר תטיל לה צונן. דאע"ג דאית ליה לבן בתירה הואיל קסבר דאם אינו קורא שם עד שתאפה מפקע לה מחלה דלית הסל מצרפן לחלה אלא דוקא מן העיסה כדנפרש. ור' אליעזר סבר דכיון דאפשר למעבד בהיתרא לא נעייל נפשין לספיקא דהטלת צונן שמא לא לא יחליף המים כל שעה ואתיא לידי חמוץ. ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו דלית ליה הואיל אפי' לחומרא:

והרב אלפסי ז"ל כתב דמתני' בחלת א"י דחל' טמאה אסורה בין לכהן גדול בין לכהן קטן. אבל בחוצה לארץ קורא לה שם ואפי לה ומאכילה לכהן קטן דאמר שמואל אין חלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו באיש עד שיראה קרי באשה עד שתרא' נדה. והרב בעל המאור ז"ל השיב עליו דהתם במס' בכורות עסקינן דתרומת חוצה לארץ טמא מת טובל ואוכל בה אלא ודאי כל שבחוצה לארץ אי איכא כהן כלל בין גדול בין קטן אפי לה ומאכיל ליה והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן התם במס' בכורות אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואוכלה כהן קטן ואי ליכא קטן שקיל לה בריש מסיא ושדי לה בתנורא ומדרבינא דהוה בתר' לא שרי למתבה לגדול ע"י טבילה ש"מ דהא דאמרי' התם בסוף שמעתא בגדול טמא מת שאוכל בטבילה ואמרינן דלית הלכתא כוותיה לחומרא אתמר דלא סגי לי' בטבילה לגדול ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיצא ממנו הוא דלא סגי ליה בטביל' לגדול. ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי ליה בטביל' ואפי' בהערב שמש וכן עיקר ע"כ. וכן הר"מ במז"ל מעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אלא שהקשה הוא ז"ל דהא קיימ"ל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב וכיון שכן בין דאיכא גדול או קטן בין דליכא יפריש בטומאה ויחזירנה לשם ויבטלנה ומותרת לזרים. וכי תימא דאפילו ביטול לא מהני אלא להאכילה לכהן בימי טומאתו אבל לא לזרים הלכך צריכין אנו לכהן ממה נפשך. הא ליתא דכבר פי' שם רש"י ז"ל דאף לזרים מותרת וכן הוכיח ורבה דמבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו לאו דוקא משום דכהן הוה אלא דמכיון שהיא מותרת לזרים בבטול איהו נמי מבטלה ואכיל לה בטומאה דכחולין דמי. לפיכך פי' הוא ז"ל דלא אמרו מבטלה ברוב אלא בשנתערבה כבר בכמותה או בפחות דאז מותר להוסיף ולבטל ברוב אבל כשלא נתערבה כלל אין מבטלין לכתחילה. וחלת חוצה לארץ דאמרי'. איכא מאן דאמר דבכל חו"ל נוהגת ולפיכך כ' ר' אפרים ז"ל דכיון דאשכחן נמי תרומת חו"ל ש"מ שבכל חו"ל נוהגת וכן העידו עליו שהי' מפריש תרומה ומעשרות מגפנים שהיו לו בתוך ביתו. וזה אינו שלא אמרו אלא בעמון ומואב שהוא מעשה זקנים או בבבל שהו' מעש' נביאי' וא"כ אף אנו נאמר כן בחלה וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל והא ליתא שגזרו בחלה ולא גזרו בתרומה משו' דלכול עיסה ואין לכל שדה וכדי שלא תשתכח תור' חלה :

ולענין פסק הלכה במתני' דחלה הרב אלפסי ז"ל פוסק כר' אליעזר חדא דר' כוותיה בגמרא והלכה כר' מחבירו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא באידך ר' אליעזר דהרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא נינהו ובההוא הא איפסקא הלכתא כותיה. כלומר דמאן דפסק כבן בתירא דתטיל לה צונן היינו משום דאית ליה דאין הסל מצרפן אלא חלה מן העיסה בעי' דאי לא אמאי פליג עליה דר' אליעזר דהא שמעינן ליה דאית ליה הואיל ואי בעי מתשי' עליה לחומר' ומאן דאית ליה הואיל בין לקולא בין לחומרא אית ליה. אלא ודאי כדאמרן דחד טעמא הוא הלכך אי בחלת א"י לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאחר אפיה הסל מצרפן ומפריש וממתין עד חול המועד ושורפה. ואי בחלת חו"ל מפריש ואפי לה ומאכיל לה לכהחט שלא ראה קרי מימיו ואי ליכא כהן קטן עביד כר' אליעזר:

דף מו:

לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון. לאו דוקא דהא אסיקנן במס' קדושין טובת הנא' ממון אלא דחויי קמדחי ליה דאי מהא לא איריא דלעול' אימא לך טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי,:

ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ואי בעי מתשיל עלי' ואליבא דר' אליעזר דקיימ"ל כותי' אית לן נמי למימר דבהקדש דידיה כל שלא בא עדיין ליד גזבר עבר עליה בבל יראה ובל ימצא הואיל ואי בעי מתשיל עליה. אבל בהקדש של אחרים או דידיה שזכה בו כבר גזבר לא עבר וכ"ת הואיל ואי בעי מצי פריק לי' זו קניה היא וא"כ אף אנו נאמר בחמץ של גוי שיעבר עליו הואיל ומצי קני ליה אלא ודאי הואיל לעבור על הקני' לא אמרי'. וכן דעת הראב"ד ז"ל. מ"מ נמצינו למדין דאפי' בהקדש מדעת יכול נשאל וכן פירש"י ז"ל שכתב דעל כל נדר והקדש ותרומ' הקדוש באמירתו יכול לשאול לחכם ויעקור דבריו שלא כסברת רבינו אפרים ז"ל שכתב דכי קיימ"ל יש שאלה בהקדש ה"מ בטעות כדתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש וקיימ"ל דבשאל' פליגי ואיהו מפרש לה למתני' כולה בטעות. ואין צורך להאריך בזה.

אתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה. על כרחין יש לפרש דלאו ביו"ט שני הוא דא"כ אמאי לוקה דהא לא עבר עליה אדאורייתא ומיירי נמי כדאמר בפי' דלצורך חול הוא אופה דאי לא הוה ליה התראת ספק דשמא יאכלהו בו ביום. ועד כאן לא פליגי אלא במלקות אבל איסור' מיהא איכא לכולי עלמא תדע לך דאי לא ליקשי ליה לרבה מברייתא דאין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. הלכך לכ"ע התבשיל אסור לדידיה כההיא דאמרי' בבבא מציעא גבי תורי דגנחין ארמאי הערמה איתעביד בהו ואסור. וכן הדין באופה ומבשל מיו"ט לחבירו בהערמ' וכן הוא דעת רבינו נר"ו. ומיהו ה"מ לדידיה אבל לאחריני שרי דמעשה יו"ט אינן קדש. והוי יודע דהואיל לא דמי למתוך דמתוך פליגי ב"ש וב"ה דב"ה אית ליה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וב"ש לית להו ואי חד טעמא נינהו שביק רב חסדא ב"ה ועביד כב"ש. אלא ודאי אפשר דמאן דאית ליה מתוך לית ליה הואיל דמתוך לא שרי' אלא בדבר שיש בו קצת צורך היום והואיל אע"ג דאין בו צורך היום בהא דאופה בפי' לחול. ומאן דאית ליה הואיל אפשר דלית ליה מתוך דשאני הואיל שהוא בדבר אחד אבל מתוך שהוא מדבר לדבר דילמא לא הלכך לא דמו אהדדי :

רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל. ואע"ג דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט אין ה"נ דאיסורא אית ליה אבל מלקות מיהא ליכא משום הואיל. וא"ת א"כ אין לך לוקה על מלאכות שבת דאמרי' הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה הא לא דמי דשאני יום טוב דמלאכה בשעתה נעשית שהרי מותר כל היום בהכנת אוכל נפש אלא דלערב איגלאי מילתא למפרע דבאיסור נעשה. אבל בשבת האסור קיים וההיתר מתחדש ובשעת עשיית האיסור עדיין לא נתחדש ההיתר אי נמי חולה שיש בו סכנה לא שכיח ואין צורך לזה:

בשלמא לדידי דאמינא אמרינן הואיל ואע"ג דאין אומרי' הואיל לכתחילה לקולא והכ' משמ' דלרבה אע"ג דלא גמר בלבו לאכול שרי הכא שאני משום הפסד ממונו התירו בו הואיל לכתחלה :

דף מז.

שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר. וא"ת והיכא משכחת לה אחד עשר והא אחד עשר לאפיה יום הכפורים הוא ואינו נאכל עד למחר לשנים עשר, הא לא קשיא דהיכי דמי אי באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש אותה קדושה של אותו יום אינה אלא מדרבנן כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט. ואין מונין אלא מיום ששי ויוה"כ באחד בשבת. ואם באו עדים קודם המנחה אין נוהגי' קודש אלא אותו יום ולמחר ביום ששי שהוא חול אופין ונאכל לאחד בשבת שהוא לעשרה. ואע"ג דכבר אפו ברביעי אין תנור מקדש קדושת הגוף. שאם אין אתה אומר כן כיון דאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט יפסל בלינ' אלא ודאי כדאמרן.

ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט דאי דמשום דבדרבנן אין נעשין הא קיימ"ל אין שבות במקדש ובשלמא לדידי דאמינא משום הואיל הכא ליתי' דהא לא חזי ליה השתא עד לאחר סדור ומשום דאי בעי פריק לא שרי' כיון דמחוסר מעשה כדכתיבנ' אלא לדידך קשיא:

מתיב רב מרי שתי הלחם כו' ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אינן דוחין. פירש"י ז"ל בשלמא לדידי דאמינ' משום הואיל הכא ליכא למימ' הואיל משום דבההיא שעתה לא חזו עד שישחטו עליהן הזבח ויזרוק דמן. עולה על דרך מה שפירשתי במלאכות שבת דהכא נמי בשעת עשיה אי אפשר להיות מותר אלא מפני ההיתר שמתחדש ועדיין לא בא :

סבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לכלבים. וא"ת הכא משמע דכל מאן דאית ליה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט דריש לכם ולא לגבוה דהתם במס' ביצה אמרינן אמרו להם ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים אבא שאול אומרה בלשון אחרת כו' ואסיקנא דבהא פליגי ת"ק סבר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואבא שאול סבר קרבין אלמא לת"ק אליבא דב"ה אע"ג דאית ליה אין קרבין לא דריש ולא לגבוה א"ל דהתם נמי לת"ק הוי מצי למימר לכם ולא לגבוה במידי שאין קבוע להם זמן דהיינו נדרים ונדבות ושתי הלחם דהתם מדמי להו אלא דניחא ליה למנקט מלתא פסיקתא לכם ולא לכלבי' והיינו דקאמר הכא סבר לה כאבא שאול ולא אמר סבר לה כת"ק דלת"ק נדרים ונדבות ושתי הלחם אינן קרבין ולגבי דידהו לכם ולא לגבוה דרשי' :

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין פירש"י ז"ל והן מוקדשין עובר על השור שהו' קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכו' כדנפקא לן בספרי לא תעבוד בבכור אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין אמרת ק"ו ומה בכור שאינו נוהג בכל הולדות ויוצא לחולין בלא פדיון אם נפל בו מום אסור בגזה ועבודה שאר קדשים לא כל שכן. ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום לאו דהזיד במעילה אליבא דחכמים כדאמרינן בכל שעה. אבל משום לאו דלא תעבוד בבכור לא לקי בחמור כדאמרי' בראשית הגז ובבכורות דקדשי בדק הבית אינן אסורין בגזה ועבודה אלא מדרבנן. מיהו בהנאה אסור מדאורייתא ושייך ביה מעילה. ובפטר חמור ליכא לאוקמא ואליבא דר' יהודה דאסר ליה בהנאה בפר"ק דבכורות דאי חשיב הכא חד לאו בתרי כגון לאו דלא תעבוד במוקדשין ואפטר חמור נמי לחשוב נמי מוקדשין ופטרי חמורים טובא וטפי להו לאוי. ואע"ג דבפ' בתרא דמכות אוקימ' לה בגמ' בבכנ' דוחק הוא ומסקנא לאו הכי הוא, כן פי' ז"ל וקשיא עליה בשור של קדשי מזבח נמי הא איכא משום הזיד במעילה ולחשוב תשע. א"ל דאין הכי נמי אלא דחד לאו תרי זימני לא חשיב. ואפשר היה לפרש לה בבכור וכהתם ואתיא כמאן דאמר בכור שורך ולא של שותפו' ודלא כמאן דאמר ולא פטר חמור, וחייב שתים משום לא תעבוד וכי תימא לחשוב טובא הא לא קשיא דהני תרתי איצטרכי לי' משום חורש בשור ובחמור דכלאי' לאו דכלאים אבל טפי דלא מוסיף אלא לאוי יתרי לא חשיב. וכי תימא אכתי איכא משום הזיד במעילה ליתא דבכור ממון כהן הוא ולית ביה מעילה. אלא דאכתי קשי' מאי איריא כלאי הכרם לימא כלאים סתמא. והעיקר מה שפי' ר"ת ז"ל דהכא בשור בכור ופטר חמור וליכ' אלא חד לאו משום לא תעבוד ולמסקנא דהתם דלא מוקמינן לה בבכור בשור של מוקדשין דאיכא נמי משום לא תעבוד. וחמור לאו דוקא דאי בשל בדק הבית הכא לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא מידי דלקי עלי' בכל שהוא כדקתני יש חורש תלם אחד ומעילה ליכא אלא בשנהנה בשוה פרוטה אלא דלישנ' דקרא נקט לא תחרוש בשור ובחמור והכא מיירי בחמור של חולין אי נמי בשל מוקדשין או בשני מינים אחרים בשור ושה דלא קפדינין אלא אכלאים אבל משום מוקדשין ליכא אלא חד לאו בלחוד. וכי תימא א"כ למה לי שני מינין לימא בשור פסולי המוקדשין דחייב משום לא תעבוד ומשום כלאים נמי משום דאיתקש לשני גופין לצבי ואיל כדאיתא התם במסכת מכות. אין הכי למי אלא לישנא דקרא נקט ואורחא דמילתא דחרישה. וכלאי הכרם מחייב שתים משום כלאי זרעים וכלאי הכרם ואליבא דר' יאשי' דאמ' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד וחייב משום חטה ושעורה ומשום חטה ושעורה וחרצן דטעמיה דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וכרם אינו נקרא אלא בגפנים אלמא בעי' כלאים לבר מן הגפנים אבל שדה בלא זרעים נקרא כן. והכי משמע בירושלמי דגרסי' התם במס' כלאים על דעתיה דר' יאשי' כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה וכן נמי משום תרוייהו לוקה שתים וכבר כתבתי מזה שם במסכ' מכות בס"ד: עלה כדגזרינן נמי דאין מזמנין את הגוי משום שיורי כוסות ואע"ג דטלטול הכוסות דרבנן וכן מה שאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול מדרבנן היא דדברי סופרים צריכין חזוק. ועוד דהא רב חסדא אית ליה צרכי שבת נעשין ביו"ט ולא קיימ"ל כוותיה דהא אמר רב בפ"ק דביצה נולדה בזה אסורא בזה ופסק רבא התם כותיה משום הכנה דרבה דדריש חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט וכיון דרב משום הכנה דרבה אמרה וקיימ"ל כותי' ורב חסדא פליג ולית ליה הכנה דרבה אלמא הלכתא כרבה והכי משמע בפ' בכל מערבין דגרסינן התם כי נח נפשי' דרב הונא על רב חסדא למרמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן והא אמר רב שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום הכנה. וליכא למימר דקבל' מניה רב חסדא דהא אמר הכא דצרכי שבת נעשין ביו"ט ובתוספות דוחין דרב חסדא לא פליג אדרבה בהכנה דהתם קבלה מניה אלא דאף רבה לא אמרה אלא בהכנ' דממילא כביצה. אבל בהכנה דבידים לית ליה לרבה הכנה כלל וזו סברא הפוכה. ועוד דהתם בפר' בכל מערבין מקשה עליה דרבה דאמר אין יו"ט מכין לשבת ואמרינן מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה. אלמא רבה אפי' בהכנה דבידים דהיינו עירוב אמרה למלתי' אלא שבתוספות אמרו גם בזאת דעירוב הכנה דממילא היא ואינו מחוור. והעיקר מה שפסק הרב אלפסי ז"ל וכן דעת הר"מ במז"ל:

אמר רב קבא מלוגנא לפסחא. ואסיקנא דהכי נמי הוי שיעור חלה שהוא חמשת רבעים קמח ועוד שהן מ"ג בצים וחומש ביצה כמנין חלה. וכיצד משערין מביא כלי מלא מים ונותן לתוכו הבצים והיוצא הו' שיעור הבצים וגמרינן לה מנזיר דתניא בתוספתא מביא כוס מלא מים ונותן לתוכו זית אגורי. ולא כמו שאמרו קצת מפרשים במשקל הבצים. ושיעור הכלי במדה נלמדהו מרביעית של תורה דלקמן בערבי פסחים ושיעורו לפי אותו חשבון כלי שרחבו ב' טפחים וארכו ב' וחצי ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. ובמקומ' נאריך בה בג"ה:

דף מז:

תניא ר' אליעזר אומר הסל מצרפן ר' יהושע אומר תנור מצרפן. שלש מחלוקות בדבר בן בתירא סבר דוקא מן העיסה דכתיב ראשית עריסותיכם חלה. ר' יהושע סבר אף תנור מצרפן דכתיב מלחם הארץ אלא דכיון דכתיב נמי עריסותיכם בעי' חלה בשע' גמר הלחם דהיינו בתנור. ר' אליעזר סבר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן וגמר נמי הוי. מיהו בעי' הפרש' חלה בסל ראשון שרדה לתוכו בעודו חם דהוי כעין גמר וקיימ"ל כר' אליעזר. והוי יודע דלא בעי' צירוף אלא בשעשה קבין דלא נתחייבה עדיין אבל אם כבר נתחייב' לא בעי צירוף אלא הקפה בלבד שיטול מן המוקף ולא בעי' תוך כלי ולא אויר כלי. תדע לך דמאי שנא חלה מתרומה ומעשרות דלא בעי' צירוף ועוד דתנן במסכת חלה העושה עיסתו קבין פטורה מן החלה עד שיש כו' ר"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אלמא ר"א דוקא בעושה אותה קבין איירי. וכן נמי אפילו בצירוף לא בעי' דנגעי אהדדי כל שהן תוך כלי. והא דאמר ר' אליעזר במס' סוטה פ' כשם שהמים בודקין שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף. דאלמא דוקא בנגיעה ולא סגי ליה בצירוף סל. התם שאני דטמאה וטהורה ומקפיד על נגיעתן אבל בטהורות או טמאות שתיהן דלא מקפיד לא והכי אית' בירושלמי כאן במקפיד על תערובתו כאן בשאין מקפיד, ואסיק' דתוך כלי בעי' אבל טבלא שאין לה לבזבז לא הוי צירוף:

דף מט.

ארבעה עשר שחל להיו' בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ד"ר מאיר וחכמים אומרים בזמנן ר"א בר' צדוק אומר תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן. הרב אלפסי ז"ל כתב וקיימ"ל כר' אלעזר בר' צדוק דקאי כר' אלעז' איש ברתותא דהלכת' כותיה. ורבינו אפרים ז"ל הקשה על זה דאדרבא קשיין אהדדי בתרתי דר' אלעזר איש ברתותא אמר לעיל מבערין את הכל מלפני השבת ולא מפליג בין חולין לתרומה ואיהו נמי אמר משיירי' מן התרומה מזון שתי סעודות ור' אלעזר בר' צדוק לא הזכי' שיור כלל בתרומה. ולפי פי' הרב בעל המאור ז"ל דלא אפסיק הלכתא התם כר' אלעזר איש ברתותא אלא לאכול עד ארבע שעות אבל בלבער לא והכא בהא קא מיפלגי ר' מאיר דאמר מבערין את הכל מלפני השב' אזיל לטעמיה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה כדקתני ושורפין בתחל' שש הלכך אי הוי משייר כלל ואפי' מזון שתי סעודות דילמא ישתיירו פרורין ולא מצי לבערן הלכך מבערין את הכל וכי תימא מאי אכיל בשבת דהא אסור להתענות אכיל מצה ואע"ג דאסור לאכול מצה בערב הפסח ה"מ משש שעות ולמעלה שכבר נכנס בזמן המצה והיינו דמדמי לה לבא על ארוסתו בבית חמיו והכי איתא בתוספת' מבערין את הכל מלפני השב' ואופ' לו מצה מערב שבת. וחכמים אומרים הכל בזמנן אזלי לטעמייהו דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ור' אלעז' בר' צדוק סבר תרומה מלפני השב' מפני שאוכליה מועטין וחולין דאוכליהן מרובים בזמנן ופסק כרבנן דאמרי הכל בזמנן דהכרעת ר"א בר' צדוק אינה מכרעת במקום רבים ונראין דברי הרב אלפסי ז"ל שכבר כתבתי בפרק כל שעה דמאי דפסקי כר"א איש ברתותא בלבער נמי היא אלא דאנן קא בעינן לאוספי לאכול נמי אבל בלבער ודאי פשי' ובתרוייהו איפסק' הלכת' כוותיה.. ואיהו לא איירי בחולין כלל אלא בתרומה. והא דקא אמר מבערין את הכל אמיני תרומה קאי. וכדפרישית בדוכתי' הלכך קיימ"ל כותיה בתרומה דמבערין מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ור"א בר' צדוק נמי הכי אית לי' ואע"ג דלא אדכר שיור הא פשי' דמשיירין דמה יאכל בשבת ומצה ודאי אסורה כל ערב הפסח כדבעינן מימר. ור' מאיר נמי בשיור קאמר וההיא ברייתא לאו לאכול בשב' היא אלא עצה טובה קמ"ל שלא ימתין לאפות עד מוצאי שבת שמא ימהר להתחיל בין השמשות בשבת ור"מ עד כאן לא קאמר בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר כדאמרן לעיל. ור"א איש ברתותא לא אדכר שיור אלא משום חדושה דכדי אכילת עד ארבע שעות הלכך שפיר קאמר דהלכת' כר"א בר' צדוק דקאי כר"א איש ברתותא ובירושלמי נמי גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר"א בר' צדוק כר"ג כמה דר"ג מה שני בין חולין לתרומה כך ר"א בר' צדוק מה שני בין חולין לתרומה וכמה דאת אמר תמן הלכה כר"ג ודכותה הלכה כר"א בר' צדוק וזה סיוע דהלכה כר"א אע"ג דלא קיימ"ל לדידן כר"ג:

ירושלמי א"ר לוי האוכל מצה בערב, הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות מדרבנן. ולהכי מדמי להו דכי היכי דהבא על ארוסתו בבית חמיו הוא ממהר קודם זמנו האי נמי ממהר קודם זמן המצה. אי נמי דכי היכי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה ומיחסרא ז' ברכות האי נמי מיחסר' שבע ברכות שלש של קדוש ובורא פרי האדמה ולאכול מרור הא חמש והמוצי' ולאכול מצה הא שבע. ונטילת ידים לא חשיב דלאו מענין אכילה ממש היא. ומדקאמר סתם ערב הפסח כל היום במשמע דאי לא הוי לי' לפרושי משש שעות ולמעלה כדקתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות ערבי פסחים סמוך למנחה דאלמא אי לא פריש כל היום במשמע ועוד דגרסינן התם בירוש' תני ר' יהודא בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור. פי' דר' יהודא בן בתירא היה מכשיר פסח ששחטו שחרית וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ר' סימן בשם ר' יהושע בן לוי ר' לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דר' יהודא בן בתירא ופריך ור' תלמידיה דר' יהודא בן בתירא הוה ולא תלמידיה דר' יעקב בר קורשייה אלא דהוה בכור והבכורים מתענין בערב הפסח. אמר ר' מונא ר' יונא אבא הוה בכור והוה אכיל אמר ר' תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא דר' אסתניס הוה כדהוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ולמה לא הוה אכיל ביממא כדי שיכנס למצה כשהוא תאוה. אלמא מעיקרא כד הוה ס"ד דמשום דר' לוי לא הוה אכיל מצה לא קשיא לן וליכול קודם חצות ש"מ דכל היום במשמע. ושלא כדעת הרב בעל המאור ז"ל. ומשום כך כתבו לירוש' הרב אלפסי ז"ל כאן דאי לא בערבי פסחים הוה ליה לאתוי. ומינה נמי שמעינן דבכל מצה אסור ולאו דוקא מצה שמורה דאם איתא ליכול ר' מצה דלא מינטרא:

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולסעוד סעודת אירוסין בבית חמיו גרסי' בירושלמי בא וראה כמה גדול כח השלום שהוקש לשני דברי' שיש בהן כרת דהיינו פסח ומילה. ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו לאו דוקא נזכר דבידוע יש לו אלא אפי' אם נסתפק לו דהא כל בדיקת חמץ על הספק נתקנה:

אם יש לו שהות לחזור ולבער יחזור ואם לאו יבטל בלבו ודוקא קודם שש אבל לאחר שש דלאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה אפי' אין לו שהות יחזור ויבער. ואע"ג דבפסח ומילה איכא כרת לאו דחמץ עדיף דקדים איסוריה.

ולשבות שביתת הרשות. פירש"י ז"ל לקנו' שבית בעירובי תחומין. ואינו מחוור דהא קיימ' לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה אלא הכי פירוש' לשבות בבית קרובו או אוהבו שביתת הרשות דאין בה סעודת מצוה. יחזור מיד אפי' יש שהות ביום ואפי' קודם חצות

וכן מי שיצא מירושלם ובידו בשר קדש אם עבר צופים פירש"י ז"ל צופים שם מקום וזה קשה דאם אית' הוה ליה למימר וכמדתו לכל רוח. אבל בתוספת' מפרש אי זהו צופים הרואה ואינו מפסיק כלומר כל מקום שנראה מירושלם שורפו במקומו ואם לאו שורפו לפני הבירה. פירש"י ז"ל מדאמרי' בפ' כל שעה כל בקדש בקדש באש תשרף. ואינו מחוור דאי מדאוריית' מה לי עבר צופים מה לי לא עבר. אלא ודאי לא נאמר מקרא זה אלא על האימורין של קדשים קלים ועל קדשי קדשי' אבל על קדשים קלים שנאכלין בכל העיר כי הני לא. אלא דרבנן גזרו עלייהו אטו קדשי קדשים כל שהוא תוך צופים:

שורפו לפני הבירה. התם בזבחים פרק טבול יום מפרש מאי בירה אמר רבה בר בר חנה מקו' יש בהר הבית ושמו בירה. וריש לקיש אמר כל הבית כולו בירה כדכתיב אל הבירה אשר הכינותי

ר' יהודה אומר זה וזה בכזית. וקיימ"ל כותי' אע"ג דרבים פליגי עליה דהא ב"ה קיימי כוותיה במס' ביצה דתנן ב"ש אומרים שאור בכזית וחמץ בככותב' וב"ה אומרים זה וזה בכזית ואוקימנא התם דלענין ביעור פליגי אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לכולי עלמ'

וחכמים אומרים בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה מפרש בירושלמי בשר קדש דלית לי' תקנת' בבטול בכזית חמץ דאית ליה תקנתא בבטול בכביצה:

אמר רב כהנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי. רב כהנא לאו כהן הוה ואע"ג דאמרי' דקידושין רב כהנא שקל סודרא מפדיון הבן דלמא בשביל אשתו כדאמרינן בפ' הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו:

לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקו' ובפ' השותפין שרצו אמרי' המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים) ככוכבים אלו מלמדי תינוקות. ולכאורה טפי עדיפי כוכבים מזוהר הרקיע התם לשכר עצמן קאמר:

דף מט:

ע"ה מותר לנחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת. וא"ת והא אין מיתת בית דין דוחה שבת כבר פי' הרב אלפסי ז"ל דבעם הארץ שהוא רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורשה שנתן להצילה בנפשו אפילו ביוה"כ שחל להיות בשבת. וא"ת א"כ מאי איריא ע"ה אפילו ת"ח נמי.. כבר כתב רבינו שרירא גאון ז"ל בתשובה דבגנות ע"ה מספר וה"ק אוי לו לע"ה שסכלותו ועמיותו גורם לו לפעמים שיהא מותר לנחרו ביוה"כ שחל להיות בשבת שאינו נזהר מזכור ומנערה מאורשה שאינו יודע עונש יוה"כ ודין חייבי מיתות ב"ד וכל הקודם להרגו זכה וכל מיתה שהוא יכול להורגו וזהו שאמרו מותר לקורע כדג ומגבו דהיינו במה שפגע מי שרץ אחריו מה שאין כן בתלמיד חכם שנזהר מן העבירות ואינו נכשל ועל דרך זה אפשר לפרש ע"ה אסור לאכול בשר שאינו יודע הלכות שחיטה מתוך עמיותו ויאסר בבשר לפעמים בחסרון שוחט ולפי' אמרו לא לאכול בשר ולא לאכול דגים שאין בהן צורך למוד:

ששה דברים נאמרו בע"ה אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות הקשה הרב אלפסי ז"ל דהא אמרינן במס' חגיגה כמאן מקבלין סהדות' מע"ה כר' יוסי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בטהרת יין ושמן דר' יוסי מאמינן משום איבה ורבנן לא חיישי לאיבה אבל בקבלת עדות אפי' רבנן מודו ומשו' דר' יוסי מאמינם להדיא אמר כמאן כהאי תנא. ותירץ דהתת בע"ה שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות ולא חשיד. והא דאינו אפילו בד"א וחשיד אכל הני דאמרי' הכא. ואם תאמר אם כן מאי איריא אין מקבלים לכתחלה אפי' בדיעבד נמי דגרסי' בשילהי פ"ק דקידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב אמר ר' יוחנן ופסול לעדות. א"ל דאין ה"נ דאפילו בדיעבד נמי ור' יוחנן התם דיוקא דהך אתא לאשמועינן דלא תימא דוקא לכתחילה אין מקבלין אלא ה"ה דיעבד:

ויש אומרים אין מכריזים על אבידתו י"מ אין משיבין דאלו הכרזה אמאי לא דלמא מת"ח הוא ואינו מחוור דזה גזל הוא והיכן הותר גזלו של ע"ה אלא פי' בתוספות כגון שנמצא' במקום שמצויין ע"ה ואין מכריזין עליה דמסתמ' של ע"ה הוא:

ות"ק זמנין דנפיק מיניה ברא מעליא וליכא לאקשוי הכא השתא גופו מותר ממונו לא כל שכן דהכי אמרינן בפרק בתרא דבבא קמא גבי מסור למאן דאסר לאבד ממונו ביד דהכא לאו גופו מותר דלא התירו לעיל אלא ברץ אחר הזכור כמו שפירשתי:

מסקנא דשמעתין. בצק שבסדיקי עריבה אם הוא כזית במקום אחד בכל מקום שיהי' חייב לבער פחות מכזית אפילו שני חצאי זתים אם הם במקו' העשוי לחזק אינו חייב לבער במקום שאין עשוי לחזק אפי' פחות מכזית בלבד חייב לבער. בד"א בעריבה אבל בבית פחות מכזית אינו חייב לבער אבל שני חצאי זתים אפילו בית ועליה חייב לבער. בד"א בבצק אבל פירורין של פת כל שהוא פחות מכזית אינו חייב לבער ושני חצאי זתים וחוט של בצק ביניהם אם אוחז בחוט ועולין עמו דינו בכזית ואם לאו דינו בפחות מכזית:

הפת שעפשה כל שנפסלה מלאכול לכלב אינו חייב וכן מלוגמא שנסרחה כמו שפירשתי אינו חייב לבער. ואם נתן לתוכה עורות אפי' שעה אחת אין זקוק לבער. וככר שאור שיחדה לישיבה אם טח פניה בטיט אינו חייב לבער. בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו אם שהה כדי הילוך מיל חייב לבער לגבל לתפלה ולנטילת ידים ארבעת מילין כמו שפירשתי. ולא שאני אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר:

כיצד מפרישין חלה בטומאה בפסח אם נטמא' קודם גלגול יעשנה קבין ואחר אפיה יפריש ע"י צירוף סל. ואם כבר גלגלה לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאחר אפיה יפריש ויניחנו עד חולו של מועד וישרפנו בד"א בחלת א"י אבל בחו"ל אם יש בהן קטן שלא ראה קרי מימיו קורא לה שם ואופה ומאכילו ואם אין כהן קטן עביד כדאמרן וחלת חו"ל בטלה ברוב ומותר להוסיף עליה לבטלה כל שנתערבה ממילא במקצת כדפרישית :

האופה מיום טוב לחול או לחבירו אינו לוקה אבל התבשיל אסור כל שנעשה בו הערמ'. ואם הזיד בדבר משמתי' ליה דעבר אדרבנן. בד"א בשעשה כל התבשיל לצורך חול אבל אם צריך לבשל לסעוד' היום מותר להוסיף מה שירצה מפני שמתקן התבשיל ואיכא קצת צורך היום דומיא דממלאה תנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא ואעפ"י שמכוין למותר ובלבד שיהא צריך לעיקר התבשיל ליומו ולא יערים. בהמה מסוכנת אם יש שהות ביום לאכול כזית צלי לאח' שחיט' ישחוט אעפ"י שאין בדעתו לאוכלו התירו משום הפסד ממונו:

שיעור החלה מ"ג ביצים וחומש ביצה וכך מותר ללוש בבת אחת בפסח והוא כלי שרחבו ג"ט וארכו שנים וחצי ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומ' אצבע ועיסה שנילושה בכדי חיוב חלה ואפאה ובא להפריש אינו צריך צירוף אלא הקיפה שיסמוך הכל בכל מקום שירצה ויפריש ואם עדיין לא לתחייב הסל או כלי שיש לו תוך מצרפן. בד"א בשנתן שם בעוד הפת חם אבל לאחר שנצטנן אינו מן המובחר וכן עמא דבר בפסח. ובצירוף כלי שהן תוך כלי א"צ מגע זה לזה:

שלש נשים לשות בענין זה רבקה לשה וכשמתחלת לערוך רחל מתחלת ללוש וכשרבקה אופה ורחל עורכת לאה מתחלת ללוש וכשגמרה רבקה אפייתה רחל אופה ולאה עורכת ורבקה חוזרת ללוש כל זמן שעוסקת בבצק כסדר הזה אינו בא לידי חימוץ. בד"א בתנור קטן שאינו מכיל אלא לישה אחת אבל בגדול לשות בבת אחת כמה שיחזיק ואם בא לידי שיהוי הפסק תלטוש בצונן ואינו בא לעולם לידי חימוץ. איזהו חמץ מדרבנן מיהא כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את התרומ' מלפני השבת וחולין בזמנן. ואסו' לאכול שום מצה בכל ערב הפסח. ההולך לדבר מצוה ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו או שנסתפק אם יכול לשוב ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו אם הוא קודם חצות ואם לאחר חצות אפי' אין לו שהות יחזור ויבער ואפי' הולך למול את בנו. וסעודת אירוסין בבית חמיו מצוה היא ואפי' סעודה של סבלונות. ועל חמץ כזית חוזרין. והולך לדבר הרשות אפילו יש לו שהות יחזור מיד. ותלמיד חכם אין רשאי ליהנות מסעודת בת כהן לישראל עם הארץ ולא בת ת"ח לע"ה שאין זיווגן עולה יפה. ות"ח המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו. ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ומחלל שם שמים וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין לו את הסוד ואין ממנין אותו אפטרופס על היתומים ועל קופה של צדקה ואין מתלוין עמו בדרך ויש אומרים אין מכריזין על אבידתו והני מילי בדליתיה אפילו בדרך ארץ כדפרישית:

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה