אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק רביעי - מקום שנהגו › דף נא.

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק רביעי - מקום שנהגו · דף נא.

דף נ:

דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וא"ת ומאי שני משעורין ושאר מינין שאין מפרישין מהן על החטין ואפי"ה חייבין כולם בחלה ולא חיישינן דלמא אתי לאפרושי ממין על שאינו מינו תירץ הראב"ד ז"ל רבני חוזאי הוו טעי בדר' יוחנן דאמר לעיל אורז מין דגן הוא וחייב בחלה הלכך אתי לאפרושי מיני' על הדגן:

ונשמט הלל ויצא לבית החיצון. ולא רצה לומ' להם מותרין אתם. וא"ת ואינהו אמאי לא נהיגי איסורא מי לית להו למתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכי תימא דעתיהו לחזור הוה וכמו שפי' הר"ז ז"ל אם כן הוה להו לאקשוי הכי בגמ' ולפרוקי כדעביד לקמן ברבה בר בר חנה וכן ברייתא גופא קשיא דקתני דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע בפניהם הו' דלא יאכל שלא בפניהם נוהג היתר. ואמאי והא בעי' נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותו קשיא לקמן דאקשי' לרבה בר בר חנה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דה"מ בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א"כ מתני' היכי משכח' לה דאי בשדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם נותנין עליו מן הדין משום דבן עירו הוא אבל לא חומרי מקום שהלך לשם דהא אין בזה מחלוקת כיון שדעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו שכבר נעשה בן עיר אבל לא חומרי מקום שיצא משם דהא אין בזה מחלוקת דמאי שנא. וא"כ מתני' היכי משכחת לה והר"מ במז"ל פי' דלא כל המנהגין שוין אלא כל מנהג שנעשה לגדר ולסייג ושלא בטעות אין לו היתר לעולם והיינו ההיא דירושלמי נשאל ואין מתירין לו ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקו' שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כסתמ' דמתני' דלא מפליג והכי משמע לקמן דאמרי' בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי"ה בישוב לא עביד מפני המחלוק' מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ' כל הבשר כרמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואע"ג דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי"ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת. ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי' לבני מדינה. אבל במנהג של טעות שהוא מותר וחושבין עליו שהוא אסור בזה אמרו נשאל ומתירין לו והדין מתחלף בו דאין נותנין עליו לא חומרי מקום שיצא משם ולא חומרי מקום שהלך לשם ואין בזה מחלוקת שהרי אפי' בן עיר שנשאל מתירין לו ואם הוא במקום ת"ח נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אבל אינו אומר להם מותרין אתה אא"כ נשאלו וכדקאמר נשאל ומתירין לו ואם הוא במקום כותים או ע"ה נוהג היתר לעצמו בצנע' אבל לא בפניהם משום דמסרבי ומדמו מילתא למילתא אא"כ נשאלו דכיון דנשאלו ודאי לא מסרבי והיינו הני עובדא דאין רוחצין שני אחין כאחד. והיינו ברית' דדברי' המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ובכותים או בעמי הארץ מתניא. וכי תימ' והא רבה בר בר חנא מנהג של איסור הוה ואפי"ה כיון שדעתו לחזור הוה אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם שאני התם דבפלוגתא דתנאי תליא מילתא ומאן דעביד כמר או כמר אין בזה מחלוקת דמיא למחלוקת ב"ש וב"ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה זה עם זה והא דקא מייתי עלה מתני' אע"ג דלא דמו היינו משום דקס"ד דאין דעתו לחזור הוה ומדינא קא מקשה דכיון דהוי בן עיר לעביד כמנהג העיר ופריק דדעתו לחזור הוה ודכותה נמי אמרינן בפ"ק דחולין ר' זירא סליק מבבל לא"י ואכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי עליה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופריק ר' זירא אין דעתו לחזור הוה ומדינא דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מקשה דקס"ד דדעתו לחזור הוה והוה ליה בן עירו מדינ' אלא דקשיא מאי דאמר לקמן בהא דרבה בר בר חנה שותינכו ככותאי. ולפי מה שפי' אפי' לתלמידי חכמים נמי לא הוי מצי להתיר. אלא א"כ נאמר דמשום דכסיה אמר הכי דאלו לתלמידי חכמים לא הוה ליה למכסיה דהא ידעי דפלוגתא דתנאי היא ואיהו עביד כחד מנייהו והראב"ד ז"ל כתב בענין המנהגים כל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם והיינו עובדא דבני בישן. ואם קבלו אותו על עצמן לבד יכולין הבנים לשנותו כל שלא נהגו בו אחר מיתת אביהם ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלים עליו:

אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת הקהל לדבר אחד אפילו קבלוהו ע"ע סתם אין הבנים נתפסין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי לשנות את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים ע"כ:

יוצאים בקורדקסין בשבת. היינו כעין סנדלים שקורין בטינש וכבר כתבתי דינן במס' שבת בס"ד.

בשלמא ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר כלומר היו טועים שיהא אסור משו' מקח וממכר אבל לאו לסייג הוו עבדי כדפרישית:

עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו. פי' משו' הרהור וכתבו בתוספות דה"מ במרחץ יבש שמגולין אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר וכן עמא דבר.

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא הן שני מקומות בקיבה שיש בהן חלב אחד על הקיבה ונקר' דאקשתא מפני שהקיבה נעגלת כקשת ואותו החלב אסור לכו"ע והאחד תחת הקיבה נקרא דאייתר' מפני שנעשה כיתר לקשת. ובההוא נהגו בו איסור כבני בבל ובבני ארץ ישראל היתר. ואנן כתב הרב אלפסי ז"ל דבני בבל אנן ונהגי' איסור' ודעת שאר המפרשי' ז"ל דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני א"י דעדיפי טפי מכל מקום בארץ הזאת נהגו איסור:

כיון דאנן כייפי' להו עבדי כוותייהו. וא"ת בפר"ק דסנהדרין משמע דבני בבל עדיפי דהכא שבט והתם מחוקק. א"ל ה"מ לגבי דין להפקעת ממון דאינהו עדיפי כדאמרינן בירושלמי א"ר אילו אתי ריש גלותא להכא איקום מקמי דהוא מן דוכרא ואנן מן נוקבתא אבל לענין הוראה בני א"י עדיפי דאינהו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דא"י מחכים וכבר כתבתי שם בפר"ק דסנהדרין:

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה