אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק רביעי - מקום שנהגו

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק רביעי - מקום שנהגו

פרק שלישי - ואלו עוברין

דף נ:

ה"ג בספרי דוקאני מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתו' וערבי ימים טובים נמי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וערבי ימים טובים אינו רואה סימן ברכה לעולם. וקא ס"ד דכל היום אסור ובמקום שנהגו. וא"כ ליכללה במתני'. ומשני דהתם מן המנחה ולמעלה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה אסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות אסור ואיכא בינייהו חצי שעה. הלכך אע"ג דלגבי מנהגא דמו לגבי איסורא מיהא לא דמו. אי נמי דהתם ליכא איסורא כלל אלא דאינו רואה סימן ברכה הכא אי עביד מחצות ולמעלה שמותי משמתינן ליה. ואפי' לספרי' דגרסי' בברייתא מן המנחה ולמעלה ה"פ דקס"ד דמן המנחה לאו דוקא אלא ה"ה סמוך למנחה ולסימנא בעלמא נקט מן המנחה אי נמי דמתנינן דקתני עד חצו' לאו דוקא אלא מן המנחה ולמעלה ובחצי שעה לא דק וכיון דלגבי איסורא דמו אהדדי הוא הדין למנהג דקודם חצות וכיון שכן ליכלילנהו במתני'. ומשני דלגבי איסור' לא דמו דדוקא תנו התם מן המנחה הכא מחצו'. אי נמי דהתם איסורא כלל ליכא אלא דאינו רואה סימן ברכה וכיון דאסיקנא דאיסורא ליכא תו ליכא מנהגא קודם המנחה דמנהג זה אינו אלא סייג לאיסור וכיון דאיסור' ליכא מנהגא למאי והיינו דגרסי' בירושלמי אמר ר' אלעזר בר בון כל דבר שהוא יודע בו שמותר ונהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כל דבר שאינו יודע בו שמות' וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו כל הדברים תלו אותן במנהג נשיא נהיגין דלא עבדי עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג. עד דתתפני סידרא מנהג בתנייה ובחמישיתה אינו מנהג. עד דתתפני תעניתא מנהג בערבותא אינו מנהג מן המנחה ולמעלה מנהג. ברישי ריחא מנהג אמר ר' זעירא נשיא נהגן דלא למשתה עלל מן דאב מנהג. שבו פסקה אבן השתיה וכתיב כי השתות יהרסון. אמר ר' חנינא אעין דשטין הוו במגדל צבועיא אתו ושאלין לר' חנינא חברין דרבנין מהו מעבד בהו עבידתא אמר להן מכיון שנהגו בו אבותיכ' היתר אתם אל תשנו מנהג אבותיכם ושמעי' מינה דקודם המנחה מנהג בטעות הוא ואם נשאל מתירין לו. וכבר כתבתיו במס' מגילה בס"ד:

ולענין ערב הפסח הרב אלפסי ז"ל הביא מתני' בהלכותיו אלמא סבירא ליה דאפי' בזמן הזה מחצות ולמעלה אסור והר"ז ז"ל דחה דבזמן הזה אינו אלא כשאר שבתות דמן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה משום דאמרינן בירושלמי טעמ' דמתני' אינו בדין שתהא קרבנך קרב ואתה עסוק במלאכתיך. ובזמן הזה דליכא קרבן הגזרה בטלה ואין זה נכון שאין הקרבן אלא גלוי טעם וה"ה נמי משלם. מצה ומרור דבזמן הזה. וכן פירש"י ז"ל ועוד דאפילו תימא דדוקא קאמר מ"מ כבר נגזרה גזירה ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין והכי נמי משמע בערבי פסחים דאמרינן רב ששת לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה ואמרי' לא חמץ מדר' יהודא ובודאי רב ששת לאחר חורבן הוה וליכא קרבן. אלא ש"מ דאעפ"י שהטעם בטל הגזירה במקומה עומדת. וכן דעת הראב"ד ז"ל:

שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וא"ת והא אמרי' בפ' היה קורא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ובמסכת תעניות אמרינן ר' בנאה אומר העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים שלא לשמה נעשית לו סם מיתה. א"ל תרתי שלא לשמה איכא דעביד מאהבה ומיראה או לדעת חכמת התורה מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל העוסק להתגד' ולקנטר נוח לו שלא נברא:

ומגדלי בהמה דקה. וא"ת והא אמרי' במסכת חולין הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה דכתיב ועשתרות צאנך למה נקראו שמן עשתרו' שמעשרו' את בעליהן. א"ל התם במרעין חוץ לישוב דליכא משום עינא בישא והכא בישוב:

ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה שכר כותבין ושכר מתרגמינן ומעות יתומים ומעות הבא ממדינת הים. ואסיקנא שכר כותבין משום שאם יתעשרו לא היו כותבים. הלכך אם עושין לשמה רואין דכיון דלשם מצוה עושין אפי' יתעשרו אינן מבטלים:

ושכר מתרגמין משום דמחזי כשכר שבת. אבל לא מצי למיסר עליה כיון דאיכא נמי ימי חול לפעמים דמתרגם. ומ"מ אסור הוא דרובא לשבתות הן. וכן לאלו הדרשנין בשבתות ובימים טובים. ומעות יתומים למחצית שכר משום דיתמי לאו בני מחילה נינהו ומעו' הבאות ממדינת הים דלאו כל יומא ויומא מתרחיש ניסא

בני בישן נהגי דלא למיזל מצור לצידון בערב שבת אף ע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים לפני השבת ומצור לצידון אפי' בערב שבת אפי' הכי נהיגי נהגי דלא למיזל:

דף נא.

דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. וא"ת ומאי שני משעורין ושאר מינין שאין מפרישין מהן על החטין ואפי"ה חייבין כולם בחלה ולא חיישינן דלמא אתי לאפרושי ממין על שאינו מינו תירץ הראב"ד ז"ל רבני חוזאי הוו טעי בדר' יוחנן דאמר לעיל אורז מין דגן הוא וחייב בחלה הלכך אתי לאפרושי מיני' על הדגן:

ונשמט הלל ויצא לבית החיצון. ולא רצה לומ' להם מותרין אתם. וא"ת ואינהו אמאי לא נהיגי איסורא מי לית להו למתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכי תימא דעתיהו לחזור הוה וכמו שפי' הר"ז ז"ל אם כן הוה להו לאקשוי הכי בגמ' ולפרוקי כדעביד לקמן ברבה בר בר חנה וכן ברייתא גופא קשיא דקתני דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דמשמע בפניהם הו' דלא יאכל שלא בפניהם נוהג היתר. ואמאי והא בעי' נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ותו קשיא לקמן דאקשי' לרבה בר בר חנה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. ומשני דה"מ בשאין דעתו לחזור ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה א"כ מתני' היכי משכח' לה דאי בשדעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם נותנין עליו מן הדין משום דבן עירו הוא אבל לא חומרי מקום שהלך לשם דהא אין בזה מחלוקת כיון שדעתו לחזור. ואם אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו שכבר נעשה בן עיר אבל לא חומרי מקום שיצא משם דהא אין בזה מחלוקת דמאי שנא. וא"כ מתני' היכי משכחת לה והר"מ במז"ל פי' דלא כל המנהגין שוין אלא כל מנהג שנעשה לגדר ולסייג ושלא בטעות אין לו היתר לעולם והיינו ההיא דירושלמי נשאל ואין מתירין לו ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקו' שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור כסתמ' דמתני' דלא מפליג והכי משמע לקמן דאמרי' בישוב לא עביד מפני המחלוקת במדבר עביד. וכיון דבמדבר עביד על כרחין דעתו לחזור הוה דאי לא הא נעשה בן עיר וקבל עליו מנהג הישוב ואפי"ה בישוב לא עביד מפני המחלוק' מפני שהוא מנהג של איסור והכי נמי משמע בפ' כל הבשר כרמי בר תמרי דאכל כחלי חוץ לתחום ואע"ג דדעתו לחזור הוה כדמשמע התם ואפי"ה לא אכל בעיר מפני המחלוקת. ואין חלוק בזה בין תלמידי חכמי' לבני מדינה. אבל במנהג של טעות שהוא מותר וחושבין עליו שהוא אסור בזה אמרו נשאל ומתירין לו והדין מתחלף בו דאין נותנין עליו לא חומרי מקום שיצא משם ולא חומרי מקום שהלך לשם ואין בזה מחלוקת שהרי אפי' בן עיר שנשאל מתירין לו ואם הוא במקום ת"ח נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אבל אינו אומר להם מותרין אתה אא"כ נשאלו וכדקאמר נשאל ומתירין לו ואם הוא במקום כותים או ע"ה נוהג היתר לעצמו בצנע' אבל לא בפניהם משום דמסרבי ומדמו מילתא למילתא אא"כ נשאלו דכיון דנשאלו ודאי לא מסרבי והיינו הני עובדא דאין רוחצין שני אחין כאחד. והיינו ברית' דדברי' המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ובכותים או בעמי הארץ מתניא. וכי תימ' והא רבה בר בר חנא מנהג של איסור הוה ואפי"ה כיון שדעתו לחזור הוה אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם שאני התם דבפלוגתא דתנאי תליא מילתא ומאן דעביד כמר או כמר אין בזה מחלוקת דמיא למחלוקת ב"ש וב"ה שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה זה עם זה והא דקא מייתי עלה מתני' אע"ג דלא דמו היינו משום דקס"ד דאין דעתו לחזור הוה ומדינא קא מקשה דכיון דהוי בן עיר לעביד כמנהג העיר ופריק דדעתו לחזור הוה ודכותה נמי אמרינן בפ"ק דחולין ר' זירא סליק מבבל לא"י ואכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי עליה ממתני' דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ופריק ר' זירא אין דעתו לחזור הוה ומדינא דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מקשה דקס"ד דדעתו לחזור הוה והוה ליה בן עירו מדינ' אלא דקשיא מאי דאמר לקמן בהא דרבה בר בר חנה שותינכו ככותאי. ולפי מה שפי' אפי' לתלמידי חכמים נמי לא הוי מצי להתיר. אלא א"כ נאמר דמשום דכסיה אמר הכי דאלו לתלמידי חכמים לא הוה ליה למכסיה דהא ידעי דפלוגתא דתנאי היא ואיהו עביד כחד מנייהו והראב"ד ז"ל כתב בענין המנהגים כל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם והיינו עובדא דבני בישן. ואם קבלו אותו על עצמן לבד יכולין הבנים לשנותו כל שלא נהגו בו אחר מיתת אביהם ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלים עליו:

אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת הקהל לדבר אחד אפילו קבלוהו ע"ע סתם אין הבנים נתפסין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי לשנות את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים ע"כ:

יוצאים בקורדקסין בשבת. היינו כעין סנדלים שקורין בטינש וכבר כתבתי דינן במס' שבת בס"ד.

בשלמא ספסלי גוים משום דמחזי כמקח וממכר כלומר היו טועים שיהא אסור משו' מקח וממכר אבל לאו לסייג הוו עבדי כדפרישית:

עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו. פי' משו' הרהור וכתבו בתוספות דה"מ במרחץ יבש שמגולין אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר וכן עמא דבר.

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא הן שני מקומות בקיבה שיש בהן חלב אחד על הקיבה ונקר' דאקשתא מפני שהקיבה נעגלת כקשת ואותו החלב אסור לכו"ע והאחד תחת הקיבה נקרא דאייתר' מפני שנעשה כיתר לקשת. ובההוא נהגו בו איסור כבני בבל ובבני ארץ ישראל היתר. ואנן כתב הרב אלפסי ז"ל דבני בבל אנן ונהגי' איסור' ודעת שאר המפרשי' ז"ל דבמנהגא לא אזלינן בתרייהו אלא בתר בני א"י דעדיפי טפי מכל מקום בארץ הזאת נהגו איסור:

כיון דאנן כייפי' להו עבדי כוותייהו. וא"ת בפר"ק דסנהדרין משמע דבני בבל עדיפי דהכא שבט והתם מחוקק. א"ל ה"מ לגבי דין להפקעת ממון דאינהו עדיפי כדאמרינן בירושלמי א"ר אילו אתי ריש גלותא להכא איקום מקמי דהוא מן דוכרא ואנן מן נוקבתא אבל לענין הוראה בני א"י עדיפי דאינהו חכימי טפי כדאמרינן אוירא דא"י מחכים וכבר כתבתי שם בפר"ק דסנהדרין:

דף נא:

כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב ופי' רש"י ז"ל אסורין לאחר הביעור דכלה לחיה מן השדה חוץ מספיחי כרוב שאינן כלין לחיה מן השדה ואינו מחוור דא"כ אמאי מייתי ליה מלא נאסף ליתיה מלחיה אשר בארצך דדינא הכי. ועוד דאי בביעור מאי איריא ספיחי כרוב הא איכא מילי טובא דלא בעו ביעו' שאינו כלה לחיה מן השדה כדקתני במס' שביעית כל שהוא מאכל אדם כו' אין לו ביעור ואיזה זה עיקר הלוף השוטה והדנדנה וכו'. ועוד דבהדיא שמעי' ליה לר' עקיבא דאסר הספיחין בשביעית אפי' קודם ביעור דפריך בפ"ק דמנחות מה למנחת העומר שכן מתרת ספיחין בשביעית ומשני הא מני ר' עקיבא הוא דאמר ספיחין אסורין. ורש"י ז"ל שפי' שם הא מני ר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין לאחר הביעור ליתא דמ"מ קודם הביעור מיהא מתרת לדבריו שהביעור לא היה עד לאחר הרביע' שניה בשמינית דתנן עד מתי נהנין מקש ותבן של שביעית עד שתרד רביעה שניה ומייתי לה בפ"ק דתעניו' ועל כרחין עד שתרד רביעה שניה בשמינית קאמר דאי בשל שביעית ברביעה שני' מי איכא אכתי תבן וקש. ואי אתה יכול להעמידה בשל ששית הנכנסת לשביעית דכיון שהביאה שליש בששית אין שביעית נוהגת בה. אלא ודאי ר"ע אפי' בשביעית אסרן קודם הביעור. ועוד דהכא משמע דדוקא לר"ע אסורין ספיחין דדריש לא נאסוף אבל לרבנן דפליגי עליה מותרין ואי בלאח' הביעור אפי' לרבנן אסורין דבר תורה ובשביעית לפני הביעור אסורין דרבנן לרבנן דר"ע דתניא בת"כ וכי תאמרו עתידין אתם לומר וכו' אמר ר"ע מכאן סמכו חכמים לספיחין בשביעית שיהיו אסורין וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים דבר אחר הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום שאמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלין מן הביעור ואילך והך דרשה בתריית' משמע ודאי דלרבנן דר"ע אתא. אלמא ש"מ דלאחר הביעור אסורין לכו"ע דבר תורה. ולפני הביעו' אסורין לר"ע דבר תורה ולרבנן מדברי סופרים. ור"ת ז"ל פי' כל הספיחין אסורין בשביעית לפני הביעור חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה שהן כספיחי אילן כדאמרינן במס' כתובות אמר ר' שמעון בן חלפתא קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדין בו כסולם דס"ל לר"ע דלא אסרה תורה אלא ספיחי בני קצירה מדכתיב את ספיח קצירך לא תקצור אי נמי מדכתיב לא נאסוף את תבואתינו כעין תבואה וחכ"א כל הספיחין אסורין דגזרו של כרוב אטו שאר ספיחין שהן אסורין דאוריית' ותרוייהו אליבא דר"ע דאלו לרבנן דפליגי עליה ספיחין שאינן מתקיימין בשדה אינן אסורין אלא דרבנן ולא גזרי' שאינן כלין אטו כלין בדרבנן וההיא מתני' דעיקר הלוף רבנן היא דלא גזרי. והא דאמרי' בפרק בתרא דע"ז לקטו לי ירק בשביעית וכן במס' סוכה הפיגם והירבוזין וכו' נקחין מכל אדם בשביעי'. ולפום מאי דאמרן לכולי עלמ' אסורין דרבנן מיהא התם בירק של ששית שנכנס לשביעית הוא ולא בספיחי שביעית. וכי תימא א"כ אמאי נהגי בהו שביעית. ירק בתר לקיטה אזלי' ולא בתר הבאת שליש:

כגון אנא דידענ' בקביע דירחא בישוב לא עבדינא במדבר מאי וא"ת והא טעמא לאו משום קביע דירחא דהא קיימ"ל דאנן בקיאין בקביע דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו מנהג אבותיכם בידכם כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלחו תשרי לעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי. א"ל שאני רב ספרא דדעתו לחזור הוי ואי לא הוה ידע בקביע דירחא פשי' דאסור אפי' במדבר אלא ה"ק כגון אנא כיון דידענא בקביע דירחא וליכא למיחש לטעות ודעתו לחזור בישוב של בבל ודאי לא עבידנא דכיון דמנהג של איסור הוא איכא מחלקת אבל במדבר מאי. ואסיקנ' דבמדבר מותר וכדפרישי' לעיל:

דף נב.

מנדין על שני ימים טובים של גליות וכל שכן שמלקין עליהם אם רצו שהרי הנידוי חמור מן המלקות לכו"ע כדאמרי' דבמערבא מימנו אנגדא ולא מימנו אשמתא הלכך לא קשיא מאי דאשכחן במקצת דרבנן דמלקין עליהן כדאמרינן בבועל ארוסתו ובמבשל בחמי טבריא בשבת דלוקה מכת מרדות דרבנן וזהו פסקו של הרבמז"ל דבכל מצות דרבנן לוקין עליהם:

כיוצא בו המוליך פירות. דוקא מוליך פירות אבל הוא שהלך ממקום למקום אין אומרין בזה נותנין עליו חומרי מקום שהפירות גורמין ולא האדם. אלא דקשיא לרבא דאמר לעיל דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אסיפא נמי קאי ומשום דכמה בטלני איכא בשוקא. הכא אם מבער ליתא להאי טעמא ומאי אמר ליה. וי"ל דבהא נמי ליכא מחלוקת שאם רצה להפקיר ממונו מי מעכב על ידו ומה בכך. ואעפ"י שהביעו' היה בפרהסיא דתניא בת"כ כיצד הוא מבער מוציא פורותיו ברה"ר ונוטל מהם מי שירצה ואין להביא ראי' ממשנתנו זו שנאמר עליה בגמ' לדיני המסין לממון שיצא ממקום למקום או שהחזירו למקומו דשאני פירות שביעי' שהפירו' גורמין ולא המקום. משא"כ בממון שהממון והמקום גורמין:

דף נג.

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין שלא למכור אין מוכרין. משום דחיישינן לרביעה אי נמי כטעמא דאתמר בירושלמי מפני שהוא מוציאה מידי גיזה הגע עצמך שהיא עז מוציאה מידי בכור הגע עצמך שהוא זכר מוציאו מידי מתנות מעתה חטים אין מוכרין להם שהו' מוציאן מידי ברכה. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה משום נסיוני או משום שאלה או משום שכירות ואין זה מקומו להאריך בפסק הלכה:

ובן בתירה מתיר בסוס משום דלרכיבה קאי וחי הוא נושא את עצמו וכבר הוא כתוב אצלי בארוכה ואכתבנו בסוף הפרק בס"ד:

אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ ואע"ג דלאחר שחיטה אי אפשר דלהוי קדשי מזבח אפילו הכי נראה כמאן דאמר דמי בשר זה לפסח. והיינו דמדמי לה לחיטי וחיטי ודאי אנהו לא קדישי וכן פירש"י ז"ל:

דף נג:

מה ראו חנניא מישאל ועזריה שהפילו עצמן לכבשן האש י"מ מה ראו שמסרו עצמן. והא ליתא דבע"ז ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. וי"מ מה ראו שהשיבו כן לנבוכדנצר ולא נשמעו ממנו בדברים רכים. ואית דאמרי מה ראו שמסרו עצמן ולא המיתו עצמן כמו שעשה שאול שלא נענש כדאמרי' אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך. ואית דאמרי על מה בטחו שינצלו מן התנור ואכולהו מהדר מצפרדעי' ולהאי פירושא בתרא משום דאשכחן בצפרדעים שמסרו עצמן ונצלו דכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות מן השדות ואלו מן התנורים לא כתיב דלא מתו:

הדר חזה ביה ברבה בר חנה בישות. כלומר עולא הבין דרבה בר בר חנה אמרה משמיה וחזא בי' בישות משום דאיהו לאו הכי אמרה אלא דאמר משמיה דר' יוחנן וחכמים אוסרין. ואמר ליה רבה בר בר חנה עדא תהא בודאי כן הוא שממנו למדתי דלר' יוחנן אין מברכין על האור במוצאי יום הכפורים משום דבעי' אור ששבת ובמקום שאין מדליקין מאי איכא למימר. ובוודאי לא פליגי רבנן בברכה בין מקום למקום. ועולא סבר דאע"ג דאין מדליקין בבית אבל מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והא איכא אור ששבת. ואסיקנא דמברכין על האור בין במוצאי שבתות בין במוצאי יוה"כ אלא שהן חלוקין בדיניהם דבמוצאי שבת מברכין עליו משום שהוא זמן תחילת ברייתו הלכך מברכין על כל אור ואפי' על היוצא מן העצים ומן האבנים ואפי' על אור שלא שבת כגון של חיה ושל חולה כל שנעשה בהיתר. אבל על אור של עכו"ם שנעשה בו מלאכת עבירה אין מברכין משום מצוה הבאה בעבירה אבל ביוה"כ אין מברכין עליו אלא מפני שנאסר בהנייתו כל היום ועכשיו חוזר ונהנה ודמי לברכת שאר הנהנין הלכך אין מברכין אלא על אור ששבת מכל מלאכה כגון של בתי כנסיות אבל על היוצא מן האבנים או שנעשה בו מלאכה אפי' בהיתר אין מברכין עליו והתם בפ' אלו דברים אסיקנא עכו"ם שהדליק מישראל וישראל מעכו"ם מברכין עליו במוצ"ש משום דאיכא עיקר או תוספת דהתירא. אבל ביוה"כ כל שהראשון לא שבת אין מברכין עליו דכל שכן שלא שבתו השנים אבל אם הראשון שבת מברכין על השנים דאעיקר מברכין:

דף נד.

עשרה דברים נבראו בין השמשו' משו' דלא נמצא בהן בריא' בששת ימי בראשית וכתיב אין כל חדש תחת השמש אית לן למימר הכי, והא דלא חשיב נמי קריעת ים סוף וגפרית ואש של סדום ושארי מופתים משום דקריע' ים סוף אינה הוי אלא הפסד ובא בה לשון תנאי אבל לא לשון בריאה ודומה למות שלא היתה בששת ימי בראשי' וכבר נכלל במה שאמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה וכו' ותנועת החלק בכל. וגפרית ואש ושאר המופתים כולם כבר נמצא עיקרן במציאות. עוד יש בזה באותות מצרים שנעשו במצות השם המיוחד ית' הבורא והמחד':

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. מה שפירשו בו עלו במחשבה לבראות איננו דהא אסיקנא חללה של גהינם קודם שנברא העולם ואור דידה בשני בשבת ואור דידן עלה במחשבה לבראות בע"ש ולא נברא עד מוצאי שבת הא למדת שאין לפרש כן ואין לנו עסק בנסתרות

לקביע דירחא. אי הוי מספק"ל

דף נד:

תנא חומרי חומרי קתני כלו' הא דקתני אין בין תענית צבור לתשעה באב לחומרי דאיכא בתענית צבור קתני ולאפוקי ממלאכ' אבל קולי דיושיט אצבעו לא. וכי קתני נמי אין בין ט' באב ליוה"כ לחומרי דיוה"כ נמי קתני כלומר לחומרי דתענית אבל לא לשאר מילי. וא"ת וליתני אין בין ת"ב ליוה"כ ותו לא אצטריך אין בין תענית ציבור דמאי חומר' איכא התם דליתא ביוה"כ. א"ל איכא אבלות דליתא ביוה"כ:

דף נה.

ר"מ אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בי"ד. כלומר אפי' במקום שנהגו איסור דאי במקום שנהגו הית' אפי' להתחיל נמי והכי אוקי' לה בגמר' בהדי' ודוקא לצורך המועד דר' מאיר תרתי בעי גמר ולצורך המועד:

וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה עד חצות אדר"מ קאי דאפי' במקום שנהגו איסור הני ג' אומני' עושין בין להתחיל בין לגמור בין לצורך בין שלא לצורך. אבל במקום שנהגו היתר כל המלאכות מותרות בין להתחיל בין לגמור וכן דעת הראב"ד ז"ל שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפירש משנתינו במקום שנהגו היתר כורכין את שמע שלא היו מפסיקין בין היום לעל לבבך דמשמע היום על לבבך ולא למחר:

דף נו.

ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דמפקיע ליה מידי מעשר. וא"ת מדינא מפקעת דהפקר פטור מן המעשר. א"ל הכא לא מפקיר ליה אלא לעניים ותנן הפקר לעניים הפקר בש"א עד שיפקיר בין לעניים בין לעשירים:

עמדו בעלים והקדישום לשמים ואע"ג דלא באו עדים לב ב"ד מתנה עליהם וחייל עלייהו הקדש מן התקנה. אי נמי מקדישין כל הבהמה בפי' בשעת קריא' שם:

יכנס ישמעאל בן פאבי, והא דקאמר אוי לי מביתו אאגרופין. שהיה אוכל שלש מאות עגלים ושותה שלש מאות גרבי יין לעיקר סעודה ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה שכן היום בערביא נמכרין העופו' במדה:

מסקנא דפרקין מקום שנהגו לעשות מלאכ' בערבי פסחים מחצות ולמטה עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. אבל מחצות ולמעלה אסור בכל מקום. ובערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעל' דהיינו משש שעות ומחצה אינו רואה סימן ברכה מאות' מלאכה ואלו דברים שהן מנהג ראוי קודם חצות בערבי פסחים ומן המנחה ולמעלה בערבי שבתות וימים טובי' ובמוצאי שבתות עד שישלמו סדרן. ובשני ובחמישי של תענית עד שישלמו ג"כ הסדר. ובריש ירחא לנשים ושאין עושין מלאכה בתשעה באב. ושאין שותין יין מר"ח אב ושאין מדליקין את הנר בבית בליל יוה"כ. ושאין אוכלין צלי כלל בלילי פסחים. כל אלו מנהגים ראוים סייג וגדר. והדין בהן כן שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם בין דעתו לחזור בין אין דעתו לחזור אלא שאם אין דעתו לחזור הרי הוא כבן עיר לגמרי ואם דעתו לחזור אינו נוהג כמותם אלא תוך התחום וכן דוקא בישוב אבל לא במדבר. ובזה אמרו נשאל ואין מתירין לו. אבל מנהג של טעות אין נותנין עליו חומרא לא במקומו ולא חוץ למקומו ונוהג היתר לעצמו. ואם בפני תלמידי חכמים נוהג אפי' בפניהם אבל בפני עמי הארץ אינו נוהג היתר. אבל אם נשאלו כולם מתירין להם. ומנהגי הקהל כבר כתבתים. רוחצי' שני אחים כאחד ועם הכל מותר חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו ורבו במרחץ שכתבתי אא"כ צריכים לו לכבודם יוצאין בקורדקסין בשבת. יושבין על ספסלי גוים בשבת אעפ"י שהוא מקום מקח וממכר. חלב דאקשתא אסור דאייתרא מותר. מנדין או מלקין על העובר בדרבנן סימן להרים מילין לעמקים דקלים לשפילה שקמים ונפקא מינה למקח וממכר אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח אבל בחיטי מותר. וגדי מקולס אפי' בסתם אסור:

מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יוה"כ אלא דבשבת מברכין על כל אור ששבת ממלאכת איסור ואפי' יוצא מן האבנים ואפי' גוי שהדליק מישראל וישראל מגוי אבל ביוה"כ אין מברכין אלא על אור ששבת לגמרי מכל מלאכה והיינו של בהכ"נ ובית המדרש ר' מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס להוצי' בניו ובני ביתו. מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין. ותשע' באב ספקו שלו מותר לקביע דירחא ואסור להושיט אצבעו במים:

כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר והוא לצורך המועד גומרה קודם חצות ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות אבל לא יתחיל חוץ מחייטים וסופרים וכובסין שמותר אפי' להתחיל. ובמקום שנהגו היתר כל מלאכה מותרת קודם חצות. מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד אבל בחולו של מועד דוקא להחזיר אם ברחה או אם מתה ודוקא תוך שלשה למרדה ובישבה שלשה על הבצים גורפין מתחת רגלי הבהמה בי"ד ובמועד מסלקין לצדדין ואם הוא בחצר מוציאין אותו לאשפה מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בי"ד אעפ"י שאינן לצורך המועד ובמועד דוקא מביאין לצורך המועד אבל מוליכין לא ואם חושש שמא יגנבו והן שלא לצורך המועד מניחן בחצר הסמוכה ואם חושש לה מביאן בצנעה. ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו:

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה