מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק ראשון - אור לארבעה עשר · דף יא:
תנן התם אחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' וא"ת כיון דעבדי חקירת כמה בחודש חקירת באי זה יום למה לי וכו' וא"ת עוד אמאי לא תני אחד אומר באחד לחודש וא' אומר בשנים וכו'. וא"ת ואמאי עדותן קיימת לימא אי דייקינן בהו וכו'. וא"ת עוד מרישא שמעינן לה וכו' כולה כתבתיה בפרק היו בודקין במסכת סנהדרין בס"ד:
שזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע בעבורו הא דלא קאמר שזה ידע בחסורו של חדש וזה לא ידע משום דאי אמר חד אנא ידענא בחסורו של חדש וקושטא קאמר אם כן אידך דקאמר דהחדש מעובר על כרחין שקרא קאמר דהא לא שמע שיפורא אבל כשזה יודע בעיבור' בקושטא אידך דלא ידע ואמר דחסר הוא לא משקר דאפשר דלא שמע וסמיך אמולד הלבנה דחסר לעולם דחדושה של לבנה כ"ט יום וכעין מאי דאמרינן שב ואל תעשה שאני:
אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה אמרינן טעמא בפרק בן סורר משום דבחד עבורא טעו רובא דאינשי אבל בתרי עיבורי לא טעו וא"ת ולמה לי טעמא דרובא תיפק לי משום דמכוני יום אחד וכו' וא"ת עוד זה אומר בשנים וזה אומר בשלשה אמאי עדותן קיימת וכו' כתבתיה שם:
אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת. וא"ת ואמאי עדותן קיימת וכו' אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה. וא"ת ואמאי בטלה. כתבתים שם בס"ד:
לדברי ר' יהודה אדם טועה חצי שעה איכא למידק א א"כ אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע אמאי עדותן בטלה. לימא מעשה כי הוה בפלגי דשית בין מיפק ועייל הוה מאן דאמר בחמש בסוף חמש וטעי חצי שעה ומאן דאמר בשבע בתחלת שבע וטעי חצי שעה ושש בשבע מיחלף דשית ביה קאי כדאמרי' בסמוך דאי לא ליתני זה אומר בשש וזה אומר בשבע עדותן בטלה דהוי רבותא וה"בו' נמי מחלף מדלא תני נמי ז"א בה' וז"א בה' עדותן בטל' וכי תימא איצטרכי לדייקי עלייהו אי בסוף שעה קאמרי או בתחילה ולהחמיר לא דייקי וכדתריצנא. אכתי קשיא לרבא דאמר לכולי עלמא אדם טועה שתי שעות הא אפש' דעובד' הוה בפלגי דשית ובין תמצא למימ' דבתחילת חמישית ושביעית או בסוף קאמרי' הא אפשר דטעו שעה ומחצה. וא"ל דאי הוה אמרי' הכי חשבי' ששית דשביעית לגבי האיך דאמר בשבע ולאידך דקאמר בחמש חשבינן ששית בחמישית וקא סתרי אהדדי. אבל כי אתי חד ואמר בשש ואתא אידך ואמר בז' עדותן קיימת דליכא מאן דסתר ליה וכן זה אומר בחמש וזה אומר בשש (ח"י):
דיהבי להו כולה טעותייהו. כלומר לכל חד ארבע שעי תרי לקמיה ותרי לאחוריה ולאו לקיים עדותן קאמר דאי בתרי דלאחוריה חיישינן הא איכא ארבע שעי בין עדות דהאי לעדות דהאי אלא לענין הזמה בלחוד קאמר דאי אתו עדים ומסהדי תרוייהו משתים לשלש ואתו מזימין ואמרי בשתים ושלש עמנו היתם יכול האחד לומר אנא בתרי שעי דלאחורי קא טעינ' ובתחלת שעה ראשונה הוה. ואידך נמי מצי למימר בסוף חמש הוה וטעינ'. ואע"ג דבתחלת שעה ראשונה לא טעו להחמי' לא אמרינן אבל להקל אמרינן דטעי הלכך אינן מזימין עד דאמרי מזימין מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמישית עמנו היתם וכן פירש"י ז"ל. וא"ת א"כ כי לא אמרי נמי הכי אמאי עדותן קיימת ניחוש דלמא טעו בתרוייהו ואין כאן עדות. תירצו דאנן לכוין עדותן בעי' אלא דכי אמרי אינהו להציל עצמן מהזמה מיהמני. ואכתי מקשו אמאי תלינן הטעות במוזמין נתלי במזימין. ותירצו דשאני מזימין שהתורה האמינן וחדוש הוא כן פירשו בתוספות ולפי זה על כרחין אית לן למימר דהכ' בשכבר נגמר הדין דאי לא אין כאן הזמה דהא קיימ"ל אין העדי' נעשים זוממין עד שיגמר הדין. אלא דהכא כשבא הא' ואמר בשתי שעות והאחד אמר בשלשה ונתקיים עדותן דמסתמא לא תלינן בטעות דלאחוריה לבטל עדותן שאם אתה אומר כן אין לך עדות קיים לעולם שאפילו יאמרו שניהם בתחילת שעה שלשית אף אנו נאמר שמא האחד טעה לפניו ובתחלת שעה ראשונה היה והאחד טעה לאחוריו ובסוף רביעית היה ויש כאן ארבע שעות לטעות האחד ואין כאן עדות אלא מסתמא עדות קיימת ונגמ' הדין ואחר באו עדים והזימום ולהציל עצמן תלו הטעו' לפניהם ולאחוריהם ונמצאת עדותן בטילה דאין זה חוזר ומגיד אחר שנתלין בטעות. מ"מ אם הזימום עוד מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמישית הרי אלו נהרגי' שהרי נתגלה כי דברו סרה אפי' לפי טעותם וזממו לעשות לאחיהם אשר לא כדת שכבר היה נהרג עפ"י עדותן ראשונה וכל עדותן היה בשקר (ח"י). וא"ת כיון דאסיקנא דיהבינן ליה כולה טעותיה נחקור נמי בכמה בשעה דהתם תניא היו בודקין אותן בשמונה חקירות ומפרש דשמינית בכמה בשעה ופריך הניחא לאביי דאמר אין אדם טועה ולא כלום ולהך לישנא נמי דאמר אדם טועה משהו שפיר אלא לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעי אינש טובא מאי איכ' למימר ואם איתא אפי' לרבא נמי ניתיב ליה כוליה טעואי' ובהא ניחא טפי דדילמא האי דקאמר בשתים מפרש בחצי שתי' או בסוף שתים ולא אצטרך למיתב ליה טעותיה מתחלת ראשונה. ותירצו בתוספות דכיון דליתא בהכחשה לא חקרינן לה כו' דהניחא לאביי דאמר אין אדם טוע' חצי שעה דאי אמר חד בתחלת שתים ואידך בחצי שתים וכל שכן בסוף עדותן בטלה אלא לר' יהודה בכל החקירה לא משכחת הכחשה אלא א"כ אמר חד בתחילת שעה ואידך במחצה שעה ואילך. ולרבא דאמר דטעו אינש שעה אי אפשר שיוכחשו לעולם בחקירות כמה בשעה חקירות איכא הכחש' בכל חדא וכבר כתבתיה שם בס"ד:
ולאביי אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש. וא"ת דלמא חמש לר' יהודה לאו משום דמחלפ' בשבע אלא משום דמיחלפ' בשש דאסורה דרבנן כבר תירצוה בירושלמי דגרסינן התם לר' מאיר דאמר משש שעות ולמעלה לדבריהם שביעית משום גדר ששית לאו משום גדר ויש גדר לגדר אלא שהששית מתחלפת בשביעי' לר' יהודה דאמר משש שעות ולמעלה מן התורה ששית משום גדר חמישית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שחמישי' מתחלפת בשביעית מחלפא שיטתיה וכו'. שבחמש חמה במזרח וכו' עדות מסורה לזריזים וכו' ולקמן נאריך בה בג"ה:
אמר רב יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. פירש"י ז"ל שלא בשעת ביעורו קודם זמן איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו אחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. והא ליתא דאדרבא לאחר איסורו הוא בשריפה וכדתנן במסכת תמורה דקא חשיב בהדי אלו הנשרפין חמץ בפסח. אבל קודם איסורו מי איכא למימר שאם רצה לבערו בי"ג שיהא טעון שריפה. ועוד דר' יהודה יליף לה מנותר ונותר לאחר זמן איסורו הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל א"א ומה שאמרו בפרק כל שעה הוי ליה תיובת' לרש"י ז"ל דאמרי לא צריכה אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ניהני מניה ואי קודם זמנו קאמר אמאי לא ליתהני מניה ע"כ. ושעת הביעור לר' יהודה כבר כתבתי בשם הר"ז ז"ל שהיא שעה חמישית וכדאיתא בירושלמי שכתבתי ובתוספתא נמי שנינו בראשונה היו אומרים אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרי' במתנה אף בשעת הביעור. ועל כרחין שעה חמישית הוא:
ארבע זמן סעודה לכל היא. וכי תימא א"כ בעדות נמי. ואחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש אמאי עדותן קיימת הא ליתא דלא אמרו אלא במידי דמיכל דרמי אדעתיה ומדכר. שעה ראשונ' מאכל לודים. כתבתיה בפ"ק דשבת: