אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק ראשון - אור לארבעה עשר › דף ט:

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק ראשון - אור לארבעה עשר · דף ט:

דף ט.

ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא פירש"י ז"ל במסכת נדה(דכ"ה)קרוב היה ומשו"ה היה מטמא לו. וא"כ הגבירה הפיל' וכבר כתבנו דלא אפשר. ועוד דאפילו קרוב אינו מטמ' אלא לבן קיימא כדאיתא בת"כ. ועוד דאפי' לגדול אינו מטמא אלא לקברו אבל לא לחנם לידע אם זכר אם נקבה אלא ודאי הא כהן שוטה היה:

ה"ק' לידע אם רוח הפילה אם נפל הפילה. וא"ת ולימא רוב נשים יולדות או מפילות ולד ומיעוט רוח וניזל בתר רובא דהתם במס' נדה אמרי' עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל א"ל דהתם בשהוכרה עוברה והכי מתוקמא התם והכא מיירי בשלא הוחזקה מעוברת:

ואב"א ה"נ כיון שחולדה וברדלס מצויין שם ודאי גררום ההיא שעתא. אי אפשר לפרש ודאי גררוהו ואכלוהו דלכאורה משמע דתיכף לנפילה בא כהן והציץ וכדאמרן ספק גררוהו ההיא שעתא ולמה ליה לאדכורי ההיא שעת' אי לאו להאי טעמא ובשעה קלה אין לתלות דגררוהו ואכלוהו בלא שיור אלא ודאי גררוהו לבד הוא דאמרינן וכיון שכן על כרחין אית לן למימר דבהאי חור אין ביציאתו פותח טפח דאם איתא כי גררוהו נמי מאי הוי והא כל שיש בו פותח טפח מביא את הטומא' וכיון שכן תקשי לן דכל שאין ביציאתו פותח טפח אפי' יש בכניסתו פותח טפח טומאה בוקעת ועולה. אלא שאם אין בכניסתו פותח טפח הוי לה טומאה רצוצה ובוקע' ועול' כנגד מקו' הטומאה לבד ואם יש בו פותח טפח בוקע ועולה כנגד כל החלל. כדתנן במס' אהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהו' מפני שהטומא' בוקעת ועולה בוקע' ויורדת ואם הי' מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקו' טמא מפני שהי' כקבר התהום:

ואמרינן נמי בפרק המוכר פירות בית סתום מטמא כל סביביו פירץ פצימיו אינו מטמא כל סביביו וכבר כתיבנא לה התם בארוכה בס"ד וכיון שכן אפילו גררוהו ודאי מאי הוי והא איכא למיחש שמא רגליו של כהן כנגד החור וטומאה בוקעת ועולה וספק טומאה ברה"י ספקו טמא משו"ה אית לן למימר דהאי חור ארוך ויוצא חוץ לרגליו של כהן ובשאין בו פותח טפח דאין הטומאה בוקעת ועולה אלא כנגד הטומאה ואמרי' דודאי גררוהו לראש החור או בשאין החור מגיע לרגליו ואפי' היה פותח טפח. אי נמי בשרגליו של כהן ברשו' הרבים. ועוד פירשו בתוספות דבור זה ברשות הרבים היה וכהן נמי ברה"ר אלא שהבור רחב ארבעה ועמוק עשרה וחולק מקום לעצמו להיות רה"י ונמצא שהכהן המאהיל עליו מאהיל על ספק טומאה ברה"י

אמר אביי לא קשיא כאן בי"ג כאן בי"ד כלומר בי"ג דאיכא חמץ טובא לא מצנעא אלא בעי למיכל אכלה תמן בדוכתא הלכך מספקא לא חיישינן אבל אי חזינן דשקל ומצנעא חיישינן דלמא שיירא אבל בי"ד כיון דליכא חמץ כולי האי חיישינן דשקלה ובודאי משוי ליה ותו ליכא אלא חדא ספיקא דלמא שיירא. ואשתכח דאביי נמי דלמא שיירא אית ליה ושלא כדעת הרב בעל המאור ז"ל שמפרש בי"ג אימר לא משיירא בי"ד ודאי משיירא:

תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ושקל ולא ידע מהי מינייהו שקל היינו תשע חנויות. פי' ואתא עכבר ושקל היינו סיפא. הרב בעל המאור ז"ל פי' דכולה סוגיא אליבא דר' זירא דאלו לרבא דאית ליה אימר משיירא הו"ל תרי ספיקי ספק חמץ ספק מצה ואם תמצא לומר חמץ דילמא לא משיירי ותרי ספיקי אפי' בדאורייתא להקל ואפי' בטול לא צריך ומאי, קא מדמי לה לספקו אסור אלא ודאי אליבא דר' זירא היא דאמר בלחם משיירא ואין כאן אלא חדא ספיקא דספק חמץ ספק מצה ולגבי בדיקת חמץ דרבנן לקולא כיון דאיכא חדא ספיקא ולא צריך בדיקה אבל לגבי בטול דאורייתא בטול בעי

והראב"ד ז"ל הגיה עליו דא"כ לר' זירא. ודאי משיירא קאמר וכבר אמרנו דלא איפשר אלא אימר משיירא קאמר ועוד דהכא לענין בדיקה היא ולא בטל כדאמרינן בסמוך בשני צבורין ובשני בתים אחד בדוק ואחד שאינה בדוק דאי לאו משום שאני אומר הוה צריך בדיקה אלא ודאי כל הני בין לרבא בין לר"ז אתיאן דבהא לא פליגי ולענין בדיקה איירי:

וכי תימא הא איכא תרי ספיקי לא היא דכיון דחזינ' דעל לביתא לכשמצא לומר דחמץ עייל בדיקה בעי כרחין חד בית לא צריך בדיקה ולא ידעינן הי מנייהו ואע"ג דשניהם היו בדוקין לעולם אימא לך דאזלינן לקולא בתרוויהו ודכותה לא מייתי בשמעתתין כלל דנגמר מינה ואי משום שהן בחזקת בדוקין והאיסור נכנס לתוכן אדרבה איפכא אשכחן בטומאה מהלכת דאזלינן לקולא דתנן שרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרו' של תרומה אפי' ברה"י ספיקו טהור מפני שאין מקום לטומאה. ועוד קשיא לי לדבריהם דספק על ספק לא על אזלינן לקולא בעל וס' מצה וס' חמץ נמי אמאי לא אזלינן לקולא וניעול פילא בקופא דמחטא אי סמכינן אההיא טעמא דאמרן דאי צייתת משכחת לה דדמו אהדדי לגמרי דאטו התם עכברא דעל הוא דמצרכ' בדיק' דנימא כיון דעל נפק ליה ביתא מחזקתיה ואפי' על כמה זימני לא מצריכא בדיקה אלא טעמא משום דמספק' לן אי מצה על אי חמץ על ובביאה הוי ספיקא ה"נ כל דעל פשיטא דחמץ על אלא דמספקא לן אי על עכבר או לא ולמה ישיאונו דברים הפורחים באויר אבל הטעם הזה ראוי וטוב היכא דעל עם חמץ ולא ידעינן אי שיירא דהכא ודאי על חמץ המצריך בדיקה ומוציא מחזק' בדוק אלא דנראה לי דספק על ספק לא על נמי צריך בדיקה כדבעי' לפרושי ולטעמ' דידי דבדיקה דאוריית' ומאי דאמרי' אטו בדיקת חמץ דאוריית' ה"ק אטו בדיקה דוקא דאורייתא הוא והא אפשר נמי בבטול והלכך כיון דאיכא למתלי תלינן בהא כי היכי דתלינן בדרבנן אבל כל דליכא למתלי כלל בחדא ספיקא לחומרא אזלינן וה"נ דייקא לישנא דמקשה אימר דאמרינן שאני אומר בתרומ' בזמן הזה דרבנן ואי מילתא פשיטא היא דבדיקה דרבנן היאך אפשר דטעי בה אלא דמקשה סבר דכיון דמדאורייתא היא אע"ג דאפשר בלאו הכי לא תלינן ואפי' לפי דבריהם נמי אית לי למימר דכיון דעיקר בדיקה על הספק נתקנה בכל ספק צריך בדיקה. וכל הני דמייתי הכא משום חדוש דאית בהו איתנייהו. רישא דתשעה צבורין לאו משום ספקו אסור דהא ודאי פשיטא דאפי' בספק על ספק לא על נמי. וה"ה בכל חדא ספיק' אלא משום התירא דפירש נקט ליה וכי תימא פשיטא ומי עדיפא מדאורייתא אי הכי נמי דהוה אמינא דעל הספק נתקנה קמ"ל. ואידך דשאני צבורין נמי משום התירא דשאני אומר. ואידך דצבור אחד רבותא קמ"ל כדנקט לה בצבור אחד ולא לדמונייהו לגמרי לכל דיניהן קא אתי אלא לדמויי לבאו שניהם בבת אחת דאע"ג דאיכא חד דלא צריך בדיקה ודאי ולא על ביה כלל אפי"ה כיון דאיכ' חד דצריך בדיקה לחומרא אזלינן לקולא לא אזלינן. אבל בשבא בזה אחר זה לא דמו להדדי דהתם לקולא משום דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור אבל הכא לחומרא אזלינן וצריך בדיקה. ומעתה שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני עכברין ולפניהם שני בתים בדוקים לא צריכי ליה דכ"ש דאזלינן לחומרא וכן צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק כל דלא סמיכי לעולם אזלינן לחומרא ואי סמיכי נמי הא שמעינן לה מההיא ותו לא איצטריך ליה מידי (ח"י):

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה