מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה
פרק ראשון - אור לארבעה עשר · דף ו:
אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר וא"ת ומאי איצטריך ליה מדבר מדבר והא התם במסכת שבת פרק ר' עקיבא אמרינן דכולי עלמא בר"ח אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשי' מה להלן בר"ח אף כאן בר"ח. כלומר ולהלן בר"ח נפקא לן במס' מנחות מדכתיב הזה מלמד שנתקשה משה על מולד הלבנה עד שהראה לו הקב"ה לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש. א"ל דאכתי הוה אמינא דשתי דברו' היו החדש הזה היה בר"ח ודברו אל כל עדת בני ישראל נאמר בארבעה או בחמשה בירחא משום הכי איצטריך מדבר מדבר. וא"ת התם נמי בפרק ר' עקיבא לילף מדבר מדבר א"ל מדבר ממדבר לא יליף. ולא אמרן אלא בתרי עניני אבל בחד עניני מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר וה"מ היכא דליכא קרא וסברא אבל היכא דאיכא קרא אפילו בחד ענינא נמי דאמרינן במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין דחייה קודמת לסקילה ואע"ג דכתיב כי סקל יסקל או ירה יירה וטעמא משום דקרא אחרינא כתיב וסקלתם באבנים ומתו סקיל' סמוך למיתה:
אמר רב יהודא הבודק צריך שיבטל פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב תשביתו ומתרגמינן תבטלון והקשה ר"ת ז"ל עליו דמי קאמר רחמנא שיבטל בשעה שביעית שהיא שעת איסורו והא אמרי' הכא דלבתר איסוריה לאו ברשותיה קאי ולא מצי לבטל ליה. ועוד דהא ר' עקיבא דריש מניה לעיל הבערה ומוכח מיניה דאין השבתה ביו"ט משום דמצינו הבערה שהוא אב מלאכה אלמא תשביתו הבערה היא ולא ביטול. ופי' הוא ז"ל דבטול היינו הפקר ונפקא לן מדכתיב לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והאי נמי כיון דאפקריה לאו דידיה הוא ולא עבר עלי' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דא"כ אמאי מפיק ליה לשון בטול לימא צריך שיפקיר ובטול דאשכחן בכל מקום לאו הפקר הוא דאמרינן גבי ע"ז נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואי מדין הפקר אין אדם מפקיר דבר שאינו שלו ועוד דהת' מפרש לה כיצד מבטלה פחתה או קטעה אלמא ביטול לאו הפקר הוא ועוד דאי מדין הפקר הא אית ליה לר' יוסי במסכת נדרים הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי' לרשו' מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. והתם נמי אמרי' דהפקר בפני שלשה שנים עדים ואחד זוכה וכן במסכת תמורה. ועוד דהפקר בפה דאלו הכא אמרינן מבטלו בלבו. ועוד דהפקר משמע דבשבת אסור להפקיר כענין ששנינו אין מקדשין ולא מחרימין ולא מעריכין ביו"ט ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ומפרשי טעמא משום גזר' מקח וממכר ואלו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת וא' יו"ט. ועוד שלא הזכירוהו בשום מקום בלשון הפקר אלא בלשון בטול גרסי' בירושלמי רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו בטל וכך בלשון הראשונים כולם ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא. ואי משום הפקר וכי עפרו של אדם הפקר הוא. ופי' הוא ז"ל דבטיל כמשמעו שמבטלו מתור' חמץ ומחשבו כעפר בעלמא שאינו ראוי לאכילה וכיון שאינו רוצה בקיומו ובחשיבותו שוב אינו עובר עליו ואפשר דנפקא לן מדכתיב תשביתו שאור וכמו שפירש"י ז"ל ובהלכות גדולות נמי כתוב ובתר דבדיק מבטל ליה דכתי' תשביתו שאור מבתיכם. ומה שהקשה ר"ת דהיכי מבטל ליה בתר איסוריה לא קשיא דאלא מאי אית לך למימר דשריפה היא והיכי קאמר רחמנא דלשרפיה בתר איסורי' והא מ"מ עבר עליה בתחלת שביעית אלא מאי אית לך למימר דה"ק דבשעה שביעית כבר יהא מושבת הכא נמי בשעה שביעית כבר יהא מבוטל וכן למה שהקשה מדר' עקיבא לא קשיא אין ה"נ דבכלל תשביתו משמע נמי הבערה אלא דאנן הכי קאמרי' מדכתב רחמנא תשביתו ולא כתב השחת שרוף וכלה ש"מ דבטול נמי במשמע והשבתתו בכל דבר ותשביתו שאור תשביתו משאור קאמר ור' עקיבא שפיר קא דאיק דמערב יו"ט הוא דכיון דבכלל תשביתו איכא נמי הבערה בעינן זמן דאי בעי למעבד הבערה מצי עביד דאי לא לא מקיימת ליה לקרא ואימת אילימא ביו"ט הא לא מצי עביד אלא ודאי מעיו"ט ועוד דלר' עקיבא דהוה ס"ד למימר דביו"ט היא לית לן למימ' אלא הבערה דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה וילפינן לי' מנותר כר' יהודא ולהבער' והלכך בטול כמשמעו ולאו מדין הפקר ולדידי מסתברא לי עיקר דברי ר"ת ז"ל דאי מתשביתו א"כ פסקת ליה חיוב בטול דאוריית' ומאי קאמר צריך שיבטל חייב לבטל הו"ל למימר ומאי קא מבע"ל נמי מאי טעמא והא טעמא רבה איכא דרחמנא חייביה וכי תימא דלאו טעמא ממש קא בעי לבטול אלא דקא מתמה כיון שכבר בדק למאי איכא למיחש דאי משום פירורין הא לא חשיבי. הא ליתא דלבתר דשני ליה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה אקשי ליה ונבטלה כי משכח לה ואי בטול דאורייתא היכי מסיק אדעתיה למימר הכי דמ"מ עד דאשכח קא עבר עלה וכי תימא דקרא לא מחייב לן בטול דתשביתו כתי' ומשמ' בכל השבתה וכיון דבדיק תו לא עבר עלה עד דאשכח' דלאחר בדיק' ולא כלום. הא ליתא דכיון דבכלל תשביתו בטול ובטול עדיף מבדיקה דמהני למאי דאיכא בחורין ובסדקין אי אתה רשאי לדונו להקל ולומר דבבדיקה סגי אלא להחמיר דצריך בטול. אלא ודאי ביטול לאו דאורייתא בחיוב אלא מדרבנן וכדכתיבנא במתני' קמא אלא דכל שבטל תו לא עבר עליה ואפילו בחמץ הנראה והידוע כדאמרינן בתלמיד היושב לפני רבו בסמוך וטעמא משום דכתיב לך וכמו שכתב ר"ת ז"ל ומדין הפקר והגע עצמך מי לא אמרת דבטול דמשמע דמבטל ליה מדין חמץ ומשוי ליה עפרא וכיון דבטליה תו לא עבר עליה ואע"ג דאיתיה ברשותיה משום דעפרא בעלמא חשיב א"כ יהא מותר בהנאה אפילו בפסח דבשלמא באכילה אי אכיל ליה הא יהיב דעתיה עליה למחשבה לאכיל' לדין חמץ אלא בהנאה להוי נמי כעפרא עפרו מי אסור בהנא' ומי עדיף הנאה מלעבור בבל יראה ובל ימצא וזה ודאי מוכיח. אבל אי אמרינן מדין הפקר לא קשיא דכל שהפקירו אע"ג דחמץ גמור לא עבר דלאו דידיה הוא אבל כל מה שנהנה בו הרי חזר וזכה כמו שהפקיר והרי הוא שלו. ובירושלמי נמי גרסי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה בפלטיא ואית תנא תני אפי' בפלטיא מאן דאמר אבל אתה רואה בפלטיא בשהפקירו קודם לביעור. אלמא מלך נפקא לן ובספרי נמי תניא לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרי' לא יראה לך שאור רואה אתה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך. ואמאי דמקשו אמאי נסיב ליה בלשון ביטול ולא בלשון הפקר מסתבר' דל"ש הפקר אלא בדב' שיש אחר זוכה ומקבל אבל חמץ אסור הוא לכל אלא שכל אחד מבטלו מרשותו ומטעם זה גם כן אינו צריך שיבא לרשות זוכה ואפילו לר' יוסי כיון שאין כאן זוכה ואין טעם הזכיה אלא כדי שלא יחזור בו והכא לענין איסורא אנן סהדי דאינו חוזר בו שאם חוזר אין כאן בטול והא דגרסי' בירושלמי הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותך א"ר יוסי לר' פנחס נהיר את כדהוי תנן אמרין אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודריש לקיש כר' מאיר אינה כן אלא ר' יוחנן חשש על ההערמה וריש לקיש לא חשש על ההערמה מה נפיק מבינייהו נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה לית כאן הערמה ומותר מאן דאמר זכיה לית כאן זכיה והו' אסור הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו מאן דאמר הערמה מותר ומאן דאמר זכיה מותר ע"כ. דמשמע דר' יוסי אפילו בחמץ נמי בעי זכיה. ליתא וממקומו מוכרע דאם איתא אמאי נסיב לה בלאחר הפסח מהו לימא הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר מר אסר ומר שרי ולעבור עליו בבל יראה אלא ודאי אפילו למאי דקס"ד מעיקרא כולי עלמא מודו דאע"ג דלא זכה בו אחר לא עבר עליה כל שבטלו לגמרי מלבו ולב יודע מרת נפשו. אלא דכשרצה לזכות בו לאחר הפסח גלה בדעתו שדעתו הי' עליו לחזור ולזכות בו וכיון שלא זכה בו אחר נמצא שלא יצא כלל מרשותו ומשו"ה הוה אסר ר' יוחנן למאי דהוה ס"ד מעיקרא ואפילו מהא הדר ביה וא"ל דאינה כן דלא בעינן כלל זכיה גבי חמץ אלא טעמא משו' דחייש להערמה ואפי' זכה בו אחר איכא למיחש נמי להערמה והיינו נמי דקאמ' מה נפיק מביניהון בין מה דקס"ד השתא דבלא זכיה למאי דקס"ד מעיקרא דבעי זכיה נפלה עליו מפולת משום הערמה ליכא הלכך השתא דאסיקנא פלוגתייהו בהערמה לכולי עלמא מותר. ולמאי דהוה ס"ד מעיקרא מאן דאמר משום זכיה הא לית כאן זכיה ואסור אלמא השתא מיהא לכולי עלמא לא בעי זכיה ואמר תו הכל מודים בגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו שהוא מותר אע"ג דלא זכה אפי' למאי דקס"ד מעיקרא דלא בעי זכיה אלא כשהוא עצמו או יורשיו זוכין בו לאח' הפסח משום דגלי אדעתיה דלא אפקריה לגמרי וכדאמרן אלמא אפילו מאן דבעי זכיה לא בעי אלא להתירו לאחר הפסח ולקמן בפרק כל שעה דיקינן בהאי דינא(בג"ה). ולאידך קושיא דבעי' הפקר בפני שלשה איכא מאן דאמר דבמידי דאיסורא לא בעי' שלשה ומסתייעי ממאי דאמרי' במסכת שבת אין שורין דיו וסממנים מע"ש אלא כדי שישורו מבעוד יום דברי ב"ש ואמרינן התם טעמייהו משום דאית ליה אדם מצווה על שביתת כליו ואקשינן נר קדירה וגיגית מאי א"ל ומשני נר קדירה וגיגית לב"ש אפקורי מפקר להו. ובודאי אין לומר שיהא לכל אחד בערב שבת שלשה שיפקור בפניהם. ואין זו ראיה דהתם לאו איהו מפקר להו אלא לב ב"ד מתנה עליהם ומפקירן והכי אית לן למימר התם על כרחין וכדכתיבנא התם אלא טעמא הכא דהא לית ביה זוכה וכדאמרינן והיינו נמי טעמא דסגי בלב ושרי אפי' בשבת דכיון דאין כאן זוכה לית ביה גזרת מקח וממכר הלכך בטולו מדין הפקר הוא ולא מחייב ביה דאוריית' ואם לא בטל ומצא חמץ אחר הפסח לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא כיון שכבר בדק דלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא שאם מצאו בפסח עבר עליה משעת מציאה ואילך כיון דמשהי ליה וכדכתוב לעיל (ח"י)ולשון הבטול איכא מאן דאמר דבעו למימר כל חמיר' וכל חמיע דאיכא ברשותי משום דשאר וחמץ תרי גווני נינהו ומצרך צריכה כדאית' שפ"ק דביצה לקמן פרק כל שעה ובודאי שאור וחמץ תרי גווני נינהו אלא דלא אשכחן הכי לקמאי ז"ל ולא כגרסת ירושלמית דכתיבנא אלא חמץ לבד ובנוסחא דידן כל חמירי ולדידי לא קשיא דכיון דבטול זה מדרבנן ועוד דבלב בעלמא סגי לא דקדקו בו כל כך. מיהו טפי עדיף למימר כל חמץ מכל חמירא דחמץ שכיח ושאור לא שכיח ולמצוי חיישינן ולימא הכי כל חמץ שיש לי ברשותי ואיני יודע בו יבטל. וטעמא דאמר ואינו יודע בו משום דאי הוה אמר כל סתם כי הדר אכל ממה דשויר הא הדר וזכי ביה והדר ביה מאפקריה ומינה נמי דבטול מדין הפקר דאי בטל מתורת אוכל במאי דיהיב דעתיה יהיב במאי דלא יהיב לא יהיב ולמה ליה למימר שאינו יודע בו. והרב בעל העיטור כתב דשליח מבטל דעד כאן לא מבעיא לן גבי שאלה האומר לעבדו השאל עם פרתי מהו וגבי הפרה האומר לשלוחו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד יום פלוני הפר לה והפר לה מהו אלא משום דהתם כתיב מיעוטא בעליו עמו אישה יפירנו אבל בעלמא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ואנן נמי הכי נהיגנן דאחד מבני הבית בודק ומבטל אעפ"י שאינו גדול הבית אלא דכששליח מבטל לא לימא ברשותי אלא ברשות פלוני דהיינו בעל הבית. ובכולה שמעתין משמע דלא מבטל אלא חדא זמנא לחוד באורתא לאחר בדיקה ולא צריך למהדר ולבטולו ביום דהא אמרינן בסמוך דבשעת ביעורו דהיינו שעה ששית לא מצי מבטל לה ובארבעה וחמש וכל שכן בשאר שעות היום כיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטל משו"ה לא תקנו בטול אלא בשעת בדיקה דעסי' בבדיקה ומדכר והדין נותן שאם אין אתה אומר כן שני ביטולין למה באחרון שג יום סגי ושוותינהו למילי דרבנן בכדי והיינו נמי טעמא דאמר שאין אני יודע בו וכדאמרן ומתוך מעשיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא (ח"י)
מאי טעמא אילימא משום פירורין הא לא חשיבי וא"ת והא אמרינן לקמן גבי בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו פטור ואמר עולא עלה לא שנו אלא בעריבה אבל בבית אפי' פחת מכזית נמי זמנין דמכנשי ונפלי אהדדי. א"ל התם בעיס' דאי מכנשא הוה ליה כזית שנם במקום אחד אבל הכא בפירורין דפת לא:
אלא אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה. פירש"י ז"ל דדעתיה עליה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהה אותה אפי' רגע נמצא עובר בבל יראה ובל ימצא נראה מדבריו דדוקא משנתן דעתו להשהותו הא לאו הכי אפי' כשלא ביטל אינו עובר והא ליתא דכל שלא בטל מסתמא עובר עליו ועוד דבנותן דעתו עליה אפי' בעל עובר דחצרו זכתה לו אע"ג דאיסורי הנאה נינהו מההיא דע"ז כדאמרן לעיל. ועוד דמשמע דטעמא דחס עליה ואינו מבטלה מיד הא מבטלה תו לא עבר. והא ליתא דלבתר אסוריה תו לא מצי מבטל לה. אלא ה"פ דעתיה עליה בתוך השנה וחשיבא ולא בטלה כפירורין: