אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק עשירי - ערבי פסחים › דף קא.

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק עשירי - ערבי פסחים · דף קא.

דף ק:

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחי' ידי חובותייהו דאכלי בבי כנישתא. ואע"ג דלא אכל המברך דאין דרך לאכול בביהכ"נ מוציא את השומעין ידי חובתן דבקדוש היום הא קיימ"ל אעפ"י שיצא מוציא וה"ה אם לא יצא וא"ת והיכי אכלי ושתו בבי כנישתא והא קיימ"ל דבתי כנסיו' אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואין נאותין בהן ואפילו בתי כנסיו' של בבל איכ' מאן דאמר דכיון דקיימ"ל דלצורך רבים מותר הא נמי צורך רבים הוא דעניי העיר על בני העיר מוטלין. ואיכא מאן דאמר לאו דוקא בבי כנישת' אלא סמוך לבי כנישתא דשמעי קדוש מהתם ואע"ג דאין קדוש אלא במקו' סעודה לדידהו דשמעי התם מקום סעודה דלא צריך שיהא המברך במקום סעודה כדאמרן דאעפ"י שהוא אינו יוצא מוציא וכולה מילתא ביוצא תליא וזה עיקר. ומהא נמי שמעי' דאפי' למאי דסברי רבנן ז"ל דלענין קדוש לא יצא אא"כ טעם המקדש מן היין כדבעי' למכתב ה"מ מקדש אבל שאר היוצאין לא צריכי כולהו למטעם דסתמ' דמילתא לא ממטו ליה לכסא דקדושא לכל עניא ועניא למשתיה מיניה וכי תימא דאית להו כסי קמייהו ושתי כל חד מכסיה כדשמעה הא ליתא דעניי נינהו ומשום דלית להו מקדשי בבי כנישתא. ואפילו תימא דממטי להו לההוא כסא לכולהו בני בי כנישתא לא ממטו ליה ודאי. ואפי"ה אמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו כלומר וכל שכן ידי קדוש ואע"ג דליתנהו במקום סעודה כולהו בי כנישתא וליכא כסי קמייהו. וא"כ לר' יוחנן מאי איכא למימר אלא ודאי כדאמרן (ח"י). והאידנא דליכ' אורחים בבי כנישתא ואפי"ה מקדשין לית בה משום ברכה שאינ' צריכה דכיון דאתקון אתקון דומיא דברכה אחת מעין שבע דתקינו משום עם שבשדות דאע"ג דהשתא ליכא מברכין לה דאעפ"י שהדבר בטל תקנה במקומה עומדת

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה. י"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך שלא הי' דעתו לסעוד באותו מקום בשעת קדוש אבל אם דעתו עליו אין בכך כלום ומסתייעי מדגרסינן בירושלמי במס' ברכות תמן תנינן סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון ר' אבא בר כהנא וחייא בר רב אשי בשם רב צריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קדש בביתיה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ר' אחא בר חנינא בשם ר' הושיע מי שסוכתו עריבה עליו צריך לקדש בתו' ביתו בלילי יו"ט האחרון ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר ר' אבין ולא פליגי מה דאמר רב שלא הי' בדעתו לאכול בבית אחר כלומר ומשו"ה אין לו תקנה עד שיפסול את סוכתו אם רצה לקדש ולאכול שם. מה דאמר שמואל בשהי' בדעתו לאכול בבית אחר. אלמא ש"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך. והא ליתא דמעיקר' הוא דהוה ס"ד למימר הכי אבל לבתר הכי אסיק' התם דליכא לאפלוגי בין נמלך לשאינו נמלך דגרסי' התם אמר ר' מונא אתיא דשמואל בר' חייא כלומר דאמר צריך לפסול את סוכתו ואין לו תקנה אחרת ודר' הושיע בר' יהושע בן לוי. ואפי' תמצא לומר דבירושלמי מיפלגי בין נמלך לשאינו נמלך אנן כגמרין קיימ"ל דלאו מיפלגי דאותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דעתם לאכול בביתם ואפי"ה אמר דלא נפקי. סבור מיניה ה"מ מבית לבית אבל מפנ' לפנה לא אמר להו רב ענן בר תחליפ' זימנין סגיאין הוה קאימנ' קמיה דמר שמואל דהוה נחית מאיגרא לארעא והוה מקדש. כלומר והלכך ה"ה מפינה לפינה בחד ביתא. ומסתבר' דוקא כשאינו רואה משם מקום סעודתו אבל אם רואה מקומו משם והוא בחד ביתא מפנה לפנה שאינו חולק רשות יצא דומיא דשתי חבורות דבזמן שרואין אלו את אלו מצטרפין (ח"י).

ולא מקדש לכו ולא מתאכל לכו. כך גרסת הספרים וגרסת הרב אלפסי ז"ל, כלומר לא מקדש לכו משום דלא מתאכיל לכו דאין קדוש אלא במקום סעודה ולאו דוקא לא מתאכיל לכו בלא נר אי בעו אלא אורח' דמילתא נקט דאין דרך לאכול בלא נר:

הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפינה לפנה לא. ולא דמי לקדוש דבעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים אבל הכא בעקירו' גמורה תליא מילתא ומפנה לפנה לא הוה עקירות. ופי' שנוי המקום בין שהלך למקום אחר ואכל שם כהא דבני אדם שקדשו בביהכ"נ בין שהלך וחזר למקומו הראשון שינוי מקום מיקרי כהא דחברים שהיו מסובין ויצאו וחזרו דאיתי' השתא עלה דעלמא לא שנא:

הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן פי' שאין להם קבע ואין קובעין להם מקום והלכך שינוי מקום אפי' חזר למקומו לא אמרי' לקבעיה הדר דאין להם מקום קביעות כלל אבל בדברי' הטעונין ברכה לאחריהן במקומן שיש קבע לאכילתן א"צ לברך מ"ט לקבעי' הדר. ודוקא בשינוי החוזר אבל אם נעתק ממקום למקום כל שכן דצריך לברך דהרי יש כאן עקירו' גמורה. ואדרבה צריך ברכה למפרע במקומו הראשון. ופי' הרב אלפסי ז"ל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. ונראה מדברינו דכל פירות בכלל מה יין שמברך לאחריו מעין שלש מ"מ אדם קובע סעודתו עליהן ואין הכל תלוי בנוסח הברכה אלא בקביעו' ורבינו שמואל ז"ל שפי' דברים שאין טעונין פירות שמברכין עליהן בורא נפשות בלבד לא נראו דבריו דהיכי קרי להו טעונין ברכ' והא בעלמא לברכת בורא נפשות ולא כלום קרי לה ועוד דהא איתא לקמן תניא כוותיה דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכי' לברך אלמא יין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא ומשו"ה מסעיינן מינה לר' יוחנן ולא לרב חסדא דאי מדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן לסייעיניה לרב חסדא מינה דאיהו אמר בהו היכי דלקבעי הדר. אלא שהוא ז"ל אזיל לטעמיה וגריס בה תניא כוותיה דרב חסדא כדבעי' למכתב ומ"מ כיון דאמרינן בסמוך דר' יוחנן אית ליה הכי אפי' בדברים שאין ברכה לאחריהן במקומן ואנן לא שמעי' ליה דאמר הכי בהדי' אלא בהא דאף ידי יין נמי יצאו ש"מ דיין נמי מדברי' שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא. ומעתה ה"ה לכל פירות וברכה הרב אלפסי ז"ל:

והרב בעל המאור ז"ל הקשה דאמרי' מדקתני עקרו ש"מ בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן היא ופירשו ראשונים ז"ל דלשון עקירות קא דייק דמשמע בדבר שיש לו קבע. וא"כ קשיא לרב אלפסי ז"ל דביין נמי אשכחן לשון עקירות וכדקתני חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן. לפי' פי' הוא ז"ל דרישא דברייתא קא נסיב ואסיפא סמיך מדקתני עקרו רגליהן לצאת לקראת חתן ולקראת כלה שהוא דבר מצוה ובהא הוא דאמרי' דאם הניחו שם זקן או חולה אינן טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה הא לדבר הרשות אפילו הניחו שם נמי צריכין ברכה. ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אפי' לדבר הרשות נמי מברכין בכל מקום שהן. אבל בבריית' דהיו מסובין לשתו' יין דמסייעין מינה לר' יוחנן לית בה יציאה לדבר מצוה:

והרמב"ן ז"ל פי' דמדקתני כשהן יוצאין קא דייק דמשמע כשהן יוצאין מברכין למפר' במקומן קודם שיצאו ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן למה לי כשהן יוצאין אפי' לאחר שיצאו נמי בכל מקום שהן. מיהו לישנא דגמ' ודאי לא משמע הכי מדאמרי' מדקתני עקרו ואמרי' מאן תנא עקירו' ר' יהוד' היא ואמרי' נמי והא דקתני עקרו להודיעך כוחו דר' יהודה דאלמא כולה מילתא מלשון עקירות קא דייק ואפי"ה מסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דה"ק מדקתני עקרו סתמא ולא פירש ממאי סתם עקירא לא שייך אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל אידך ברייתא דפריש שהיו מסובין לשתות יין כיון דפריש פריש דמידע ידע דיין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא דאם לא הניחו שם זקן או חולה צריכין ברכה למפרע דחיישינן דילמא משתלי ולא הדר ולא מברך במקום קביעותיה. אבל בדברי' שאין טעונין ברכה במקומן אפי' לא הניחו שם מקצת חברים שאז הוא עקירות גמורה לכתחילה הוא דבעו לברוכי אבל לא למפרע דליכא למגזר בהו דלמא מישתלי והא למה זה דומה לנמלך ולשמש דמברך לכתחילה ולא לבסוף והנה אמת הנהו נכון:

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך הרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב ששת דהא מסקי' לדרב חסדא בקשיא ואע"ג דשני רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר' יהודה היא אשנויא לא סמכי'. וזה תימה דמ"מ שנויא דקושטא היא דהא קתני בה בהדיא אמר ר' יהודה בד"א וכו' וכי תימא דאמרי' דבד"א לפרש דברי חכמים הוא וכרבנן אתיא וקשיא לרב חסדא והא אמרי' בפ' חלון כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש ובד"א לחלוק ולא עוד אלא אפי' אימתי ה"מ במתני' אבל בברייתא כולהו לחלוק. ושמא י"ל לפי שיטתם דכיון דבאידך ברייתא מתניא סתמא ולא מסיק בה דברי ר' יהודה משמע דכולי עלמא מודו בה והיא מלמדת על אידך דבד"א לפרש דברי חכמי' והשתא אתיאן תרוויהו כרב ששת ודלא כרב חסדא. אבל הרב בעל התוספות ז"ל פסק כרב חסדא משום דסמוך אשינוי' דמאן תנא עקירות ר' יהודה ורבנן דפליגי עליה וקם ליה רב חסדא כרבנן ואין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל

אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

כתבו בתוספות דעצה טובה קמ"ל דצריכין ברכה למפרע דכיון שלא הניחו שם מקצת חברים שמא לא יחזרו שם או שהו יתר מזמן ברכה אבל אם יצאו בלא ברכה ולא שהו לחזור אין צריכין ברכה אלא לכתחי' ולא למפרע כלל וכן נראה עיקר. ולפי מה שפסקנו כרב ששת היכא ששכח ולא בירך במקומו ויצא צריך לחזו' למקומו ולברך כדאמרינן במס' ברכות דאחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה שחזר למקומו ובירך וזה שעשה כדברי ב"ה אשכח ארנקי:

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה