אור ברסלב
מהרם חלאווה על פסחים פרק עשירי - ערבי פסחים

מהרם חלאווה על פסחים· רבנו משה חלאווה

פרק עשירי - ערבי פסחים

פרק רביעי - מקום שנהגו

דף צא.

ערבי פסחים סמוך למנחה. האי מנחה מנחה קטנה הוא כדאית' בגמ' בהדיא והיא מט' ומחצה ולמעל' וסמוך לה היינו מתחלת עשר. ואין לפרש סמוך לה לאחריה דהיינו תחילת י"א מדאמרי' בגמ' דבערבי שבתו' מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי אלמ' סמוך לפניה קתני. ותו דאמרי' בגמ' אפי' אגריפס שהיה רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא אכל עד שתחשך אלמא מתחילת עשר קאמר (ח"י):

לא יאכל אדם. פי' בשר או פירות דאלו פת פשיטא דחמץ אי אפשר מצה נמי לא אפשר מדר' לוי דהאוכל מצה בע"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו ודוקא אכילה גסה הוא דאסור אבל כל דהו מותר כדאמרי' בגמ' אבל מטבל הוא במיני תרגימא. וכן נמי דוקא אכילה הוא דאסור הא שתיה שרי ואפי' טובא נמי דכל שכן דנגרריה ללביה ואכיל מצה לתיאבון כדאמרינן בגמ' רבא הוי שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא אמר כי היכי דנגרריה ללביה ולטעום טעם מצה ומדקאמר כולי מעלי ש"מ דאפי' לבתר ט' שעות נמי:

עד שתחשך מסתברא דדוקא קתני עד שתחשך ולא עד שקדש היום ואע"ג דזמן קדושת היום בשבתו ובימים טובי' וכאן נמי למלאכה הוא קודם חשכה כדאמרי' בריש מסכת ברכות גבי זמן ק"ש דחד אמר משעה שקד' היום בערבי שבתות וחד אמר משעת צאת הכובבים וכדמשמע נמי לקמן בעובדא דרב חנניא בר שלמיא ותלמידיה דרב וכפי' הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אפי"ה שאני מצה דמשום ליתא דאכילת פסח שאינו נאכל אלא בלילה. ואכילת מצה תחלה משו"ה לא יאכל מצה עד שתחשך ושמא ילפי לה בפסח מדכתב בבא השמש ודרשינן כבא השמש אתה אוכלו וליכא למימר כבא השמש משקיעת השמש דהיינו משקדש היום דהא כתיב קרא אחרינא ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ממש. ואעפ"י שאפשר לחלק ולומר דעד שתחשך היינו ספק חשכה ואשכחן דכותיה כדבעינן למכתב קמן אפי"ה כן נראה עיקר וכטעמ' דאמרן (ח"י):

ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. אמשתחשך קאי מכאן ואילך ולא אמן המנחה ולמעלה והסיבה משום חירות:

ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין. פי' לא יפחתו לו גבאי צדקה לעני כההיא דתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון. ואין לפרש לא יפחתו לו הכוסו' דהו"ל למיתני לא יפחתו לו ארבע וכיון דקתני מארבע ש"מ כדאמרן.

ואפי' מן התמחוי ואפי' לעני המתפרנס מן התמחוי שהוא עני מדולדל. והני ד' כסי תקנום חכמי' לברך עליהם ד' ברכות כנגד ד' גאולות וגאלתי ולקחתי והבאתי והוצאתי. ובירושלמי אמרו כנגד ד' כוסות של פרעה. אי נמי כנגד ד' כוסות של תרעלה שעתי' הקב"ה להשקות את אומ"ה ושמא לפי' נהגו להוסיף על ההלל שפוך חמתך אל הגוים אי נמי כנגד ד' כוסות של נחמה ולפי שאין פוחתין לעני מד' כוסות של יין נהגו שלא לקדש בביהכ"נ בליל הפסח דליכא לאפוקי אורחים דאכלו ושתו התם:

ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. אבל משתחשך ואילך מודה ר' יוסי דלא יתחיל לאכול אלא דאם התחיל אין מפסיקין כדבעי' למכתב קמן

דף ק.

רצונך נפסוק וניחוש לדברי ר' יהוד' חברינו. איכא מאן דגרס הכי ור' יהודה לא הוה תמן ואיכא מאן דגריס לר' יהודה חברינו ואיהו הוה תמן. ואהדר ליה לא נפסוק דאי משום המתנה הא קיימ"ל דשנים אין ממתינין לא'בקער'. ואי משום הפסקה לזמון נמי הא קיימ"ל דשני' אין מפסיקין לאחד ואי משום כבוד הא איכא למיחש שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות:

אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. כתב הרב אלפסי ז"ל ובערבי שבתות ובערבי יו"ט היכ' דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואמשיך ליה בסעודתיה עד דקדיש יומא פריס ליה מפה על השולחן ומקדש והדר שרי המוציא וגמר ליה לסעודתיה ומברך ברכת המזון. ולאו דוקא ערבי שבתות וערבי יו"ט ולאפוקי ערבי פסחים דאין הלכה כר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בערב הפסח והלכה כר' יוסי בערב שבת אלא כשמואל דאמר אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. והיינו נמי דלא פסקה הרב ז"ל לההיא דר' יוחנן בהלכותיו. אלא דאורחא דמלתא נקט וסעודת היתר דאין עיקר סעודה אלא בפת ובע"פ לא אפשר אבל לענין דינא ה"ה נמי בערב הפסח. ואין צורך למה שהשיג עליו הרב בעל המאור ז"ל בזה וכן מאי דכתב ז"ל היכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות לאו דוקא דכר' יוסי קיימ"ל דאמר אוכל והולך עד שתחשך. ולא תימא דר' יוסי לאו להתחיל קאמר דהא מייתינן לקמן בריית' דקתני ושוין שמתחילין וקשיא לן עלה אימת אילימא מע"ש הא פליג ר' יהודא. ואלו לר' יוסי לא קשיא לן ולא מידי ואלא דהיתר מרווח ניחא ליה למנקט דמודו ביה כו"ע דאפי' ר' יהודה נמי מודה דמקמי ט' שעות שרי כדאמרינן בסמוך. ורבותא נמי קמ"ל דאפי' אתחיל מקמי ט' שעות בעי לאפסוקי בפריסת מפה אבל מה שכתב והדר שרי המוציא השיב עליו הר"ז ז"ל דא"כ אף אנו נאמר שצריך ברכה למפרע וכדתניא בחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת שאם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה דלא מצינו ברכה אחת לבסוף על שתי ברכות ראשונות ואם אתה אומר דאין ה"נ דצריך ברכה למפרע א"כ פסקת כר' יהודה להפסקה ולא קיימ"ל כוותי' אלא ודאי לא צריך למשרי המוציא דהא לקבעי' הדר. ואי משום הא לא איריא דאשכחן דכוותה נמלך ושמש דמברכי על כוס וכוס ועל כל פרוסה ופרוסה לכתחילה וברכה אחת לבסוף פוטרתן. ותלמידי דבי רב דאמרי הב ונבריך והדר אמרי הב ונשתי ואמר להו רב המנונא סבא מכיון דאמריתו הב ונברך אתסר לכו למשתי ופירשו הגאונים ז"ל אתסר לכו למשתי בלא ברכת היין ולא צריכי השתא לברוכי על הגפן על היין קמא דברכה אחת דלבסו' פוטרת לשתי הראשונו'. מיהו ודאי דינו אמת דלעולם לא חשיב הפסק להצריך ברכה לכתחילה אלא סלוק דעת וגמר או בחד מנייהו אלא שיש הפרש בניהם דסלוק דעת בלא גמר צריך ברכה לכתחילה אבל לא למפרע והיינו שמש ונמלך ותלמידי דבי רב ואם הוא גמר צריך ברכה למפרע והיינו נטל ידיו לברכה אסור לאכול עד שיברך למפרע דהוה ליה כאלו גמר ובירך ברכת המזון. וחברי' שיצאו טעמא אחרינא אית להו משום שינוי מקום דכאכילה אחרת דמיא. אבל בהפסק דאינו גמור וסלוק לא ולא אמרי' ביה משתי או מיכלי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שאם אין אתה אומר כן ברך על הרעמי' ועל הזוועות בתוך סעודת יהא צריך לחזור ולברך וכן מי שנזכר בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל ואעפ"י שיש סברין כן בתפלה לא נראו דבריהם וכדבעינן למכת' קמן גבי ד' כסי. הלכך הכא לא צריך למשרי המוציא והכי משמע בירושלמי דברכות דגרסי' התם כל הברכו' פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה אין פותחין בה בברוך. הרי קדושה שניה היא שאם הי' אוכל ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומר בורא פרי הגפן. והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא. הרי שהקשו מקידוש שסמוך לברכת היין ופותחין בו בברוך. ומשני דפעמים אינו סמוך דאינו צריך ברכת היין דהיינו אם היה שותה מבעוד יום. אלמא קדוש לא חשוב הפסק. ואע"ג דאיכא מאן דדחי דההוא מתרץ דהתם סבר לה כרב אשי דאמר הכא לית הלכתא כתלמידי דבי רב ולא קיימ"ל כוותיה. ואיכא למימר דעד כאן לא פליג רב אשי אלא אברכת היין ומשום דנקיט כסא דברכת בידי' ודעתיה למשתי אבל אי בעי למיכל לאחר ברכת המזון ליכא מאן דאמר דלא הוה ברכת המזון הפסק ולא בעי ברכת הלחם. ודכוותה נמי אע"ג דקדוש חשיב הפסק כברכת המזון למשרי המוציא לא חשיב הפסק. כברכת היין אליבא דרב אשי אפי"ה מסתברא כמאי דפרישית דלא הוי הפסק אלא סלוק וגמר ולא נוקים נפשין בדחייה בעלמא אלא כפשטה דירוש' ולקמן נאריך בה בס"ד. ובתר דכתיבנא מימליכנא אמינא גברא רבה אמר מילת' נידוק עלה נראין דברי הרב אלפסי ז"ל גם בזה דההיא דירוש' הא אדחיה לה ואי מהנך טעמי דצלוי וברוכי בגו סעודתא דסמכי עלייהו לאו דסמכי נינהו דלא דמו דשאני קדוש דעל כרחי מפסיק ליה ואתסר לי' למיכל עד דמקדש דלית הלכתא כר' יוסי דאמר אוכלין והולכין עד שיגמרו אלא על כרחיה פורס מפה ומקדש והלכך דינא הוא שיהא הפסק כזה הפסק להטעינו ברכה לכתחילה מהא דמיכלי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אלא דכיון דלא הוי גמר לא בעי לברוכי למפרע. ומפקי' לה מדר' יהודה דבעי הפסק גמור בברכת המזון. ומדר' יוסי דלא בעי הפסק כלל. ואפי' בברכת המוציא אלא גומר סעודתו ותפשי' מאי דאמר שמואל דפורס מפה ומברך המוציא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן הרב ר' בן גיאת ז"ל שכתב דאיכא מאן דאמר דקידוש לא חשיב הפסק והוא לא הודה לו. ולהן שומעין דגאונים הן ודבריהם דברי קבלה. מאי מפסקין לאו לעקירת שולחן לא למפה. לכאורה משמע דהכא דהפסק דר' יהודה היינו עקירת שולחן וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל כי היכי דתיתי תכא ביקרא דשבתא. וא"כ כי מפקי' לה מדר' יהודה ה"מ דלא בעי עקירת שולחן אבל ברכת המזון למפרע מיהא בעי. והא ליתא אלא עיקר הפסק לר' יהודה היינו ברכת המזון ומיניה הוא דמפקי' ליה אלא דמשום דכל גמר סעודה וברהמ"ז דידהו הוא בעקירת שולחן נקט הכא עקירת שולחן ולאו דוקא:

דף ק:

רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלות' אייתו תכא לקמיה פריס מפה וקדיש. מהא שמעי' דלאו דוקא בהפסק האוכל מבעוד יום צריך פריס' מפה אלא ה"ה לכל קדוש דהא הכא לא הוה יתיב בסעודתא מבעוד יום. וטעמא דפריסת מפה כי היכי דליחזי קובע סעודתו על היין והלכך בין בקדוש דלילה בין בקידוש דיממא בעי למיפרס מפה דבתרוויהו קובע סעודתו על היין והכין נוהגין בבי רב:

ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קדש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ר' שמואל ז"ל פירשה לזו בערב הפסח והיינו דקתני ושוין דמודה ר' יוסי בע"פ משום חיובא דמצה וכן פירשה הר"ז ז"ל. ואעפ"י שהפי' אמת אין להלכה מדקתני אא"כ קידש. ומן המנח' ולמעל' דאסור בערב הפסח אינו עדיין שעת קדוש אלא בין בע"פ בין בע"ש היא ומשתחשך דמודה ר' יוסי דמשתחשך אסור להתחיל כיון שכבר קדש היום וחל חיוב קדוש וכפרישית לעיל. ושמעי' מינה דאע"ג שהתחיל משתחשך בפריסת מפה סגי ולא בעי הפסק גמור. וכן הדין בשהתחיל לאחר ט' שעות בע"פ ואע"ג דעבר וכן כתב הרמב"ן ז"ל, וסיפא דבריית' דאם הביא פורס מפה ומקדש לאו ארישא דשוין קאי דודאי לא שוין בהא דלר' יהודה הפסק גמור בעי ולר' יוסי בערבי שבתו' מיהא הולך ואוכל עד שיגמור אלא תנא דברייתא הוא דמסיק הכי מדנפשיה וכדקיימ"ל כשמואל. וא"ת ושמואל גופיה דאמר כמאן ומי פליג אתנאי תירץ רבינו שמואל ז"ל דכר' יוסי אית ליה אלא שבא להחמיר שלא לגמור סעודתו ואינו מחוור אלא שמואל גמרא גמיר לה דרבנן פליגי עליהו דר' יהודה ור' יוסי והכי איתא בירושלמי בהדיא רב יהודה בשם שמואל זו ד"ר יהודה ור' יוסי אבל דברי חכמים פורס מפה ומקדש:

דף קא.

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחי' ידי חובותייהו דאכלי בבי כנישתא. ואע"ג דלא אכל המברך דאין דרך לאכול בביהכ"נ מוציא את השומעין ידי חובתן דבקדוש היום הא קיימ"ל אעפ"י שיצא מוציא וה"ה אם לא יצא וא"ת והיכי אכלי ושתו בבי כנישתא והא קיימ"ל דבתי כנסיו' אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואין נאותין בהן ואפילו בתי כנסיו' של בבל איכ' מאן דאמר דכיון דקיימ"ל דלצורך רבים מותר הא נמי צורך רבים הוא דעניי העיר על בני העיר מוטלין. ואיכא מאן דאמר לאו דוקא בבי כנישת' אלא סמוך לבי כנישתא דשמעי קדוש מהתם ואע"ג דאין קדוש אלא במקו' סעודה לדידהו דשמעי התם מקום סעודה דלא צריך שיהא המברך במקום סעודה כדאמרן דאעפ"י שהוא אינו יוצא מוציא וכולה מילתא ביוצא תליא וזה עיקר. ומהא נמי שמעי' דאפי' למאי דסברי רבנן ז"ל דלענין קדוש לא יצא אא"כ טעם המקדש מן היין כדבעי' למכתב ה"מ מקדש אבל שאר היוצאין לא צריכי כולהו למטעם דסתמ' דמילתא לא ממטו ליה לכסא דקדושא לכל עניא ועניא למשתיה מיניה וכי תימא דאית להו כסי קמייהו ושתי כל חד מכסיה כדשמעה הא ליתא דעניי נינהו ומשום דלית להו מקדשי בבי כנישתא. ואפילו תימא דממטי להו לההוא כסא לכולהו בני בי כנישתא לא ממטו ליה ודאי. ואפי"ה אמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו כלומר וכל שכן ידי קדוש ואע"ג דליתנהו במקום סעודה כולהו בי כנישתא וליכא כסי קמייהו. וא"כ לר' יוחנן מאי איכא למימר אלא ודאי כדאמרן (ח"י). והאידנא דליכ' אורחים בבי כנישתא ואפי"ה מקדשין לית בה משום ברכה שאינ' צריכה דכיון דאתקון אתקון דומיא דברכה אחת מעין שבע דתקינו משום עם שבשדות דאע"ג דהשתא ליכא מברכין לה דאעפ"י שהדבר בטל תקנה במקומה עומדת

ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קדוש אלא במקום סעודה. י"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך שלא הי' דעתו לסעוד באותו מקום בשעת קדוש אבל אם דעתו עליו אין בכך כלום ומסתייעי מדגרסינן בירושלמי במס' ברכות תמן תנינן סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יום טוב האחרון ר' אבא בר כהנא וחייא בר רב אשי בשם רב צריך אדם לפסול את סוכתו מבעוד יום ר' יהושע בן לוי אמר צריך לקדש בתוך ביתו ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קדש בביתיה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ר' אחא בר חנינא בשם ר' הושיע מי שסוכתו עריבה עליו צריך לקדש בתו' ביתו בלילי יו"ט האחרון ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר ר' אבין ולא פליגי מה דאמר רב שלא הי' בדעתו לאכול בבית אחר כלומר ומשו"ה אין לו תקנה עד שיפסול את סוכתו אם רצה לקדש ולאכול שם. מה דאמר שמואל בשהי' בדעתו לאכול בבית אחר. אלמא ש"מ דלא פליג שמואל אלא בנמלך. והא ליתא דמעיקר' הוא דהוה ס"ד למימר הכי אבל לבתר הכי אסיק' התם דליכא לאפלוגי בין נמלך לשאינו נמלך דגרסי' התם אמר ר' מונא אתיא דשמואל בר' חייא כלומר דאמר צריך לפסול את סוכתו ואין לו תקנה אחרת ודר' הושיע בר' יהושע בן לוי. ואפי' תמצא לומר דבירושלמי מיפלגי בין נמלך לשאינו נמלך אנן כגמרין קיימ"ל דלאו מיפלגי דאותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דעתם לאכול בביתם ואפי"ה אמר דלא נפקי. סבור מיניה ה"מ מבית לבית אבל מפנ' לפנה לא אמר להו רב ענן בר תחליפ' זימנין סגיאין הוה קאימנ' קמיה דמר שמואל דהוה נחית מאיגרא לארעא והוה מקדש. כלומר והלכך ה"ה מפינה לפינה בחד ביתא. ומסתבר' דוקא כשאינו רואה משם מקום סעודתו אבל אם רואה מקומו משם והוא בחד ביתא מפנה לפנה שאינו חולק רשות יצא דומיא דשתי חבורות דבזמן שרואין אלו את אלו מצטרפין (ח"י).

ולא מקדש לכו ולא מתאכל לכו. כך גרסת הספרים וגרסת הרב אלפסי ז"ל, כלומר לא מקדש לכו משום דלא מתאכיל לכו דאין קדוש אלא במקום סעודה ולאו דוקא לא מתאכיל לכו בלא נר אי בעו אלא אורח' דמילתא נקט דאין דרך לאכול בלא נר:

הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפינה לפנה לא. ולא דמי לקדוש דבעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים אבל הכא בעקירו' גמורה תליא מילתא ומפנה לפנה לא הוה עקירות. ופי' שנוי המקום בין שהלך למקום אחר ואכל שם כהא דבני אדם שקדשו בביהכ"נ בין שהלך וחזר למקומו הראשון שינוי מקום מיקרי כהא דחברים שהיו מסובין ויצאו וחזרו דאיתי' השתא עלה דעלמא לא שנא:

הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן פי' שאין להם קבע ואין קובעין להם מקום והלכך שינוי מקום אפי' חזר למקומו לא אמרי' לקבעיה הדר דאין להם מקום קביעות כלל אבל בדברי' הטעונין ברכה לאחריהן במקומן שיש קבע לאכילתן א"צ לברך מ"ט לקבעי' הדר. ודוקא בשינוי החוזר אבל אם נעתק ממקום למקום כל שכן דצריך לברך דהרי יש כאן עקירו' גמורה. ואדרבה צריך ברכה למפרע במקומו הראשון. ופי' הרב אלפסי ז"ל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. ונראה מדברינו דכל פירות בכלל מה יין שמברך לאחריו מעין שלש מ"מ אדם קובע סעודתו עליהן ואין הכל תלוי בנוסח הברכה אלא בקביעו' ורבינו שמואל ז"ל שפי' דברים שאין טעונין פירות שמברכין עליהן בורא נפשות בלבד לא נראו דבריו דהיכי קרי להו טעונין ברכ' והא בעלמא לברכת בורא נפשות ולא כלום קרי לה ועוד דהא איתא לקמן תניא כוותיה דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכי' לברך אלמא יין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן הוא ומשו"ה מסעיינן מינה לר' יוחנן ולא לרב חסדא דאי מדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן לסייעיניה לרב חסדא מינה דאיהו אמר בהו היכי דלקבעי הדר. אלא שהוא ז"ל אזיל לטעמיה וגריס בה תניא כוותיה דרב חסדא כדבעי' למכתב ומ"מ כיון דאמרינן בסמוך דר' יוחנן אית ליה הכי אפי' בדברים שאין ברכה לאחריהן במקומן ואנן לא שמעי' ליה דאמר הכי בהדי' אלא בהא דאף ידי יין נמי יצאו ש"מ דיין נמי מדברי' שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא. ומעתה ה"ה לכל פירות וברכה הרב אלפסי ז"ל:

והרב בעל המאור ז"ל הקשה דאמרי' מדקתני עקרו ש"מ בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן היא ופירשו ראשונים ז"ל דלשון עקירות קא דייק דמשמע בדבר שיש לו קבע. וא"כ קשיא לרב אלפסי ז"ל דביין נמי אשכחן לשון עקירות וכדקתני חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן. לפי' פי' הוא ז"ל דרישא דברייתא קא נסיב ואסיפא סמיך מדקתני עקרו רגליהן לצאת לקראת חתן ולקראת כלה שהוא דבר מצוה ובהא הוא דאמרי' דאם הניחו שם זקן או חולה אינן טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה הא לדבר הרשות אפילו הניחו שם נמי צריכין ברכה. ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אפי' לדבר הרשות נמי מברכין בכל מקום שהן. אבל בבריית' דהיו מסובין לשתו' יין דמסייעין מינה לר' יוחנן לית בה יציאה לדבר מצוה:

והרמב"ן ז"ל פי' דמדקתני כשהן יוצאין קא דייק דמשמע כשהן יוצאין מברכין למפר' במקומן קודם שיצאו ואי בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן למה לי כשהן יוצאין אפי' לאחר שיצאו נמי בכל מקום שהן. מיהו לישנא דגמ' ודאי לא משמע הכי מדאמרי' מדקתני עקרו ואמרי' מאן תנא עקירו' ר' יהוד' היא ואמרי' נמי והא דקתני עקרו להודיעך כוחו דר' יהודה דאלמא כולה מילתא מלשון עקירות קא דייק ואפי"ה מסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דה"ק מדקתני עקרו סתמא ולא פירש ממאי סתם עקירא לא שייך אלא בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אבל אידך ברייתא דפריש שהיו מסובין לשתות יין כיון דפריש פריש דמידע ידע דיין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא דאם לא הניחו שם זקן או חולה צריכין ברכה למפרע דחיישינן דילמא משתלי ולא הדר ולא מברך במקום קביעותיה. אבל בדברי' שאין טעונין ברכה במקומן אפי' לא הניחו שם מקצת חברים שאז הוא עקירות גמורה לכתחילה הוא דבעו לברוכי אבל לא למפרע דליכא למגזר בהו דלמא מישתלי והא למה זה דומה לנמלך ולשמש דמברך לכתחילה ולא לבסוף והנה אמת הנהו נכון:

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך הרב אלפסי ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב ששת דהא מסקי' לדרב חסדא בקשיא ואע"ג דשני רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר' יהודה היא אשנויא לא סמכי'. וזה תימה דמ"מ שנויא דקושטא היא דהא קתני בה בהדיא אמר ר' יהודה בד"א וכו' וכי תימא דאמרי' דבד"א לפרש דברי חכמים הוא וכרבנן אתיא וקשיא לרב חסדא והא אמרי' בפ' חלון כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי לפרש ובד"א לחלוק ולא עוד אלא אפי' אימתי ה"מ במתני' אבל בברייתא כולהו לחלוק. ושמא י"ל לפי שיטתם דכיון דבאידך ברייתא מתניא סתמא ולא מסיק בה דברי ר' יהודה משמע דכולי עלמא מודו בה והיא מלמדת על אידך דבד"א לפרש דברי חכמי' והשתא אתיאן תרוויהו כרב ששת ודלא כרב חסדא. אבל הרב בעל התוספות ז"ל פסק כרב חסדא משום דסמוך אשינוי' דמאן תנא עקירות ר' יהודה ורבנן דפליגי עליה וקם ליה רב חסדא כרבנן ואין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל

אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.

כתבו בתוספות דעצה טובה קמ"ל דצריכין ברכה למפרע דכיון שלא הניחו שם מקצת חברים שמא לא יחזרו שם או שהו יתר מזמן ברכה אבל אם יצאו בלא ברכה ולא שהו לחזור אין צריכין ברכה אלא לכתחי' ולא למפרע כלל וכן נראה עיקר. ולפי מה שפסקנו כרב ששת היכא ששכח ולא בירך במקומו ויצא צריך לחזו' למקומו ולברך כדאמרינן במס' ברכות דאחד עשה כדברי ב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה שחזר למקומו ובירך וזה שעשה כדברי ב"ה אשכח ארנקי:

דף קב.

תניא כותיה דר' יוחנן חברים שהיו מסובין לשתות יין וכו' כך גרסת הספרים. וא"ת והא אותביניה לעיל ותיובתא וסייעתה. וא"ל דכי אותביני' לעיל ה"מ משנוי ממקום למקום דומיא דאותן בני אדם שמקדשין בבית הכנסת והולכין לביתם ותניא כוותיה בשינוי החוזר למקומו וכדתקני וחזרו. מיהו אנן לא קיימ"ל כוותיה אפי' בשינוי החוזר כפשטיה דברייתא דלעיל שהוא שינוי החוזר ומשמע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אפי' הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה וזה לפי שיטת הגאונים ז"ל שפסקו כרב ששת. ורבותי' הצרפתי' ז"ל גרסי בה תניא כוותי' דרב חסדא וסברי דיין מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא ופסקי הלכתא כוותיה דהא תניא כוותיה:

כוס ראשון אומר עליו קדוש היום והשני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה ר' יהודה לטעמי' דאית ליה הפסקה ומי גורם ההפסקה קדוש הלכך גורם בראש:

ר' יוסי אומר אוכלין והולכין עד שתחשך גמרו כוס ראשון אומרין עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדוש היום ר' יוסי נמי לטעמיה דאית ליה אין מפסיקין כלל ומי גורם קדוש ברכות המזון וגורם בראש ואיכא מאן דקשיא ליה בדר' יוסי דקתני עד שתחשך דהא לר' יוסי לית ליה הפסקה כלל ואפי' משתחשך כל שהתחיל מבעוד יום. משו"ה גריס רבי' שמואל ז"ל אוכלין והולכין משתחשך. ויש ספרים דגרסי אוכלין והולכין עד שיגמרו. והר"מ במז"ל קיים גרסת הספרי' דלאפוקי מדר' יהודה דאמר דמשקדש היום צריך להפסיק אמר איהו דעד שתחשך אוכלין והולכין וה"ה נמי במשתחשך ודיקא נמי דקתני גמרו כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון דאלמא אינן צריכין להפסיק לעולם עד שיגמרו:

דף קב:

דהא יום טוב אחר השבת דאית ליה. כלומר ביו"ט ראשון של פסח ואית ליה כדתנן לא יפחתו לו מד' כוסות. אלא קדושא ואבדלתא חדא מלתא היא ברכת המזון וקדושא תרתי מילי נינהו. פי' קדושא ואבדלתא חדא מילתא היא דאי אפשר זה בלא זה דאי אפוקי שבתא עיולי יומא טבא הוא ואי עיולי יומא טבא אפוקי שבתא הוא משא"כ בקדושא וברכת המזון דלאו הא בהא תליין כלל והלכך צריכי תרי כסי. וכתבו מקצת חכמי הצרפתים ומינה שמעינן לברכת המזון ושבע ברכות של חתנים שצריכין שתי כוסות שזה לאכילה וזה לחתונה. ותרי מילי נינהו. ולא נהגו כן. וי"א דטעמ' דקדושא ואבדלתא דחדא מילתא נינהו היינו משום דשניהן באין קודם סעודה וה"ה היכא דשניהן באין לאח' סעוד' כי הכא ובכל כי הא פוק חזי מאי עמא דבר. ומ"מ בין כך ובין כך אין צריך ברכת היין אכוס ראשון ולא דמי לקדוש שאוסר עליו שתיה ואכילה כדאמרן לעיל אבל ברכות שבע אינן מפסיקין ונמלך נמי לא הוי דהא דעתיה עליה. ואעפ"י שהם ז"ל כתבו דבכל כוס צריך בורא פרי הגפן.

רב אמר יקנ"ה משום דיין גורם לקדוש והגורם תחיל' לעולם וכדאמרי' לקמן וקדוש קודם להבדל' דעיולי יומא עדיף ברישא:

ושמואל אמר ינה"ק דאי לאו אפוקי שבתא לא הוי עיולי יומא טבא הלכך אפוקי עדיף בריש' ומינה אתה למד טעם דברי האחרים ואסיקנא מאי הוי עלה אביי אמר יקזנ"ה דעיולי עדיף וכיון דמקדש גמר ליה לכולה מילתא דקדוש מקמי הבדלה דהיינו ברכ' זמן:

דף קג.

ורבא אמר יקנה"ז דכיון דזמן קיימ"ל דאינו טעון כוס אלא אומרו ואפילו בשוק לא מקדים ליה להבדלה וכת' רבינו שמואל ז"ל בסדר הפסח שלו יקנה"ז אבל הדס לא שאם יריח בו גזירה שמא יקטום. אי נמי משום דביום טוב נמי איכא נפש יתירה כבשבת. ותרוויהו ליתנהו דאי משום קטימה היכי דמי אי בתלוש לצורך יו"ט שפיר דמי כדאמרי' במס' ביצה כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אלותא ואע"ג דחזו לקופיני דנגרי וחציני. ואי במחובר הא קיימ"ל הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקצייה. וטעמא דנפש יתירה אי ביו"ט נמי איתא נעבד בשמים באפוקי יומא טבא נמי. אלא טעמא דלא עבדינן בשמי' אלא מעונג שלם למלאכה גמורה. ושבת ליו"ט ליכא מלאכה גמורה יום טוב לחול ליכא עונג שלם:

כיון דאמריתו הב ונבריך אתסר לכו למשתי. פירשו הראשונים ז"ל אתסר לכו למשתי בלא ברכה אבל בברכה לכתחילה שפיר דמי דומיא דנמלך דמברך על כל כוס וכוס. ואין לפרש אתסר לכו למישתי ואפי' בברכה עד שיברך ברכת המזון דהא קביל עליה וכדאמרי' בברכו' גמר אסור לאכול דהא אסיקנא התם סלק אתמר ואמרי' נמי לדידן אפי' משחא מעכב אלמא אפי' סלק השולחן ונטל ידיו לא הוי קבלה לאסור בלא ברכת מזון עד שיגמו' לגמרי כמו שהיו רגילין למשוח ידיהן בשמן אפרסמון קודם ברכת המזון. וכי תימא א"כ מאי קאמר להו אתסר לכו למשתי סתמא דמורה ובא היה להן אי נמי דחזא להו לדעתייהו דבעו למשתי בלא ברכה דאי הוו סברי דבעו לברוכי השתא כיון דדעתייהו לברך בהמ"ז אכוס הוו נטרי מלישתי עד לאחר בהמ"ז כי היכי דלא ליפשי בברכת היין. אבל הראב"ד ז"ל פי' בפר' שלשה שאכלו בהא דאמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתת' אלא כי הא דאמר רב חייא בר אסי שלש תכיפות הן תיכף לנטילת ידים ברכה דאסור לאכול משנעל ידיו לברכה עד שיברך ברכת המזון והביא ראיה מהא דתלמידי דבי רב דאמר להו אתסר לכו למשתי ופי' הוא ז"ל אתסר לגמרי עד שיברכו ברכת המזון דהא קבילו עלייהו ולזה נוטה דעת הרשב"א ז"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דאתסר לכו למשתי. ואע"ג דקיימ"ל דאפי' גמר מלאכול מותר ואפי' משחא מעכב ה"מ גמר בדעתו אבל אמר הב ונברך הא קביל עליה והוי ליה כנטל ידיו ואין לך גמר גדול מזה. ושפיר קא מייתי הכא ראי' דבעי לברוכי אכסא דברכתא דכיון דשמעי' דאתסר לי' למשתי עד דמברך ברכת המזון ודאי הפסק הוי דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר וכדכתיבנא לעיל. והכין נהיגנא כד הוינא בבי רב. מיהו מסתברא דדוקא כדאמר הכי בעל הבית דעליה דידיה רמי גמר הסעודה ודעת האחרי' תלי בדעתיה אבל אמירת שאר בני הסעודה לא הוי קבלה אפי' לנפשייהו וכן דוקא בדאמר על דעת גמר וסליק אבל אי אמר על דרך שאלה מי יברך לא בדא:

דהא יו"ט אחר השבת ואמר רב יקנ"ה. כלומר וקדוש והבדלה אינן מפסיקין לברכת היין ולא היא התם עקיר דעתיה ממשתיא הכא לא עקר דעתיה ממשתיא כולהו כחדא ברכתא היא. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה מאי קא מדמי קדוש לברכת המזון דברכת המזון הוי גמר סעודה ועקירת דעת ודין הוא שתפסוק דומיא דכסוי לר' יהודא אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא וכדאיתא התם בפרק כסוי דם דתרתי בעי' לענין הפסק סלוק וגמר ודלא אפשר למעבד תרוויהו בבת אחת משא"כ בקדוש דאע"ג דמשתי וקדושי בהדי הדדי לא אפשר מ"מ לא הוי גמר וסלוק. ועוד מאי קא מקשה מיקנ"ה לקשי מכל קדוש דעלמא דאינו מפסיק לברכת היין. וכי תימא דהיינו דקא מתרץ ליה התם עקר דעתיה והכא לא עקר דעתיה כלומר עקר דעתיה דהוי גמר דהאיך אפשר דרבא אשי טעה בה כולי האי ועוד דא"כ למה לי' לארוכי וכולהו כחדא ברכתא נינהו דהא קא שני להו שפיר ובכל הספרים גרסי' לה אעפ"י שרבי' שמואל ז"ל לא גריס ליה אלא עקר דעתיה ותו לא. משו"ה יש לפרש דהפסק ברכת המזון לאו משום גמר הוא אלא משום דאחייב לי' להפסיק תאסר באכילה ושתי' כל דמברך משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. והיינו דמדמי לה איקנ"ה ומשום הפסק הבדלה קא נגע בה ולא משום קדוש ומשו"ה לא מקשה מקדוש דעלמא דשאני קדוש דאע"ג דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר מ"מ דעתיה למשתי וכסא בידיה וכבר קדם ברכת היין לקדוש היום וכברכ' אחת אריכתא דמיא. אבל הבדלה שהיא ברכה אחרת ומחוייבת להפסיק בה ומשתא והבדלה בהדי הדדי לא אפשר דמי שפיר לברכת המזון וכי היכי דהבדלה אינה מפסקת ה"נ בהמ"ז ושנינן דלא דמי דבהמ"ז עקר דעתי' ממישתא כלומר על כרחי' ואפי' מברך אכוס משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר משא"כ בקדוש דלא עקר דעתי' ממשתי כדפרישית. ואי משום הבדל' כלהו כחדא ברכתא נינהו דאי לאו אפוקי ליכא עיולי ועל דרך זה פירשה הרמב"ן ז"ל. ונמצינו למדין דלא הוי הפסק אלא הפסק מחוייב דזמנו עכשיו בתוך הסעודה ודלא אפשר למעבד תרוויהו בבת אחת בין הוי גמר בין לא הוי גמר. תדע לך דהא כסוי לר' יהודה אין בו עקירת דעת שהרי חיה ועוף לפניו ודעתו על שחיטת שניהם אלא משום דכסוי הראשון הפסק מחוייב עכשיו אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ולפנינו נצטרך לכלל הזה בענין ארבע כסי ונאריך בה בג"ה:

כי מטא לאבדולי קם שמעי' וקא מדליק אבוקה משרגא אעובדא דר' יעקב בר אבא דאיקלע לבי רבא קאי דהוו יתבי בסעודת' ובמוצאי שבת הוי אלא דאפסיק בה בענין עובדא דאמימר ומר זוטרא משום קושי' דתלמידי דבי רב והדר הדר למלתיה וליכא לפרושי אעובד' דאמימ' ומר זוטרא דהוי לי' למימר כי מטו ולא אעובדא דרב הונא דאיקלע לבי רבא דהא קאמר אייתו לקמי' מאור ובשמים ומאי קאמר בתר הכי קם שמעי' וקא מדליק אלא כדאמרן וכן פירש רבינו שמואל ז"ל. אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר פי' משום מאורי האש דבעינן מאורות טובא והכי קיימ"ל למצוה מן המובחר אבל לאו לעכובא

דף קד.

והא מר לא שלש אמר ולא שבע אמר ואע"ג דלא יפחות ולא יוסיף קאמר אבל ביני וביני מצי אמר ה"ק לי' מ"ט אמרת ארבע אם לצאת ידי חובה באת בתלת סגי ואם להרבות בשבח קא בעית הי' לך לומר שבע.

כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן ובפומבדיתא אמרי מעין פתיחתן סמוך לחתימתן. י"מ דמעין פתיחתן בעי לכולי עלמא אלא דשמואל מוסיף אף מעין חתימתן ובפומבדיתא סברי מעין פתיחתן דוקא. ולענין הבדלה דעלמא לא נפקא מינה מידי דבין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין פתיחה וחתימה הוא:

אלא ביו"ט שחל להיות אחר השבת פליגי דבעי למחתם בין קדש לקדש למאן דאמר מעין חתימה צריך לומר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת ולמאן דאמר מעין פתיחה סמוך לחתימה לא בעי למימר בין קדושת שבת לקדושת יו"ט אלא בין יום השביעי לששת ימי המעש' והלכך לדידן דקימ"ל כשמואל דבעינן מעין חתימה ה"ה נמי מעין פתיחה ובעי למיחתם בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש, ואע"ג דלא הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה ממש שאני הכא דלא אפשר אי נמי בבין קדושת שבת לקדושת יו"ט כחתימה דמיא. ואפילו למאן דמפרש דשמואל מעין חתימה דוקא קאמר ולא צריך לדידיה מעין פתיחה אפי"ה אם בא לומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה כדפרישית הרשות בידו דסדר הבדלו' הוא מונה. וכן עמא דבר. מיהו מאן חתים בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת. וקדשת את עמך ישראל בקדושתך לא דאיק דאין כאן לא מעין פתיחה ולא מעין חתימה:

דף קד:

אמר ליה לרב יצחק בריה זיל אמטי ליה האי כלכלה דפירי וחזי היכי מבדיל וכו' וכי אתא א"ל המבדיל בין קדש לחול הוא דאמר מינה משמ' לכאורה הא דאמרינן המבדיל בין קדש לחול זו היא הבדלתו של ר' יהודה הנשיא אף להיתר אכילה קאמר דהכי משמע אמטי ליה לעולא כלכלה דפירי. וחזי היכי מבדיל כדי לאכלן. ומבדיל בשם ומלכות ובכוס ובכי הא הוא דאמרי' לעיל חנניא אחי היה אומרה אחת ולית הלכתא כותיה אלא נהגו העם לאומרן שלש ובכי הא מנהגא הלכתא היא. אבל למלאכה באחת סגי וכדאמר רב אשי בפ' שואל כי הוינא בי רב כהנא הוי אמרי' קדש לחול ומפכינן סלתי ופירש"י ז"ל בלא שם ובלא כוס ולמלאכה ולבתר הכי חזינן ומסדרן כולן על הכוס וכן נראה עיקר דהתם בשדה עסקי' ובשדה ודאי לית להו כוס והלכך למלאכה אם הבדיל בתחילה בהכי סגי וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה וכתבתיה בפ' שואל אדם:

דף קה.

רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו לי' פוק חזי אי נגה יומא ונפסוק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צריכתו שבתא היא קבעה נפשה הכי אמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקדוש סבור מניה כשם שקובע' לקדוש כך קובעת להבדלה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב לקדוש קובעת להבדלה אינה קובעת. כך גרסת הרב אלפסי ז"ל. ופי' פוק חזי אי נגה יומא אם חשך לגמרי ונפסוק בפריסת מפה ונקבעיה לשבתא ואמר להו לא צריכיתו להמתין עד שתחשך דשבתא היא קבעה נפשה כבר בבין השמשות דהכי אמר רב כשם ששבת קובעת למעשר דאסור לאכול מן הפירו' בשבת אפי' אכילת עראי בלא מעשר משום דכל אכילת שבת חשובה קבע דכתיב וקראת לשבת עונג וקובעת בספק חשיכה דתנן ספק חשיכה ספק אינ' חשיכ' אין מעשרין את הודאי כך קובעת לקדושי וסבור מינה כשם שקובעת לקדוש לענין פריסת מפה כך קובעת להבדלה ובעי פריסת מפה ואמר להו רב עמרם דלקדוש בעי הפסק אבל להבדלה לא בעי הפסק כן דרכו של הרב ז"ל. ואין לפרש כשם שקובעת לקדוש בבין השמשות כך קובעת להבדלה. ומינה הוא דדחי' לי' אבל הפסק פריסת מפה בשעתא דהיינו משחשכה אפי' בהבדלה בעי'. דמדקאמרי' וה"מ דקבעי ואכלי ואתו מעיקרא אבל אתחולי לא מתחיל וה"מ לאכילה אבל לשתי' מפסיק ש"מ דלענין הפסק פריסת מפה הוא דאתמר. ומינ' הוא דאידחי. מיהו לענין שעת קביעות הבדלה נמי אי בעי לאבדולי קודם חשיכה בבין השמשות הרשות בידו ועלתה הבדלה בידו. ומותר לעשות מלאכה לערב על סמך אותה הבדלה דהא קיימ"ל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס ופרשו המפרשים ז"ל ואומר הבדלה על הכוס מיד קודם חשיכה וכן דעת הרשב"א ז"ל והרב בעל המאור ז"ל הקשה על פי' הרב אלפסי ז"ל ואמר דשבת אינה קובעת למעשר אלא משחשיכ' בתוספ' בפ' המוציא היה אוכל באשכול ונכנס מגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע לא יגמור חשיכ' לילי שבת ר"א יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור. פי' אשכול של טבל. אלמא דוקא חשיכה אבל בבין השמשות אינה קובעת למעשר וה"ה נמי לפריסת מפה וקדוש. וגריס איהו ז"ל פוק עיין אי קדיש יומא כלומר אי קדש יומא שהוא בין השמשו' ונקבעי' ואמר להו לא צריכתו למקבעי' והשתא בבהש"מ שהיא קבעה נפשה בעצומה של יום משחשכה כשם שקובעת לענין מעשר. והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הרב אלפסי ז"ל מדתניא התם בפר' המוציא המעביר פירות ממקום למקום וקדוש עליו היום אמר ר' יהודה הלל עצמו אוסר. אלמא משקדש היום הוקבעו למעשר. ועוד דסעודת שבת קובעת מדכתיב וקראת לשבת עונג וזמן סעודת שבת קודם חשיכ' הוא כדמשמע בברכו' בזמן ק"ש דחד אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות וחד אמר משעת צאת הכוכבים. ועוד מדתניא לעיל חברים שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין כוס ראשון ואומר עליו קדוש היום אלמא קדוש היום משעה שקדש היום בעי שהוא קודם חשיכה. וההיא דפ' המוציא חשיכה לילי שבת לאו דוק' אלא ס' חשיכה אבל לפי שאינו מקומו לא חשש לפרש ודכוותא טובא השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור ר"ע אומר לא יגמור ואי חשיכה ממש הא איכא משום סוחט. ותנן נמי אין נותנין את הפת בתוך התנור ערב שבת עם חשיכה. משלשין את הפסח לתוך התנור עם חשיכה. לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסון ותניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה וכל הני לאו דוקא חשיכה אלא ספק חשי' וכדתנן ב"ה בכולן מתירין עם השמש. הלכך דברי הרב אלפסי ז"ל נראין עיקר.

רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא מדקאמר לא קפדי משמע לא קפדי כלל ואפי' להתחיל שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל ומקצת מפרשים דאמרי דדוקא להפסיק אבל לא להתחיל ואינו אלא מתחיל נמי קודם הבדלה וכן עמא דבר. וה"מ להבדלה אבל לקדוש אפי' מיא נמי אסור להתחיל ומפסיק נמי:

דף קה:

וש"מ מברך צריך שיטעום. לאו דוקא שיטעו' המברך אלא מברך צריך שיטעום הוא או אחר שאם אינו טועם נראה כמבזה את המצוה כיון שאינו נהנה ממנו תדע לך דאמרי' במס' יומא גבי זמן דלימרי' אכסא ולטעמי' לינוקא וסלקא הכי אי לאו משום דאמרי' דאתי למסרך הלכך בכל ברכה על הכוס כל דמטעים ליה אפי' לינוקא נפקי כולהו אבל הרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל כתב חומר בקדוש משאר ברכו' שהמקדש אם טעם הוא מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא וצריך לחזור ולקדש ובשאר ברכות אעפ"י שלא טעם הוא וטעמו אחרים כמי שטעם הוא דמי כדמוכח בעירובין ע"כ וכבר כתבתי למעלה דה"מ מקדש גופיה אבל כולהו בני סעודה אע"ג שלא טעמו נפקי

וש"מ טעמו פגמו. ה"מ לענין קדוש וברכה אבל לברכת היין לא דכל שנהנ' מברך עליו ברכת הנהנין אבל בשאר ברכות איתמרא משום הקריבהו נא לפחתך:

מסקנא דשמעתין ערבי פסחים סמוך למנחה קטנ' מתשע שעו' ולמעלה לא יאכל אדם אכילה גסה אפילו בשר או פירות עד שתחשך לגמרי. אבל מתטפל הוא באכילה מועטת או בשתיה בענין שלא ישביענו ולפי מזוג האדם:

ובערבי שבתות וימים טובים אוכל והולך עד שתחשך ואפי' להתחיל אבל משתחשך דהיינו משקד' היום לא יתחיל כר' יוסי, היה אוכל והולך בין בערב שבת בין בערב הפסח ואפי' התחיל בשעה שאינו רשאי להתחיל וקדש עליו היום פורס מפה ומקדש ואח"כ חוזר ומברך המוציא וגומר סעודתו וא"צ בהמ"ז למפרע:

בד"א שצריך הפסק בפריס' מפה לקדוש אבל להבדל' א"צ להפסיק וה"מ בשכבר התחיל אבל להתחי' אסור. וה"מ באכילה אבל בשתי' אפי' להבדלה מפסיק וה"מ בדחמרא ושיכרא אבל מיא אפי' להתחיל מותר. וה"מ להבדלה אבל לקדוש אפי' מיא אסור עד דמקדש:

מיהו להבדלה נמי אם רצה להפסיק ולהבדיל ואפילו קודם חשיכה בבין השמשות הרשות בידו אבל בקדוש צריך להפסיק בבהש"מ:

וכל קדוש צריך פריסת מפה. ואפי' קידוש' רבה של יום

אין קדוש אלא במקום סעודה ושיאכל אבל מבית לבית ואפי' מפנה לפינה כל שאינו רואה משם מקום סעודתו לא. אבל כל שהיוצא במקום סעודתו אעפ"י שהמקדש אינו במקום סעודה ואינו יוצא לעצמו אלא ששומעין את קולו יצאו בני הסעודה:

והמקדש צריך שיטעום אבל שאר המסובין לא ובשאר ברכות כל שטעם א' מהן ואפילו תינוק אעפ"י שלא טעם המברך יצאו:

שינוי יין אין צריך לברך ברכת היין אבל מברך הטוב והמטיב. והוא דאיכא אחרינא דשתי בהדי' ופירושו הטוב לי והמטיב לאחרים והוא דמשובח אבל בגרוע או בשוין לא. שלא כדברי הרב בעל העטור ז"ל שפירש דעל הרבוי מברך בין גרוע בין משובח והדין שוה ליין ולפירו' ולפת:

שינוי מקום צריך לברך בין שהלך ממקום למקום בין שהלך וחזר למקומו כל שהפסיק באכילה ממקום למקום בין בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן בפת ומיני דגן בין בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כיין ומיני פירות:

בד"א בברכה לכתחילה אבל בברכה לבסוף בני חבורה שהיו מסובין לאכול בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן ועקרו רגליהם ויצאו בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות אינן טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחילה כל שלא שהו בכדי שתתעכל המזון בתוך המעיים אבל אם שהו כן צריכין ברכה למפרע ולכתחילה בד"א בשהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע שם במקומן שמא ישהו לחזור. ואם שכחו ויצאו בלא ברכה צריכין לחזור למקומן ואם שהו מברכין למפרע ואם לא שהו מברכין לכתחילה וגומרין סעודתו ומברכין לאחריהן במקומן ואם הוא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן בין הניחו שם מקצת חברים בין לא הניחו אינן טעונין ברכה לאחריהן אלא הולכין להם ואם שהו מברכין למפרע במקו' שהלכו ואם לא שהו מברכין לכתחיל' וברכה אחת לבסוף על שתי האכילות וכולה מילתא כרב ששת:

בני חבורה שהיו מסובין לאכול בערב שבת וגמרו וקדש עליהן היום מביאין להם שתי כוסות ראשון אומר עליו בהמ"ז ושני אומר עליו קדוש היום:

ואין אומרין שתי קדושת על כוס אחד כל שיש לו ב' כוסות אבל אם אין לו אלא כוס אחד לסדרן כולן עליו הרשות בידו. ויו"ט שחל להיות אחר השבת אומר יקנה"ז על כוס אחד דקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא. וברכת שבע ובהמ"ז נהוג לאמרן על כוס אחד לפי שבאין לאחר סעודה וכחדא מלתא היא:

והיכא דאמרי הב ונברך אתסר למיכל ומשתי ואפי' בברכה עד שיברך בהמ"ז. והוא דאמר הכי בעל הבית ודאמר הכי מדעתיה ולא על דרך שאלה:

אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר:

נהגו העם לומר בהבדלה שלש המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין פתיחה סמוך לחתימה וחותם המבדיל בין קדש לחול וכן הלכה. בד"א לאכילה אבל למלאכה בהבדלה בתפלה סגי., ואם לא התפלל אומר ברוך המבדיל בין קדש לחול בלא שם ובלא כוס ומותר במלאכה ואחר כך מסדרן כולן על הכוס:

וביו"ט אחר השבת חוזר בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדוש' שבת לקדוש' יו"ט הבדלת בא"י המבדיל בין קדש לקדש:

טעמו פגמו וה"מ לקדוש או שאר ברכות אבל לבהמ"ז מברך לעולם כל שנהנה ותו לא מידי

ועוד עיקר קדושא בלילה הוא. פ' בכניסתו כדרך שב"ד מקדשין המועדין:

ביום מאי בורא פרי הגפן וקרו לי' קדושא רבה לכנוי לפי שהיא קטנה. אי נמי לפי שהיא ראש לכל הברכו' ואע"ג דאין בה זכר לקדוש כלל כיון שהיא קודם סעוד' ובפריס' מפה בקדוש הלילה קרו לי' קדוש' רבה הרמב"ן ז"ל כ' שאסור לטעום כלום קודם קדוש זה של יום כמו בקדוש הלילה. ואינו מחוור דאין זה קדוש ממש שכבר נתקדש היום פעם אחת ולא מצינו לקדוש ב"ד לילה וליום אלא שהחכמים תקנו לקבוע סעודתו על היין ומסמכי לי' אקרא אבל מדרבנן הוא הילכך מותר לטעום. ומינה נמי דנשים פטורות ממנו כיון דאינו אלא מדרבנן. והכין חזינא בבי רב בין בהיתר האכילה בין בפטור הנשים: עוד כתב הר"מ במז"ל שצריך קדוש זה בכל שלש סעודות של שבת ולבצוע על שתי ככרות. אלא שבמקום אחר כתב ומצוה לברך על היין קודם שיסעוד סעודה שניה. נראה שבא למעט את השלישית וכן דעת הר"מ במז"ל דהא לא מפקי' לי' אלא מחד קרא זכור את יום השבת ושלש סעודו' נפקי לה מדכתיב תלתא היום. וכן עיקר וכן מורין בבי רב ולענין קדוש יו"ט הרמבמז"ל כ' שמקדש ביו"ט כמו בשבת וכן המנהג לחכמים ואיכא מאן דאמר דדוקא בשבת אבל לא ביו"ט. ובודאי שאין לזה הכרע מן הגמרא אבל מצאתי קצת סיוע לאומרי' שאינו צריך בתוספת' דמס' ברכות דתניא התם כבוד יו"ט וכבוד לילה כבוד יו"ט לכבוד לילה אין לו אלא כוס א' קדושת היום קודם לכבוד יום ולכבוד לילה ליל שבתו' ולילי ימים טובים יש בהן קדוש' היום על הכוס ויש בהן הזכרה בבהמ"ז ויו"ט ור"ח וחולו של מועד יש בהן הזכר' בבהמ"ז ואין בהן קדושת היום על הכוס ע"כ אלמא יו"ט אין בו קדושת היום על הכוס אא"כ נאמר דשבוש יש בגרסא ושבת ויו"ט גרסינן ואין בהן קדושא גמורה קאמר דבורא פרי הגפן לאו קדוש' היום מקרי דלכאור' משמע דברייתא דאייתי' לעיל יו"ט ושבת אין בהם קדושה על הכוס אבל יש בהן הזכרה בבהמ"ז הוא היא היאך ברייתא ואפי"ה אסיק' דאמר בורא פה"ג בשבת וה"ה ליו"ט. אלא דמדעריב לי' ותני יו"ט בהדי ר"ח וחוש"מ משמע דכי היכי דבר"ח וחוש"מ ליכא אפי' בפה"ג ה"נ ביו"ט. וזה נראה עיקר אלא למאן דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד עד שיבא מורה צדק

דף קו.

חזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרא אנפשיה החכם עיניו בראשו. ש"מ תרתי ש"מ דלא בעי' דלטעמו מסובין מכסא דמברך דוקא דהא האי סבא מכסא דידי' קא טעים וכן לברכת המוציא וש"מ דהא דאמרי' אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ה"מ בדסמיכי כולהו אככרי' ואכסי' אבל אי אית להו באפי נפשייהו שפיר דמי. דהא האי סבא קדים וטעים מקמי מברך והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם בד"א בדטעמין כולהו מחד כיכר אבל אי טעים כל חד וחד מככרי' לא צריך:

חד בשבא תרי ותלתא בתר שבתא. מכאן כתבו רבינו הצרפתים ז"ל בהא דאמרי' דחייב אדם לקרוא פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום דאי לא קרא בשבת יכול להשלים ולקרות עד שלישי בשבת דבתר שבתא מיקרו אבל משלישי ואילך עבר יומו דקמי' שבתא מיקרו:

אמר רב ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש פי' רבי' שמואל דכיון דאין נט"י לפירות אם נטל ידיו ובא לקדש על היין יסיח דעתו מידיו ואוכל על סמך אותה נטילה. והלכך לא יקדש על היין אבל על הפת אם רצה מקדש. ואי נמי על היין והוא שיחזור ויטול ידיו לסעודה אלא דמשום דלא ליפוש בברכות נטילה שלא לצורך וכל שכן דנטל ידיו לא יבדיל דכיון שאין הבדלה מצורך הסעודה הוי הפסק והיסח לנטילה ואסיקנא דאפי' נטל ידיו יקדש ולפי זה הפי' אפשר דנטל ידיו לא יבדיל. והרב בעל המאור ז"ל פירש דרב לטעמיה דאמר טעם אינו מקדש וכיון דאין נט"י אלא לפת וזה נטל ידיו כמי שטעם דמי. והרמב"ן ז"ל כתב ירוש' דמסייע ליה דגרסי' בפ"ק דשבת גבי ולא לאכול איזהו התחל' אכיל' רב אחא בר חנינא בשם. רב משיטול ידיו רב אחא אמר לקדוש את אמרת ר' בא אמר לברכה את אמרת. רב נסב לידוי רמז חייא ברי' למזוגא בעא מיתן ליה א"ל כבר התחלנו בסעודה והראב"ד ז"ל פי' דכיון דאין נטיל' ידים אלא לפת וזה נטל ידיו כבר גלה בדעתו דפת חביבא ליה וקיימ"ל דחביב עדיף. והלכך לא יקדש על היין אבל מקדש הוא על הפת וכן פירשו הגאונים ז"ל, ואסיקנא דרב גופיה הוה משי ידי' דזמנין דהוה חביבא ליה חמרא ומקדש אחמרא וזמנין הוה חביב' לי' ריפתא ומקדש אריפתא. והכלך בין למר בין למר נטל ידיו יקדש בין אחמרא בין אריפתא ולפיכך נהגו שלא יטול בלילי הפסח עד לאחר קדוש דהתם ליכא למימר זמנין דחביבא לי' ריפתא דלא מצי לקדושא אלא אכסא דארבע כוסות תקנו ונמצא מקדש על שאינו חביב. מיהו ה"מ למקדש גופי' אבל שאר מסובין אי בעו תחילה אי בעי בסוף והוא דנטרי ידייהו מהיסח עד שעת טיבול:

דף קו:

אמר רב הונא אמר רב טעם אינו מקדש. הקשה הראב"ד ז"ל וכי משום דעבר וטעם לא יקדש מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום אחר ויהא ריחו נודף. ופי' הוא ז"ל לא יקדש הוא מפני שנראה כמבזה את המצוה אבל אחרים מקדשין לו מיהו לא קיימ"ל הכי. גרסת הגאונים ז"ל אמר רבא הלכת' טעם מקדש טעם מבדיל ומי שלא קדש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ובלישנא דאמימר גרסי' ש"מ מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. וכן גרסת הרב אלפסי ז"ל. והלכך קיימ"ל כלישנא קמא דהוא לישנ' דגמרא דמבדיל והולך כל היום כולו ותו לו. ואיכ' מאן דגריס כלישנא קמא כל השבת כולה וכלישנא דאמימר כל היום כולו ופסק כלישנא קמא וגירסא ראשונה עיקר שהיא גרסת הגאונים ז"ל. והלכך תשעה באב שחל להיות במוצ"ש אין מבדילין על הכוס כלל. דאי אמרת ליטעמי לינוקא לא אפשר דדלמא אתי למסרך וכדאמרי' גבי זמן דיום הכפורים. וכי תימא שאני יוה"כ דקביע ואתי מזמן לזמן אבל ת"ב במוצ"ש דלאו כל שתא ושתא מתרמי לא חיישינן לדילמא אתי למסרך. הא ליתא דהא אמרי' לענין מזרע כשותא בכרמא וליתן לי' לתינוק ישראל דילמא אתי למיסרך ואע"ג דלא קביע ואתי ואע"ג דהוי איסורא דרבנן ובמוצאי ת"ב לא אפשר דאינו מבדיל אלא כל היום כולו ותו לא. הלכך מבדיל בתפלה בלבד. אבל מטעם דחוי ליכא למימר דאין דחוי אצל מצות אלא בנרא' ונדחה וחוזר ונראה אבל בדחוי מעיקרו לא. אלא דוקא בקרבן וכמו שכתבתי במסכת סוכה פרק לולב הגזול בס"ד והרב בעל הלכות ז"ל כתב דמבדיל במוצאי ת"ב ואע"ג דבעלמא אינו מבדיל אלא כל היום כולו שאני הכא דלא אפשר. והרמב"ן ז"ל כתב דהבדל' כל היום אינה מתור' תשלומין כי היכא דנימא שאם אינו יכול להשלים בו ביום משלי' אחריו אלא כל היום כולו זמנו הוא כעין חצי לילה ועבר יומו בטל חיובו ועוד דהבדלה זו דעל הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות דבתחיל' קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס חזרו והענו קבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס והלכך בת"ב אין לך עניות גדול מזה שכל ישראל אבלים ומרודים ובתפלה בלבד די ואינו צריך להבדיל על הכוס ואפי' למאן דאית לי' מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. וכן עיקר וכן דעת הרשב"א ז"ל ואסיקנא דלמאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו דוקא הבדלה לבד אבל לא על האור וה"ה לבשמים דלא:

דף קז.

אייתינ' לי' שיכרא אמר חמרא מדינא הוא אבדיל וטעים מידי ודוקא להבדלה הוא דמבדילין אחמר מדינה אבל לקדושי לא. דאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח וה"מ דלא קבע עלייהו אבל קבע עלייהו לית לן בה. ודוקא אשיכרא הוא דמברכין כל דקבע לעילוי' אבל אמיא ליכא מאן דאמר. והא דאמרי' דאין מקדשין אלא על היין כתבתי' בארוכה בבא בתרא פרק המוכר פירות בס"ד:

וש"מ אסור לו לאדם שיטעום כלום קוד' שיבדיל כלומ' אסור כל דאית לי' כוס להבדיל אבל אי לית לי' אינו אסור וכדאמרן לעיל דאם אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון ומשלשן כולן עליו ומדקתני הנכנס לביתו במוצאי שבת ש"מ דלאו דוקא ביושב ואוכל מבעוד יום אלא אפי' להתחיל שפיר דמי. ואמימר דבת טות מנהג חסידות נהג ורצה להחמיר על עצמו. ואייתינא ליה שיכרא ובת טות. ומינה שמעינן דאין מבדילין על הפת דדוקא קדוש אמרו אבל הבדלה לא אמרו והדין נותן דשאני קדוש דכיון דאין קדוש אלא במקום סעודה שפיר דמי לקדושי אריפתא אבל הבדלה דאינה מתורת סעודה לא. וכן דעת כל הגאונים ז"ל:

המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. וא"ת והא אמרי' במס' יומא כמה ישתה ויהא חייב ב"ש אומרים כדי רביעית ובה"א מלא לוגמיו ופירשו התם בגמרא לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו יסלק לצד אחד יראה מלא לוגמיו והוינן בה אי הכי הוה לי' מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. אלמא שמעת מינה דמעיקרא כי הוי ס"ד דמלא לוגמיו ממש קאמר הוי לי' מחומרי ב"ש ומקולי ב"ש והו"ל מלא לוגמיו יתר מרביעי' וא"כ היכי בעינן הכא לטעימה מלא לוגמיו והא כולה כוס של ברכה לא הוי אלא כדי רביעית לפי' יש לפרש דהכא נמי לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאלו מסלקו לצד אחד ונראה כמלא לוגמיו. ואכתי איכא למידק דתנן במס' כלים ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם הקומץ את המנחה וקפני הקטרת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ וכיון דכל אדם משערין כמלא לוגמיו אפי' תימא דמסלקו לצד אחד קאמר הא איכא אינש דנפיש לי' מרביעי' והדר' קושיין לדוכתה. אלא יש לפרש דהכא לאו כל אדם בשלו קאמר אלא מלא לוגמיו של אדם בינוני ולא דמי ליוה"כ דהתם בהנאה תליא מילתא וכל אדם נהנה בשיעור שלו, והא דאמרי' מקדש לאו דוקא אלא ה"ה לכל מברך תדע דבריית' הכי תניא וטעימת יין בכל שהו ר' יהודה אומר מלא לוגמיו אלא דאיכא בינייהו דקדוש מקדש גופיה בעי למטעם כדעת הגאונים ז"ל ובשאר ברכות אפי' ינוקא נמי. מיהו דוקא בטעימת יין של בהמ"ז או של שאר ברכות דדכותה בעי' לוגמיו אבל בברכות הנהנין כל ששותה ונהנה סגי דלא בעי' רביעי' אלא לברך עליו לאחריו והרב ר' יצחק בן גיאות ז"ל שכתב בשם רבינו סעדי' גאון ז"ל שהמברך על היין או על המים צריך לטעום מלא לוגמיו אינו נראה כן. וכן דחה הרמב"ן ז"ל:

זכר לדבר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. כלומ' כשם דכשאדם מנייר השדה אינו זורע אל קוצים ועולה יפה כן כשאוכל מעט פותח ומרחיב בני מיעיו ומקבל המאכל של סעודה לאחר כן בתיאבון:

דף קח.

השתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיב' ואע"ג דבדרבנן היא והוה לן למימר ספיקא לקולא כיון דאפשר בלא טורח ובלא הוצאה שפיר דמי דמהיות טוב אל תקרי רע:

פרקדן לא שמיה הסיבה. פי' פרקדן משמע פניו כלפי מעלה ושוכב על אחוריו והיינו הא דהכא וההיא דאמרי' בפ' הספינה במתי מדבר דחזינהו דגנו אפרקיד והוה עבר טייעא כי רכיב אגמלא ונקיט רומחא בידיה תותי כרעייהו ופירושו פוריה קדל. ומשמע נמי פניו כלפי מטתו והיינו ההיא דאמרי' אביי לייט מאן דגני אפרקיד שהוא בין פניו למעלה בין פניו למטה מפני שמתחמם ובא לידי הרהור ופירושו פורייה קיר:

נשים חייבות בארבע כוסות שאף הן היו באותו הנס פי' בנס הגלות או בשרדפן פרעה על הים ויש אומרים שהן היו עיקר הנס כדאמרי' באגד' דבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו וא"כ קשיא מאי אף:

ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. אסיקנא דכוס יפה היינו כדי רביעית ובפ' המוציא אמרי' אמאי קרי לי' כוס יפה לפי שהוא כוס של ברכה הלכך בכל חד וחד בעי' שיעור זה בין שהוא חי בין שהוא מזוג אלא דחי לא יצא אלא ידי חירות דאין דרך שתיה בכך:

שתאן בבת אחת ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא י"מ שעירה כולן לתוך כוס אחד ושתאן ואינו מחוור דפשיטא דכוס אחד יש כאן ולא ד' כוסות. אלא ה"פ שתאן בבת אחת בזה אחר זה בלא הפסק לא יצא ידי ארבע כוסות עד שיעשה כסדר ויאמר אגד' וסדר הפסח:

השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן בר יצחק והוא דשתי רובא דכסא וא"ת היכי דמי אי לבניו ולבני ביתו קטנים דלאו בני חיובא פשיט' ואי דבני חיובא כיון דשתי איהו רובא דכסא היכי נפקי אינהו והא חייבין נינהו ברובא דכסא כל חד וחד בדידי'. א"ל אי בעית אימא בני חיובא אי בעית אימא לאו בני חיוב' אי בעית אימא בני חיובא ובכוס גדול דאיכא רובא דרביעית לכל חד וחד והוא דשתי רובא דכסא של שיעור ברכה קאמר ולא רובא דכוס זה וקמ"ל דלא בעי' לפני כל חד וחד כוס. ואי בעית אימא דלאו בני חיובא וקמ"ל דלא תימא ד' כוסות תקינו כוליה כסא בעי' קמ"ל דברוב' סגי. הלכך אין דין ד' כוסות אלא כדין מקדש בעלמא דסגי במלא לוגמיו אלא הכא רובא דכסא בעי' ולחומרא אזלינן אי רובא דכסא טפי ממלא לוגמיו בעי' רובא דכסא ואי מלא לוגמיו טפי בעי' מלא לוגמיו דלא גרע ממקדש דעלמא:

וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין. פי' מה תועלת ומה הנאה שאין הנאתן אלא במיני פירות. ולא כמו שפי' רבינו שמואל מה חיוב יש לתינוקות ביין דפשי' דאין חיוב לתינוקות וליכא מאן דאמר:

דף קט.

חוטפין מצה בליל פסחים פי' הר"מ במז"ל גוזלין זה מיד זה לשמחה כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו. וה"ג בתוספ' חוטפין מצה לתינוקות. והראב"ד ז"ל פי' ממהרין לעשות סדר הפסח ולאכול מצה כדי שלא ישנו התינוקו' והיינו דא"ר עקיבא הגיע עת לעמוד מבית המדרש:

אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעיים על אצבעי' ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מנ"ל ממקוה דתניא ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות שיעורו חכמים מי מקוה מ' סאה ואם תחסר המקוה ותעמידנו אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע תמצא בו רביעית מים לפי חשבון מ' סאה כשיעור כולו. והחשבון הקצר והמכון בזה הוא כן רומו של מקוה שלש אמות שהן י"ח טפחים באמה בת ששה טפחים ובכל טפח יש בו ד' אצבעות ובכל אצבע ה' חומשין נמצא הטפח עשרים חומשין אם תקח אחד מעשרים לשמנה עשר טפחים שהוא שיעור המקוה הם י"ח חומשין בגודל שהרי בכל טפח יש בו עשרים חומש גודל השלך מהם רביעותם נשארו י"ג חומשין וחצי שהם רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בכיון וכן תעש' תעשה למים קח לך אחד מעשרים מארבעים סאה והם ב' סאין השלך מהם רביעותם נשארו סאה וחצי שהן ט' קבין דסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצאו ט' קבין שהן ל"ו לוגין מים בשטח אמה על אמה וברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע צא וחלק שטחו אמה על אמה יש בו ו' רצועות בכל אחת ששה טפחים טפח על טפח שהן בין כולן ל"ו טפחים ומים ל"ו לוגין נמצא לוג לטפח ורביעית הלוג ברביעת הטפח ורביעית הטפח הוא אצבעיים על אצבעיים לפי שד' אצבעות לטפח וד' על ד' הם י"ו אצבעות והרביעי' ד' אצבעות שהם אצבעיים על אצבעי' והכלל הקצר בזה ליטול אחד מעשרים מרועו של מקוה ולהשליך רביעותו וכן למים ומתוך חשבון זה נוכל ללמוד לכלי של שיעור חלה שהוא חמשת רבעים קמח ועוד שצריך כלי שרחבו שלשה טפחים וארכה ב' וחצי ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. שכבר למדנו דשטח טפח ברום הזה מחזיק לוג וכיון שכן לחמשת לוגין צריך כלי של חמשת טפחים שטח וב' טפחים על ב' טפחים הם ד' טפחים וחצי טפח על פני ב' טפחים הוא טפח הא לך חמשה טפחים. ויש דרכים אחרים לפי' רביעית של תורה זה וכולם עולין לטעם אחד. ולזה שומעין שהוא קצר ומכוון:

דף קט:

רבינא אמר כל חד וחד מצוה באפי נפשא הוא כתב הרב אלפסי ז"ל וקאמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה צריכי לברוכי בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא ומסתייעי להאי סברא מהא דתנן וכו'. שמעי' השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הוי הפסקה וצריך לחזור ולברך בפה"ג הן הכי נמי הכא דלא אפשר ליה למקרי אגדתא והלילא ומשתא בהדי הדדי וכו' והרב בעל המאור השיב עליו דשאני בהמ"ז דהוי גמר וסלוק וכן כסוי אי לאו משום דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. אבל מדרש אגדה אינו מפסיק דאין כאן סלוק שהרי שולחן ערוך לפניו ודעתו לאכול ולשתות ומאי דאמר נמי דלא אפשר למקרא ולמשתי בהדי הדדי שנראה מדבריו דאין לו לשתות בתוך האגדה אינו כן דהא תנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתו' שותה ואין הפרש בין שותה לפני הגדה לשותה בתוך הגדה הילכך הגדה לא הוי הפסק ואינו צריך לברך בפה"ג אלא אכסא קמ' ואכסא דברכתא וכיון שדעתו לגמור את ההלל על כוס רביעי א"צ לברך עליו וכן כתב הר"ר יצחק בן גיאות בשם מר רב יוסף בר רב מארי גאון ז"ל. וסברא מעליא היא והכי איבעי ליה למעבד אלו דברי הרב בעל המאור ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל. וכבר כתבתי דטעם ברכ' מברך על הגפן מיד בתר תרי כסי קמאי. אבל במי שיש לו יין בתוך סעודתו לא מברך ליה עד לאחר דשתי כל צורכו וגמר לסעודתו ומקמי בהמ"ז מיהא. ולא הודה לו בזה הרמב"ן ז"ל. שלא מצינו שום הפסק מטעינו ברכה אלא לפניו אבל לא לאחריו כדאמרינן בנמלך ושמש אא"כ הוא עקירת מקום לגמרי ובדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. הלכך על הגפן דבתר כוס רביעי סגי וכן השיבו רבינו האי גאון ז"ל ורבינו שרירא גאון ז"ל שד' כוסות הללו כל א' וא' טעון ברכה לפניו משום דבתר קדושא אחסר ליה למשתי עד שדורש מארמי אובד אבי וחותם בגאולה ומן כדאמר הב ונבריך בהמ"ז אתס' ליה למשתי עד דמברך. ומן כדמברך בין שלישי לרביעי לא ישתה ואתסר ליה עד שאומר הלל וברכת השיר. אלא לאחריו אמאי מחייב על כל חד וחד הא יתיב ודעתי' אשאר כוסות הללו הלכך מברך ברכה אחרונה ודיו ע"כ וכן דעת הראב"ד ז"ל כדברי הגאונים ז"ל:

ומעתה בשאר ימות השנה אם בירך על היין שלפני המזון או ביין קדוש ושתה ממנו רביעית שהוא טעון ברכה לאחריו אם בירך בהמ"ז בכוס ושתה ממנו ג"כ רביעית ברכת על הגפן שעליו פוטר את היין שלפני המזון כמו שאמרו כאן דמברך ברכת הגפן בתר כולהו כסי. אבל אם בירך בהמ"ז בלא כוס או שלא שתה ממנו רביעית צריך לברך על הגפן ליין שלפני המזון קודם שיברך ברהמ"ז. ואם שכח מלברך קודם בהמ"ז מברך לאחריו. אבל ברכת המזון אינה פוטרתו שלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל שכתב דברכת שלש פוטרת מעין שלש תדע לך דלא דקיימ"ל בדברים הבאים לאחר סעודה כתאנים וענבים שטעונין ברכה לפניהם ולאחריה' אלמא אין בהמ"ז פוטרתן. מיהו ה"מ ביין שלפני המזון או שלאחר המזון הרבה לאחר שגמר מלאכול והפסיק בשיחה ומתוך כך צמא שהוא בא לשתות ולא לשרות אבל יין שבתוך הסעודה כל שבא לשרות אעפ"י שטעון ברכה לפניו משום דיין גורם ברכה לעצמו אינו טעון ברכה לאחריו דבהמ"ז פוטרת מידי דהוי אדברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה שאעפ"י שטעונין ברכה לפניהם אין טעונין ברכה לאחריהן. וא"ת ואפי' יין נמי אמאי אין בהמ"ז פוטרתו לימא יש בכלל שלש מעין שלש כדאמרינן בכלל מאתיים מנה כבר אמרנו דהו"ל כדברי' הבאים לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהן משום שלא אמרו הגאונים ז"ל ברכת שלש פוטרת מעין שלש אלא במעשי קדרה ודכוותיה דמיזן זיין והוא בכלל מזונו אבל ביין ופירות לא. ומטעם זה תמרי נפטרין הן בבהמ"ז דאף הן מיזן זייני כדאמרי' בפ"ק דברכות היכא דאכל תמרי וסבר דנהמא אכל ופתח בדנהמ' וסיים בדתמרי יצא דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא מ"ט תמרי נמי מיזן זייני. אבל הרב בעל הלכות ז"ל כתב תמרי ורמוני ושאר מגדי' דלאו מזון נינהו לא מפטרי בבהמ"ז: ולפי דבריו הא דאמרי' דמיזן זייני ה"מ כשקובע סעודתו עליהן אבל כשבאין לאחר סעודה טעונין הן ברכה לפניהם ולאחריהן. מיהו הרשב"א ז"ל כתב בחדושיו ברכות דנ"ל דביין ברכת שלש פוטרת מעין שלש דידיה אע"ג דלגבי תאנים וענבים לא פטרי משום דאמרינן התם חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח.

ולפי דברינו כל יין שלפני ברהמ"ז ברהמ"ז פוטרתו מברכה לאחריו. וטוב לזהר שלא לשתות יין קודם בהמ"ז כדי רביעית שלא בתוך הסעוד' משום ספק הברכה שמא טעון ואין בהמ"ז פוטרתו או שמא אין טעון ונמצא מברך שלא לצורך. וירא שמים מברך בהמ"ז בכוס ושותה ממנו רביעית ומברך אחריו על הגפן ופוטר כל היין שלפניו ושלאחריו כדעת הגאוני' ז"ל שכתבנו ויוצא ידי כולם ולפנינו נאריך בענין בהמ"ז אם טעונה כוס אם לאו בס"ד:

מאי דסליק לן להלכתא. לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בבהמ"ז שבת יש בו קדושה על הכוס בורא פרי הגפן לבד ויש בו הזכרה בבהמ"ז. ובסעודה ראשונה של של יום לבד. ומותר לטעום קודם אותו קדוש. יו"ט אין בו קדושה על הכוס ויש בו הזכרה בבהמ"ז. וא"צ כוס לפני כל אחד ואחד, וא"צ ליתן מכוס המברך בשאר הכוסות וא"צ להמתין עד שיטעום המברך אלא כשסמוכין כולם על כוס אחד:

כבוד יום וכבוד לילה שאין לו אלא כוס אחד לסעוד' כבוד יום קודם לכבוד לילה. קדושת היום קודם לשניהם:

מי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו אבל לא על האור ולא על הבשמים:

תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת אינו מבדיל אלא בתפלה לבד. טעם מקדש טעם מבדיל אבל אסור לטעום קודם קדוש. ואסור לטעום קודם הבדלה כל שיש לו כוס להבדיל עליו אלא מים בלבד:

נטל ידיו ראוי לו לקדש ולהבדיל אם ירצה אבל בליל הפסח אם ידיו נקיות לא יטול ידיו עד שיקדש

מקדשין בין על היין בין על הפת וביין הראוי לנסך על גבי המזבח וביין מבושל או שנתערב בו דבש אעפ"י שאינו ראוי ודוקא ביין אדום אבל לא לבן. ואין מבדילין אלא על היין או על שכר כל שהוא חמר מדינה

המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא ובשיעור אדם בינוני וכן כל ברכה חוץ מברכת הנהנין שהוא בכל שהו. אפי' עני שבישראל לא לא יאכל בלילי הפסח עד שיסב. מצה צריכה הסיבה מרור א"צ הסיבה יין צריך הסיבה כולהו ארבע כסי.

הסיבת ימין לא שמיה הסיבה. פרקדן לא שמיה הסיבה:

בן אצל אביו צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו א"צ הסיב' שמש צריך הסיבה. אשה א"צ הסיבה ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. נשים חייבות בארבע כוסו' אבל קטנים פטורין:

ארבע כוסות אלו צריך בכל א' רביעית הלוג בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן אלא שאם שתאן חי ידי יין קדוש יצא ידי ד' כוסות לא יצא. שתאן בזה אחר זה בלא הפסק סדר הגדה לא יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו כל ששתה כשיעור יצא דא"צ כוס לפני כל אחד ואחד. שיעור טעימה רביעית או מלא לוגמיו כל שהוא יתר:

חוטפין מצה בלילי פסחים ומחלקין לתינוקות קליות ואגוזין כדי שלא ישנו. רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. שיעור הכלי לחלה ב' טפחים רוחב על ב' וחצי אורך ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע לא יפחתו לו לעני מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי ד' כוסו' אלו צריך לברך על כל אחד בפ"ע ואחר כולן על הגפן אבל לדעת הרשב"א ז"ל א"צ בפ"ה אלא אכסי קמא ואכסי דברכתא. יין שלפני המזון או לאחר המזון קודם בה"מ אם שתה ממנו רביעית צריך לברך עליו על הגפן דאין בהמ"ז פוטרת מעין שלש אלא במה שמברכין עליו על המחיה שהוא מזון ממש אבל יין שבתוך המזון בהמ"ז פוטרתו מברכה לאחריו. ודעת הרשב"א ז"ל שאפי' ביין שלפני המזון ושלאחריו פוטרת בהמ"ז:

בירך ברכת המזון על הכוס ושתה ממנו רביעית ובירך אחריו על הגפן היא פוטרת לכל היין הקודם לו לכולי עלמא בין שלפני המזון בין שלאחר המזון ותו לא מידי:

דף קיד.

מזגו לו כוס ראשון וכו' הביאו לפניו מטבלי בחזרת. פי' רבינו שמואל ז"ל מטבל מטפל דטבול ממש ליכא למימר דאכתי לא הביאו לפניו חרוסת כדקתני בתר הכי הביאו לפניו מצה חזרת וחרוסת. ואע"ג דבעי טבול משום קפא האי קפא לאו סם המות הוא שימית את האדם מיד ובטבול שני תמות אותו התולעת. ורבינו תם ז"ל פי' טבול ממש דהכי משמע במתני' ובברייתא דתרי טבולי הוו אלא דהאי טבול קמא אינו אלא משום קפא ובחומץ בלבד סגי והיינו דקתני בתר הכי הביאו לפניו חרוסת. והרמב"ן ז"ל פי' טבול בחרוסת ממש ואע"ג דהדר תנא ליה הביאו לפניו חרוסת היינו משום פלוגתא דר' אלעזר בר' צדוק ורבנן אי חרוסת מצוה או לא תדע לך דהא קתני מטבל בחזרת ואפי"ה הדר ותנא הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מיהו כיון דטבול זה ראשון אינו אלא משום קפא אי בעי לטבל בחומץ בלבד הרשות בידו כדברי ר"ת ז"ל. כלומ' דאכיל' החזרת הוא משום הכירא לתינוקת ולא הטבול ממש והא דקתני מטבל בחזרת היינו בדלית ליה שאר ירקי וכדאית' בגמ' דטבול זה אינו אלא משום הכירא לתינוקת ובכולהו ירקי נפיק אע"ג דלא מריר. וכד הוינא בבי רב נהיגנא לטבולי בשומר רענן הנקרא פגול

עד שמגיע לפרפרת הפת פי' רבינו שמואל ז"ל פרפר' הפת חזרת של חובה שמברך עליה לאכול מרור ואינו מחוור דהא תנן בירך על הפת פטר את הפרפר' ואי פרפרת אפי' ירקות ופירות קשיא דרב פפא דפסיק התם במס' ברכות דתאנים וענבים דברים הבאין בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה לפניהם אלא ודאי פרפרת אין פירושו ליפתן אלא דבר שהוא כעין פת ובא להשביע ולפי' נפטר בברכת הפת כל שבא תוך הסעודה והוא פת הבא בכיסנין לבד וכדמפרש התם במס' ברכות. והכי פירושו עד שהוא מגיע למצה וקרי ליה פרפרת לפי שהיא דקה ודמיא לפת הבאה בכיסנין ופירושו פת שהוא כעין פרפרת לפי שאין בה תערובות אחר כלל אלא שהיא דקה.

דף קיד:

תניא ר' יוסי אומר אעפ"י שטבל בחזר' מצוה להביא לפניו מצה חזרת וחרוסת. כלומ' משום דאית ליה מצות צריכות כוונה. והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו נראה שכן דעתו לפסוק וכן כתב בראש השנה ההיא דאמרי' עד שיתכוין שומע ומשמיע. וכן ההיא דר' זירא דא"ל לשמעיה איכוון ותקע לי. ופירושו צריכות כוונה לצאת ידי חובה אבל כוונת עיקר המצוה מצות אין צריכות כוונה כדמשמע במס' ברכות פרק הי' קורא. והא דאמר רב חסדא בסמוך לאחר שמלא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו וכתבה רבי' ז"ל דאלמא מצות אין צריכות כוונה ליתא אלא ה"ק לאחר שמלא כריסו ממנו ונהנה ממנו היאך ראוי לברך עליו אבל לצאת ודאי לא יצא והיינו דלא אמר נמי לאחר שיצא ידי חובתו חוזר ומברך עליו:

ש"מ מדרב הונא לית' לדר' יוחנן בן נורי. ממה שמעי' דליתא למאי דכתבי רבו' הצרפתים ז"ל גבי הני אין אורז ודוחן לא דאע"ג דאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח שאינן באין לידי חמץ גמור אבל לידי חמץ נוקשה מיהא אתו ואסור לבשלן בפסח ונזהרין מן האורז והזרעונין וכל כיוצא בהן שהוא תופח. והא דהכא הוי תיובתייהו דהא מבשלי ליה להאורז:

רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיגה דשניהם באין בשר. אבל לא שמעי' לי' דנבעי א' צלי וא' מבושל דדיו אם החמרת להצריך שני מיני בשר והרב אלפסי ז"ל שכתב אחד צלי וא' מבושל לאו לעכובא אלא דמנהגא הכי.. וכתב ה"ר יעקב מאורליינש ז"ל שאם חל יו"ט ראשון של פסח במוצאי שבת א"צ לעשות זכר לחגיגה ובמין אחד בשר סגי לפי שלא היתה בו חגיגה שהפסח דוחה את השבת ואין החגיגה דוחה את השבת. ויש משיבין עליו דא"כ אף בשא' הימים נמי שהרי פעמים שא"צ להביא חגיגה כלל אם ימעט הבית מהיות משה שאין החגיגה באה אלא כשנמנו חברי' הרבה על הפסח וכדי שיהא נאכל על השובע. ואין זו תשובה דאין דנין אפשר משאי אפשר דהתם אי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל הכא אפי' אי בעי נמי לא עביד והיאך עושין זכר למה שאינו

ה"ג היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא, אשאר ירקי בפ"ה וכי מטי אחזרת מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקר' אמרור בפ"ה וכי מטי אחזרת מברך על אכילת מרור כו' דכל ברכה שהוא עובר לעשייתה היא בלמד ואחר עשייתה היא בעל כמו שכתבתי בפ"ק בס"ד. והרב אלפסי ז"ל שכתב בשניהם על אכילת מרור לאו דוקא שהרי במצה כתיב לאכול מצה ובודאי ברכת מצה ומרור שוין הן:

דף קטו.

ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא. י"מ משום דאע"ג דמין ושאינו מינו ויהיב טעמא וטעמ' לא בטיל אפי"ה כיון דטעמא דמרור נפיש מבטל ליה לטעמי דמצה. והרמב"ן ז"ל פי' דלאו משום בטול טעם אתיא לה אלא משום מעלת המצות שתיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה ודרבנן ודאוריית' הו"ל כרשות לגבי מצוה ומבטל לה:

אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתני' כו' הרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו נראה דס"ל הכי דחלוקין עליו חביריו ומהאי ברייתא והרב בעל המאו' השיב עליו דהלל למצוה בעי כרוכי דס"ל דמצות אין מבטלו' זו את זו ובזמן שבית המקדש קיים דמצה ומרור דאוריית' וא"ר יוחנן דרבנן פליגי עליה וסברי דאין יכול לכורכן משום דמצות מבטלות זו את זו ומייתי לה מהאי בריית' דקתני יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו:

ואתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי' אלא אמר רב אשי תנא דהלל הוא. וכיון דדחי לה רב אשי מדקתני אפי' תו לא שמעי' מהא בריית' דחלוקין עליו חביריו אבל ודאי אפשר דאע"ג דמבריית' דאידחו דברי ר' יוחנן מ"מ עיקר דבריו לא נדחו דגמרא גמיר' לה דפליגי רבנן עליה והיינו דאסיקנא והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי ר' יוחנן מברייתא מייתי לה ולא מגמרא דהא לא קאמ' מאי היא דתניא דהוה משמע דאנן מדנפשין בעי' למילף לה מברייתא אבל השתא דקתני דתניא אלמא איהו מבריית' יליף לה. ועוד דברוב הספרים לא גרסי' האי תנא דהלל הוא אלא ה"ג אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו כו'. תדע לך דאי תנא דהלל הוא היכי קתני כדרך שהלל הי' אוכל. אלא הכי פירושו דהלל בעי כריכה לעיכובא דוקא ואמר ר' יוחנן דחלוקין עליו חביריו ולא בעי' כריכה אלא למצוה ומייתי לה מברייתא דקתני אפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע וקמה לה הכי דחלוקין עליו חביריו. ואתקפתא דרב אשי לאו לר' יוחנן היא אלא לרבינא דאמר מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל כלומר ורבנן פליגי עליה ומהאי ברייתא דקתני אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעי' דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו אלא דפליגי עליה דהלל לעכובא וכדברי הרב אלפסי ז"ל. והכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אא"כ כורכן וכהלל ת"ל כו' וא"ת א"כ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו מאי האי דאמרינן במס' זבחי' בפ' כל הזבחים א"ר אלעזר כשם שממצות אין מבטלו' זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלו' זו את זו הלל היא דתניא וכו'. ואם איתא כולי עלמא נמי הוא ולא אקשי' התם רב אשי כדאקשי' הכא. א"ל דהתם לא נחית תלמודא לאפרושי אי כרבינא אי כרב אשי ונקט ליה הלל דאשכחן ליה הכי לדברי הכל. אבל קושטא דמילתא רבנן נמי לא פליגי עליה תדע לך דאם איתא דרבנן פליגי עליה ר' אלעזר דיליף מנה כך אין איסורין מבטלין זה את זה שביק רבנן ועביד כהלל אלא ש"מ כדאמרן ונמצאו דברי הרב אלפסי ז"ל מכוונין:

השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מברך אמצה לחודה ואכיל כו'. והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל בלא ברכה. כלומר דאי הוי קיימ"ל כרבנן לא בעי כריכה כלל דאפי' בזמן הבית ליכא חיובא בכריכה ואי הוי קיימ"ל כהלל לא בעי אכילת מרור תרי זמני אלא אכל כזית מצה והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ומברך אמרור ואכל משום דמרור דרבנן והאי מצה נמי מדרבנן זכר למקדש ולא מבטלי אהדדי וא"ת והשתא נמי נעביד הכי ליתא דלרבנן כיון דאפי' בזמן הבית לא בעי' כריכה לחיובא השתא נמי לא בעי' זכר ונמצא מצה דכריכה רשות ומרור דרבנן מצוה ומבטל ליה רשות למצוה כי היכי דמבטל דרבנן אדאוריי'

כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ואע"ג דאין נט"י לפירות וכש"כ למשקין אלא משום דידי' שניות וגזרו על המשקין להיות תחילה נגעו בה ומשום חשש טומאה ולתרומה ומשום ליתא דתרומה תקנו אף בחולין אבל לא משום מעלת המשקין נגעו בה כלל:

דף קטו:

נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני. לאו דוקא משום טיבול שני ה"ה משום מצה דבעי למיכל ודילמא אסחי דעתיה באגדה והלילא ונגע אלא איידי דנקט טיבול ראשון נקט נמי טיבול שני. ולפי דרכינו למדנו דהיסח הדעת לא פסול בידים אלא בסעודה אבל לא בברכות ותפלות דאי לא למה לי משום טבול תיפק לי משום ברכת אשר גאלנו ומקמי טיבול נמי אלא ש"מ כדאמרן. ואע"ג דמקמי טבול נמי בעי למשתי כוס של ברכת גאולה ומשמע התם בברכות דלשתות צריך נטילת ידו אחת הכא כיון דכבר משא ליה תו לא צריך:

ד"א מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה כתב הרב אלפסי ז"ל הלכך בפסח מברכי' על חדא ופרוסה כו'. ובפסחא אתא לחם עוני וגרעה לפלגא דחדא הלכך בצעי' על חדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלימתא ובצע דאמר רב פפא הכל מודי' בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמ' לחם עוני כתיב ביה נראה מדבריו דדוקא פרוסה בעי' משום לחם עוני. וזה תימא דא"כ חלוט דחלטיה והדר אפייה דאמרי' לעיל ויוצאין בו משום דכתיב לחם עוני וכן פת הדראה לימא דדוקא בעי' הכי אלא ודאי קרא לאו לעכוב' ורבינו האי גאון ז"ל פי' דהא דאמרי' מה דרכו של עני בפרוסה כשהביאו לפניו פתיתין ושלימין היא נאמרת כעין ההיא דברכות דאמרי' הביאו לפניו פתיתין ושלימין רב אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין משום משום דמקרבא אהנתייה ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובח' ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא מידי שניהם מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע ועלה אמר רב פפא הכל מודים בפסח כו'. אבל כל שאין לפניו פרוסה אין צריך לפרוס לכתחילה וכן כתב הרמב"ן ז"ל דשמא לפי' נהגו לפורסה קודם שעת אכילתה כדי שיהא בשעת אכילה כהביאו לפניו פתיתין ושלימין.

תוכן העניינים

מהרם חלאווה על פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה