אור ברסלב

מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין

ליקוטים

הלכות שמחות

[א] כתיב ועלהו לא יבול. ודרשו רבותינו אף שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד. על דרשה הזאת דצתי, ובאהבת אמ"ץ מהר"י סג"ל נחלצתי, וכמה דברים ממנו קבצתי, גם בדבר קל לא קצתי, אף אם מאחרים נתלצצתי, בידי לזכר לי רשמתים וקרצתי, כי בלבי בהם חפצתי.

מהר"י סג"ל כשהיה מדבר על אשתו עם אחרים היה אומר בלשון אשכנז: מיין הויז פרויא, כדאיתא פרק כל כתבי: אר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי. פרש"י שהיתה עיקרו של בית. ולשורי שדי פרש"י שעיקר התבואה מכח שור. וכשהיה קורא אותה אמר בלשון אשכנז: הערט איר ניט. כדרך העולם שהזוגין אין מזכירין שמותיהן כשקוראין זה את זו או זו את זה. וכשהיה מדבר לעצמה היה מכבדה בדבריו כאילו מדבר אל רבים מפני שאלמנה נשאה.

[ב] אמר: מותר לישראל לרכוב על פרדה ואין בה איסור כלאים, וכן מסיק בגמרא. וכן אמר מהר"ש דהא שלמה המלך רכב עליה.

[ג] אמר דבן סירא הוא הנולד מזרע ירמיהו, דבת ירמיהו היתה רוחצת אחר אביה באמבטי חמין וקלטה זרע אביה ונתעברה וילדה. והכל מעידין עליה מרוב חסידותה שלא זינתה, אך הסכימו הכל שבאמבטי שרחצה קלטה. והואיל דנולד מקליטת זרע בלא תשמיש קראו בן זרע. וכשיגדל ונתיידע לו היה בוש משמו והפכו שמו לקרא "בן סירא" בגימטריא ירמיהו.

[ד] צלצלים, אמר שהוא כלי זמר שמשחקים בו הליצנים, שתולין פעמונים בעצים ומכה זה לזה באצבעות לקשקש הפעמונים, וקורין לו פריצן.

[ה] אמר: הנודר שאם יעשה הדבר יהיה בשרו חזיר ויינו נסך, גם אם עובר ועושה מ"מ בשרו ויינו כשרים, וכן איתא במס' נדרים.

[ו] אמר: דלכך נקראו סנהדרין, מפני ששונאין הדרת פנים בדין. נוטריקון שלו כך.

[ז] אמר: שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף, דמתי שהן שלשה ומחייבין אחד, ואם אחר כך פוגע בכל אחד, וא"ל למה חייבתני, מצי להשיב: שני חברי חייבוך והוצרכתי לנטות אחר הרוב, משא"כ בשנים דאוקי חד בהדיה חד ובהסכמה אחת חייבוהו.

[ח] אמר: שכיר יום היינו כ"ד שעות חייב לעשות במלאכתו.

[ט] אמר: נדר שלא לשתות מי פרת, אסור בכל מימות שבעולם, שכולם נמשכים מנהר פרת.

אמר: הנודר שלא לקבל פקדונות, אסור להלוות ישראל על משכון, דהוא נחשב פקדון בידו, מדקאמר פ' שבועת הדיינין: המלווה חבירו על המשכון וכו' ומסיק שמא יוציא זה הפקדון.

אמר: הנודר שלא לשחוק בקובייאות, אסור להטיל גורלות, גזירה משום קוביא, וכן הוא בא"ח בהלכות שבת.

[י] אמר: המוציא שטר על חבירו אין הלוה יכול לכוף את המלוה להעתיק לו את השטר, דמצי לטעון: לא ניחא לי שתפקפק בשטרי. וראיה מפרק גט פשוט, דקאמר לא ניחא לי דתהוי זכותאי גבי זכותך דדמית עלי כאריא ארבא, וכן איתא בספר אגודה, וסיים בו אבל קורא לו השטר פעמים ושלש.

[יא] אמר שלא כדין הוא ששוררים במשתאות "אודך כי עניתני" וכה"ג כמה פיוטים לשמחת מריעות, כי אז התורה חוגרת שק ומתאוננת לפני הקדוש ברוך הוא לומר: בני עשאוני כמין זמר. אך בבתי כנסיות לרגלים ולמועדים מצוה לשיר ולנגן שירות ותושבחות לכבוד המלך גדול ונורא יתברך.

[יב] מעשה שאחד הפקיד כיסו בע"ש אצל בעל הבית, וביום א' השאיל להחזירו ולא מצאו כי נגנב. ובאו לדון קודם מהר"י סג"ל. אמר המפקיד: חמשים זהובים מזומנים היו בכיסי וגם צמיד של זהב, ובמקום ההוא בביתך אמרתי שתניחנו שם. השיב הנפקד: כנים דבריך ונגנב ואני איני בע"ה להתחייב בגניבה ואבידה ע"פ חכמים, גם אם שומר חנם אנכי, דידוע לכל שכבר עקרתי דירתי מכאן וקבעתי במקום אחר ואינני כאן רק לגבות חובותי. א"ל המפקיד: אי אתה מודה אם יאונה לידך שום מציאה אתה זוכה כאחד מבני עיר. וחייב מהר"י סג"ל את הנפקד לשלם הכל.

[יג] אמר: העושה כף מן הפת יאכל בכל פעם הפת עם הלפתן, דחוששין שמא לסוף יניח הכף והוי עובר משום ממאיס באוכלין דאסרו חכמים.

[יד] ראיתי בוורמיישא ששמש העיר זרע ירק בגן הקהל, והגפנים הקיפו את הירק מד' רוחותיו, והצריך מהר"י סג"ל לנעוץ ד' קונדסין לד' פאות הירק, ולמתוח חוט או משיחה בראשון מזה לזה להעשות כל צד כצורת הפתח, כדי להפסיק מכלאי הכרם, וכן בהדיא פ"ק דעירובין.

[טו] חצר היה כולה לכרם והקיפוהו בצורות הפתח מג' צדדים, והיה שם למטה מן צורת הפתח עץ א' מחובר לרוחב הפתח שהיו גפנים קשורין בו. ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה אם מבטל צורת הפתח דלמעלה ממנו. והשיב מהר"י סג"ל דקיימא לן דצורת הפתח מועיל גם בפרוץ מרובה בארבע רוחות. והפסקת העץ נראה דאין מבטל, דהא אשכחן דהר"ר שלמה אדרת אסר קורת מבוי שהיתה עבה ביותר שגבוהה מקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה, ומדמה לה לקורה מכוסה במחצלת דקורה אין כאן ומחיצה אין כאן. והרא"ש דוחה דשאני הכי כ"ש דהוה סתימה טפי, הכי נמי בנידון דידן דע"י העץ המפסיק וקשור שם סותם טפי.

[טז] אמר: הא דאמר כרחם אב על בנים ולא נזכר האם, היינו דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, אלמא דרחמנות שלהן אינה עיקר.

[יז] אמר: הא דאין שמיטה נוהגת בשטרות שלנו להשמיט ההלוואה, היינו משום דכתבי' בהו: "הן בדיני ישראל הן בדיני האומות". ועוד דכתוב בהן "ד' אמות בחצירי", והוי קרקע כמשכון ואיכא מ"ד דאין שמיטה משמט חוב שעל המשכון.

[יח] נשאל ממהר"י סג"ל הנודר מן היין אי מותר בתירוש טרם ניתן לגת. ואמר גם אם אין ראוי לגבי מזבח מ"מ לענין נדר שמו יין, כ"ש אם הכניסו לגת.

[יט] אמר: מנהג אושטרייך דכל יום שאין אומרים בו תחינה אין רגילין לאכול בו מיני קטניות, דדמיא לאבילות המגלגל בעולם כאלו שהן מגולגלין, וכן המנהג בתפוצות ריינוס

[כ] גוי אמר ליהודי: ידוע לי שהיין שנתתי לך מן המיטב הוא כי נתגדל בגפנים שלא טענו קודם לכן משעת נטיעתן. ואמר מהר"י סג"ל דאין בו איסור ערלה גם אין בו משום פדיון נטע רבעי, דאמרינן הגוי לאשבוחי מקחו קמכוין, ועוד לאו כל כמיניה לאסור את ישראל.

[כא] אמר: הא דמנהג פשוט דשואל כלי חבירו מביתו בלי ידיעתו ולא חיישינן משום איסור גזילה, היינו דכל אחד דן את חבירו דניחא ליה ליהנות בממוניה.

[כב] אמר: הא דנשא יעקב אשה אל אחותה היינו דלא היו אחיות רק מן האב, ובני נח מתייחסים אחר האם.

[כג] מהר"י סג"ל היה אומר לפרנסי הקהל מתי שיש להם להתוועד בפני העצה אז טרם ילכו יקראו פ' וישלח יעקב עד במאה קשיטה, וכן הוא בספר נחמני שהעיד על רבינו הקדוש מתי שהלך לפני הקיסר היה קורא הפרשה הנזכר מקודם. ויהי פעם אחת שכח ולא קרא וכשבא לחזור זכר אחריתו והיה מבקש את פני הקיסר להניח את עבדיו ללוותו לביתו, ס"ד - סוף דבר - לא הועיל הלויה וקפצו עליו לסטים ונטלו מה שבידו והיה תולה במה שלא קרא הפרשה הנזכר'.

[כד] אמר: התופר בגדיו דצמר אל יתפור בחוטי קנבוס לבן רק בחוטין צבועים שלא יחשדוהו הרואים משום כלאים דסבורים חוטי פשתן הם.

[כה] אמר: מימי תמהתי על המתניתין מערבין בדמאי, אמאי היא נשנית כמה פעמים בתלמוד יותר משום משנה.

[כו] אמר מהר"י סג"ל בשנת ה' ושנת י"ו למחזור הקטן שלנו חל פסח של גויים סמוך לל"ג בעומר או לשבועות, כי אותן השנים מתאחר פסחם ולא חל בניסן כשאר השנים, והסימן: והי"ו כלא היו. ובשנים ההם נזהרין אנשי מעשה החסידים הפרושים וחרדים על מצות הש"י ביותר, שכל אותה השנה אין אוכלין את הקמח העשוי משיבולת שועל - שקורין האברין מעל - משום איסור חדש שבו. משום דבכל שאר השנים עובדי האדמה זורעים את השעורין ושיבולת שועל אחר פורים כנגד חצי עינוי האומות ונשרשת אותה תבואה קודם הפסח וחל עלייהו זמן הבאת העומר, ולדידן הזמן ההוא פוטר מאיסור חדש. אבל שתי השנים הנ"ל מאחרין לזרוע עד אחר הפסח וכבר עבר זמן העומר ונשארה באיסור חדש.

ואף על גב דיש פוסקים שאין צריך ליזהר בזה הואיל דבלא"ה איסור חדש בחו"ל דרבנן, מ"מ אנשי מעשה מחמירין על עצמן. ואמר לנו דגם הוא נזהר בכך, וכשחל השנים הנ"ל אז הוא נזהר על כל הקמח שדעתו לאכול בחורף היה קונה טרם נכנסין ימי אלול, דודאי אז אין שום קמח ההיא מצויה אלא מן הישן, דתבואה חדשה שבמדינת ריינוס עדיין לא נתמרחה בכרי. אמנם כשיעבור הפסח אח"כ מותר הכל. ואני המלקט בתר לקוטי שוב ראיתי כל הדין הזה בתשובה במרדכי הגדול במסכת קידושין.

[כז] "מיחל ושותה מיד", פרש"י מחלל מעשר שני על דבר שבביתו. אמר מהר"י סג"ל התו' פירשו פי' אחר: מיחל כמו סבאך מהול במים, וח' וה' מתחלפות. ואמר דסמך הוא לבני ריינוס ולכמה מדינות שמדברים הברת הח' כמו הה'. ועוד ראייה להם מפ' במה אשה ב' תלמידים המחדדין בהלכה מצליחין דכתיב והדרך צלח, אל תקרא והדרך אלא וחדדך לשון חידוד, אלמא מן הה' דורשין הח'.

[כח] ג' אינם רואין פני גהינם: דקדוקי עניות, וחולי מעים והרשות. פרש"י והרשות ר"ל מי שיש לו נושים, כלומר מלוי מעות הדוחקים אותו לפרוע והוא אין לו. ומהר"י סג"ל פי' לנו דקדוקי עניות ר"ל דל שבדלים שאפילו שוה פרוטה אין לו. אבל הרשות שייך גם בעשיר שחייב ממון הרבה ואין לו מזומנים רק חפצים וקרקעות ומצטער למוכרם לפרוע מהן דוחקיו. וזה החילוק יש בין דקדוקי עניות ובין הרשות. ופי' לנו חולי המעים הוא חולי השילשול דאין לך חולי גדול כמותו, דאמר מר רובן של צדיקים מתים מחולי המעיים שנתייסרו ביסורין ועונותיהן מתמרקין.

[כט] במס' סנהדרין פ' דיני ממונות משלי כובסין ומשלי שועלים, פרש"י מאזני צדק, ואבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. פי' לנו מהר"י סג"ל דע"י משל פירושם; מאזני צדק: נמשל לזאב ושועל עברו אצל באר המים והיו תלויין עליו ב' דליים כשעלה האחד ירד שכנגדו, נכנס השועל אל תוך האחד וירד עמו למטה בבאר, קרא אל הזאב שיכנס לדלי הא' לירד אליו ולאכול עמו מעדנים שמצא שם. נכנס הזאב תוך הדלי וירד ועלה השועל בדלי שכנגדו והלך לדרכו והניח הזאב בבאר.

אבות אכלו בוסר כו': נמשל ג"כ על ששלח השועל את הזאב לילך אל בית היהודים בע"ש ובעי"ט וימצא לאכול מעדנים מתוקנים. וכשבא שם לאכול מצאוהו והכוהו ופצעוהו ובא אל השועל וא"ל המאורע הרע שמצאו, א"ל משום דאביך היה רגיל בכך ארבו וצדו עליך ומצאוך הרע ההוא, והיינו אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, הכי מבוארים בסנהדרין.

[ל] חמרא שהוא לשון יין קרא מהר"י סג"ל חמרא המ"ם בשב"א כגון כסא דחמרא. וכשהוא לשון חמור קרא חמרא המ"ם בקמ"ץ.

[לא] אורז ודוחן, אמר מהר"י סג"ל אורז הוא שקורין הירזן ודוחן שקורין רייז ולא כיש אומר הברת אורז הוא משמע רייז. וכן בפ' כיצד פרש"י: אורז פניץ, דוחן מילייו. ובא"ח כתב אורז רייז, מ"מ קי"ל כראבי"י דפי' אורז הירזן. ונפקא מינה לענין ברכה לברך על דוחן לפירוש שהוא רייז שהכל, ועל אורז שהוא הירזן בורא מיני מזונות. [ואמר מהרי"ל שמנהג שלו לברך על דוחן לפי פירושו שהוא רייז בורא מיני מזונות, ועל אורז שהוא הירז שהכל נהיה בדברו].

וכן הוא במיי': אורז מין דגן ודוחן מין קטנית. וכן א"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן וחייבים על חימוצו כרת, וכן נמי באגודה.

[לב] אמר: לפי המסקנא דגמרא פ' חלון דכשעושה מצוה העמידו דבריהם על דין תורה, נראה הדין אדם שנתן מעות על יין בע"ש ליטול היין בשבת, אסור המוכר לחזור בו, מאחר דזה רוצה לעשות מצות קידוש והבדלה באותו היין. גם שם העמידו דבריהם אדין תורה.

[לג] ואמר לנו שראה נוהג באושטרייך במוכרי יין והתחילו הבריות להביא מן היין לשתות, שוב לא מצי המוכר לחזור ולהחזיק אותו היין שבאותו חבית לעצמו. ואמר ששמע מרבותיו שאין אותו הדין נמצא בשום פוסק אך סברא הוא לדמותו למיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקל, הכי נמי לא שנא.

[לד] אמר: הבועל נדה פסול לעדות מדאורייתא.

וכן ראיתי מהר"י סג"ל מונע מן החשוד לחתום גיטין כאשר היה רגיל בו טרם שנחשד.

משחק בקוביא פסול לעדות, אמר דהיינו כשמשחק בערבון או בהקפה. אבל כשכל אחד משים המעות לפני המשחק על השלחן לא הוי אסמכתא דהא השלחן קניא ליה, אמנם מה שממירין בני אדם אהדדי שקורין: וועטין לא הוי אסמכתא, דכל אחד אומר בודאי שירויח כמו ההיא דהלל ס"פ חלון.

[לה] סוף פרק משתתפין: איתמר רבי מכבד עשירים היה, אמר ששמע ממהר"מ סג"ל דר"ל מתוך שרבי עצמו היה עשיר מופלג, לכך הרגיל את עצמו לכבד העשירים כדי להתלמד העם, שהם ג"כ יכבדוהו בשביל עושרו ולא בשביל תורתו, שלא רצה לשמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה, וכן מצינו בר' עקיבא. וראייה מדלא חשיב הכא ר' ישמעאל בר יוסי שגם כן היה מכבד עשירים.

[לו] במסכת יומא פ' בראשונה איתא: בן שנה שאול במלכו, אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא כבן שנה המלוכלך בטיט ובצואה, והדר מסיק שם שביקש ממנו מחילה. אמר מהר"י סג"ל שמכאן פסק באגודה מי שאומר לחבירו אתה משקר כממזר צריך ליתן עליו הדין. גם אם לא אמר ממזר אתה, דומיא דאמר כבן שנה המלוכלך כו'. ופוסקים אחרים דנין מכאן המגדף שוכני עפר אשר כבר נגנזו צריך ליתן הדין לקרוביו. וראייה דשאול החליף עולמו כבר כמה שנים קודם שחרפו רב נחמן מ"מ ביקש מחילה.

[לז] בסדר לך לך כתיב: ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', פרש"י מכאן שם רשעים ירקב. הקשה הח"ר שלום כ"ץ מה בא רש"י לפרש "מכאן", והלא מקרא מלא הוא: שם רשעים ירקב. ותירץ מהרי"ל דקרא מתנבא דשם רשעים ירקב, אבל מנין כשמזכירין הרשעים דמזכירין לגנאי, לכך פרש"י "מכאן", הואיל והזכיר אנשי סדום סיים עליהן גנותן רעים וחטאים.

[לח] סמ"ק במצוה להיות צנוע קאמר: ולתפלה צריך מקום נקי כמו לק"ש. אמר: שרובא דעלמא טועים דסבורין דר"ל חדר נקי וליתא, אך ר"ל מקום הצואה פי הטבעת צריך להיות מקונח ונקי בטהרה. וכן איתא מס' יומא: צואה במקומה אסור לקרא ק"ש, ושם פרש"י בנקב פי הטבעת. וגם איתא שם בגמרא צואה במקומה, יושב נראית עומד אינה נראית אסור לקרות ק"ש כנגדה, וזהו כוונת הסמ"ק שדמה תפלה לק"ש.

[לט] איתמר הממהר לחזור לתפלתו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות דומה לכלב ששב על קיאו. אמר מהר"י סג"ל דנפלה מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ונראה אליו ליישב מהא דאיתא בכמה דוכתי' מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאילו לא חטא מעולם ויהא בטוח במחילה גמורה, ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע אחוריו ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפלתו נתקבל[ה] ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד נראה כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד. משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו, ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש ואוכלם.

[מ] אמר ששמע מפי מהר"ש שהרגיש בכך וגם הוא הרגיש, דהאמת כך: דכל עבירה שאדם הורגל לעשות רוב ימיו דהן ל"ו שנה, כיון דדש בה שוב לא מניחה ומלפפתו כל ימיו. [ואמר מהרי"ל דכן הרגיש הוא דכן הוא שהעבירה מלפפתו ולא עזבו עד יום מותו].

[מא] אמר: הא דאמר המניח בגדיו מראשותיו קשה לשכחה, ר"ל כל אחד מבגדיו הן סרבל הן קטא וכתונת, ולא כמו שסבורין דוקא כתונת. ואמר שהוא בעצמו נזהר בכך כשהולך בדרך ואין לו כר או כסת לשים תחת ראשו, טרם שלוקח אחד מבגדיו היה נוטל אוכף הסוס מתחת ראשו.

[מב] אמר שפסקו רבותינו בבא מציעא: המערה לחבירו יין מחבית לחבית רשאי לשתות כל חפצו ואין רשות לחבירו למחות גם אם הוא שכיר, משום דפועל הוא ותורא מדישו קאכיל.

[מג] אמר לנו מהר"י סג"ל כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם, וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד הא דאיתא במס' שבת ס"פ במה אשה מי שנתחב לו עצם בגרונו מביא מאותו המין, ר"ל מאותו מין עצם ויניח לו על קדקדו ויאמר הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, והלחש הזה בדוק ומנוסה הוא, לכן אותו לבד התירו ולא שום א' יותר.

[מד] מס' יבמות פ' רבן גמליאל איתמר: מנגיד רב למאן דמתפקר שליחותא דרבנן, פרש"י מתפקר לשון חוצפא שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד. ואמר לנו אמ"ץ מהר"י סג"ל ששמע מפי רבו מובהק מהר"ש שהוא ראה פעם אח' בבית מהר"מ סג"ל שנכבד א' מבחורי הישיבה זרק בחרונו קערה לראש השמש שהיה משרת לבחורים. וכשנשמע הדבר באזני מהר"מ סג"ל אמר להחרים אותו עכ"פ על שהתריס בשמש ההוא שהוא שליחותא דרבנן. וכל החבורה טרחו טורח גדול עד מאד טרם חמת המלך שככה. והצריך את הבחור ההוא להרבות פיוסים שימחול לו המשרת.

ואני המלקט בתר לקוטי ראיתי מעשה שהיה רץ בנו של שמש העיר בל"ג בעומר עם הבחורים לשמוח עמהן, ונפל ריב בינו ובין הח"ר לעמלין בין מה"ר משה נוימרק כ"ץ ז"ל, והיה קורא את הבחור בחרונו בלשון אשכנז: זויא שעלם, ר"ל נבילה דחזיר. ויודע הדבר באזני המלך מהר"י סג"ל והחרים את בן השמש. וא"ל איך אתה רשאי לקרא אל הבחורים שלי דבר אחר - שעלם? והיה יושב כן בחרמו ובנידויו עד יום שני אחר ל"ג בעומר. הטריחו אוהביו של המוחרם כי היה מטובי העיר, שאז כשהלך הרב בבית הישיבה ויותר מחמישים בחורים עמו, עמד שם השמש עם בנו והיו מבקשים מחילה. הבן בפני עצמו והאב בשביל בנו מאת הרב ומן הבחור ההוא ומכל בני הישיבה. והיו מוחלין להם. ולא נשמע שהחרים מהר"י סג"ל קודם לכן או אח"כ שום אדם יותר בעולם.

[מה] אמר: אסור ליטול ריבית מישראל מומר, שעדיין אחיך הוא לענין גיטין וקידושין.

[מו] אמר שאינו רגיל לכבס סדינין ששוכב עליהן בכל לילה, רק מפסח לפסח. מ"מ נקיים הם משאר סדיני בני אדם ששכבו בהן שבועיים.

[מז] נסיובי חלבא, אמר שהוא מי חלב שקורין מאולקין.

[מח] אמר שדרכו למחות לבריות שלא יניחו פיהן על אנטלין לשתות מהם ממים שנוזלין דרך שם לשפשף פיהן, מפני שלרובן עשויין מקום נזילתן פרצוף פנים, ונראה כמנשק לע"ז, כדאי' פ"ק דע"ז.

[מט] אמר שפעם אחת בימיו מצאו מצבה אחת בקברות מגנצא והיה כתוב בה שפחה חרופה. והיה הפרט מיום הקמתה עד אותו היום י"א מאות שנה. מכל זה נשמע שק"ק מגנצא וקהילת הלא היתה קהילה חשובה מכמה וכמה שנים. [אמר מהרי"ל שראה בקובץ אחד העתקה מכתב ששלחו - היהודים - לק"ק מגנצא בתחילת מעשה אותו האיש - בזמן ישו - לבקש רחמים בתפוצות ישראל שיתבטל הרשע. והיה כתוב בו קהילת מגנצא קהילת הלא וכפר רעגנשפורק].

[נ] פנס, אמר שהוא פמוט על דרך שרגא. חצי הרעב פי' לשון חץ. שם לווי פי' לשון חיבור, כמו וילוו עליך ר"ל שמחברין לו כינוי לשמו הראשון.

שרץ שקורין אורוויבין היה הולך על הספר לפני מהרי"ל ופשט בחור אחד ידו להסירו, וגער בו הרב שלא יגע בו יד משום מיאוס, אך ינער הספר ויפול מאליו.

סיגלי, אמר שהוא עשוי משלשה עלין ומריח ריח טוב שקורין וייאול.

[נא] איתמר ספ"ק דעירובין לעתיד ישב אברהם אבינו בפתחו של גיהנם ומעלה משם כל הנימולים, מלבד מי שבא על העכו"ם סותם מילתו בערלה שאין מכירין אותו להעלות וישאר שם עם כל שאר פושעים שאינם עולין. ועל זה פוקרים העבריינים אמאי עבירה זו גדולה יותר משאר ראשי עבירות שעשאן עולין. אמר מהר"י סג"ל ששמע ממה"ר יצחק ווידא לפתור להמון העם. שהכל יודעים הטבע שאמר קשה לפרוש מן הערלה, ר"ל שהאשה נהנית יותר מבעילת ערל מבעילת הנימול, והשתא כשמרגיש הנימול הזוקק עם הגויה שאינה משתוקקת אליו כמו אל העכו"ם ויצרו תקפו לחבב את עצמו אליה כמו הערל, מצייר בדמיונו בשעת התשמיש לחבבה אליו כאילו הוא ערל גמור. לפיכך עונשו גדול עד התכלית שדימה עצמו לעכו"ם גמור.

[נב] מה שאומר העולם שכמהין ופטריות שקורין שוואמין פיפרלינג גדילין בלילה אחד, אמר מהר"י סג"ל לאו דוקא שצומחין מעיקר בלילה אחת, אך ר"ל שניכר בהן להדיא בלילה אחד שנתרבו ונתגדלו יותר מאתמול, מה שאין ניכר בשאר גידולין כ"א בכמה ימים.

[נג] הפרש בין תכשיט לנוי, אמר כל דבר הנצרך לגוף האדם ואי אפשר לו זולתו על דרך קטא כתונת וסרבל הוא נקרא תכשיט, אבל נוי הוא כל דבר שאיפשר בלעדו ואין עשוי רק להתנאות בו. וכן יש ליישב כל דבר שנאמר בו תכשיט ונוי.

[נד] אמר: המהלך בדרך יותר נכון לו שילך בבגדים קצרים כדרך הריקים ויכרוך הבתי רגלים תחת ארכובותיו ויהיו הרצועות ארוכים תלוין סביבם כדרך הרכבים, ממה שילך דרך חשיבות בבגדים ארוכים, פן ח"ו יקרה את הליסטים ויפגעו אותו ומתחייב בנפשו במה שהסיתם בעצמו לבא עליו.

[נה] אמר: שיעור כזית חצי ביצת תרנגולת, ושיעור גרוגרת כשליש ביצה.

[נו] תקופה הנופלת בלילה היה מונה לה השעות משקיעת החמה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והיה נזהר בה ג' שעות בין מלפניה בין מלאחריה.

[נז] שבלול, אמר שהוא שנעק. סממית שפינא.

אמר: נוטריקון היינו דמחלקין אותיות התיבה לכמה תיבות על דרך י'ר'ט הדרך לנגדי, דרשינן: י'ראה ר'אתה נ'טתה וכה"ג. אבל ר"ת ר"ל שעושים מהרבה אותיות תיבה אחת, ע"ד י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ, ר"ת שם ארבע.

שפופרת של ביצה, אמר שהוא קנה אגם. ביצה פי' ברוכא שגדילין בו קנים.

אמר: כל מקום שנאמר שכר, ר"ל מי דבש שקורין מעד, אבל שכר שעורים שקורין ביר הוא קרוי בלשון חכמים פורזנא, וכן הוא בפ' ערבי פסחים.

[נח] אמר דכל אדם יזהר בעצמו שלא ילין יחידי בחדר, וכן הוא היה רגיל ללין נער אחד בחדר משכבו. וכן לא ילכו בלילה דרך חצר הבית בלתי אור הנר משום ח"ו יפיחו בו רוחות רעות. ולא שייך בזה שום זריזות לסמוך עליו. ובכלל זה שלא ילך בשדה יחידי בלילה. שוב כשעסקנו לפניו במס' שבת פ' השואל דאיתמר אל יישן אדם יחידי בבית מפני סכנת לילית שמצוי שם, אמר לנו כל דבר הבנוי מד' מחיצות קרוי בית, ואפילו חדר יחידי ובכל מקום שנאמר בית סתם ר"ל חדר.

[נט] אמר: חרוזות ומשקלות שעושין בלשון אשכנז על היחוד ועל ה - י"ג עיקרים הלוואי שלא יעשו, מפני שרוב עמי הארצות סבורים שבזה תלוי כל המצות, ומתייאשין מכמה מצות עשה ולא תעשה, על דרך ציצית ותפילין ות"ת וכה"ג, וסבורים לצאת ידי חובתם באומרים אותן חרוזות בכוונה. ובאותן חרוזות אינו רמוז רק עיקר אמונת ישראל ולא אחד מתרי"ג המצות שישראל מצווין עליהן.

[ס] אמר: כל היכא דנזכר מצות הכנסת אורחים ר"ל דוקא הכנסת עשירים ומכובדים, כשנתאכסנו אצלו שאז יקבלם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם. וראייה מאברהם אבינו שסבר המלאכים היו אורחים, והרבה לשחוט בשבילם ג' שוורים להאכילם הלשונות בחרדל. אבל הכנסת עניים בכלל צדקה היא.

[סא] אמר: הבא להתגייר עכשיו בינינו בין האומות והישראל מתיירא שיפרסם ויבא לידי סכנה מותר לדחותו. ואם מחזיק בו מלהניחו עד שיגיירנו מותר לגלות למושל, למען הציל עצמם וכל ישראל מן הסכנה, ודוגמא זה כל מצות מותר להנצל גם אם תתבטל המצוה.

[סב] אמר דאיתא בגמרא דלעולם ישהה אדם אחר הסעודה טרם ילך לדרכו, ולא נתנו בו חכמים שיעור השהייה, אלא כך הוא השיעור: כל מין שאכל ישהה אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. כגון אם אכל פת ישהה כשיעור שיוכל לברך ברכת המזון, אכל מין דבעי ברכה מעין שלש ישהה כשיעורה, אכל מין דבעי בורא נפשות ישהה כשיעורו.

[סג] אמר: - גלח - (איש) אחד בא לפדאו והיה גוזר על היהודים שלא יחזיקו שום שפחת עכו"ם לשמשם בביתם. ושלח אחר היהודים ואמר שלא כדין היהודים משתעבדין בהן בגלותינו. והיהודים השיבו ברכת אברהם הוא: ורב יעבוד צעיר. - והגלח - (והאיש) השיב: תנו לי ערב שאין הפירוש ואת הרב יעבוד הצעיר, והיה הכוונה שאתם היהודים תהיו עבדים לנו. והשיב הקורא רעביל: תשובתו בצדו דסוף הענין, דאמר יצחק לעשו: הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, נמצא דר"ל במה שברכו ורב יעבוד צעיר. ואמר מהר"י סג"ל ודאי יש להוכיחם כך ולדחותם, אמנם לפי האמת הפסוק ורב יעבוד צעיר סובל שני הפירושים.

ואני המלקט בתר לקוטי שוב ראיתי בספר הג"ן דלהכי לא כתב ורב יעבוד הצעיר, כדי להופכו לשני פנים ודורש כשנתמלא זו חריבה זו, ור"י בר אברהם אמר דלעולם יש לנו עבדים, עכ"ל הג"ן.

[סד] אמר דאין ערלה נוהג בפירות הגדילים באילנות שקו' הינפרן, פרונברן, ערפרן ודומיהן. ושאלנו לפניו מתי כלין שני ערלה דשאר אילנות. ואמר דמנינן ג' שנים משעת הנטיעה, גם אם לא טענה פרי כל אותן ג' שנים וטוען ברביעי מותר ע"י פדיון.

[סה] אשת מה"ר זלמן שטיין ז"ל נדרה שלא לסעוד שום סעודה חוץ לביתה, ואירע נשואין קרוביה בעיר ותתחרט על נדרה. ובעלה הנזכר היה מסופק אם החריש לה ביום שמעו או הניא אותה. ושלח ושאל ממהר"י סג"ל מאחר דספק בידו אם הקים או הפר אם יוכל להפר האידנא. והשיב שנראה לו לפי הפוסקים דלא הוי קיום, ועכשיו כשיראה תשובתו ואז יפר לה לאלתר. וממחרת איקלע מהר"י סג"ל בלא"ה שם וחזר והתיר לה הנדר ג"כ במעמד שלשה.

[סו] כשבא מהר"י סג"ל בבית עכו"ם לא הקפיד וישב על כרים מרוקמים צמר ופשתים, ואמר דלא מתכוין להנאה ואיסור דרבנן הוא. ובלא מתכוין מותר, רק להתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. [בליקוטי מהר"י ווילא כתוב: אסור לישב על הכר בבית העכו"ם].

[סז] אמר: מי שנתקבל קנין לפניו לכתוב ולחתום דבר, וטרם שחתם השטר שכח הענין, גם אם מאה אנשים היו במעמד והעידו לו כך וכך, אין לו להשגיח בהן, ואם חתם השטר פסול. אמנם אם חבירו עד השני מזכירו במקצת עד רמי אנפשיה רשאי לחתום והשטר כשר.

[סח] פעם אחת מת שר גדול בנו של דוכוס מהיידילבערק והיה אוהב ישראל, ואמר אחד בפני מהר"י סג"ל צר לי על מיתתו. וא"ל הרב גם אם היה יהודי כשר ות"ח גדול אין לומר כן, דנראה כאילו מתרעם על מידת הדין, רק יאמר יש היזק גדול במיתתו.

[סט] מחזור הגדול התחיל פעם אחת קפ"א לפ"ק ותהי תקופת ניסן ליל ד' כ"ג בו. אז ציוה מהר"י סג"ל לשמש העיר להכריז בבית הכנסת בערב קודם לכן שלמחר ביום יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה אז יברך: בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית. וכן בסמ"ק בהלכות ברכות, משום דכל תחילת המחזור חוזר גלגל החמה אל מקום אשר נתלה שם בבריאת עולם, וראיה דהיה התקופה ליל ד' דנתלו גם המאורות בבריאת עולם בד'. ולהכי נקרא מחזור שחוזר חלילה.

[ע] אמר: כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים.

[עא] אמר: ספר אחד נקרא ספר בשר על גבי גחלים מפני שמה שכתוב בו יש סברא וטעם כבשר הנצלה ע"ג גחלים, ואינו מצוי בינינו כי בעו"ה בגזירות נעלם ממנו. והוא זה שהביא בפוסקים חיבור רב ביבי, והרבה נמצא במרדכי הגדול.

[עב] הקשה דבאשר"י בעי בי"ט במסוכנת הפריסה ע"ג קרקע וקאמר כדאמר בהלכות טריפות, ובהלכות טריפות כתב דלא בעינן הפריסה ע"ג קרקע.

[עג] אמר: הא דבעי מה"ר עוזר ממה"ר אלעזר פירנא מחמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו, פשט איהו מהא דאמר בדיבור חטי קרדוניתא דמדמה חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא מדרבנן לחמץ נוקשה, ודו"ק.

[עד] מהר"י סג"ל היה נוהג לפסוק דין מצרנות בתים ע"פ אשירי ודלא כר"ת. וכתובת בנין דכרין לא נהג כלל השתא לדידן.

[עה] אמר דרב אלפס והרא"ש פסקו דכל דבר אפילו שמשביח לאברים אם הטילו שנים לכיס והאחד הטיל יותר מחבירו, מ"מ השכר לאמצע עד שיתנו, דחבירו מצי למימר זריז אני מצינא להרויח במנה יותר מאתה במאתים.

[עו] מה שמקשין העולם ומחזיקים חומר בסמ"ק במצות י"ט וז"ל: כל מה שניאותים ממנו בי"ט משלחין כגון סנדל המסומר, ופ"ק דביצה מסיק בהדיא דסנדל אסור לנועלו ומותר לטלטלו. אמר מהר"י סג"ל דכבר הוא מצא בתוספות במה אשה יש תירוץ אחד דסנדל מותר, ואותו תירוץ אית ליה לר"י מקורביל בעל הסמ"ק. ומהר"י סג"ל תירץ דר"ל כגון אותן ששנויין התם דאסור לצאת בהן לר"ה ומותרים בחצר, ואשמועינן אף על גב דאסורין לר"ה מתקרי שפיר לנאותן.

[עז] אמר: אין לתמוה מתי שדורשין קרא ופשוטו דקרא להפך, אמאי לא כתב כמשמעות הדרשה, דילמא נתכוון קרא לשום דרשה אחרת ג"כ דלשבעים פנים התורה נדרשת. וכללא הוא כל מה שכתוב על לעתיד לבא, הוא יותר סתום בקרא משאר דברים כי יש לו כמה פנים משאר דברים.

[עח] שילהי פירקין, אמר דר"ל שהיו עייפין בלימודו מראשו עד סופו כשהגיעו שם, דתרגום של עייף שילהי.

[עט] היכא דאיכא בתוס' ואר"ת ואר"י שמעו התוס' מפיהם. אבל וי"ל מפי השמועה.

ר' יהודה נשיאה הוא היה היניק שהיה בנו של ר' גמליאל נשיא בן רבי יהודה הנשיא, נמצא ר' יהודה נשיאה היה נינו של ר' יהודה הנשיא.

כל רבן הוא נשיא, כמו רבן גמליאל. כל מר הוא ריש גלותא, כמו מר עוקבא, מר זוטרא. אבל אמר מר הוא סתם ספר.

[פ] כשראה מהר"י סג"ל ספר מהופך עליונו למטה הפכו ונשקו. אמר קבלה מהחסידים הראשונים, אם ח"ו יפלו כמה ספרים על הקרקע והגביהם אחד אחד אל ינשק כל אחד בהגבהתו, אך יגביה את כולם ואח"כ ינשקם, משום דהוי ביזוי לזה המונח בקרקע מלהגביה עד שינשק את חבירו. כשהלך הנושא ספר אצלו, א"ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח. היה מקפיד על המניחין ספרים על המדריגה שעולין בה על המגדל בב"ה דגם העליונה מחשב כהניח ע"ג קרקע.

[פא] גמרא: הא דידיה הא דרביה. שאלו למהר"י סג"ל אמאי לא משני כן בכמה דוכתין, ואמר דגם לדידיה היה קשה כמה פעמים, אך נראה לו דאינו משני כן אלא דוקא על תנא או אמורא דלמד משנים, והיה מסופק לאותו תלמיד מאיזה מהן למד הדין הזה, אז משני הספר הא דידיה הא דרביה.

[פב] אמרינן פרק בכל מערבין: זימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה יותר מרביה. אמר שכן ראה באושטרייך שלא רצו להסכים עם רבותיהם לנגד חבריהם.

[פג] אמר שמעידין על ר"ת כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמורה היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח.

[פד] אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש, פי' לנו מהר"י סג"ל אם היה האזוב קצר כ"כ שלא היה יכול להגיע במי חטאת, היה תוחבו בראש הכוש שקורין שפינדל קשור בה בחוט.

[פה] איתא בספר אגודה דמפות כלאים של שבת אין לתת אותם על השלחן כיון דלא חזו לטלטלן. ומהר"י סג"ל היה אוסר אף בחול משום דמתחמם כנגדן, כדאמר גבי וילון בפ"ק דביצה. ואסר נמי יריעות שעטנז התלויין לנוי בכותל מטעם זה.

וכן אמר דשק של פשתן קשור מלא צמר או גיזין אסור לישב עליו. אבל באנקליך הפרוס על האיצטבא או ספסל ואין תחתיהן מאומה רק מונחין על העץ והם של שעטנז מותר לישב עליהן, מאחר דהישיבה קשה ואינה רך לית בה הנאת חימום.

[פו] פעם אחת איתנגיד מהר"י סג"ל ע"ה בק"ק דמגנצא, שקורין היצפריט ומצאוהו כן שוכב בחדר לימודו. ושכב כן יותר משלשה ימים שלא אכל ולא שתה מאומה ולא היה מזיז שום אבר מכל גופו. והיו הרופאים מנסין אותו בתחיבת מחט לכל השטח גופו, ולא הרגיש עקיצת מחט רק באצבע אחד מן רגליו הרגיש ועדיין היה רוח בנחיריו. והיתה צעקה גדולה וצער בכל הציבור אנשים ונשים וטף, וכל אשר שמעו יאחזמו רעד. וגזרו להתענות כל יום ב"ה עד הימים הנוראים ולומר סליחות ככל תענית ציבור, ויהי בחדש תמוז או אב. וכאשר חזר הרב לבוריו נשאר בביתו עד שהבריא. וכשהלך אח"כ לב"ה ומצא הציבור מתענין ומשלימין התענית שקבלו החזיק להם טובה. ואח"כ חי יותר משלשים שנה ולא שמעתי שהגיד לשום אדם מה היה לו.

ואני המלקט בתר לקוטי עוד היום כשאני שומע אומרים הפזמון "רועה ישראל" המסיים "מי יקום יעקב כי קטן הוא", אני זוכר אותו המעשה שהייתי גם שם נער במגנצא.

[פז] ליקוטים ממהר"ר שלום מאושטרייך אשר כללתי שמו מהר"ש רבו דמהר"י סג"ל.

אמר מהר"ש: הכותב כל נכסיו אל בנו ואח"כ נשא אשה, אם היה רוצה רשאי להוסיף לאשתו על כתובתה שלא מדעת בנו. ויועיל לה שאם קדמה האשה וגבתה מה שגבתה גבתה במטלטלין.

[פח] אמר: הדן ונטל שכר על דינו דינו בטל. וכן העדים שנטלו שכר מן חתימתן או מעדותן, עדותן בטילה, שהרי בגמרא תולה דין בעדות, לומר כשם שעדות אם נוטלין שכר עדותן בטילה אפילו אם הוא אמת, כן דין בטל.

[פט] אמר דפשרה צריכה קנין, והיינו באפי בי תרי, ובג' יש דעות חלוקות. ועל פשרה הנעשית בין שנים בתנאים, ויש בתנאים שהאחד יפרע את חבירו כך וכך ושאר תנאים בקנס. אמר מהר"ש שנראה לו אם עבר הזמן ולא פרעו שבשביל כך לא הפסיד הקנס אם קיים שאר התנאים ולא עבר עליהן, דמצי למימר זוזי אנסוהו מאחר שלא הוקנס בפירוש על פירעון המעות.

[צ] אמר מהר"ש: לעולם ידור אדם במקום אבותיו כמצות חכמים, לולי זה כבר העתקתי אהלי כמה פעמים מעיר נוישטט.

[צא] אמר מהר"ש: הרוצה לילך מחוץ לעיר, כשיוצא מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: בשמך טל אטלה. כי "טל" בגימטרי' כוז"ו, והוא השם שכתוב על המזוזה מבחוץ כנגד שם ארבע אותיות, כי הוא אותיות שניות אחר אותיות דשם ארבע באלפ"א בית"א.

בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני, אשר"י.

ועוד אמר מהר"ש שיש בגמרא שצ"ל: השם ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם.

אמר מהר"ש נקוט כללא בידך: כל גיא הוא רשע.

[צב] על אשה אחת שנפלה מן הגג ומתה ב"מ בעו"ה, הורה מהר"ש אם יצא דם ממנה אז אין לטהרה דיסתלק הדם, אך יקברו אותה כאשר היא בלבושיה. ואם רביעית הדם יצא ממנה אין כהן יטמא לה.

ואני המלקט בתר לקוטי מצאתי בתשובת מהר"י סג"ל דדין זה דוקא על הנהרג שקוברים כך כמו שהוא בגדיו דחיישינן לרביעית דם שיצא, אבל הנטבע ח"ו בבגדיו פושטין בגדיו ומטהרין אותו.

[צג] מיימוני בהלכות חול המועד: אין מפנין את המת ואת העצמות כו' עד ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים אפילו מבזוי למכובד. אמר מהר"י סג"ל שה"ר שמעון כהן ז"ל כתב אל מהר"ש על בתו שנקברה בשדה בצד הנהר שקורין בלאט בין טערויז וקוניגלין, אם הוא רשאי לפנותה ולקוברה למקום אחר. והשיב לו מאחר דיש לחוש דשמא תשטפנה בנהר או ע"י חפירות תהא מושלכת חוץ לקבורה מותר לפנותה משם.

[צד] כשלא סיים המסכתא בפסוקים היה מהר"ש אומר: אמר ר' אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים כו', כדי לומר קדיש על הפסוקים.

[צה] אמר מהר"ש לכך נקרא צפרדע מפני שיודע מתי בוקר, שכל הלילה הוא צועק ומקרקר ובבוקר שותק. וכתוב חדא וקורין תרי: צפר דע.

אמר מהר"ש דלכך השליך אהרן את המטה לפני פרעה ולא משה, כי אין דרך שיעשה ענין נס אחד ע"י אדם אחד פעמיים. וראייה מאלישע ששלח גחזי לשונמית, ואז כשעשה במטה שליחותו פעם אח"כ לא היה יכול להחיות עמו את הילד.

אמר מהר"ש שקבלה בידו אותה אומה שקורין ווינדין הם המצרים, והיינו שנאמר ממלכה שפלה, כי אין להם לא שר ולא פריץ רק כולם כפריים.

[צו] אמר מהר"ש לנסות איזהו חומץ ישפך מעט ממנו על הקרקע ואז הוא מרתיח שקורין וואלין, וכן הוא במיימון.

[צז] אמר מהר"ש דבימיו היה בעל הבית אחד בבית הישיבה ושמו מושיל, והיה נוהג בבית מאד בחסידות. מתי שהיה אוכל מאכלי בשר היה אליו בית מיוחד וכן למאכלי חלב בית מיוחד. ומתי שגוי אחד מביא לו מים היה מצריכו ללבוש חלוק לבן להיות עליו בשעת הבאת המים. ועוד כמה ענינים כאלו היה עושה סייג וגדר להרחקת איסור. וגם היה מגדל בביתו שנים אחים יתומים מה"ר ערבלין מעיר קרעמז ואחיו מה"ר זלטמן. ולא ראה ולא זוכר יותר אחד. וזה היה מן החסידים הראשונים מן נוישטט.

תוכן העניינים

מהריל (מנהגים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה