מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות שמחות
השם יצלינו מיגון ואנחות, בביאורי הלכות שמחות
[א] אמר מהר"ש העומד אצל כל חולה ומתפלל עליו א"צ להזכיר שם החולה, וראייה ממרע"ה שאמר (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, ולא הזכיר שם מרים. אבל כשמברכין אותו ואין עומדים אצלו יש להזכיר שמו. ואמר שמה"ר זלמן היה בעיר נוישטט, מיחה שלא לברך על החולה בעיר אחרת, חדא שמא ח"ו כבר נפטר או הבריא, וכן נהג מהר"ש בבן אחיו.
[ב] מהר"י סג"ל היה מורה להיות מתאבל על אב ואם י"ב חדש, גם אם השנה מעוברת לא צריך יותר מי"ב חדש. ולא יתפלל ולומר קדיש יתום רק י"א חדש, כדי שלא להחזיקם כפושעים. אך החדש י"ב יהא נוהג שאר כל אבילות שלא ישב במקומו, ולא ילך לסעודת שמחה, ויתעטף מטרונו דרך צוארו, כדרך אבלים בני ריינוס על האב ואם י"ב חדש ושאר מתים ל' יום. בק"ק פראנקפורט אין אבל יורד לפני התיבה ביום שאומרים בו הלל אפילו למנחהשלפני אותו יום, וכן בע"ש אין מתפלל מנחה, הורה מהר"י סג"ל לגדל שערו י"ג שבועות, וכן הוא באגודה. נשאלו גאוני פראנקפורט אבל על אביו ואמו שפגע בו רגל אחר ל' יום הראשונים אם מותר לגלח והורו לאיסור ע"פ האגודה, אבל יוכל לרחוץ במים חמין ולחוף ראשו לאחר שבעה, וכשיבא יום ז' לאחר נץ החמה כל דהו מותר בכל דבר דמקצת היום ככולו, מצאתי כתוב. השיב ה"ר שמחה שמותר לחוף ולסרוק ראשו ואין לאסרו משום תלישת שער, ואור"י שאבל מותר בכל אלו לאחר ז', אע"פ שעושה לתענוג הלכות ח"ה, במרדכי התיר לסרוק אף תוך שבעה.
[ג] ואמר דמתענין על האב ואם יום המיתה ולא יום הקבורה. וראייה ממסכת שבועות, דקאמר יום שמת בו אבא יום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם, ויום הקבורה לא מוזכר, וכן באגודה במסכת שבועות סי' ט'. [ועל אחד שנהרג או נטבע אביו, הורה מהר"י סג"ל שחייב לומר קדיש - יתום - י"א חודש מיום הקבורה - הן בפשוטה והן במעוברת -].
אם שנה מעוברת מת אביו ואם באדר איזה אדר מתענין. מהר"י סג"ל השיב בתשובה יום שמת בו אבא מנהגא דיליה להתענות באדר הראשון. וראייה מפטירת מרע"ה דאותו יום נהוג עלמא באדר הראשון. ופטירתו סמוך לניסן כדמוכח מל' יום אבל משה ספ"ק דקידושין, וכן פירש לעיל.
[ד] אמר מהר"י סג"ל נוהגים להתפלל בעשרה כל שבעה במקום שנפטר שם האדם, והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו, אבל אם יש לו בשום מקום שמתאבלין עליו אין צורך, וכן עיין בספר הפרנס.
[ה] אמר מהר"י סג"ל דאיתא בהל' שמחות דמהר"ם ג' חילוקים בענין קריעה וכן נוהגין. העומד אצל כל אדם בצאת נפשו חייב לקרוע עליו. זולתי על הרשעים גמורים, על דרך מומר או מסור. ובין מיתה לקבורה קורע אדם על רבו. ואמר דשאל מרבו המובהק מהר"ש אמאי לא היה קורע כשנפטר הר"ר מושיל מזניים, והשיב לו שאין שגורים בפיו חידושים מאותו הרב ז"ל. אך מי שמופלג וגדול הדור צריך לקרוע עליו גם מי שאין שגורים לו חידושים ממנו. ואמר שראה כתוב, וכמדומה לו על רבינו פרץ ע"ה, שהיה אליו מלבוש מיוחד שהיה לובשו וקרע בו על אדם חשוב. ויש קורעין למטה בלבושיהן כבסמ"ק.
[ו] נשאל ממהר"י סג"ל על שכתב במועד קטן, וכן איתא בפוסקים, שלא ישב האבל במקומו המיוחד לו בבה"כ עד אחר ג' שבועות, ונוהגין העולם ד' שבועות. ואמר דאיתא בירושלמי דהלכה כר"י דמחמיר, וכן עי' אותה פלוגת' בהג"ה בסמ"ק.
[ז] פ"ב דכתובות: ת"ר מעבירין את המת מפני הכלה. אמר מהר"י סג"ל מכאן פסק באביאסף חתן בעיר וגם יש שום אבל שם תוך ז' ימי האבלות, בשבת כשיוצאין מבה"כ, יצא החתן בראשונה עם שושביניו, וקרובי האבל ילכו עמו לבסוף. ואף על פי שנאמר (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, רשאין קרובי האבל לסעוד בנישואין. וכן הורה מהר"י סג"ל למעשה.
[ח] עוד שם: (באביאסף) ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ואמר מהר"י סג"ל שפסק שם שכולם מבטלין ת"ת להוצאת המת מן העיר ובשעת תיקון הארון. והיה הרב מתמיה אמאי לא נזכר בשום פוסק יותר שעת תיקון הארון, ואנן נמי לא נהגינן. והיה מיישב דשמא דוקא הוא מיירי באותן מקומות שמנהגם לתקן הארון בעיר, ומכניסין שם המת בארון ומוציאין כך עם הארון, כאשר ראיתי נוהג בק"ק וורמיישא, אז שם מבטלין ת"ת ומלאכה כל שעה שמתקנין הארון. אמנם רוב מקומות שהן מתקנין הארונות בבה"ק, אין מבטלין רק בשעת ההוצאה.
[ט] עוד שם: א"ר ששת ואיתימא ר"י נטילתה כנתינתה כו' עד והני מילי למאן דקרי ותני. אמר מהר"י סג"ל מכאן פסק הרא"ש, הני נשי ת"ח אשר מצפין יום ולילה לביאת בעליהן מבית המדרש ואז מאכילין ומשקין אותן, דינן כמי שקרו ותנו בעצמן.
[י] אמר מהר"י סג"ל מאי דנהיגי עלמא שלא לקבור רשע אצל הצדיק ילפי' מאלישע, כדאיתא פ' נגמר הדין. וטעמא משום דאל הצדיק מגלין מה שנגזר מאחורי הפרגוד, כדאיתא פ' מי שמתו. ומתי שהרשע סמוך לו מונעין מלגלות לו כדי שלא ישמע ג"כ הרשע.
[יא] אמר מהר"י סג"ל המצוה מחמת מיתה צריך שיזכיר מיתה באיזה צד שהוא, ואם לא יזכיר אין צוואתו כלום.
[יב] אמר מהר"י סג"ל כהן אבל אסור בנשיאות כפים. ואבל קורא בחול בתורה, אבל בשבת לא יקרא בתורה, דנראה כאילו היה לו מעמד קבוע. וצריך לנהוג בה דברים שבצינעא.
[יג] אמר מהר"י סג"ל בריינוס שהאבל מתעטף במטרונו דרך צוארו, כל שבעה ימי אבלו יהיה יושב מעוטף כן, ויהיה לבוש סרבלו, משום דאסור לאבל לילך בגילוי הראש. ואם לא יתעטף כמנהג שם ה"ל גילוי הראש. וגם בשבת דבשבעה הימים כשסועד אצל בני ביתו מיסב על השלחן יתעטף כך. ודי הוא לו שמנעליו שנועל בשבת מוכיחיו עליו שמיעט אבילתו לכבוד שבת. ובני ריינוס דרכם להתעטף כל ל' יום בהולך לבה"כ כל שעה שהוא בבה"כ על שאר מתים, ועל אב ואם כל י"ב. ובכל שבת יושב בבה"כ כל שהיות שבין מנחה למעריב.
ובמדינת פולנדן לא נוהגין בעטיפת המטרון דרך הצואר כמנהג רוב מקומות שאין מתעטפין כך. ופעם אחת היה בחור ממדינת פולנדן בישיבת מהר"י סג"ל במגנצא, ואירע לו להתאבל על אמו, והורה אליו הרב להתעטף כמנהג ריינוס, ולגדל זקנו כל י"ב חדש כמנהג מדינתו. ולא הקיל עליו להתגלח אחר תקופה א', כמנהג בני ריינוס שאינן מגדלין שער על אב ואם רק י"ג שבועות.
[יד] אמר מהר"י סג"ל שאין דרך בני אושטרייך שהציבור מלוין האבל לביתו בשבת שבז' הימים, ויפה מנהג בני ריינוס שנוהגים כך ע"פ מהר"ם דדרך נחמה הוא. אך גם בני אושטרייך יושבים עמו בחצר בה"כ כמו שעושים ג"כ בני ריינוס. ואמר ששמע מרבו מהר"ש כשנפרד אז מן האבל היה אומר, מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ינחמך. ושאלו מה שיכן שמו שייך בבה"כ שלנו, דהא דאיכא במדרש לומר כן היינו בבית המקדש שהיו שם ב' פתחים הא' לחתן וא' לאבל. והשיב לו דבית הכנסת מקדש מעט. ולא נהירא אליו דמיום שחרב בית המקדש לא שורה שכינה במקום אחר דכת' (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. ואני המלקט בתר לקוטים שאלתי לאמ"ץ מהר"י סג"ל ואנו היכי נימא, ואמר ששמע מאביו שאמר השם ינחמך עם שאר אבילי ציון, ותו לא.
[טו] איתא במסכת שבת ס"פ אלו קשרים, א"ל ר' ינאי לבניו לקוברו בכלי אוליירין הבאים ממדינת הים שהן סומקי. אמר מהר"י סג"ל מכאן נהגו לעשות תכריכין שהם סומקי, אך רוב פוסקים דעיקר בלבנים ור' ינאי מנהג חסידות נהג בעצמו. ואמר שנוהגין בתכריכי פשתן ולא בצמר, כדאיתא במסכת כתובות בצרדא בר זוזא.
[טז] אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין להלביש המתים מלבוש פשוט כמין סדין למעלה מכל מלבושיו, משום דאיתא בירושלמי ר' בסדין איקבר ואמר לא צדיקים כמו שהן נקברים הם עומדין. וכתב רשב"ם דפליג אתלמוד דידן דיליף דעומדין בלבושיהן ק"ו מחטה. ולפי תלמוד דידן מלבישים למתים כתונת ועוד חלוק עליו. והסדין לובשין למעלה במקום סדין דר' דירושלמי וקורין לו בולטר לקיים דבר שניהם. והר"ר זעלמלין מאירפורט ז"ל הביא ראייה מפ"ק דביצה דקאמר למיגז ליה גלימא, וזהו מלבוש העשוי כגולם בלי צורת חיתוך איברים, והיינו הבולטר, ויש מקומות קורין קאומי.
[יז] איתא במס' שבת פרק ר"א דמילה, ינוקא דשכיב בגו תלתין מתאבלין עליו והוא דקים ליה דכלו לו חדשיו, פירש"י שעברו ט' חדשים מששימשה לבעלה עד שנולד ולא שימשה עמו שוב כל ימי עיבורה, וכן איתא במיימ' פ"ק דהלכות שבת. אמר לנו מהר"י סג"ל שבדידיה הוה עובדא, שהניח אשתו מעוברת במדינת אושטרייך והלך לשאוב מי חיים, וכשחזר למחוז חפצו כלו ימי עיבורה של אשתו והפילה את הוולד. ואמר שמזל אירע לו שהפילה, שאם הוציא העובר את ראשו חי לחוץ ונפטר אח"כ, אז היה חייב להתאבל עליו כדין על כל בר קיימא, דודאי כן דכלו לו חדשיו באשר לא היה אצל אשתו משעה שנתעברה עד הלידה.
[יח] אמר מהר"י סג"ל שהוא אינו מורה על יום שני של ראש השנה שיעלה למנין ז' ימי אבילות. אמנם על יום טוב של גליות הוא מורה שיום האחרון משני י"ט האחרונים הוא יעלה למנין ז'. אף על גב דלא מצינו להדיא היכא שקברו תוך המועד שלא הוי יום קבורה ביום טוב האחרון שהוא יעלה למנין ז'. וכן הוא בהג"ה במיימ' בשמחות סימן כ"ז.
[נשאל למהרי"ל על הנפטר לו מת ביום טוב אם עולה אותו יום למנין ל' או לא. ואמר למנין ל' עולה ואינו עולה למנין ז'. ונראה דהיינו ביום טוב ראשון דאורייתא הוא - או יום ראשון מימים האחרונים - ודו"ק].
הנפטר בין ר"ה ליו"כ, הורה מהר"י סג"ל לאבל לרחוץ ולטבול בערב יו"כ דאותו היום מבטל הז', ויתאבל עד סוכות כי החג מבטל השלשים.
[יט] הג"ה בס' הפרנס: אבל מיום ראשון ואילך חייב בתפילין אבל בשני לא יניחם. כן אמר מהר"י סג"ל דאמרי' שם מקצת היום ככולו, שאם ישב שעה אחת ביום ראשון מותר בשני להניח תפילין לאלתר.
[כ] מהר"ש היה מורה על שניים להתאבל ועל שלישים שלא להתאבל. ומהר"י סג"ל לא הנהיג להתאבל רק על הז' מתים שהן אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו, וכן בי"ד. כתב הרמב"ן דלדידן לאו מנהגא להתאבל על השניים משום דמוחלים אבלים על כבודן וכ"כ הרא"ש. ואני המלקט בתר לקוטי ראיתי בתשובת מהר"י סג"ל שהעיד על רבו מהר"ש שלא היה רגיל כ"כ להגות בארבע הטורים.
[כא] מהר"ש היה מורה אל הנערה שהיתה משרתת בבית בנו כשנפטר אחיה שתהא עושה כל מלאכתה צורך הבית מיד תוך ז' ימי אבילות כדרך שרגילה כבר.
כשנפטר' כלת מהר"ש חלץ בנו הח"ר יונה מנעליו בבית הקברות וישב שם על הקרקע. אח"כ נעל מנעליו והלך בראש כל לעיר לפני חצר בה"כ שנכנס לביתו וישם שם. ואחר כך נכנס לבית ולא עשו הבראה, אך בשעה שאכל הרב אכל גם הוא וזימנו עמו ג' לברכת הזימון.
הח"ר אנשיל בא מווינא ביום שנפטר' בת מהר"ש והלך אליו לנחמו ביום השני. וכשהלך מהר"ש על הישיבה אחר השבעה נתן שלום להח"ר אנשיל.
[כב] כשנפטר' אשת מהר"י סג"ל שנאספה ממנו שנה אחת קודם פטירתו, היה הרב בעלה הולך בראש והיה נושא המטה ובנו עמו. וצוה אל הנושאין עמו שילכו בלט ולא ימהרו, והעמידו המת בבית שמטהרין שם על הקרקע עם המטה, ובנו ובתו ישבו אצל אמם והיו מתאוננים לה. והרב הלך להראות לתקן הארון כפי רצונו. והוא היה אומר צידוק הדין בקול רם, ובנו עומד משמאלו ואמר עמו, וכל הציבור במתון עמהם. והאבלים נשאו בראש כבראשונה עד הקבר, והעמידו המת על הקרקע והאבלים עמדו בראש מת. ונטל הרב סכין וחתך למעלה כל בגדיו של בנו מלבד הכתונת. ואמר אליו שהוא בעצמו יקרע כל אחד בידיו עד כנגד לבו, ועשה הקריעה בצד ימין של בית הצואר. פעם אחת ראה מהר"י סג"ל קריעה של אחד ואמר שלא כדין עשה שלא הרחיק הקריעה ג' אצבעות מן התפירה. היה מוחה בבניו שאל יסתכלו אל תוך ארון בשעה שפתחו אותו להשכיב את המת כתיקנו. וכשהורידו המת תוך הקבר והתחילו להשליך עליו העפר הלך הרב ובנו עמו לבית של הקברות, והיה עדיין כנגד ב' שעות קודם הצהרים והיה הרב מתפלל שם י"ח ברכות טרם באו הציבור מהקבר, וכבאו נטלו ידיהם. התחיל בנו ואמר קדיש דרבנן, ולא אמר אביו הרב עמו, ולא ישב הרב עם שאר הציבור, והלכו ועקרו עשבים והשליכו אחוריהם. והרב הלך במנעליו ובנו הלך יחף. וכשהלך לביתו מחצר ב"ה הלווהו כל הציבור, וצוה הרב להתפלל שם כל התפלה כדרך בב"ה.
[כג] בליל שבת כשהגיע לומר ברכו הלך השמש של ב"ה לקרא אל הרב. ולא הלך עוד שום אדם נגדו, ולא בירך הרב הנערים ולא את קרוביו באותו השבת. ויצא מב"ה דומם והלך לדרכו ולא נתן שבת טוב לשום אדם כאשר היה נוהג לעמוד כל שבת לפני בית הכנסת מעט, ונתן שלום לנכרים ושבת טוב לכולא ציבורא. בשבת שחרית היה נושא עמו ספר חיבור טורים לבית הכנסת כאשר היה רגיל בכל שבתות, מסתמא היה עוסק בהלכות שמחות, דהא אבל אסור אף בהעברת הסדר כל שבעה. במוצאי שבת הלך הרב ובנו ועמדו פתח בית הכנסת עד סיימו ברכו והלכו לביתם. [ובאותו שבת היה שם בן מה"ר זלמן רונקיל ז"ל אשר הגיע לומר קדיש יתום על פטירת אביו. ומנהג במגנצא שאין אומרים קדיש יתום בכל יום רק ג' פעמים בשבת. וצוה מהר"י סג"ל את בנו לומר קדיש יתום לאמו בליל שבת ושחריתו, ובן מהר"ז רונקיל יאמר במוצאי שבת - דבלא"ה צריך בנו לילך לביתו אותו פעם. - וכן הנהיג מתי שהיו אבלים בעיר והגיע לאחד לומר קדיש על יום פטירת אב או אם, הוא אומר רק פעם אחת. ואם אין שם אבלים אז הוא אומר כל הג' פעמים].
דין קדיש יתום מי קודם בו מבואר לעיל בהלכות תפלה.
[כד] ביום חנוכת המזבח קברו זקן אחד שהיה מקרי דרדקי רוב ימיו והיה שמו נתן גראוקער ז"ל. והיה מהר"י סג"ל מלווהו לכבודו עד בית הקברות מה שלא היה רגיל לעשות רק לחשובים. וישב הרב פנוי ולא עסק כלום בתיקון הארון. וטיהרו המת ולא אמרו צידוק הדין משום חנוכה. לאחר הקבורה נטלו ידיהם. והבנתי בהרב שג"כ שפשף באצבעותיו את עיניו קודם ניגוב, וכן השיב בתשובה שכן קיבל מרבו על שם בלע המות וגו' (ישעיה כה, ח). ולא אמרו קדיש דרבנן, והלכו לישב ג"פ, והרב ישב ג"כ כשאר העם. והלכו ועקרו עשבים, והרב לא חש לעקרו רק בימינו לבד והשליך אחוריו. ושאלו אם תחזור בת המת לעיר בנעילת סנדל כי היה מטונף ממי גשמים, ולא רצה להתיר רק תלך יחף. ובבואו לחצר ב"ה ונטלו שנית, היה הרב מקנח גם עיניו באצבעותיו כבראשונה. וישב גם שם עם הצבור ג"פ.
[כה] ההספד הזה הניח מהר"י סג"ל לכתוב על מצבת אשתו שהיה שמה גימכין
יורדה מים עיני עוללה. על עטרת פ"ז מני נפלה. קמו בנות ויאשרו לה. בשערים גם מהוללה. החזיקני שמה. ליציאת נשמה. ו גויעת תמה. ישרה ונעימה. אשתי החסידה מרת גימכין בת מה"ר אברהם ז"ל מתה עלי ליל ה' ו' מרחשון קפ"ו לאלף הששי, תנצב"ה.