אור ברסלב
מהריל (מנהגים) הלכות עשרת ימי תשובה

מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין

הלכות עשרת ימי תשובה

הלכות ראש השנה

הלכות עשרת ימי תשובה בנחת ושובה, עשרת ימי תשובה

[א] צום גדליה הוא לעולם ג' תשרי שהוא אסרו חג דר"ה. ואם חל בשבת נדחה ליום א'. והוא קרוי תענית צבור אשר נקרא צום השביעי. [מפני שהוא בחדש השביעי. ובו נהרג גדליה בן אחיקם - והיהודים אשר עמו במצפה - וגדולה מיתת צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כיום חורבן הבית, - לכן החמירו להתענות בו, ונכבית בו גחלת ישראל הנשארת וסיבב בו להם גלות וצרה גדולה. - ומאז והלאה עשי"ת]. ומתענין בו גדולים וקטנים שהתחילו להתענות ואומרים סליחות כמנהג המקום. במגנצא פתיחה איך נפתח. סליחות אמנת מאז אבלה נפשי. את צום השביעי. שלישית אורך ואמתך. שלמנית אור' צדקה. עקדה אל הר מור. פזמון הורית דרך. חטאנו כסא כונן. ותמצא באדון מש' בקרבך תחנון תורה הקדושה. ליוצר אחר תחינת גרוני ניחר. וכל הימים שבין כסה לעשור אומר בסדר זה פתיחה וג' סליחות שלישית שלמנית. עקדה. פזמון. חטאנו. תחנון. וכן בוורמיישא מנהג זה. ובמקום אחר פוק חזי מאי עמא דבר. יום אחד לפני ערב יום כפורים אומר תא שמע לפני מחי ומסי ה' שומרי לפני מכניסי רחמים.

בימי סליחות דקודם ר"ה, וכן ימים שבין ר"ה ליה"כ אין מתפללין עננו ואין קורין ויחל רק בצום גדליה. מהרא"ק: קורין ויחל בשחרית צום גדליה ובמנחה. אך במנחה אומר דרשו. והחזן אומר עננו וברכנו בברכה, וכן בכל תענית ציבור, עכ"ל.

בכל הימים דקודם ר"ה אין אומרים בפסוקים הלבן חטאינו, רק בערב ר"ה מתחילין לומר ואומרים אותו כל עשרת ימי תשובה. אמר מהר"י סג"ל מה שאומר עקדות בימי התשובה כי כך איתא במדרש שנא' בי נשבעתי וגו' (בראשית כב, טז), אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם מבטיח אני לבניך כשמזכירין עקידת יצחק, מעלה אני עליהם כאלו נעקדים לפני ואזכור להם זכות הנעקד.

[ב] דרש מהר"י סג"ל מה שתקנו רבותינו לומר בתפלה זכרנו, מי כמוך, וכתוב לחיים, בספר, כתב ר"י וכן מהר"ם אם שכחו מלומר שאז יחזרו לראש, אבל שאר גאונים פסקו שאין צריך לחזור. רק יכוין עצמו אל ש"צ לשמוע בכוונה כל התפלה מראש ועד סוף, ולא יאמר לכוין ולשמוע הדילוג לחוד, ועל זה נאמר תכין לבם תקשיב אזנך (תהילים י, יז). ואמר שנראה לו לנהוג כשאר גאונים שא"צ לחזור, אכן הבא להחמיר ולחזור כאשר פסקו ר"י ומהר"ם אין גוערים בו דהא מימיהם אנו שותין. אכן מה שתיקנו לומר המלך הקדוש והמלך המשפט כ"ע לא פליגי שצריך לחזור אם שכח. [כל הימים ההם - דתשובה - אומרים אחר תפילת י"ח שחרית ומנחה אבינו מלכנו. - ש"צ מקרא כל אחד ואחד וציבור כופלין אחריו כל אחד ואחד. - מלבד מנחה ע"ש א"א א"מ].

[ג] הפטרת שובה היא בתרי עשר סוף הושע (יד, ב), ומסיים אותו נביא ומדלגין אז לנבואת יואל ומתחילין תקעו שופר בציון קדשו צום עד ולא יבשו עמי לעולם (ב, טו - כז). ונראה משום דשובה דסוף הושע הן רק תשעה פסוקים ואין פוחתין בנביא מכ"א פסוקים לכן צריך למלאות בה מנבואת יואל כדפירשתי. ונוהגים שאין נער אומר אותה הפטרה. ואין מזכירין נשמות, בק"ק פראנקפורט מזכירין נשמות. ואין אומרים אב הרחמים. וכללא הוא כל יום שאומר בו יוצר אין מזכירין בו נשמות. במגנצא אומרים יוצר אור עולם קראו, אופן כי ה' אדיר, אמת ויציב דחול, זולת אל לבבנו. ובוורמיישא אלהי ישענו, אופן אור ישראל וקדושו, זולת אדני. ואם אין ששת ימי המעשה עד יום כפור א"א ויהי נועם וסדרו רק אומר ויתן לך.

[ד] שבת תשובה בכניסתו במנחה א"א אבינו מלכנו, ולא כל אותו השבת, זולתי יום כפור שחל בשבת, וכ"כ בא"ז והביאו במהרא"ק. ואומר המלך הקדוש שאין כמוהו במגן אבות. א"א צו"צ בשבת תשובה. והטעם משום שכתוב בו משפטיך תהום רבה (תהילים לו, ז). והאידנא אין שייך משפט דהא מבקשינן אל תבא במשפט עמנו, אך לפנים משורת הדין יעשה לנו. וכן נהג בפראנקפורט שלא לומר צו"ץ.

[ה] פעם אחת בעשרת ימי תשובה, שאלו בב"ה אח' אבידה בחרם, ויחר אף מהר"י סג"ל באיש ההוא ואמר אין שייך לחקור בחרם בימים האלו אשר חיינו תלואים. וגם אם אדם חייב בב"ד שבועה לחבירו ממתין עד אחר ימים נוראים להשביעו אז.

[ו] הלבנה לא היה מהר"י סג"ל מקדשה עד מוצאי יו"כ, ויהיב טעמא למילתיה דברכת הלבנה היא לדידן קבלת פני שכינה, ואין מקבלין פני שכינה אלא מתוך שמחה, ובימים אלו אין שמחין דמתפחדין מאימת הדין. וכן הדין בחדש אב דאין בו שמחה אין מקדשין אותו עד מ"ש נחמו.

[ז] מהר"י סג"ל דרש בימי הסליחות יהיה כל אדם מפשפש במעשיו וכל מה שחטא בזה השנה יכלול בוידויו ויתודה ויתחרט על כל חטאיו. בכל יום יעשה אדם תשובה דכתיב שוב יום אחד לפני מיתתך כל יום ישוב בו וידאג שמא ימות למחר. ועוד ראיה שחייב אדם לשוב בכל יום משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה. ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז, דהמתגייר אז אין עושה מאהבת הש"י רק לשמוח בשמחת ישראל, ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום מי שאינו שב ויבא משיח במהרה בימינו שוב לא מצי שב וישאר ח"ו בחטאיו. ומתי שיבקש אדם לשוב מקרב הגאולה שנא' ובא לציון גואל ולשבי פשע (ישעיה נט, כ).

ועוד משל למלך שזימן את עמו לסעוד אצלו. אז החכמים שבעם הם מזרזין ומקשטין את עצמם לבא אל המלך מתי שיקראו בלבוש וכסות נקייה לכבוד מלכות. והטפשים שבהם לא נתנו דבר המלך אל לבם ונשארו בבגדיהם מזולזלים ולא שתו עדיים עליהם, ובפתאום מהירים עבדי המלך לקרא העם לבא שער המלך. ואומר המלך לסמוך אצלו המקושטים לכבודו ולהרחיק המזולזלים. כך כשהצדיק נפטר מן העולם נכנס שמח לראות בנועם ה' לרוב טוב הצפון. והרשעים אשר ימקו בעונם פתאום בלא תשובה לא יראו בשובע שמחות ההוא, נמצא כל ימי האדם בתשובה כי לא ידע יום מותו.

[ח] פתח מהר"י סג"ל ודרש פעם אחת בשבת תשובה ע"פ טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהילים כה, ח), זה הפסוק נדרש על רוצחים ר"ל משום דטוב וישר ה' צוה להבדיל ערי מקלט לנוס שם. והיו כותבין ערי מקלט על פרשת הדרכים למען הראות לרוצחים הדרך ילכו בם לנוס. דבר אחר נדרש על התשובה. טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך לשוב, וכתיב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה, ו). ר"ל היינו בעשרת ימי תשובה שאז מקרב השם עצמו לקבל התשובה, ועל זה נאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך (הושע יד, ב). ר"ל שובו בעוד שהשכינה במדת ה' שהיא מדת רחמים, ועזבו מעשיכם הרעים טרם שיבא ויאחוז במשפט ידו ויעלה למדת אלהים שהיא מדת הדין. וכן נדרש בפסיקתא דלהכי נקט קרא תרי שמות הללו.

[ט] והתשובה היא אחת משבעה דברים אשר נבראו קודם שנברא העולם, שנאמר בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל (תהילים צ, ב), וכתיב בתריה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (שם שם, ג), כדאיתא פ' מקום שנהגו. משל למלך כשרוצה לבנות פלטין אז בונה את היסוד קודם שיתן עליו הבנין. כך הקדוש ב"ה הקדים רפואה למכה לולי נבראת התשובה מקודם לא נתקיים העולם. וכן מרע"ה צוה להבדיל מעבר הירדן מזרחה ערי מקלט אף על פי דעדיין לא קלטו עד בואו לארץ, רק משום להקדים הרפואה מקודם.

[י] גדולה התשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כאשר מצינו במסכת סנהדרין פרק חלק גבי מנשה בן חזקיה שהיה רשע גמור ותפשו מלך אשור וענו אותו בכמה מיני ייסורין והעמידוהו בכלי ברזל מנוקב והציתו את האור מסביבו. ויהי במוצאו צער הגדול ההוא היה קורא לכל ע"א שבעולם להושיע לו ולא נענה, דקרא לאילמים עורים וחרשים אשר פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו. לבסוף זכר אחריתם ואמר זכרני בהיותי נער למדני אבי בחומש פסוק אחד בצר לך ומצאוך וגו', (וקראת אל אלהיך וגו') (דברים ד, ל), ותפתח האתון את פיה ויאמר אלהי ישראל היום הזה הראני נא את ידך ואת גדלך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך והצילני ואדע שאתה הוא אלהי השמים ואלהי הארץ ואפס זולתך. ואם לא תצילני כביכול הרי אתה חשוב כשאר אלהות. ועלתה מדת הדין וקטרגה שלא להציל הרשע ההוא, השיבה מדת רחמים אדרבה יצילו אותו שלא לנעול דלת בפני שבים שיאמרו איך נשוב ולא תתקבל תשובותינו. מיד התקין הקדוש ברוך הוא מקום תחת כסא הכבוד להכניס תשובתו. וכן איתא פ' חלק א"ר יוחנן מאי דכתיב וישמע אליו ויעתר לו ויחתר לו מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע לקבלו בתשובה מפני מדת הדין, עכ"ל.

[יא] ואל יהא פונה האדם אל יצרו הרע אם מסיתו לומר אדם נאה ויפה תואר אני ומעשי מהוגנים ואהיה גס רוח להתגאות על המכוערים, לא יאמר כן. אך יאמר אל לבו אהיה שפל רוח, שנאמר תשב אנוש עד דכא (תהילים צ, ג). ואומר מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), ר"ל שמקרב הקדוש ברוך הוא את השפלים והנדכאים לשכון אצלו. וכן אל יגיס לבו בתלמוד תורה, לומר אני משכים ומעריב נשף ושחר לבית המדרש אמאי לא אגיס דעתי יותר מאחרים. לא יאמר כל אלה רק יאמר מאד מאד אהיה שפל ונדכא בפני כל, דהא מרע"ה לא הגדילה התורה אותו מבשאר אדם אלא במדת הענוה דכתיב והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג), ומתוך ענותנותו זכה לגדולה יתירה שכתוב עליו, בכל ביתי נאמן הוא (שם, ז).

ומעשה באדם אחד שהיה שער ראשו כחוטי זהב מפז ומפנינים, הלך והזיר את עצמו (על) [מן] היין כדי לגלח שער ראשו. הלך לפני שמעון הצדיק והודיע את נזרו. א"ל בני מה מלאך לבך להיות נזיר להפיל שער היפה שלך. א"ל היא הנותנת דפעם אחת עברתי אצל באר מים והסתכלתי את צורתי במים וכשראיתי שער ראשי שיפה כל כך נזרתי בנדר למען הפילו טרם שאכניס גאוה בלבי עלוהי. א"ל מפני מה לא גלחת ראשך בלי נזירות. א"ל נוח לי לגלחו למצות הש"י. עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראשו ואמר עליך אמר קרא כי יפליא לנדור נדר להזיר לה' (במדבר ו, ב), ואתה הוא אשר הנזרת עצמך לשם שמים.

[יב] וכן העשיר לא יתגאה על העני במה שמרבה צדקות ומעשרות יותר מן העני. שמא פרוטת העני שנותן לצדקה מקובלת מכפל כפלים שנותן העשיר. ושמא עדיין לא פטר העשיר את נפשו בכל מה שנתן. וראיה מנקדימון בן גוריון שהיה עשיר מופלג כדאי' במס' כתובות פרק מציאת האשה, היה פוסק לנדוניית בתו אלף אלפי דינרי זהב חוץ משל חמיה. והיה פורס בגדי צבעונים ושראים לדרוס עליהן תלמידים ההולכין לבית המדרש ואח"כ נתנם לעניים וכה"ג היה מרבה צדקה, לבסוף חזרו בניו על הפתחים. ולימים הלך ר' יוחנן בן זכאי ומצא אותה הבת שהיתה מלקטת שעורין מבין רגלי בהמתן דערביים מחמת רוב עוני. אלא ודאי משום שעדיין לא מלא ממונו בצדקה כראוי כדמסיק שם לפום גמלא שחנא.

[יג] פתח מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת דקודם ראש השנה לפרשת נצבים ודרש, כתיב בסדר נצבים והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה וגו' (דברים ל, א). וכתיב בתריה ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' (שם שם, ג). והבטחה דאלו פסוקים לא היו ולא נעשו עדיין מעולם, לכן אל יהא אדם מסופק הלא הבטחה היא מפי הקדוש ברוך הוא להביא ולמהר את הגאולה כשעושים תשובה ועוזבים מעשים הרעים. לכן כל אדם יתחרט על חטאיו הן קטן הן גדול ויעשה תשובה ואל יתרשל ויאמר עדיין יש לי פנאי פן ח"ו יטרף לו השעה. וכן אל יאמר עונותי הן מרובין או גדול התשובה לא יכולתי נשוא את כל התלאה. לכן כתיב בההוא פרשה הנזכרת כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו' (שם, יא - יד). כל הפסוקים עד כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ר"ל היא התשובה. ולכן כתב בה המצוה הזאת משא"כ בשאר מקומות כתיב הזה אלא ר"ל מצוה מבוארת דהיינו תשובה. קרוב בפיך ר"ל בוידוי פה על העבירות, ובלבבך ר"ל להרהר תשובה בלב, והיא עיקר תשובה. וכן איתא התם דהרהור תשובה מועיל דאם רשע גמור קידש אשה כו' חוששין לקידושין, שמא הרהר תשובה בלבו, אלמא דהרהור תשובה מועיל.

[יד] וע"כ במאד מאד יזהר האדם בלשון הרע שלא לספר, הלא עבירה גדולה היא כאחד ראשי עבירות דע"א וגילוי עריות וש"ד. ויש בה לאו ועשה דכתיב השמר בנגע צרעת (דברים כד, ח), ר"ל השמר מלשון הרע המביא לידי צרעת. בסמ"ק מוכיח במצוה לא תלך רכיל דלשון הרע גדול משלשתן דבכולן כתיב גדול, ובלשון הרע כתוב לשון מדברת גדולות. וכ"ת מנלן דהזהיר כאן על לשון הרע. הלא על שבע עבירות נגעים באים, י"ל משום דסמיך ליה זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו' (שם, ט), והיא לקתה בצרעת על שספרה לשון הרע באחיה מרע"ה, ובעי התם יכול בלב כשהוא אומר השמר בנגע צרעת הלא בלב אמור. ר"ל דהשמר לאו הוא וכל אדם יכול לומר בלבו שלא לעשות דבר ובזה קיים הלאו, הא מה אני מקיים זכור הוי אומר בפה שלא לספר לשון הרע. והדברים ק"ו, ומה מרים אחות משה שעשתה לו כמה טובות שעמדה עליו להעלותו כשהיו משליכין אותו היאור. [שנ' ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו (שמות ב, ד), ושאר הרבה טובות עשתה לו]. ורבות כאלה כדרך אחות לאח, מ"מ על שספרה לה"ר עליו פרחה בת צרעת, המספר לה"ר על חבירו עאכ"ו.

[טו] וכן יזהר כל אדם שלא לגזול אפילו אבק גזל שנראה בעיניו שאין בו שום גזילה. על דרך בעלי בתים שגובין מסים ועולים ביניהם שאומר אחד חבירי יתן יותר ממני ולא נראה בעיניו דגזל הוא, והלא אבק גזל מיתקרי וטוב להרחיק ממנה, הלא עבירה גדולה היא. לכן ייחד הפייט זאת העבירה בתפלת נעילה ביום הכפורים באתה הבדלת, וז"ל: מציל מעושק ידינו והוא לשון עשוק וגזול.

[טז] וכן יזהר כל אדם בחנופה שלא להחניף לחבירו לומר אדם יפה אתה במעשים ובלימוד ובתואר וכה"ג, הלא עבירה גדולה היא.

[יז] וכן ישמר שלא להתלוצץ לומר אעשה ליצנות בפני הבריות למען יאמרו עלי שאדם נחמד אני וארבה בתחבולות בפניהם ויחכו שקורין לאכין הלא עבירה גדולה היא. דכל המתלוצץ תחילתו יסורים וסופו כלייה ויורש גיהנם. אך לשמח חתן וכלה מצוה להתלוצץ בפניהם לשמחם. וכן להחניף לכלה ולשבחה מצוה לומר עליה כלה נאה וחסודה וכל כה"ג. לכן כל אדם אם עשה א' מן העבירות האלו או אחת משאר כל העבירות יפשפש במעשיו להרחיקם ושלא לעשותם עוד, ולא יהא כטובל ושרץ בידו.

[יח] ואם ח"ו באים לאדם יסורין יקבלם באהבה, ואל יבעט בהם לומר מפני מה אדם עני ואביון אני ובאין יסורין בי יותר מן כמה בריות, אל יאמר כך, אך יאמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ואת הרע בעיניו עשיתי ע"כ לא נהניתי. [וגם אם נהפך [משנה] אדם כותנתו - הפנימי לחוץ - בלבשו בקומו ממטתו בשחר וכה"ג, מיחשב ייסורין, דילמא עשה עבירה קטנה ומתכפר בזה].

[יט] כל אדם יתודה על חטאיו, וכשאומר ואתה צדיק אחר הוידוי יאמר בכוונת לבו. ואז אומר הקדוש ברוך הוא למלאכים באו ראו כמה חביבין ישראל אשר מצדיקין עליהם את הדין. ויעמוד כל אדם בפרץ נגד יצרו הרע מלהאזין אחר מסיתים. משל למלך דאית ליה אויבים ומתיירא המלך מפניהם והולך ובודק את מבצריו ומחזק בדקו כל היכא שיוכל האויב לבא שם אליו, ואומר המלך שמא בכאן יעלה בהחבא ונבנה כאן ברניות ומגדל להנצל. כן יצה"ר הוא האויב והאורב וצר על אדם יום ולילה ומסיתו לדבר עבירה להלכד במצודתו כי לכך הוא נוצר ומוכרח הוא לעשותו ואומן הוא בכך. לכן יזדרז האדם להזהר לעמוד בפרץ נגדו ויהא חופש וחוקר בדעתו לדעת היאך שהיצר מסית העבירה לידו והיאך שאומר לו לעשותה. ויאמר האדם אתקן דרכי בפרץ למען שלא אאזין אליו ואבנה בדעתי בניינים נגדו שלא ילכדני במצודתו. ואז מתוך שמרגיל האדם את עצמו לעמוד נגדו שוב מואס הוא בעבירות יותר מהתאוה להם בראשונה וגם היצה"ר עוזב ממנו כשרואה שפונה עורף משמוע אליו.

[כ] וכשישוב האדם ישוב במעשה לעשות טוב ולהשיב גזילות, ואל יאמר כדיי לי במה שלא אעשה עוד. וראיה מאנשי נינוה דכתיב וירא האלהים את מעשיהם (יונה ג, י), ולא כתיב וירא את לבישת שקם ותעניתם, אלא ר"ל ראה במעשיהם ששיברו את ביתם וחפרו אחר העצים והאבנים אשר גזלו והשיבום לבעליהם וזה עיקר תשובה.

[כא] בסוף הדרשה חזר הרב הנזכר ז"ל לכוונת הפרשה ודרש, ובא לציון גואל וגו', שנתפלל אל ה' למהר הגאולה. וע"ז אמר קרא הנסתרות לה' אלהינו (דברים כט, כח), ר"ל הקיצים הם נסתרות עם הש"י שאין אדם יודע מתי קץ הגאולה והנגלות לנו פי' מ"מ הקיצים גלויים לנו. ר"ל שנהיה מתפללים בעדם ונעסוק בתורה ובמע"ט למען ימהרם ברחמיו כמו שמסיים הקרא לעשות את כל דברי התורה הזאת (שם).

תוכן העניינים

מהריל (מנהגים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה