מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות נישואין
בכאן נתנה, הלכות חתונה
מעשה אירע בק"ק פראנקפורט שהיתה חתונה ביום ה' ובו ביום מת אביו של חתן והוליכו החתן למאן, ואח"כ לבה"כ, ואח"כ לחופה, ואח"כ לסעודת נשואין, אח"כ עסקו בצרכי המת ובקבורה והחתן לא הלך אחר המיטה ולא היה בבית הקברות ולא קרע, ולא נהג שום אבילות עד אחר ז' ימי המשתה, והיה האב"ד מהרר"ל טרוי"ש ומהר"א לינך ומה"ר פייטל תמ"ך ושאר כל ב"י יצ"ו, חשון שט"ו לפ"ק.
[א] כשהיה נשואין במגנצא בימות החמה היו נוהגין ביום חמישי להתפלל מנחה ג' שעות אחר הצהרים שכבר הגיע מנחה גדולה בשש ומחצה. והיו אומרים תחינה וסועדים סעודת הנישואין ואח"כ היו מתפללין ערבית.
כשהיה חתונת בן מהר"ש ביום חמישי קודם יז בתמוז שהיה אחריו ביום א', צוה לילך לבה"כ כשקשקש ד' שעות אחר חצות והתפללו הרב עם הציבור מנחה וערבית, ואח"כ היתה סעודה. בימות החורף סועדים בלילה ומתפללין מנחה וערבית יחד כשאר ימים, ואומרים תחנה אם אין החתן בבה"כ. בק"ק פראנקפורט ביום ה' שחרית וערבית בהיות החתן בב"ה א"א תחינה.
[ב] כעלות השחר ביום הששי היה קורא השמש לבא לבה"כ, והיה קורא אגב לבא אל המאן. ואז הוליך הרב החתן לפניו, יש מקומות שמנגנין אז מחול המצוה, מה שעושים במוצאי שבת אחר הבדלה. וכל העם אחריהן לאור אבוקות עם כלי זמר לחצר בה"כ, וחוזרים עם האבוקות והכלי זמר ומביאים הכלה וחברותיה. וכאשר תבא עד פתח חצר בה"כ הלך הרב והחשובים והיו מוליכין את החתן לקראת הכלה. והחתן תופש אותה בידו, ובחיבורן יחד זורקין כל העם על גבי ראשן חטין ואומרים פרו ורבו ג"פ. והולכין יחד עד אצל פתח בה"כ ויושבין שם מעט ומוליכין הכלה לביתה. והיתה מלובשת שרגנז למעלה בכל בגדיה והינומא על פניה וקורזין במקום סרבל. ואת החתן מוליכין לבה"כ מלובש בגדי שבת, והמטרון שלו תחובה לו דרך צוארו כמנהג בריינוס זכר לחורבן להעלותו על לב בראש שמחתו. ומושיבין אותו מצד התיבה במזרחית צפונית. ופותחין אדון עולם ופסוקי דזמרה. מנהג במגנצא כל שעה שאומרים פסוקי דזמרה מקלעין את הכלה, ונותנין לה הטבעות. וא"א תחינה רק אומר למנצח. [ופעם אחת - שמעתי - אמר החר"ש [שלום] כ"ץ ש"צ למנצח - תחינה - ולא מיחה בו הרב מהר"י סג"ל].
[ג] במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר. וכל קרובי חתן וכלה לובשין בגדי שבת. ומהר"י סג"ל היה עושה הברכה, מתוך כך היה לובש ג"כ בגדי שבת לכבודם. אך טלית המיוחד לו לחול לבש, אכן בהלולת בתו היה לובש ג"כ טלית המיוחד לו לשבת. ומביאין הכלה עם כלי זמר עד פתח בה"כ. וממתנת שם עד שמוליך הרב את החתן על המגדל בה"כ. והיה מניח לו אפר קיטמא שרופת אש תחת מטרון על ראשו במקום הנחת תפילין זכר לחרבן, וכן במימוני הלכות ט' באב פ' חמישי. ואח"כ הולכין הרב וחשובים עמו ומביאין הכלה. והרב היה תופס אותה בבגדיה והוליכה והעמידה לימין החתן על שם נצבה שגל לימינך (תהלים מה, י), והעמידן אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. [והרב היה עומד בצד מערב ופניו נגד המזרח]. ואמו של חתן ושל הכלה היו הולכות ועומדות אצלה על המגדל בשעת הברכה או שאר קרובים במקומה. אם היו שם אבלים צוה מהר"י סג"ל שיצאו חוץ לב"ה בשעת הברכה.
מנהג שנוטלין את הציפל מן המטרון של חתן ומניחין על ראש הכלה להיות להן לחופה. אכן מהר"י סג"ל בהלולת בתו נטל שפת צעיפין שקורין ענד והניח עליהן לחופה, ואמר דזכור לו מקדם המנהג כך על שם ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד, סה), ונשכח ולקחו הציפל. ואם הכלה אינה טהורה לבעלה מסירין מעל ראשה מיד אחר ברכת אירוסין.
ומזומנים שני כוסות אחד לברכת אירוסין ואחד לברכת נישואין. לבתולה נוטלין צנצנת שפיה צר לומר עדיין בתולה היא.
[ד] לאלמן ולאלמנה עושין הברכה בחמישי בשבת בחצר בה"כ אצל פתח בה"כ. והיו נוטלין מקידה של חרס פתוחה שקורין קרויז לומר פתחה פתוח. גם לא יקח צלוחית פתוחה שמא יעבור אדם אח"כ ורואה שברי הכלי וסובר שהיה צנצנת והיתה בתולה, ולאחר זמן יעיד כך עליה ואולי יבא לידי תקלה. ואומרים תחינה. אך אם הוא בחור והיא אלמנה או אלמן נשא בתולה יש להן כל דין בחור ובתולה. אך לאלמנה הברכה בחצר בה"כ ובמקידה דחרס.
[ה] אמר: ואסר לנו הארוסות והתיר לנו את הנשואות וכו'. אחר ברכת אירוסין היה קורא לשני עדים והראה להם טבעת הקידושין אי הוה שוה פרוטה. ואמר הרב להן ראו זה הטבעת מסתמא הוא שוה פרוטה, ואמרו הן. ואם היתה קטנה היה שואל עליה כמה ימי שנותיה לדעת אם ראויה היא לקבל קדושיה. שאלו למהר"י סג"ל קטנה יתומה שאין לה אב או אח מי יקבל קידושיה, ואמר דהיא בעצמה תקבלה. ואמר לעדים שיראו שיקדשה וגם שיאמר כדין, הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל. והיה תוחב לה הטבעת באצבע שאצל האגודל. ואם אינה טהורה אינו נוגע בה אך הניח ליפול מעצמו לאצבעה. ואז קרא לשני עדים אחרים להעיד על הכתובה והתנאים. ולא היה מקפיד לקרא לה הכתובה ולא התנאים רק קבלו קנין שהעדים יתקנום כדין. היה הרב עומד במערב ופניו למזרח, וכשאמר שמח תשמח רעים האהובים הפך פניו לקראת החתן והכלה, כשגמר הברכה נתן לחתן לשתות ואח"כ לכלה. והרב החזיק בידו הכוס, ואח"כ נתן את הכוס ביד החתן והפך החתן את פניו לאחוריו ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל לישבר. ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה.
[ו] אמר מהר"י סג"ל מנהג שאחר הברכה שאוכלין חתן וכלה יחד ביצה ותרנגולת. והיה מנהג קדמונים לייחדם בחדר אחד בזמן אותה הסעודה ויצאו כל העם. ועושין זה כדי שיהא לבו גס בה. ואין שם רק אשה אחת מקרוביה המשרתת להם, ואח"כ נכנסין כל הקרובים ומי שירצה ואוכלים ג"כ עמהם כדי לשמחם. והאידנא נשכח המנהג ונכנסין הכל בראשונה ואין שם שום יחוד, ולא נכון הוא. ומברכין גם באותה סעודה שבע ברכות.
[ז] במדינת ריינוס אין מברכין שבע ברכות בסעודת העם עם החתונה רק בליל שבת ובשחריתו, דאין לנו פנים חדשות רק יום השבת. ובסעודה שלישית שהשמחה במעונו ואשר ברא. ומהר"י סג"ל היה אומר ג"כ דוי הסר בסעודה שלישית בהלולת בתו. [ואמר דלא ידע היאך נתפשט טעות ההמון דלא נהגו לומר דוי הסר באותה סעודה - כי כל ימיו ראה ברבותיו שברכו אותו. -]. ובימות החורף דסועדים במוצאי שבת עם החתנים אומר ג"כ שהשמחה ואשר ברא. ותו לא בשום סעודה אחר כך כל השבעה. ביש מקומות כל שבעת הימים אחר נישואין כי יבא אדם נכרי בבית החתן והכלה שלא היה בהלולא מברכין שהשמחה ואשר ברא.
[ח] מנהג שמתפללין הנערים בליל שבת בבית החתונה אצל הכלה והחתן, ואינן נכנסין לבה"כ עד בשחרית בשבת.
שבת שחרית כשיסיימו פסוקי דזמרה הולכין חשובי העיר ומביאין החתן לבה"כ ומטרונו על ראשו כמנהג ואינה תחובה דרך צוארו, ומושיבין אותו במזרחית צפונית מצד התיבה. והולכין אבי החתן והכלה ובוררין לו שושבינין ומושיבין אותם אצל החתן. ואמר מהר"י סג"ל שיש לסדר קודם שבת לכמה בני אדם מספיק הסדר ג' פסוקים לפחות לפרשה, לפי אותו סך בוררין שושבינין כי אין לחזור בסדר אחוריו כדי לקרא כמה שירצה. וכן ראיתי בהלולא דבת מהר"י סג"ל ביררו שושבינין דלא הספיק הסדר לכולם ונשארו הרבה אחר סיום הסדר ויצאו חפשי.
[ט] ש"צ אומר פיוט יחדיו בשיר המעלות קודם ברכו. יוצר אייחד, אופן שביבי שלהבות, אמת ויציב של יום טוב זולת אמהות. אלהיכם בקדושה למוסף. מרשות לחתן, ועולה החתן וכל שושביניו. ובסיום הקריאה יאמר ש"צ ושוביניו "אתניה" "שבחיה", "שדי פתח ידך" אומר ש"צ לבד, והפסוקים מקרא ותרגום "יה בשר ואתה חתן" כו'. ומסיים אותה חרוזה וחוזר החתן למקומו. ואין פוחתין אל סתם חתנים פחות מג' פעמים מי שבירך, מי שבירך כו' בשביל שנדר שעוה למאור, מי שבירך בשביל שנדר מפה לס"ת, מי שבירך בעבור שנדר צדקה ללמוד נערים או לצדקה להשיא בתולות וכה"ג. [ושאלו למהר"י סג"ל אם רשאי ליתן המפה - כשהנישואין בקהילה אם יכול לשנות לשלם - לאיזה קהילה [ב"ה] - אחרת - שירצה. ואמר אין לשנות - צריך לשלם - לאותה קהילה [ב"ה] שהנישואין שם].
כללא הוא נישואין שחל בשבת שיש בו בלא"ה יוצר ואופן וזולת אומר של השבת. ובסוף כולן מקצת דחתן ליוצר חרוזה האחרונה. וכן לאופן ובזולת מתחילין בראות חתן כו'. ואיזה הפטרה דשל חתן דוחה אותה או שהיא נדחת מפני אחרת עי"ל.
במנחה אם אין החתן בב"ה אומר צו"ץ. אמנם רוב פעמים מונעין אותו מליכנס. וכן הסימן במקום נו"ץ א"א צו"ץ והלולא בלע"ז נו"ץ. וכן במהרא"ק. [מהר"ז [זלמן] שטין העיד על מהרי"ל בהלולא בריה שמעון בעיר ורנקנורט אחרו בסעודה שלישית במנחה בשבתה בימות הקיץ כל כך עד שהחשיך כ"כ של /שלא/ יכלו לקרוא בתורה בלא נר, ואז הניח מהרי"ל - לומר - לגוי להחזיק נר בידו להאיר כדי לקרות בתורה].
[י] בדידי הוה עובדא שבחור הייתי ונשאתי גרושה, ותקנתי טלית חדש לנישואין ונתעטפתי בו מקודם הנישואין בשבועות לכבוד הרגל, כי אמרתי מאחר שהורגלתי במדינות אחרים ללבוש ציצית מיום שנעשיתי בר מצוה ולא נהגתי בארץ מולדתי בריינוס שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד נושאין אשה וסמכוה להא דכתיב גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה, ואני שניתי כשאר ארצות ואמרתי כבוד רגל עדיף. ואחר הרגל אמר אלי אמ"ץ מהר"י סג"ל דשלא כדין עשיתי דיום חתונה עדיף לגבי בחור מכל רגל וכל כלי חדשים יחזיק לנישואין.
וצוה עלי לעשות הברכה בששי בשבת ולעשות שושבינין כדין בחור שנשא בתולה, ואין לשנות מידי רק לעשות הברכה בחצר ב"ה על מקידה של חרס כדלעיל. וכן עשה לי אמ"ץ מה"ר זלמן שט"ן ע"ה באופנהיים במעמד הרבה חשובים ובחורים שהלכו עמי בספינה ג' פרסאות מק"ק דמגנצא עד לשם.
[יא] מה שהכלות הבתולות פרועות ראשן וסותרין קליעת שערן מפני שצריכין טבילה וחפיפת הראש, ומטעם זה חברותיה סועדות עמה בשחר מאכלי חלב ודגים שאין חוצצין בין השינים. והמנהג שגם שאר הבתולות פורעות ראשן וסותרות קליעתן כדי לחפות עליה לצניעות שאין לגלות שמיוחדת היא לטבילה.
[יב] אמר מהר"י סג"ל במרדכי פ' החולץ איתא דמהר"ם כתב בתשובה דכ"ד חדש מלאים בעינן שתמתין מינקת טרם תינשא, ואם השנה מעוברת נתעברה לתינוק
[יג] אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין במדינת קלוני"א כתובת בתולה מאתים, ובמדינת מגנצא שש מאות, היינו משום שבני גליל העליון יותר מיוחסים מבגליל התחתון ולמיוחסים מעלין כתובה כדאיתא בריש מסכת כתובות.
פעם אחת תפס הסופר שטר הכתובה אפשיטא דספרא, וא"ל אבי הכלה תניח לחתום העדים ואח"כ תחזיקו עד שיתן החתן שכרך. אמר מהר"י סג"ל דאז היה החתן באיסור אצלה מאחר דאין כתובתה ברשותה כאילו אין לה כתובה, ואסור להיות אצל אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.
[יד] אמר מהר"י סג"ל מתי שמקיימין טעיות בשטר כתובה או שאר שטרות אם נמחק תיבה שלימה וכתב אחרת צריך לכתוב בקיום תיבה פלו' דעל הגרד בדלת לשון להתגרד בו דאיוב, ולא הגרר בשני רישין. והיכא דמקצת תיבה נמחק וכתב אותיות אחרות אז יכתוב בקיום אותיות פלונית דעל המחק ולא יכתוב דעל הגרד.
[אמר מהרי"ל מה שנוהגין בני ריינוס שיחתום החתן על הכתובה פב"פ החתן ואין חוששין שיכתוב החתן אחר האב, מ"מ קאי ארישא. וראייה מקרא - ומייתיהו ריש פ"ב דיומא - שאול בן קיש מלך ישראל, נמצא אף על פי ששאול הוא המלך כתב מלך ישראל לבסוף. אבל לענין גיטין אינו כן, עי' לקמן הלכות גיטין. אבל בני אושטרייך [ארץ הדמים] נהגו גם בכתובה לחתום פלוני החתן בן פלוני, וראייתם מפסוק שנא' נחמיה התרשתא בן חכליה (נחמיה י, ב).
[טו] כתובת בתולה הראוה למהר"י סג"ל לראות אם נכתבת כתיקנה, ומצא כתוב בה: אמר לה להדא פלונית בת פלונית בתולתא דא, ואמר דהיה לו לכתוב להדא בתולתא פלונית בת פלוני. אך מאחר דבדיעבד כתבוה אין לפוסלה בכך. וראה גליון שטר הכתובה בסבוב מכל צד יותר מרוחב ב' אצבעות לנוי, וצוה לקצר גליון דבצד ימין עד לרוחב אצבע אחד בצמצום. דחיישינן אולי יזייף שום אדם ויכתוב על שום אדם חוב אחר נגד חתימת העדים ויגבה בהן משום דמעידין על כל שלפני חתימתן, וכן למעלה נמי יקצר מטעם זה. ואגב שמקצר אלו שני צדדין יקצר ג"כ צד שמאל לנוי השטר. וה"ה כל שטרות. ואמר דהחתן יחתום בצד שמאל בסוף השורה כנגד העדים, ולא אצל העדים דהוא קרוב אצל עצמו ואסור להעיד. ואם חושש שמא יזייף אדם דלא מעלי נגד חתימת ידיו מאי דבעי, ימשוך חוט עם דיו מסוף חתימת העדים עד התחלת חתימתו. ויהיבנא בין ה' לב' יהא מלא יו"ד. ואם דלג צריך לתלות' ביני חטי ולקיימה לסוף.
[טז] כתובה דאלמנה דארכס' מצא מהר"ש כתוב בה דחזי ליכי מדאורייתא, והצריך להעביר קולמוס על תיבת מדאורייתא ולקיים לבסוף משום דכתובת אלמנה ליתא דאורייתא. ואמר מהר"ש כתב בתוס' דכתובות אף על פי דפליגי תנאים ואיכא מ"ד דכתובת בתולה דרבנן מכל מקום נהגו לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא, עכ"ל. ואמר ה"ר זלמן שהיה בנוישטט ולא היה כותב גם לבתולה רק בסתם דחזי ליכי, ואמר שכך קבלה בידו ממה"ר מענלין מאוברלינגן דנהי נמי דהתוס' כתבו ונהגו, מ"מ מה לנו להכנס בספק.
[יז] הי לך טופס שטר כתובת בתולה אלמנה וגרושה כמנהג מהר"י סג"ל ע"ה.
בששי בשבת בשני ימים לחדש אייר שנת חמשת אלפים ומאתים וארבע עשרה לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במדינת מגנצא איך פב"פ אמר לה להדא בתולתא. ארמלתא. מתרכתא לבתולה כותבין בכל מקום מרת, מלבד בראשונה דכותבים בתולתא פלונית. מרת פלונית בת ר' פלוני הוי לי לאנתו כדת משה וישראל. ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין ומפרנסין לנשיהון בקושט' ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי. ארמלותיכי. מתרכתיכי. כסף זוזי מאתן (מאה) דחזו ליכי מדאוריתא (מדרבנן). ומזוניתיכי. וכסותיכי וספוקיכי ומיעל לוותיכי כארח כל ארעא. וצביאת מרת פלונית בתולתא. ארמלתא. מתרכתא. דא והות ליה לאנתו ודן נדוניא דהנעלת ליה בתולה ויש לה אב אז כותבין מבית אבוה בין, ואם בתולה ואין לה אב כותבין מבי נשא בין, ולאלמנה או גרושה כותבין סתם דהנעלת ליה בין. בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשמוש ערסא חמשין. עשרין וחמשא. לטרין וצבי ר' פלוני חתן דנן והוסיף לה מדיליה חמשין. עשרין וחמשא לטרין סך הכל מאה. חמשין לטרין דכסף. וכך אמר פלוני חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא קיבלית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מן כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למיקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא ואפי' מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא קבל עליו ר' פלוני חתן דנן כחומר כל שטרי כתובות העשויין בישראל כתיקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן ר' פלוני חתן דנן בר פלוני למרת פלונית בתולתא ארמלתא. מתרכתא. דא בת ר' פלוני ככל מה דכתוב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה הכל שריר וקיים.
הי לך לשון תוספות פרק במה מדליקין בי נשא דרב שיזבי, אר"ת דכבר נפטר אביו לכך אמר בהאי לישנא, דאי מחיים הל"ל דבי אבוה. ואר"ת בשם רבינו שמואל מתי שכותב כתובה אם אבי הכלה בחיים כותבין דהנעלת ליה מבי אבוה, ואם כבר מת כותבין מבי נשא. ולרשב"א נראה דאפילו מחיים דאשכחן דקאמר מבי נשא פרק מי שהחשיך לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחי' לגבלא דבי נשיא דקגביל וספי ליה לתוריה בטש ביה אתא אבוה ואשכחיה. ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה. ובמרדכי שקיצר מה"ר שמשון כתב דאין הפרש דיכול לכתוב אף לאחר מיתה מבית אבוה, שנאמר שבי אלמנה בית אביך (בראשית לח, יא) וכבר נפטר שם אביה.