אור ברסלב
מהריל (מנהגים) הלכות מילה

מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין

הלכות מילה

הלכות נישואין

[א] מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית והוא קרוי סנדיק /סנדק/ בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטרת לשמים. ומאותו טעם כתב רבינו פרץ ע"ה מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, משום דאיתמר פ"ק דיומא כהן שהקטיר קטרת פעם אחת לא שינה עוד לעולם מפני שהקטרת היה מעשיר. דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו (דברים לג, י - יא), לפיכך בכל פעם היו מעשרין כהן אחר, ה"נ ל"ש. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל אמר מהר"י סג"ל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל.

[ב] ממנהגי מהרא"ק: מנהג פשוט שמהדרין אחר מנין עשרה לברית. הג"ה: משום דאיתא בפרקי דר"א דאין שום עדות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל לא היה אלא בעשרה, והנה נמי יעידו עדה העשרה על האב שהכניס בנו בבריתו של אברהם, ע"כ הג"ה.

[ג] מנהג בישראל שהאחד שנעשה בעל ברית לתינוק לתופסו על ירכו להמול, וסמך לאותו מנהג דאמר בשוחר טוב דכתיב החזק מגן וצנה (תהלים לה, ב), אמר להקב"ה מה שאתה עושה לי אני משבחך בכל אברי, בראשי אני קורא בתפילין בשערי לא תקיפו בירכי אני עושה סנדקים לילדים הנימולים.

[ד] צריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדיק דהוא הבעל הברית, כדי שיבא אליהו ז"ל וישב על הקתדרא מכוסה במעיל אצל בעל הברית. ומשום כבודו מושיבין לו כסא אחד כמו שכתב רב שמריה גאון ז"ל דאליהו הוא מלאך הברית, וכן יסד הפייט ביוצר דשבת דחל בו ברית.

[ה] צריך ג"כ לחזור בתר אדם כשר למול כדאיתא במדרש המול ימול יבא טהור ויטפל עם טהור. ולא יקח מוהל באהבת אדם רק אומן ומוחזק לכך. א"ר אבא בשם ר' אלעזר אלמלא מקרא זה אי אפשר לאומרו שהקב"ה נעשה שושבין של אברהם במילה שנאמר (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית.

[ו] אומרים קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וגו' עד הודו לה' כי טוב כל"ח. נראה בעיני הטעם משום דאיתא בגמרא אמרו לו אשתו ילדה זכר מברך הטוב והמטיב. וי"מ משום ארבעה צריכין להודות ואחד מהם היוצא מבית האסורים וכן התינוק יצא כן מאסורי מעי אמו.

[ז] מנהג שמטפטפין מן היין טיפין לפי לתינוק. וגם משקין אמו מן הכוס שמברכין עליו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. פי' רבינו שמואל שראה הטעם כדאמר בירושלמי שהיו מתפללין על הכוס והיו אומר תשלח אסותא דחיי מרחמי מוקמיה ממרא דשמיא לאסיה לריבא הדין והוא צריך אסא ואתסא כמו דאסיאה מכוי (דמרים) דזמרי על ידי משה ומכוי דיריחו על ידי אלישע, כן אסיא ריבא הדין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. ועוד תשלח אסותא דחיי דרחמי מוקמי שמיא ואסאה לאימיה דריבא הדין דהא צריכא אסותא ותתסי וכן מתפללין עליהן. הכוס נהגו להשקות ממנו את התינוק ואת האם. ומיהו לדידן דלא אמרי' הכי אין ראיה משם.

[ח] הגהות: וביום השמיני ימול בשר ערלתו וביום אפילו בשבת, משל לשתי מטרונות שפגעו אהדדי, ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה זו שהיא יורדת מפני חברתה אתה יודע שחברתה גדולה ממנה, כך שבת נדחית מפני המילה כך נדרש בירושלמי במס' נדרים שהרי שבת נדחית מפני מילה.

וכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו (שמות יב, מד), ומלתה ה' מצוינין עליו, רמז שהמילה היא חשובה כנגד ה' חומשי תורה, וזהו א"ז יאכל ב"ו כמנין א"ז יום המילה וכמנין ב"ו.

ואם נולד בערב שבת אפילו התפלל ערבית ועדיין יום שלא נראו כוכבים, מלין אותו בערב שבת. ואם נולד ביום השבת בבין השמשות ור"ה חל ביום ה' או ביום ו' נמול ביום א' שהוא ספק ט' שלו.

[ט] מצות מילה שני דברים מילה ופריעה, וזהו ושוב מול את בני ישראל שנית (יהושע ה, ב), מהו שנית דראשונה היא המילה שנית היא הפריעה שנית בגי' פריע"ת.

כשמלין התינוק דין להיות צבור בעמידה דכתיב ויעמוד כל העם בברית (מלכים ב' כג, ג).

ביום המילה אל יאמרו עלינו עד אחר המילה שמסיים המוהל הברכה.

[י] שני או חמישי שחל בהן מילה גם אם א"א בהן תחינה מ"מ אומר בהן אל ארך אפים, וכן כל ערב יום טוב ואסרו חג וט' באב. מילה בתענית, נהג מהר"י סג"ל לומר סליחות, ואל תפר הי' אחת מהן בניגון עקידה, פזמון אלהינו אל שדי בניגון כי הנה כחומר, אל נא רפא, זכור ברית, וא"א תחינה, אך אומר אל ארך אפים ולמנצח. ואין טועמים כוס הברכה, אך יתן לנערים שלא מתענין.

אין מלין אלא ביום ומצוה משעת הנץ החמה, ואם עשה מעמוד השחר כשר.

[יא] מילה (שלא) בזמנה כגון שנולד בין השמשות, וכן יוצא דופן וכן אנדרוגינוס ולמי שיש לו שתי ערלות וכן נולד מהול, מתוך שאנו מסופקים אם אנו צריכין להטיף ממנו דם ברית כל אלו אינן דוחין שבת או יום טוב. [אמר מהר"י סג"ל דאיתא בתשובה באשר"י מילה שלא בזמנה אינה דוחה גם יום טוב שני].

אמר מהר"י סג"ל שרבו מהר"ש שאל ממהר"ם סג"ל על בנו שנולד מהול אם צריך לברך בשעת המילה, והשיב שאינו צריך ברכה. ואמר מהר"י סג"ל שר' מנקו"ט ז"ל היה חותך מעט בצפורן את הנולד מהול כדי להטיף ממנו דם ברית ותו לא מידי.

[יב] מנהג לכסות את הדם וערלת המילה בעפר. והטעם דאיתא בפרקי ר"א היו נוטלין הערלה והדם והיו טומנין בעפרה של מדבר. וכיון שבא בלעם וראה כל המדבר מלא מאותן מטמונים, אמר מי יוכל לעמוד מפני זכות דם וערלות אלו הטמונים בעפר זו, שנאמר מי מנה עפר יעקב (במדבר כג, י). מכאן תיקנו רז"ל עוד היום להטמין הערלה בעפר חול דהיא עפר המדבר, וישראל נמשלו לעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח, יד).

[יג] ביום שמקיימין בו מצות מילה אין הצבור נופלין בתחינה, שאין תחינה אלא ביום צרה, ומה שאומרים למנצח אחר תהלה משום צערא דינוקא, שהרי תירגם יהונתן יענך ה' ביום צרה (תהלים כ, א) יקבל השם צלותא ביממא דמהולתא.

וביום שמקיימין מילה שמחה היא שנאמר שש אנכי על אמרתך (שם קיט, קסב), ואיזו היא אמירה שאמורה לבדה ושקולה כנגד כל המצות הוי אומר זו המילה, שנאמרה לבדה לאברהם אבינו וכתיב בה ברית לפי ששקולה היא כנגד כל המצות שהן תרי"ג, בגי' ברית והיא עצמה כנגד האחד שחסר.

ולפי שאין תחינה אלא מתוך צרה אין תחינה ג"כ בשבת או יום טוב ור"ח לפי שהן ימי שמחה.

כללא הוא כל יום שא"א בו הלל אף על גב דאין נופלין בתחינה, מ"מ אומר בהן למנצח ואל ארך אפים וגם צו"צ, כגון יום המילה ודוגמתו.

[יד] אבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו, וכשמביאין התינוק לבה"כ גם הוא ילך ולסעודת המילה לא יבא. מוהל אבל תוך ל' יום מותר לתקן צפורניו, קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן, א"ז. וזה לשון אגודה אבל אחר ג' ימול ואם אין שם אומן אלא הוא ימול אף ביום ראשון ולעולם ילך יחף לבה"כ. וז"ל ספר הפרנס סימן קנ"ח: אבל מותר להיות בעל ברית בכל יום, רוקח. מהר"ם היה בעל ברית תוך ל' יום של אביו ורחץ בלילה שלפני המילה דלדידי' הוי כרגל. והאבל הוא ואשתו תוך ל' לובשים בגדי שבת כשהן בעלי ברית עד לאחר יציאת בה"כ, עכ"ל מהרא"ק.

[טו] אמר מהר"י סג"ל נוהגין באושטרייך לזרוק מפיו גם המציצה בחול כמו הערלה, מה שאין כן בריינוס ששם מחזיר המציצה עם פיו אל היין שנטל ממנו למצוץ, רק הערלה בלבד משליכין תוך החול ונוהגין לשפוך כוס יין המציצה תחת ארון הקודש בבית הכנסת.

[טז] שאל ה"ר ליזר בן אהרן מאיגרא ז"ל ממהר"י סג"ל, על המל ולא פרע דכאילו לא מל, אם חוזר ומברך בשעת פריעה או לא. והשיב הא לך לשון אגודה: מל ולא פרע כאילו לא מל, כה"ג או היאך שהוא שצריך למול פעם אחרת, צריך לברך פעם אחרת לפניה ולאחריה אשר קידש, ולא יאמר קיים את הילד, עכ"ל.

[יז] מעשה במגנצא שאירע תאומים למול, וצוה מהר"י סג"ל לעשות לכל אחד כדינו לתקן נרות כפליים שנוהגין להדליק נרות קטנים י"ב כנגד י"ב שבטים ונר תמיד להדליק ג' ימים ועשו כ"ד קטנים ושני גדולים. והיו שני מוהלין והביאו הילדים בפעם אחת לבה"כ. והמוהל הראשון בירך על המילה והמוהל השני הקשיב אליו וענה אמן ומל על הברכה ההיא. ומוהל השני בירך על השני אשר קידש וכו' וחבירו הראשון הקשיב אליו. באגודה כתב אף על גב דליכא תינוק השני בב"ה בשעת מילת הראשון, ודמי להא דאי' בפרק כסוי הדם שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט עוף, ומודה לענין ברכה דאין מברך רק אחת. וכן במהרא"ק. ואמר את הכל לשון רבים קיים את הילדים לאביהם ולאמם כו'. ואמר מהר"י סג"ל שהאב יברך להכניסם בבריתו של אברהם אבינו, וכן הוא באגודה. פעם אחרת אמר שיש לברך להכניס בני כו', וכן הוא במרדכי.

[יח] פעם אחת מל האב את בנו הבכור, והאם היתה כהנת, וצוה מהר"י סג"ל שיברך ג"כ אקב"ו על המילה. ואין לומר למול. ולאלתר תיכף יברך ברכת להכניס ואחר כן ימול. ושאלו אל הרב הנ"ל אם צריך לברך ג"כ שהחיינו מאחר דהאם כהנת והפקיעה את בנה מן הפדיון נתבטל ברכת זמן דשל פדיון, ולכך אם יברך עתה הזמן בשעת המילה. ואמר שלא יברך זמן, ולא היה משנה בברכה אשר קידש מאומה. ואמר פלוני בר פלוני. וכן ראיתי מעשה שמהר"י סג"ל היה באותו הפעם הסנדיק.

כתב באגודה אבי הבן לא יברך שהחיינו משום צערא דינוקא. ואם אבי הבן מל בעצמו מברך שהחיינו כדאי' במנחות היה עומד ומקריב מנחות בראשונה היה מברך שהחיינו. [אמר מהרי"ל בספר אגודה איתא כשחוזרין על הציצין המעכבין את המילה צריך לברך שנית. - וכמדומה לי שאמר לבד מברכת אשר קידש ידיד].

[יט] פנויה ילדה בן ונתנו לפלוני ואמרה שהוא אביו. והוא אמר אינו בני והיו רוצים לקרא הבן בשם הפלוני לומר פלוני בר פלוני. והתרה מהר"י סג"ל שלא לביישו בכך מאחר שאינו מודה בדבר. והבעל ברית בירך להכניסו. ויהי כשהגיע המוהל לברכה אשר קידש כו' לומר הודו לה' כי טוב היה אומר הודו לה' כי לעולם חסדו והיה מדלג כי טוב, כי אמר שלא להזכירו בטוב מאחר דנולד בזנות. וגער בו מהר"י סג"ל והחזירו והצריכו לומר אותו כי דינו ככל הנולד בקידושין.

[כ] מעשה ראיתי, וגם אח"כ כמה שנים סיפר לנו אמ"ץ מהר"י סג"ל בשעת הגדת ההלכה שאירע לפניו מילת ממזר נולד מאשת איש. ואיקלע יום המילה בשבת והתיר מהר"י סג"ל ליטול חמין מבית הנחתום גוי בליל שבת לרחוץ בו את הילד. והר"ר גומפרכט אחיו של מהר"י סג"ל היה המוהל והיו מלין אותו בחצר ב"ה אצל פתח ב"ה, משא"כ בכשרים שמוהלין בפנים אצל הפתח. וצוה הרב לאחיו לברך אשר קידש ידיד עד כורת הברית ותו לא, דמשם והלאה הכל בקשה לקיים הילד ולהחיותו על דם הברית שהוציא. וכל זה אין לבקש על הממזר דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהן. ואמר דמטעם זה נמי העומדים שם אל יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס לברית כו', כמו שרגילין לבקש אכשרים. וצוה לקרא שמו כידור על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה (דברים לב, כ), וכן איתא פרק בתרא דיומא. וצוה הרב לשמש העיר להכריז אחר המילה לציבור קול רם תדעו הכל שהילד הנימול הוא ממזר למען לא יתערב זרעו בזרענו. ואמר אלינו מהר"י סג"ל שנתגדל הנער ההוא לבן עשר שנים ומת. וכתבו למהרי"ל לבשורה טובה שנסתלק ונאסף מתוכנו.

[כא] מילה בשבת אומר יוצר אפוני אימיו, אופן אזורי אימה, אמת ויציב של יום טוב, זולת אות ברית, אלהיכם אני זוכר הברית בקדושה למוסף. כתב הג"ה במהרא"ק מילה ור"ח, מילה עיקר בפיוטים. מילה וחתונה, י"א מילה עיקר וי"א חתונה עיקר. וצוה מהר"י סג"ל שתכף אחר המילה יסירו מידם כל צורכי המילה דחשובים מוקצה להלאה שאין צורך בהן עוד. וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול שהטיל שם עם הערלה בהיותו בהול על הפריעה. ולא ישתה הסנדיק ברכה מן הכוס דאין קידוש אלא במקום סעודה, וכן הדין ביום טוב.

איתא בטור דאבי הבן אין רשאי למול בנו בשבת דהוי פסיק רישיה דניחא ליה בההיא חבלה, אבל גבי אחר הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וכ"כ הרא"ם.

[כב] אמר מהר"י סג"ל דכתב מהר"ם האשה שהיא בעלת ברית ליטול הילד מהיולדת להוליכו לב"ה להמול תוליכנו עד פתח ב"ה. ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדיק לשם להמול הילד על ברכיה משום פריצות שתלך אשה בין אנשים. ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהן עמהם, הולכים בעצמם ומביאין הילד מן היולדת. אך הוא נזהר בכך, דפעם אחת הוא נעשה סנדיק ולא היתה אשתו עמו, וצוה להביא אליו הילד לב"ה. כי הנכנס אצל היולדת להביאו, דרך הנשים לתפוש בכנף הנושא כשמוליכו למצוה. ואמר מסתמא מדהקפיד מהר"ם שלא תכנס האשה בעזרה בין האנשים, מסתמא ג"כ לא יכנס איש בין הנשים דכל המרבה להתרחק מהן הרי זה משובח.

[כג] אמר מהר"י סג"ל שמנהג היה באושטרייך שכל מוהל היו לו שני איזמלין מוכנים ביד המחזיק צורכי המילה, משום דלפעמים ימצא הגיד מכוסה בשתי ערלות. וכי ישליך מידו האיזמל עם הערלה הראשונה, ואחר כך מרגיש בערלה שנייה, וטרם שיטהר האיזמל הראשון לחתוך בו שנית פן ח"ו יסתכן הילד לפיכך יהא מוכן לו השני. ואמר שראה מעשה כן לכן טוב הדבר ונכון לנהוג.

מעשה קדם מהר"י סג"ל בנער בן שנה, שנחזרה העור של הפריעה וכסה את רוב הגיד, והראוהו למהר"י סג"ל ואמר מתירא אני להפריעו שנית. וחפשו כמה צדדין להחזיר הפריעה אחורנית למקומה ולא יכולו, עד שאיקלע שם מהר"ר זמלין ס"ל שהיה מוהל אומן ומובהק והיה ממשמש בגיד ופתאום חזרה הפריעה למקומה. ואמר מהר"י סג"ל לכך יש להזהיר הנשים שמרחיצין הנערים אחר המילה, יהיו מהדקין בכל פעם ופעם הפריעה אחוריה עד שתתרפא המילה כדי שלא תחזור לפניה ותכסה הגיד.

[כד] פעם אחת היה מהר"י סג"ל סנדיק ולא היה שם מפה ללפף בה רגלי הילד אחר המילה שלא יתקלקל המילה. וצוה הרב הנ"ל להוציא מפה שגוללין בה הס"ת וללפף בה רגלי הילד, ואמר שגם יריעה של ס"ת מותר ללפף בגופה בכה"ג משום סכנת נפשות. ואמר דלא נפגם קדושת המפה בכך, אך יטהרנה אח"כ מן הדם ויחזירנה לס"ת ויתן דבר לצדקה שלא ליהנות מן ההקדש בחנם.

תוכן העניינים

מהריל (מנהגים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה