מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות יום כיפור
הלכות ערב יום כפור
ממהר"י סג"ל הופל הפור, בהלכות יום כפור
[א] ערב יום כפורים אינו חל אלא באחד דימי אגד"ו.
בבקר בהשכמה לסליחות יש מקומות מרבין סליחות בעי"כ דוגמת ערב ר"ה. ויש מקומות שאומרים רק ג' סליחות בעי"כ, פוק חזי מאי עמא דבר. א"א וידוי כי אם פעם אחת, וא"א תחנון וגם לא אל רחום שמך וסדרו, אבל אם חל ערב יום כפור בע"ש אומרים אל רחום עד השתא בעגלא ובזמן קריב, ואומרים ג"כ אז בשחרית א"מ, בפראנקפורט א"א אבינו מלכנו. וביוצר ג"כ לא תחינה ולא למנצח. ואומר אבינו מלכנו, וכן באגודה. מהרא"ק: א"א תחנון בעי"כ, אבל אומר אבינו מלכנו, ואומר למנצח לבד מעיו"ט של פסח. ומשם גדול שמעתי שאין לומר למנצח בערב יה"כ.
[ב] מהרא"ק: בערב יו"כ כשאוחז התרנגול בידו להתכפר בו נכון לומר זה 'חליפתי, העולם נוהגין כמו סדר מהרא"ק על עצמו זה חליפתי כו', ועל אחר זה חליפתך וכו', ועל אשה זה חליפתך וכו'. ואומרי' פסוקים כאשר בא"ח. זה 'תחתי, זה 'תמורתי, זה 'כפרתי. לפי שר"ת שלו חת"ך, והוא שמו של מלאך הממונה על זה ויוצא מפסוק באשרי פותח' את' ידך' (תהילים קמה, טז), ס"ת חת"ך, והוא השם הנז' בהאוחז החות"ך חיים לכל חי. וז"ל א"ח: כך רגילין שליח אוחז תרנגול ומחזירו על ראשו ונוטלו ומניחו על ראש המתכפר ואומר: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחול על זה, ומחזירו עליו פעם אחת ואומר: בני אדם יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דבריו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, נפש תחת נפש.
כל אלו מלקוטי פסוקי דבספר תהלים מזמור סימן ק"ז, ורובא דעלמא מוסיפין לומר גם פסוק זה מספר איוב (לג, כג - ד) וז"ל, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.
ועושה כסדר הזה ג"פ. ואח"כ מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תיכף לסמיכה שחיטה. אמר מהר"י סג"ל אשה מעוברת תקח שתי כפרות והאחד בשביל העובר.
מהר"י סג"ל נהג ליטול תרנגול לבן לכפרה דחטאים אדומים הם, ויתקיים ביה אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח). דרש מהר"י סג"ל יש מקומות שנותנים הכפרות גופן לעניים, והוכשר מנהג ריינוס שנותנים מעות שוים לעניים דאז לא מתבייש העני מלקבלם. אבל כשנותנים את התרנגול גופי' אומר העני זה השליך עונותיו על תרנגול זה ונבזה אני לו ששלחו אלי.
[ג] טבילת ערב יום כפור אמר מהר"י סג"ל יש פוסקים לטבול אחר סעודת המפסקת בערב, כי עיקר הטבילה משום תשובה היא ויותר שיקרבנה לעצומו של יום יפה הדבר. אמר מהר"י סג"ל דנראה לו להביא ראיה דמשום תשובה היא דהא נוהגין אז לטבול אנשים ונשים נערים ובתולות בר מצוה ובת מצוה, בשלמא אנשים טובלים משום טומאת קרי או שמא נגעו בשום טומאה, אך נשים אמאי טובלות הא (אינן) פולטות. וכן הזקנות וכן נערים ובתולות שברור להן שנקי גופם מטומאה, אלא ודאי משום תשובה היא. וכן בירושלמי איתא מעשה בריבה אחת שנשבית בין העכו"ם וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין. וכן טבילת גר כשנתגייר טובלין אותו משום תשובה. וכיון דטבילה זו משום תשובה היא גם אם טבל בערב ראש השנה ולא ראה שום קרי אח"כ ולא נטמא, מ"מ יחזור ויטבול האידנא לטהר לתשובה. ויש דעות נוטים שיש לטבול קודם מנחה, וכן נוהגים כדי שתפלת מנחה וגם וידוי תעשה בטהרה ובנקיות. ואותו הוידוי שקודם סעודה המפסקת היינו משום דחיישינן פן ח"ו יהיה שכור מסעודתו או יחנק בסעודתו וימות בלא וידוי פשע, וכן בא"ח.
[ד] ויש מפרשים דטבילת ערב יום כפורים משום טהרה היא, כדאיתא במדרש ישראל נקיים הם כמלאכים. ואמר מהר"י סג"ל דלפי זה נראה אשה ששמשה תוך ג' ימים קודם יום כפור צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט שכבת זרע ואח"כ תטבול, כמו במתן תורה שפרשו ג"כ ג' ימים דכתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט, טו), ודוקא שלא בשעת סמוך לטבילתה או שלא בשעת סמוך לווסתה דבאותן שעות אל תכבד שמא תשחית זרע ההריון, דאין אשה מתעברת כי אם סמוך לטבילתה או סמוך לווסתה. ויש נוהגים לטבול לאחר מנחה סמוך לחשיכה דחיישינן דילמא יטמאו בקרי אחר טבילה אם יקדימו. ואמר מהר"י סג"ל שראה מרבותיו שהיו טובלין קודם מנחה כדפי' לעיל. וכן היה נוהג הוא בעצמו. והיה טובל ג"פ בין בער"ה בין בערב יה"כ, וכן איתא ברוקח משום שנאמר מקוה ישראל שלש פעמים בקרא. וגם אותם שטובלים משום תשובה מודים שיהו טובלים קודם מנחה כדי להתפלל בנקיות ובטהרה. והא דאשכחן דמהר"ם היה נוהג לשפוך תשעה קבין על ראשו, שהוא סבר הטעם דמשום טהרה היא כי כמה בעלי קריין די להן בהכי, אף על פי דקי"ל כר' יהודה בן בתירא דבעלי קריים בזמן הזה אין צריכין טבילה מכל מקום משום טהרת ראש השנה ויום הכפורים בעי.
[ה] במנחה בערב יו"כ מתפללין עד עושה השלום, ואומר וידוי ועל חטא. וש"צ חוזר ומתפלל י"ח ואין מתודה ולא אומר על חטא באותה תפלה. מנהגא באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות ארבעים בבה"כ אחר תפלת מנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו, ל' א"ח. מהרא"ק: ערב יו"כ נהגו העם ללקות, והלוקה לא יושב אלא מוטה, ואומר בשעת ההלקאה וידוי אשמנו. והמכה הוא אומר והוא רחום. וברצועה של עגל מכהו שנא' ארבעים יכנו לא יוסיף (דברים כה, ג) וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. אמר מהר"ש שיכולים להלקו' ולטבול בעי"כ מתי שירצה רק שיהא קודם לילה. מהר"י סג"ל היה רגיל בעצמו הולך על המגדל ומטה פניו כלפי צפון, וקורא לר' זלמן המכונה שלפרמול להלקות אותו.
[ו] סעודה מפסקת אשר סועדין לאחר תפלת מנחה, אמר מהר"י סג"ל דכל אדם ימהר בה שיגמור טרם שקיעת החמה, ולא משום שמא יאכל בין השמשות שהוא ספק לילה, אלא משום דצריך להוסיף מחול על הקודש, וכן בא"ח משום שנא' מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג, לב). ולהכי נמי במוצאי יו"כ יוסיף להמשיך תעניתו תוך הלילה. לכן שגגה ביד ההמון שטורח עליהם כשש"צ מושך בתפלת מוצאי יום כפורים תוך הלילה דהא צריך להוסיף ג"כ ביציאתו. מדפריך פ"ק דר"ה אין לי הוספה אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב עד ועד בכלל, ובכניסה ילפינן מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש (שם כז) משמע דיש להוסיף עינוי קצת מן התשיעי על העשירי.
[ז] ומצוה להרבות בסעודת ערב יום כפור שיוכל לסבול את התענית של מחר. וכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש (שם, שם), וכי בט' מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא מעלה על מי שאוכל בתשיעי כאלו התענה ט' וי'. משל למלך שצוה על בנו שיתענה פעם א' בשנה אז מצוה להאכילו ולהעניגו כדי שיוכל לסבול התענית, וכן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל שבהדיא פרש"י פ"ק דר"ה על זה שמשום הכי אסור להתענות בעי"כ, וכן הוא בתוס' בר"ה שאסור להתענות בעי"כ. ואיסור גדול ביד המתענה פן ח"ו אתא לידי כרת למיכל ביום הכפורים דקשה עליו להתענות ב' ימים רצופים. לכן ירבה סעודה להקל עליו. וכן במוצאי י"כ ירבה סעודה שנאמר מערב עד ערב.
[ח] כל אדם יזהר שלא יאכל בסעודה המפסקת דברים המחממין כגון מיני בשמים, וכן מוריקא שקורין זאפרן, ויין טוב וביצים, פן ח"ו אם יראה קרי אין מתירין לו לטבול, כי יום הוא שאסור להושיט אפילו אצבע קטנה במים. ואמר מהר"י סג"ל שכן ראה ברבותיו ששתו מים ואכלו פרי שקורין ערד עפיל כדי להתקרר להשמר בנקיות. ואומר שכן ראה מרבו המובהק מהר"ש שהיה נוטל הפרי הנזכר ושורהו במים להצטנן במאד ואכל ונתן לכל בני ביתו. וכן ראה שעשו אפילו זקנים גם אם פסק תאותם שתופר האביונה, שמא עשו ללמוד לאחרים להזהר. ולא יאכל יותר מדאי פן ח"ו יבא לידי קלות ראש. אמר מהר"י סג"ל שכן אסור לאכול מיני מאכלי חלב בערב יו"כ דהוא מרבה קרי כדאיתא התם בפ"ק דיומא, ת"ר זב תולה בכל מיני מאכל והולך ומונה ג"כ חלב. ואמר מהר"י סג"ל דגם אם מקרר הוא מ"מ מרבה את הזרע. ואמר שמנהג פשוט היה באושטרייך שבעי"כ בשחרית אכלו כל העם מאכלי חלב, וכן במדינת אשכנז. ושאל הרב הנז' את פי מהר"ש וסתר המנהג מהגמ' הנזכר. והיה מודה מהר"ש לדבריו וטעם המנהג לא נתפרש.
[ט] שאלו למהר"י סג"ל על שנדרה שלא לאכול בשר ולא לשתות יין רק בשבתות וימים טובים מה דינה בעי"כ. והשיב שמותרת לאכול בכל רצונה ולשמח לבה ביום זה דנמי מתקרי יום טוב. דין תענית חלום בעי"כ עיין לעיל.
[י] דרש מהר"י סג"ל מתי שפוסק אדם סעודתו שוב אסור לו לאכול ולשתות עוד גם אם עוד היום גדול. אכן נשים וקטנים שאין יודעים איסורא זו אם חוזרים ואוכלין או שותין אין מוחין בידם, כיון שהם רגילין בכך שמא אינם מקשיבים מוטב יהיו שוגגין ואל יהו מזידים. אכן היודע האיסור אסור לו הואיל שפסק.
[יא] בערב טרם הולכין לבה"כ יערוך כל אדם שלחנו כבשאר יום טוב וידליק הנר. ואמר מהר"י סג"ל שלא יברך על אותו הנר, אלא אם כן כדאירע י"כ בשבת, וכן הוא במרדכי תחילת הלכות י"כ. ולא נהגינן כא"ח אשר העיד בשם הרא"ש לברך אף דלאו שבת הוא. שאלו מקדם מהר"י סג"ל אם מותר להטמין כשחל י"כ בשבת כדי לאכול במוצאי שבת, והשיב שאין להטמין דוקא לשבת ושם מותר משום דאוכלים בשבת.
[יב] ואת הנר אשר מדליק אדם לשלום ביתו נהגינן האידנא כלישנא דפרק מקום שנהגו דקאמר מקום שנהגו להדליק מדליקין, ומדליקין בחדר משכבו. ואז הוא מונע את עצמו מלקרב לאשתו. דישראל קדושים הם ואינם משמשין מטותיהן לאור הנר. והשתא אי מדליק את הנר בביתו ולא בחדר משכבו עושה תרי קולי, חדא שמסתכל בה בבית שהיא מקושטת ומתאוה לה, וכשנכנס לחדר אין לו שום היכר ויבא עליה באיסור לכן ידליקנו בחדר משכבו. ויתרחק מן אשתו כל אותו הלילה ולמחר ביום כבימי נידותה שלא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא ירבה דברים עמה כדי להרחיק את עצמו מהרגל דבר עבירה, וק"ו מנדה, ומה נדה שבעלה מותר עמה בחדר בלא נר אפ"ה צריך להרחיק מעליה, ביום כפורים שצריך נר בחדרו כמו שפי' אינו דין שצריך להרחיק את עצמו ממנה, וכן הוא בספר אגודה במסכת פסחים סי' נ"ב.
[יג] אמר מהר"י סג"ל שידליקו הנרות מבעוד יום גדול כדי להוסיף מחול על הקודש. וכן בזמן שהימים קצרים ימהרו הנשים להיות נכונות מבעוד יום גדול דגם הם חייבות כדילפינן מן האזרח. וגם המדליק הנרות בבה"כ ידליקם מבעוד יום כי רבים הם וצריך להדליקם מבעו"י.
אמר מהר"י סג"ל טעם הנרות שמדליקין ביה"כ, משום שכתב המרדכי מי שרוצה לידע אם יעלה לו שנתו יקח נר וידליק מן ר"ה עד יו"כ. והא דמדליקין ביום כפורים משום דיום דין הוא להגמר. וכתיב נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז). ואמר משם חמיו מה"ר אברהם ז"ל דלהכי לוקחים אנשים ונערים נרות ולא הנשים, משום דנר שקול נגד איבריו של אדם לכפר עליהם. והם רמ"ח איברים ורוח ונשמה הרי ר"ן כמנין נר, ר"ל שירחם המקום על כולן. אבל הנשים יש להן איברים יתרות כגון דלת ומפתח, לפיכך נשים אין נוהגות בנרות הללו. מה"ר זלמן קיצינגן דרש דנראה אליו דלהכי נשים פטורות מן נרות האלו, משום דאנשים חייבין רמ"ח מצות עשה שבתורה ועוד שני לאוין שחשובין כמו עשה והן לאו הניתק לעשה ולאו הבא מכלל עשה היינו ר"ן, ומכל אלו הנשים פטורות דאינן חייבות כ"א בלאוין. ואמר דבאשר"י כתב טעמא אשר מדליקין הנרות ביה"כ משום דכתיב על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כד, טו), ר"ל בנרות. וכן בא"ח באורים כבדו ה' מתרגמינן בפנסין.
הלכות ליל יום כפור
[א] אמר מהר"י סג"ל כללא הוא כל מלאכה דאסורה בשבת אסורה ביו"כ וכן בא"ח. וי"כ הוא יום שאסור בחמשה דברים נגד חמשה ענויים הנזכרים בו באמור ובפנחס. ואלו הן חמשה דברים האסורים: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, אכילה ושתייה.
ואמר מהר"י סג"ל כשרוצה אדם לילך לבה"כ ליל כל נדרי ישלוף מנעליו ויניחם בביתו, ולא יוליכם לבה"כ משום טינוף. ויום זה הוא יום שחייבים לכבדו בכסות נקייה ובכל דבר טהרה. ואמר דבימי אביו מהר"ם סג"ל בהיות עם רב במגנצא היה נוהג ששמש העיר היה מכריז בערב להניח מנעליהם בביתם.
ואמר שיש מקומות שפורסים בגדי צבעונים בבה"כ לכבוד היום. ויש מקומות שמשטיחין עשבים על הרצפה משום דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה (ויקרא כו, א), ובי"כ אנו מרבים בהשתחוואות יותר מבשאר כל השנה. ומסיק פ' הקורא תניינא דהשתחוואה הוא פישוט ידים ורגלים ואנו עבדינן הכי ביום הכפורים דוקא. ומהאי טעמא נותנים מחצלת לפני העמוד אל פני ש"צ כל השנה. וכן הוא באלפס בתוס' דמגילה פרק הקורא תניינא.
ואם הוא אדם מפונק וקשה עליו לילך יחף עד לבה"כ רשאי לילך במנעליו עד פתח בה"כ, ויתנם לבני ביתו להחזירם הבית או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו. והתינוקות גם הם בכלל איסור נעילת סנדל, וכן בא"ח ובמיימון. ואם יש להם כאב ברגליהם שקשה להם קרירות הרצפה, מכל מקום לא ינעלו מנעלים רק רשאים באנפליאות שקו' זאקין. וכן איסטניס אשר צער לו לעמוד יחף על הרצפה מותר לו באנפליאות דוקא בשל בגד ולא בשל עור. והכי משמע בא"ח דגם לבריא מותר. ומותר לעמוד על כרים וכסתות להנצל מן קור הרצפה. וגם אם הכרים עשוין מעור הואיל והרגל מגולה מלמעלה, מידי דהוה אמנעל מרופט פי' קרוע מלמעלה שגם הוא מותר לנעול.
[ב] ואמר מהר"י סג"ל אם ירדו גשמים בי"כ וכי הולך לצורכו יטנפו רגליו מותר לשפשף מקום הטינוף, ולית ביה משום רחיצה של תענוג. אך ישמור עצמו בהליכתו שלא יציג רגליו במי הגשמים דאסור להושיט אפי' אצבע קטנה במים משום תענוג. ואם מפונק הוא מותר לילך עם נעליו נעולים לביתו. ובני אדם העומדין כל היום הם רשאין לעמוד על ספסל או על כל דבר שירצו רק כשמתפללין י"ח ברכות יעמדו על הקרקע לקיים ממעמקים קראתיך. ואם חלש דעת העומד רשאי לישען ולסמוך מתי שירצה. ואמר ענין סיכה לא מנהג בינינו לכך אין להאריך עליו בדרשה.
[ג] אמר מהר"י סג"ל מי שרואה קרי ביוה"כ אין להאריך עליו בדרשה, אך מי שיארע לו ח"ו מקרה יבא וישאל ואגיד לו. פעם אחת שאלו אליו עלוהי והיה מורה לקנח יפה ולרחוץ יפה את פי האמה והמקום שנדבק שם הקרי. פעם אחת שאלו למהר"ש על הרואה קרי ביום כיפור ונצטער על זה במאד עד כי לא יוכל ללמוד ולעשות שום דבר, לכן הי' מבקש לידע פי' הגמ' דהרואה קרי בי"כ ומה דינו. והשיב מהר"ש שיהא מפשפש במעשיו, ואי תעלה לו השנה אז מובטח כו', ואל יצער עצמו ואל יבטל את למודו מחמת זה כי ראה כמה גדולים אנשי מעשה שראו קרי בי"כ וחיו אחרי כן כמה שנים, ויעסוק בתלמוד תורה דהיא מכפרת.
[ד] דרש מהר"י סג"ל דכל אדם יבקש מחילה מאת חבירו אם עשה לו מאומה, הן בדיבור או במעשה. ואם אין מוחל בינו לבינו, יביא ג' בני אדם ויבקשהו בפניהם, ואם אין רוצה בפעם ראשון, ישנה או ישלש. ואם עדיין העיז פניו מלכפר לו יביא עשרה בני אדם ויעמידם שורה אחת לפניו ויאמר בפניהם חטאתי אל פלוני ואין רוצה למחול לי, וילך לו. אז הקדוש ברוך הוא רואה שהוא השפיל עצמו לפניו ומרחם ומוחל וסולח לו.
ובשלש מיני רצויין ירצנו כדאשכחן גבי יוסף דאמרו אנא שא נא (בראשית נ, יז). והיבוקש למחול לא יהא אכזרי מלמחול, כי איך יעיז את פניו מלמחול, הלא הוא עמד ומבקש כל היום מאת אדון כל למחול לו עונותיו. כ"ש וכ"ש ובן בנו דכ"ש דהוא ימחול לחבירו באשר הוא אנוש רימה ותולעה. וידע אדם אם הוא אכזר מלמחול גם הקדוש ברוך הוא אינו מוחל לו, דכתיב נושא עון ועובר פשע (מיכה ז, יח). למי הוא נושא עון, למי שעובר על פשע.
[ה] אמר מהר"י סג"ל כשבאים בב"ה בליל כל נדרי טוב הוא לאתחולי כל נדרי מבעוד יום משום דהתרת נדר הוא. ואין מתירין נדרים לא בשבת ולא בי"ט כי אם לצורך שבת ויו"ט, לפיכך יתחיל ש"צ כל נדרי טרם שיקדש היום. אכן יאריך בו בניגונים להמשך עד הלילה. ולהכי נמי יקדים כל אדם את עצמו לבוא לב"ה כדי שיבקשו זה את זה מחילה טרם ירד ש"צ פני התיבה. נהג מהר"י סג"ל טרם ירד ש"צ בליל כל נדרי לפני התיבה היה עומד הוא לפני התיבה ואמר בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין. וכן עמא דבר לומר הגדול שבכל עיר ועיר. [מהרי"ל לא היה ש"צ ליל כל נדרי רק ביום הכפורים מתפלל כל היום].
[ו] ואמר מהר"י סג"ל דקי"ל כר"ת דאמר מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה, וכן בא"ח. משום דאנו מתירין הנדרים שעדיין לפניו על השנה הבאה לקראתנו. ויזהר כל אדם לומר כל נדרי עם ש"צ, דניחא למ"ד דמתירין הנדרים דלשעבר ודאי אז צריכין לומר עמו דאין אדם יכול בעצמו להתיר את נדרו שעבר, אלא אף למ"ד דמתירין את הנדרים דלהבא כדקי"ל, מ"מ יאמר כל אדם עם ש"צ כדי שיהיו לכל הפחות שלשה מתירין. בראשונה אומר כל נדרי בלחש, ובשנייה מרים קולו יותר. ועוד יותר בשלישית משום דאז נשמע באימה וברעד. ואומר ג"פ משום דלשון חכמים כך הוא אתרום אתרום אתרום מגל זו מגל זו מגל זו. טעם אחר משום דהתרת נדרים הוא נגד ג"פ שאמר החכם מותר לך מותר לך מותר לך בשעת התרת הנדר.
[ז] וכל אדם יתוודה גם בליל כל נדרי בתפלת ערבית אם עדיין מיושב בדעה הוא שלא נשתכר בסעודה, כי עיקר הוידוי בעיצומו של יום. ומה שמתודין בתפלת מנחה אינה אלא גזירה שמא יארע לו אונס ולא מצי שוב להתודות, וכן בא"ח.
וכל אדם יזהר לעמוד עם ש"צ מתי שאומר הש"ץ את הוידוי, וכן בא"ח. ועשרה וידוין הן ביום הכפורים, ב' בליל כיפור, א' לצבור ואחד לש"צ, וביום ד' לצבור וד' שליח צבור, וכן בא"ח. נגד עשרה קידושין שקידש כ"ג עצמו במקדש בי"כ וכנגד אלו יכוין כל אדם להשלים העשרה וידויין בין בינו בין עם ש"צ. וכל אדם יזהר לעמוד כשיתודה שליח צבור ויתודה ג"כ עמו ואף על פי שיושב בשאר התפלה. וכן אי' בגמ' דאמר בר המדורא אנא קאימנא קמי' דשמואל והוא הוה יתיב כי מטא ש"צ לומר אבל אנחנו חטאנו היה שמואל קם. וכן מנהג מהר"י סג"ל כשהיה מתוודה היה עומד בכפיפת הראש כדרך שהיה שוחה באמרו מודים, ולא כאשר עושין רוב העולם שמשתטחין על הקרקע דאז לא הוי מעומד.
[ח] מהר"י סג"ל הקשה אמרי' בגמ' מאן דלא בעי שיהא קיים נדרו יאמר בראש השנה כו', א"כ קשה והא אמרינן כל נדרי ביה"כ לא בר"ה. בשלמא למ"ד שאומר מי"כ שעבר מצי למימר דקאי אר"ה אלא למ"ד להבא קשה. ותירץ מהר"י סג"ל די"כ מתקרי נמי ר"ה כדכתיב ביחזקאל בעשרים וחמש שנה לגלותינו בר"ה בעשור לחדש (מ, א), ואיזה ר"ה שהוא בעשור לחדש הוי אומר הוא יה"כ. וכ"ת עדיין מ"ש ר"ה מן י"כ, אלא לפי שביום כפורים איכא רוב עם הואיל והן בטלין ממלאכתם אף מלתקן אוכל נפש. וכן אני ראיתי בפרישה אחת מפיוט כל נדרי.
[ט] כשמסיים ש"צ בפעם שלישית כל נדרי פותח בקול רם ונסלח לכל עדת כו', וא"א ככתוב בתורתך כו'. מנהג מגנצא: בליל כל נדרי וביומו עונין הצבור קול רם ואתה צדיק, אחר שהתוודו עם ש"צ, וש"צ כופל אחריהם. ומברך בקול רם ונעים שהחיינו, דקי"ל דברכת זמן אומרים אפי' בשוק. ואי אפשר האידנא לומר אותו על הכוס דאין כאן מי שיטעום, דאף לתינוק לא יהבינן דילמא אתי למסרך וסבור שמותר לשתות, דדבר קבוע הוא בכל שנה וגזרינן.
[י] ומתפללין תפלת ערבית. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בק"ש אומר כל הצבור בקול רם. אם שבת אומר ש"צ ויכלו המלך הקדוש במגן אבות.
ואח"כ פותח ש"צ בנעימות יעלה תחנונינו כו', ונוהגין לומר ד' תחנונינו, קולינו, עתירתנו, אנקתנו. ואח"כ פותח פסוקים דשומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. בריינוס אומר בקול רם כל פסוק ש"צ וצבור יחד ויש מקומות עונים פסוק אחד וש"צ אחד. ואח"כ אמר פתיחה ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים גם בסדרו, וכן כי על רחמיך כו', ובסדר הזה סליחה סלח נא אשמות כו', וכן סליחה דתומת כו', ש"צ אומר בקול רם דרכך אלהינו כו' וצבור כופלין וכן למענך אלהינו כו'. צבור אומר אמנם אשמנו כו' חרוזה ראשונה. ומתחילין חרוזה האחרונה תעלה ארוכה כו' קול רם. ושליח צבור כופל תעלה כו'. וצבור אומר אל מלך יושב כו' וש"צ אומר פסוקים ואומר בקול רם חטאנו צורנו כו'. וצבור כופלין ואומר הצבור אותך אדרוש שתי חרוזות הראשונות וש"צ חוזר הן אתה כו'. וכן כל שתי חרוזות לצבור ש"צ חוזר הן וכו' עד כי עמך מקור חיים, ואומר אז צבור אל מלך יושב כו', ש"צ פסוקים. ואומר חיים חון כו' כסדר הראשון עד כי יודע דרך עמדי. ואז מפסיקין ג"כ באל מלך וגו' ופסוקים. וגומרין את כולו כסדר הראשון, כן סדר מגנצא. בפראנקפורט אומרים החטאנו אותך, ואמרים עד הן אליך, והקהל אומרים אותו ב' חרוזות, וכן כל החטאנו עד גמירא. ויש מקומות שאומר חטאנו דאדברה תחנונים בכל סדר זה שפירשתי. ש"צ גומר הכל עד מנגד עיניך ואז אומר צבור אתה מבין חרוזה ראשונה ופותחין בקול רם חרוזה האחרונה שמך מעולם כו' וש"צ כופלו. וגומר ש"צ התפלה והפסוקים. אם הוא ליל שבת אומרים אל רחום שמך. ואם אין שבת אומר אבינו מלכנו. ואם שבת א"א במה מדליקין דאין לומר וטומנין כדפי' לעיל. קדיש, עלינו, קדיש יתום, שיר היחוד.
[יא] אמר מהר"י סג"ל מנהגא הוא ששוכרין גוי לשמור הנרות בליל כל נדרי בב"ה, אז יזהר כל אדם שלא יאמר לגוי שום אמירה כגון אם כבה הנר אל יאמר להדליקו שנית או נפל אל יאמר להקימו או אפי' לסלק השעוה שנטף כבר אל יאמר לגוי וכה"ג. דאמירה לגוי שבות והרבה קלקולין אתו מזה. וכי מאי איכפת לישראל מעתה הואיל ויצא ידי חובתו שהדליקו לכבוד היום בראשונה מה לו שוב לחוש בקלקול הנר. וכן ראיתי שכבתה נר של מהר"י סג"ל פעם אחת ביום כפור ולא אמר להדליקו שנית. ועוד אמר דאמירה לגוי אסור בו מאחר דצריך להבדיל לאורו כמו שאפרש לקמן אי"ה. ואם אמר לגוי לעשות הוי מצוה הבאה בעבירה. ואמר מהר"י סג"ל שאם ח"ו נופל הנר ביום כפור במקום סכנה כיון דאנו בעו"ה כפויים ביניהם ועומדים עלינו מותר גם ליהודי לכבות בידים אף ביום כפורים שחל בשבת דחמיר טפי. וגם אם הוא ספק או אפי' ס"ס אם ישרף הכירה מ"מ יצילנה ואית ביה פיקוח נפש הואיל ורודפים על צווארינו בעו"ה והוא הדין בכל שבתות השנה. וכן דרש נמי מה"ר אברהם כ"ץ ז"ל.
[יב] דרש מהר"י סג"ל מנהג הוא שילינו העם בליל כל נדרי בבה"כ כדי להרבות בשבחות וברננים. וכתב א"ח שנוהגים כן ממה דאי' שילהי פ"ק דיומא מיקירי ירושלים ר"ל חשובים שבירושלים לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו שלא יבא לידי קרי. אמר מהר"י סג"ל שקבלה הוא וכן הרגיש בעצמו, כשאדם ניעור כל הלילה בלי שום שינה, אז מזה נעכר ונתעמם קולו יותר מכל דבר שבעולם. ע"כ מי שיהיה ש"צ יזהר מלהקיץ כל הלילה.
ואותם נערים הקטנים שמרבים אכילה גסה ומרבים באכילת פירות והם מרבים רוחות בגופם נכון שלא ילינו בבית הכנסת, פן ח"ו יהיו מזלזלין בנפיחות. וראיה תפילין צריכין גוף נקי, ה"נ בית קודש. וקורא אני עליהם מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (ישעיה א, יב). והבא לישן ירחיק את עצמו ממקום תפלה לצד מערב, או בבה"כ הנשים מתי שאין נשים שם, וכן במיי'. צריך לקרא ק"ש טרם ילין כבשאר לילות גם אם לן במקום הקודש, וכן עשה מהר"י סג"ל.
[יג] לאחר שגמרו לומר עם מהר"י סג"ל שיר היחוד היו אומרים קדיש יתום. ואח"כ התחיל ואמר אנעים זמירות בקול נעים. ואח"כ אדון עולם. אם אין שבת אומר אבינו מלכנו בליל כל נדרי. וכן אמר מהר"י סג"ל שאין לומר במה מדליקין משום דלא מצי לומר בו וטומנין את החמין דהא אין טומנין אז כדפי' לעיל.
מהרא"ק כתב שאם הוא שבת אומ' אפ"ה אבינו מלכנו וא"א במה מדליקין.
הלכות יום כפור
[א] יום כפור אינו חל אלא באחד דימי בדה"ז בעשירי לחדש תשרי.
בשחרית יום הכפורים כשאדם עומד ממטתו מותר כל אדם ליטול ידיו עד הפרק דהיינו חבור היד אל הזרוע כן דרש מהר"י סג"ל, וכן בא"ח. אבל יזהר שלא ירחוץ פניו ועיניו כלל. וגם אם הוא איסטניס שאין מיושב דעתו כל היום אם לא רוחץ בבקר, מ"מ אסור לו לעשות כן ביום הכפורים, ולא נהגינן כמ"ד שכתב ביה היתר בא"ח. ואמר שכן שמע הדין מרבו מובהק מהר"ש מאושטרייך, וכן אסור לשפשף פיו בי"כ עיין כן לעיל. והנצרך לנקביו בין גדולים בין קטנים יטול ידיו עד קשרי אצבעותיו ודיו, וכן בא"ח.
והכהנים כשהן עולים לדוכן אז יטלו ידם נטילה גמורה עד הפרק, וכן היה קידוש כהנים במקדש. וכל פעם כשעולין לדוכן יחזרו ויטלו את ידיהם מקודם. ואמר מהר"י סג"ל דדבר תימה הוא מאחר דכל היום הולכין יחפין ובשום טומאה אין נוגעין בין נטילה לנטילה אמאי נוטלין בכל פעם ופעם. אכן לא ישנו המנהג ויחזרו ויטלו. מהרא"ק: ואין שורין מפה במים דחיישינן דלמא אתי לידי סחיטה. אבל למחר נוטל ידיו כדרכו לשם נקיות אבל לא פניו, וכן הי' נוהג מהר"ם. הג"ה: טוב ליזהר שלא לרחוץ עיניו ביום כפורים דלא הוי רפואה שלימה. הולכים יחפים לב"ה ומוחלין זה לזה בלב שלם, עכ"ל. ודרש מהר"י סג"ל שאם יש לאדם שכבת זרע דבק בבשרו חשוב כצואה ואסור להתפלל עד שיטהרנו גם בשאר ימות השנה וגם ביה"כ. אם עדיין לח הוא יקנחנו היטב ואם יבש יגררנו, וכן בא"ח. ואם אין יכול לגרר מותר לשפשף אותו במים ואין זה רחיצת תענוג ליאסר ביום כפורים.
[ב] דרש מהר"י סג"ל יולדת תוך ג' מאכילין אותה בי"כ. אחר שלשה ותוך ז' מעמידין לפניה המאכל ואומר לה יום הכפורים היום, ואם השיבה מ"מ צריכה אני מאכילין אותה. וכן חולה אפילו אם הרופא אומר אינו צריך והוא אומר צריך אני. וגם אם לא אמר חייש אני שמא אמות אם איני אוכל, שומעין לחולה ומאכילין אותו. וכן אם אמרו מקצת הרופאים אינו צריך ומקצת אומרים צריך הולכים להקל, משום פיקוח נפש דכתיב וחי בהם (ויקרא יח, ה), דניחא להקב"ה להחיות כל נשמה. הג"ה מהרא"ק: יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל, מג' ימים עד ז' ימים אם אמרה צריכה אני נותנים לה כמו לחולה, מכאן והלאה הוי כשאר אדם, א"ח.
[ג] אמר מהר"ש יולדת תוך ג' ללידתה בין אמרה צריכה אני בין אמרה לא צריכה אני נותנין לה לאכול. אבל אחר ג' אם אמרה צריכה אף על פי שהרופא אומר לא צריכה נותנים לפניה, ואומר לה יום כפורים הוא, ואם אכלה אכלה כי היא מבחנת בעצמה יותר משום רופא. והוא הדין נמי אי חולה אומר הוא צריך יהבינן ליה אף על פי שלא אומר שימות אם לא נותנים לו, דזה הוי פשיטא דהוי פיקוח נפש. רק שאומר שחוליו מתגבר עליו אם אין נותנים לו, נותנים לו. ואיכא מ"ד דצריך לומר שימות אם אין נותנים לו. ולא נהגינן הכי, וכי החולה נביא הוא ומנין ידע אם יחיה או ימות. ועוד אמר מהר"ש אם חולה אומר א"צ ורופא אומר צריך, נותנים. וי"א שאין נותנים לו רבע בפעם אחת אבל לא נהגינן הכי ואמרינן ספק נפשות להקל ונותנים לפניו ואומר י"כ הוא, ואם יאכל אז הרשות בידו.
ואמר מהר"ש דוקא שרופא מומחה אומר צריך, אבל שאין מומחה או נשים לא מהימנא להו. אכן גבי יולדת מהימנא להו משום דאינהו בקיאות בהן. ומשונה איסור אכילת יום כפור מכל אכילות שבתורה דהם בכזית וזאת ככותבת, והיינו משום דהכא לא כתיב אכילה. ואכילה ושתיה אין מצטרפין מאחר דשיעורייהו אינם שוים, דאכילה הוא ככותבת ושתייה היא ברביעית. אבל אכילה לאכילה מצטרפין אף על גב דתרי מינין הם דהא אית להו חד שיעורא, עכ"ל מהר"ש.
[ד] אמר מהר"י סג"ל אם מאכילין חולה מחמת אונס אז מאכילין אותו חשובים גדולי העיר, וכן הוא בא"ח. משום דאינם בקיאין הכל דילמא יפשעו בנפש וסבורים שאינו צריך וימות. ואל יאכילוהו כ"א מעט מעט לכל פעם כדי שלא יאכל שיעור איסור אכילה דהיינו ככותבת בפעם אחת בכדי אכילת פרס, דהיינו מזון חצי סעודה והם ב' ביצים אז לא יצטרף להיות שיעור האיסור. אמר מהר"י סג"ל מתי שמאכילין החולה אז צריך להזכיר יעלה ויבא בברכת המזון שלו כיון דיו"ט הוא גבי דידי' וקורין בו מקרא קודש וכן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל שאכילה כל דהו אסור מן התורה, אך אינו חייב כרת רק על אכילת כותבת. כזית היא חצי ביצת תרנגולת, כותבת פחות מכביצה. ואי' התם דכביצה משביע וכותבת מיהא מישבת דעתא.
[בכריתות פרק אמרו לו איתא דכותבת אית בה שני זיתים, ובהג"ה במיימון וכן בא"ח איתא דכותבת הגסה פחות מכביצה].
[ה] ואמר מהר"י סג"ל עוברה ומניקה שהריחו מאומה והתאוו לזה ואומרים להו יום כפורים היום ומשיבין מ"מ צריכין אנו, נותנין להן דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש. וכתב במהרא"ק, והוא הדין כל אדם שהריח את המאכל ונשתנה פניו ומסוכן הוא אם לא יתנו נותנים לו, עכ"ל. אמר מהר"י סג"ל יותר מצוה שנותנין ליולדת לאכול ביום ראשון ממה שתתענה, ומצוה לומר לה אכלי כי אין דבר עומד בפני פ"נ, וכן לחולה. והעיד שראה ממהר"ש שהיה מצוה לחולה לאכול ולא רצה וממחרת הבריא החולה וחי.
[ו] דרש מהר"י סג"ל דכל אדם ירחיק את עצמו שלא יגע בשום מאכל ביום כפור מאחר דלא בדילי כל השנה פן ח"ו אתא למיכל מיניה, דכה"ג חיישינן גבי חמץ. וגם האשה אל תאכיל בניה בידיה רק תעמוד בפניהם והם יקחו מאליהם. אכן אם התינוק קטן כל כך שאינו יודע ליטול מעצמו מותר ליתן. ונכון יותר לומר לנער או לנערה אשר עדיין לא התחילו להתענות ויאכילו את התינוק. והראיי' מלחם הפנים שהיו חולקים בכל שבת ושבת, ואם חל י"כ בשבת לא היו חולקים עד מוצאי י"כ, אף על פי שהיה קשה להם להשהות כ"כ עד שיחלקו, דהא היו טרודים בתעניתם והיו עיפים, מ"מ לא עשו בי"כ עצמו משום דילמא אתו למיכל מיניה. הג"ה במהרא"ק: איתתא דאית לה ינוקא שרי למימשא חדא ידא ומיתן ריפתא לינוקא משום שיבתא פי' משום רוח רעה דתנא דבי מנשה אשה מדיחה ידה אחת ונותנת לבנה הקטן. בא"ז, עכ"ל.
[ז] אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין הנערים לשחוק באגוזים בי"כ היינו לעגמת נפש ולעינוי שמיצר להם בשחוק עמהם ואינו רשאי לאכול ויתקיים תענו את נפשותיכם. ודוגמא זה אמרי' ס"פ אלו קשרים במסכת שבת דמנהג קדמונים בקניבת הירק בי"כ מן המנחה ולמעלה, ר"ל שהיו מלקטין העלין מן הקלחים התלושים להיות מוכנים בערב לחותכן דק דק ולבשלם, ואף על גב דכתיב בי' שבת שבתון (ויקרא כג, לב), מ"מ לענות נפש התירו שיהו עוסקים באוכלים וכן במיימון. ודוקא מן המנחה ולמעלה דאז יושב ומצפה שיגיע זמן אכילה ואיכא עינוי טפי. ואמר מהר"י סג"ל לפי זה נראה שאל ישחקו עם האגוזים בי"כ כי אם מן המנחה ולמעלה, ומסיק התם כיון דחזי רבה באנשי ביתיה דקא מחרפי, פי' שהיו מקדימין לפני המנחה דלא הוה כ"כ עינוי, אמר להו אתא איגרתא ממערבא משם ר' יוחנן ליאסר כל היום כמנהגא דר' יוחנן עכ"ל הגמ'. ומזה הטעם עוד הנהיגו כדלעיל. אבל בט' באב בלאו הכי מותר לבשל ולתקן תבשיל מן המנחה ולמעלה, ואיכא בלאו הכי עגמת נפש טפי.
[ח] שליח ציבור מתחיל המלך היושב, וחוזר ברוך אתה דישתבח, וכופל לעילא בקדיש, וחוזר לעלם ולעלמי עלמיא דיהא שמיה. ש"צ אומר ברכה הפותח בקול נעים, ואומר סלח לגוי קדוש כו'. וציבור כופלים וכן חטאנו צורנו כו' ש"צ וציבור. ציבור אומר יוצר אז ביום כפור כו' עד בבית הוועדות, וש"צ חוזר בסולחך כו'. ציבור אומרים גברו חטאים כו' עד אור וסלח וש"צ חוזר דובבו בתחנון כו' (וכ"ה) [וכן הכל]. מסוד חכמים ומסיים פני (מ"מ) [מלך מוחל] וסולח לעוני'. ש"צ אומר אימך נשאתי כו' בניגון אתיתי לחננך עד גמירא. ש"צ אומר אדרת יקר כולו בניגון אאפיד נזר איום. האדרת והאמונה אומר ש"צ בנעימות ביראה ובכוונה גדולה בכפיפת ראש ובהשתחואה כי הרבה שמות וסודות כלולים בו. ואמר מהר"י סג"ל דאין ציבור רשאים לאומרו בשאר השנה רק בי"כ, אבל יחיד יכול לאומרו מתי שירצה במקום תחינה. ליושב תהלות לרוכב ערבות. הפסוקים מי לא יראך לא אמר רק פעם אחת קודם הרהיטי'.
[ט] יוצר. אמר מהר"י סג"ל כל שליח ציבור יזהר למהר בתפלתו כל כך שיתפלל ג"כ תפלת מוסף טרם שתגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו חצי שעה אחר חצות. ומהר"ם מתי שהאריך ביוצר יותר מדאי הי' ממהר והיה מתפלל תפלת מוסף ביחידי כדי למהר לתפלת מנחה ולפעמים כשהיה צורך היה מדלג אבינו מלכנו עד לתפלת מוסף. וכן א"מ דמנחה לפעמים היה מדלג עד נעילה כדי לאתחולי נעילה ביום. והממהר ומתכוין להתפלל הד' תפלות כתיקונם הרי זה משובח. וכן ראיתי במהר"י סג"ל כמה וכמה שנים שהוא כיון להיות כל תפלה בעונתה.
[י] ואם ימשך נעילה תוך הלילה מ"מ עולים הכהנים לדוכן. ונשגבה פליאה בעיני מהר"י סג"ל, מאחר דכתיב ביום צותו (ויקרא ז, לח), והדוכן היא עבודה, ג"כ תהיה ביום. ואמר ששוב מצא טעם לדבר, הואיל ועיקר הקרבנות נקרבות ביום יכולין האימורין להקרב בלילה. וכן איתא פרק תפלת השחר איברים של עולות ופדרים של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה, וכנגדה תיקנו תפלת ערבית, ה"נ גבי דוכן לא שנא.
[יא] מנהגי מהר"י סג"ל להעמיד שני אנשים חשובים מן צידיו כשהיה ש"צ בי"כ, וכן עשה בתפלת ר"ה. וכן איתא בא"ח בסדר י"כ דוקא.
אמר מהר"י סג"ל אין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו שהיה שליח ציבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס. ואמר שבאותו פעם היה הוא אומר סליחה אני אני המדבר אשר יסד רבינו אפרים לומר לתפלת מוסף, וסבר שמצוה לומר שם לכבוד רבינו אפרים המחבר אשר מנוחת כבודו שם. ואמרו המנהיגים אליו שאין מנהגם לומר אותה הסליחה ולא שמע אליהם מסברתו דלעיל. לימים מתה בת הרב ביום כפור והצדיק הרב הנזכר עליו הדין שלקתה בתו על מה ששינה מנהג המקום.
אמר מהר"י סג"ל שבאותו פעם היו מכבדין אותו והיו מביאין לו מחזורים נאים להתפלל בהן, ולא רצה להתפלל בצבור כי אם מתוך מחזור וסדרים המיוחדים לצבור, וגם אם זקנים הם ושחורים ומוטעים. ואמר דכך כתב רוקח שאין להתפלל אך בסדרים של הצבור משום דסתמא לשם מצוה נכתבים שמא שאר סדרים לא נתכוין הסופר לשם מצוה כי אם להתפאר, וח"ו שמא לא נתקבל התפלה מתוכם. ואמר מהר"י סג"ל שגגה הוא ביד המגיהים את הספרים של הצבור שמא המסדר היה גדול יותר מהמגיה. וגם אם מלא את לבו להגיה שום סדר או רוצה להגיה כל הספר מראש ועד סוף. ודוקא דברים פשוטים וידועים לכל טעיותם, אבל דברים דאית בהן פלוגתא חלילה ליה להגיה אליביה שום אחד מהם, אך היה מרגיל על לשונו לומר מבחוץ לפי הנראה לו ולא לכותבו בספר.
[יב] דרש מהר"י סג"ל כל מה שאדם חטא כל השנה יהא כולל תוך וידוייו ויתודה עליו. כגון אם ח"ו אכל דבר איסור יאמר על חטא שחטאתי לפניך באכילת איסור וכל כה"ג. ואם חטא אדם בינו ובין קונו שאין שום אדם יודע את חטאיו אסור לו לגלות לרבים ולהודיע במה שחטא, רק אם יאמר לרבים חטאתי בסתם הרשות בידו רק שלא יודע במה חטא. משל לאדם שמרד במלך וזלזל את כבודו אז יותר שאותו המורד מתפאר במרידתו נתרבה קלון המלך שכ"כ זלזל זה בכבודו, ה"נ המבדיל בין קודש לחול כשחטא נגד הקדוש ברוך הוא. ואף על פי שאומרים בכלל כל העבירות במה שאומר חטאתי עויתי פשעתי מ"מ קי"ל כראב"י דאמר צריכים לפרט החטא בהדיא כמו שרגילים לומר על חטא ונפרטים בו כל חטא וחטא בפני עצמה, וסמך לדבר מחטאת העגל כתיב ביה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב (שמות לב, לא).
וכל היום של יום כפור יעסוק בתשובה. ואל יאמר כבר פסקו הרחמים כי מקבלין בתשובה עד חשיכה. וגם אם מתודה אדם על חטאיו בי"כ זה יחזור ויתודה עליהם ביום כפורים אחר. וכן יעשה כל ימיו אף אם לא חזר לאותה עבירה עוד, כמ"ש דוד המלך ע"ה כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד (תהילים נא, ה).
[יג] אמר מהר"י סג"ל דלהכי אומר סליחות ביום כפורים שיש בהן שמות ויש בהן משפט, דכתב מהר"ם שיש במסורת ב"פ ספר כתיב כאן ספר שמי בכל הארץ (שמות ט, טז), וכתיב התם נשפטה יחד ספר אתה למען תצדק (ישעיה מג, כו), מה להלן משפט אף כאן משפט, ומה כאן שמי אף כאן שמי, ר"ל ביום שנגמר המשפט יאמרו סליחות דאית בהן משפט ושמות.
דרש מהר"י סג"ל דאומר אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה ופוסק ואינו חותם, ואומר אלהי עד שלא נוצרתי ואל יחתום ברוך אתה ה' האל הסולחן, דהממעט בברכות לא הפסיד. וכשיסיים אלהי עד שלא נוצרתי עד ע"י וחלאים רעים יאמר ג"כ אלהי נצור לשוני. וכ"כ מהר"ם הואיל דאומר כל השנה לא יפסיד את מקומו.
מהר"י סג"ל היה אומר כי כל מעשיהם תוהו ולא אמר רוב. ומותר האדם מן הבהמה אין בקמ"ץ, והאריך בו ויש רוצים לומר שכיון לאותה ספירה. סוף דבר כל התפלה אמר ע"פ כוונת שערי צדק. זה מסר לי הר"ר זעלמלין מאירפורט כדפי' לעיל בהג"ה.
[יד] מהרא"ק: כל ד' הקדושות די"כ אומרים קדושה רבה והוא כבודו מלא עולם, וכן נוהגין. וכהנים נושאין כפיהן ביוצר. ואי עדיין שהות ביום לאתחולי גם מוסף קודם מנחה גדולה אומר אבינו מלכנו. ואם הוא שבת א"א אותו כל היום, רק אחר נעילה לומר בו חתמנו בספר כו'. מהרא"ק דאומר אבינו מלכנו גם אם שבת.
קורין ליוצר בסדר אחרי מות מתחילתו עד בעדו ובעד ביתו, א'. החטאת אשר לו, ב'. כל קהל ישראל, ג'. ובעד העם, ד'. יכפר עליכם, ה'. צוה ה' את משה, ו'. ובשבת מחלקין הראשונים לשנים בזאת יבא אהרן, א'. בעדו ובעד ביתו, ב'. למפטיר בפנחס ובעשור לחדש. ומפטיר בישעי' סלו סלו פנו דרך. בשעת ההפטרה מזכירין נשמות. מהרא"ק: המפטיר בי"כ אין לחתום מלך מוחל וסולח אתה, אלא אומר ודברך מלכנו כו' כי מה טיבה של מחילה אצל ס"ת, אך חותם בא"י מקדש השבת וישראל ויום הכפורים. וא"א לששון ולשמחה. ומזכירים נוחי נפש לחיי עד. ואם שבת אומר יקום פורקן. במיימ' כתב כל יום טוב שחל בשבת אומרים יקום פורקן מלבד י"כ. ואב הרחמים. א"א אבינו מלכנו אלא ליוצר ולמנחה. אמר מהר"י סג"ל שמנהג הוא שכל אחד ואחד מזכיר נשמות אבותיו ביום כפור בשעה שאומר ההפטרה ומניח צדקה בשבילם, והוא נהג גם להזכיר כל רבותיו שלמד בפניהן. עיין בהג"ה דלעיל.
[טו] מילה בי"כ פעם אחת, והיו מוהלין בשעה שפוסקין צדקה אחר קריאת התורה ליוצר, ואמרנו זכור ברית בשחרית, והטעימו מן הכוס לתינוק הנימול, וכן בכל פעם שחל מילה בסליחות או בשאר תעניות נוהגין לומר זכור ברית וסליחה אל תפר ופזמון יה איום, עכ"ה מהרא"ק. ואני מצאתי שמלין אחר שכנסו הספר תורה ליוצר, ואחר המילה אומר חצי קדיש ומתפללין מוסף, ומסתבר האי ושמא היא היא ודוק. בסיום ההפטרה אומר ש"צ אשרי יהללו חצי קדיש ומתפללין מוסף.
[טז] פסוקי קרבנות דמוסף של י"כ עיין לעיל. במוסף אומרים מסוד ומסיים ג"כ פני מלך מוחל וסולח לעונות. שושן עמק אומרים כשאר כל קרובץ. ש"צ אומר אין ערוך אליך הכל בניגון של אאפיד נזר. ליושב תהלות לרוכב ערבות. מסטין בכבל אסור בפ"ה. קדושה דמוסף א"א בה שום קרובץ עד לבסוף להיות לכם לאלהים אומר אליך תלויות עינינו דבקדושה של יוצר. במוסף אומר וגם תערב כמו לנעילה.
[יז] מהר"י סג"ל היה אומר אנא השם חטאתי כו', אנא בשם כפר נא כו', דכשהיה כהן גדול מתודה ביום הכפורים אז היה מזכיר את השם בכנויו וכשהיה מתפלל אנא כפר נא מזכירו ככתבו. ולכך נהגו החזנים לומר אנא בשם כפר נא בבי"ת ר"ל בשם המפורש, ואנא השם חטאתי בכינוייו, וכ"כ מהר"ם.
מהר"י סג"ל אומר די"ל אנא בשם כפר נא לעונות כו', ואין לומר סלח נא מחל נא, דמשנה שלימה היא פרק אמר להם הממונה אנא בשם כפר נא ולא יותר. רש"י פ"ק דיומא אנא השם חטאתי וכו'. אמר מהר"י סג"ל דיש אומר עויתי כו' וסי' חע"ף כחכמים דר' מאיר, וכן קודם על חטא אומר חטאתינו עונותינו פשעינו ודוגמת זה בא"ח. סדר וידוי דכ"ג היה חטאתי עויתי פשעתי כחכמים ופסק רב כוותיה פרק הממונה, וטעם דפשעים אלו המרדים ובתחלה יש להתוודות על השגגות ואח"כ על המזידות. וכן בדוד אמר בסדר הזה חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו, וכן בשלמה המלך ע"ה חטאנו והעוינו רשענו. ומשה רבינו ע"ה דנקט בסדרו נושא עון ופשע וחטאה בקש שיעשה להם לישראל מזידות כשגגות, ודוק. ליושב תהלות לרוכב ערבות, ולא אמר הפסוקים דקודם הרהיטים רק פעם אחת מי לא יראך מלך הגוים וגו'. [הרהיטים שבמוסף היה מהר"י סג"ל אומר - נהגינן לומר - רק - ב' - חרוזה ראשונה - וב' - אחרונה של כל אחת, רק באחרונה שהיא אופל מאלמנה תאיר אומר כולה כתיקנה מתחילה ועד סוף. ובסיום אומר הציבור א - ל מלך וש"צ אומר ויעבור וסליחות]. בסליחה דאיך אשא ראש, היה אומר מהרי"ל טרייתא חיצון וכפור. לשון המשנה שעיר הנעשה בחוץ וי"כ מכפר.
[יח] אמר מהר"י סג"ל שכל ימיו פליאה בעיניו מפני מה אנו מאריכין בפיוטים על שעיר הפנימי יותר מעל שעיר המשתלח, והלא הפנימי לא היה מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, שנאמר וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל (ויקרא טז, טז), ואותו עון לא נמצא האידנא דמקדש בעו"ה אינו, ושעיר המשתלח הוא המכפר על כל עבירות שנא' והתודה עליו את כל עונות בני ישראל (שם, כא). ואמר מהר"י סג"ל דנראה לו לתרץ דכפרת המשתלח תלויה בשעיר הפנימי דאי לא נעשה עבודת פנימי כתיקנה היתה מעכבת כפרת המשתלח, וכן איתא בהדיא בגמ' במס' יומא. נמצא כל מה שמבקשים על הפנימי הרי הוא כדי להכשיר בו את המשתלח. ועוד תירץ מהר"י סג"ל דקדושת המקדש לא נתבטלה עדיין דכתיב והנשאו פתחי עולם (תהילים כד, ז), ר"ל שקדושתן לעולם, ולפיכך נקרא בית עולמים, נמצא הנכנס עדיין בטומאה במזיד חייב כרת. ובני ח"ל מבקשים להתכפר על בני ארץ ישראל אם טמאו המקדש דכל ישראל ערבים זה לזה. וראיה דאומר כל אדם על חטא כסדרו אף אם ברור לו שלא עשה כמה עבירות הכלולים בו אלא מתפללין זה על זה. אומר בהסליחה מלאכות התבנית.
[יט] אמר מהר"י סג"ל אשר העיד מה"ר משה נואימר"ק על מהר"מ סג"ל כשהיה אומר ביה"כ אנא השם היה משמיע את קולו ברם, וטעמא שילהי פ"ק דיומא כשהיה כהן גדול אומר אנא השם היה קולו נשמע ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מירושלים ליריחו עשרה פרסאות. [מהר"י סג"ל היה מסיים מכל חטאתיכם לפני ה' ואומר להם תטהרו. כשהיה אומר כורעים ומשתחוים ומודים ונופלים על פניהם, היה עושה לכל דיבור מעשיהו, שכרע על ברכיו והיה משתחוה ונופל על פניו, והציבור כולם היו אומרים ג"כ עמו ועושים כמוהו]. אמר ג' פעמים בחרוז הזה וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. רום מעלה אחת ומטה שבע. וכך היה מונה כו'. ריצה הזיות כמעשה דם פר. וכך היה מונה ריגש ושינה והיזה מדם שעיר, וכך היה מונה, כך היה רגיל רוב ימיו. והשנה טרם נתבקש לישיבה של מעלה אמר וכך היה מונה ד' פעמים ומקום הרביעי לא נתפרש לי, רק לסוף מצאתי בפירוש אחד מקום הרביעי אחר שסיים וצג חוץ לבודלת, ולא אמר החרוזות שביניהם ושתים בנחת וכו'. אמר את השם הנכבד והנורא מפורש ואמר להם תטהרו.
[כ] ואתה בטובך מעורר לעדת ישרון מזריק מקטיר ומטיב להתרגל בעבודה. ואין לומר מקטיר מטיב וזורק משום שזריקה קודמת הוא לכ"ע. ומה שהוקדם במחזורים היינו משום האלפ"א בית"א. והקטרה קודם הטבת הנרות כרבנן ולא כאבא שאול דאמר מטיב ואח"כ מקטיר, אבל דברי הכל זורק ברישא. ואח"כ סמוך לו יסד הפייט עוד יפיסו לדישון פנימי ומנורה, עקב קטורה. והיינו כאבא שאול דמטיב ומקטיר אח"כ. ותו יסד בסמוך לו פירש הקטיר והטיב והקריב היינו כרבנן דאבא שאול, וכן מוקי בגמ' רישא וסיפא רבנן ואמצעית' אבא שאול, ולא חש לפי שמדקדק לומר שכל העבודות יהיו בו. [בעבודה דסדר "אמיץ כח" אמר מהר"י סג"ל מזין עליו - מי - מחטאות לשון רבים ולא אמר חטאת לשון יחיד וטעמא דאין מזין מן החטאת לבד]. (מזין עליו מחטאות) שהרי מכל חטאות שהיו שם היו מזין עליו, וכן אי' בגמ' ז' ימים קודם י"כ היו מזין עליו מכל חטאת הבא. כשאמר מהרי"ל ויעבור וכן כשאומר חטאנו או כשהזכיר ירושלים היה כופף ראשו ומשתחוה, וכן כשאמר האדרת. אמר מהר"י סג"ל צבור אינו רשאי לומר האדרת כל ימות השנה רק ביוה"כ, אכן היחיד רשאי לומר מתי שירצה. בתפלת מוסף שאומר האוחז היה מהר"י סג"ל מסדר הפסוקים כי מקדישך כו', שהיה שייך לומר המשפט והאוחז שתי תיבות בנשימה אחת כדפי'.
[כא] ולהחזיק מנהגיו העתקתי לך הג"ה ממנהגי מהרא"ק דלפניך ודוק ותמצא המנהג כהוגן. הג"ה במהרא"ק: בסדר אמיץ כח. וכך היה מונה י"א ג"פ וגם כתיב כן ביש מחזורים. א', לאחד מעלה אחת ומטה שבע. ב', אחר כמעשה דם פר. ג', לאחר והזה מדם שעיר. אבל מהר"ט היה מקובל ממה"ר מושי"ל שאין לומר אותו וכך היה מונה שהוא בין הזה מדם שעיר ובין ושב ובללם. אך יש לצרף ושב ובללם עם דלעיל מיניה, ואין לומר וכך היה מונה רק ב' פעמים השאר דלעיל וכך קבלה בידו מן הרב הנזכר. ואמר מהר"ט שנ"ל הטעם דהא במשניות מונה ד' פעמים וכך היה מונה כו' דהא אצל כפרת פנים שייך שתים וב' פעמים כפורת, דב' פעמים ז' הזיות היו מבפנים דהני והניח ודם הפר נטול וכו', ומכאן דין פרוכת מבחוץ דגם שם היו ב' פעמים ז' הזיות נמצא בין הכל ד' פעמים. וכך היה מונה שהיה לו לומר מן הדין ולא אשכחן בשום מחזור רק שלשה. לכך אמר מהר"ט דאין לומר וכך היה מונה רק שתי פעמים האחד לאחר ומטה שבע והשני אחר כמעשה דם פר, דזה היו על כרחך הזיות דכפורת דבפנים, ומחרוז רהט והניח כו' מתחיל הזיות פרוכת מבחוץ, ובזה תיקן הפייט לשונו דיסד דקמי פרוכת יז כמשפט כפורת. וכיון דאמר יז כמשפט כפורת משמע שר"ל שאצ"ל וכך היה מונה דגבי פרוכת, או היה לו לומר ד' פעמים כדמפרש במשניות. והפייט אומר זה כמשפט זה כוונתו שאין לומר גבי פרוכת, עכ"ל הג"ה. ומצא מהר"י סג"ל בסוף ימיו ד' פעמים דאמר אליבא סדר המשניות קעביד ומקום הרביעי דגבי פרוכת כאשר מצאתי לעיל בפירוש אחד מקומו, ודוק.
[כב] אמרי' פ"ק דיומא חד לחובת היום וחד למוסף, ופירש"י ההוא דסדר אחרי מות אינו קרוי מוסף דלא כתיב גביה מלבד חטאת הכפורים כדכתיב בכל המוספים מלבד עולת הבקר דמשמע זה מוסיף על עולת דבר יום ביומו. אמר מהר"י סג"ל שמכאן נראה בעיניו מה שנוהגין במגנצא שאומרים סליחות בתפלת יוצר שנתייסדו על עבודת יו"כ כגון איך אשא ראש, אפס מזיח, וכיוצא בהן. דלא מיתקרי מוסף אלא חובת היום גופי' ולא כאשר כתב המרדכי שאין לומר ביום כפורים סליחות שנתיסדו על העבודה עד למוסף כי אז היתה עיקר עבודת היום.
בסליחה אכפרה פני מלך רב, וז"ל בהנדויין עט להתייפ'. אמר מהר"י סג"ל בזה טועים העם דלא יודעים פתרונו. ורש"י פי' במס' יומא במשנה אמר להן הממונה הנדויין מפשתן של ארץ הינ"ד והיא ארץ כוש כדמתרגם יונתן היהפוך כושי עורו הינדווא"ה ואמר שהיא ארץ אינדיון. ועוד יסד באותה סליחה הנזכר בכל י"כ בעוד עמנו אל בקרות הגבר נתמלאת העזרה מישראל. אמר מהר"י סג"ל שהקשה לכמה גדולים והא איתא בשלהי פ"ק דיומא אשר בשלשה רגלים נתמלאה העזרה בקרות הגבר. ואמר מהר"י סג"ל דנראה לו ליישב דבשלשה רגלים היו משכימין כל כך לבא שעדיין לא היתה שעת קרות הגבר מגיע עד שנתמלאת העזרה משמע קודם קרות הגבר, אבל הכא יסד בקרות הגבר משמע בשעת קרות הגבר ולא קודם.
[כג] אמר מהר"י סג"ל שראה טעם במדרש ילמדנו מפני מה שאין מנהג במגנצא לומר ביה"כ סליחה אבל אנחנו, לפי שנתיסד בה שהכתונת של כהן גדול היה מכפר על עון כלאים דאשכחן בגמרא דהאבנט דהוא היה של כלאים הוא היה מכפר על עון כלאים. בסליחה דאיך אשא ראש יסד הפייט בטלו הפייסות בצום המובחר. ר"ל שאין גורל בין הכהנים רק כ"ג עשה כל העבודות של היום, משא"כ בשאר ימות השנה שהיו מגרילין ביניהם מי שוחט מי זורק כדאמר פ' אמר להן הממונה. ואמר מהר"י סג"ל שקשה לו על הפיוט דאמיץ כח דיסד עלצו תרום דשן בפיוס ראשון, א"כ משמע שתרומת הדשן כשרה בכהן הדיוט מי שנפל עליו הגורל, ואמר דנראה לו דפייט דאיך אשא סבר ליה בגמרא דיומא שאין עבודת היום כשרה כי אם בכ"ג, ופייט דאמיץ כח ס"ל כפי' ריב"א דפי' ריש פ"ק דיומא דתרומת הדשן הוי עבודה בכהן הדיוט. ואין להקשות אמאי נקט הפייט את ג' הפייסות האחרות הלא לא היו כשרות אך בכ"ג אף לריב"א, זה לא קשה דנקט סדר התנא דהתם. ונ"ל דצ"ע שם איך מיישב ריב"א לשון הגמ' דלעיל.
אמרי' פ"ק דיומא שטן ביום הכפורים לית ליה רשותא לאיסטוני ממאי אמר רמי בר חמא השטן בגימט' שס"ד הוי. והני יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביום הכפורים לית ליה רשותא. אמר מהר"י סג"ל שכתב ברוקח דהיינו דוקא אותן עבירות שנעשו ביה"כ אבל עבירות שנעשו כל השנה מקטרג עליהן נמי ביה"כ.
[כד] נשאל למהר"י סג"ל מפני מה א"א אין כאלהינו ביום הכפורים כמו בשאר יום טוב. והשיב דעיקר טעמא של אין כאלהינו משום מאה ברכות דחייבים לומר בכל יום. ובשבתות וביו"ט א"א רק ז' של י"ח דתפלה ונתייסדו באין כאלהינו י"ב אמן. 'אין 'מי 'נודה כל אחד ד' פעמים, ואח"כ ברוך אתה והוי כאילו אמר ברוך אתה 'אל 'מלך 'נאמן י"ב פעמים ואינך ז' הרי י"ח ברכות עם ברכת המינין י"ט, וכן הוא במחזור ויטרי. אכן ביו"כ אומר בלא"ה אהללך בקול רם, ובו איתקנו י"ח ברכות. ועוד דאין כאלהינו נגד קרבנות איתקן וביה"כ מביאין הרבה קרבנות. כשחל י"כ בשבת א"א אבינו מלכנו רק אחר נעילה, ואם בחול אומר ג"כ ליוצר ולמנחה.
[כה] לאחר שסיימו קדיש שלם אחר תפלת מוסף מוציאין ס"ת וקורין הפרשה של מנחה. והיה ראוי לומר מקודם אשרי ובא לציון כשאר כל רגלים, אך מאחרין עד סיום תפלת מנחה להפסיק עמו בין מנחה לנעילה.
מהר"י סג"ל היה מנגן הקריאה דשחרית ודמנחה כלמידת הנערים שקורין שטובן טרופא. קורין עריות שבאחרי כמעשה ארץ מצרים כו' עד וחי בהם, א'. הגר בתוככם, ב'. השלישי קורין יעמוד מפטיר עד אני ה' אלהיכם. וכן נוהגין בק"ק פראנקפורט. היה קורא מהר"י סג"ל בפ' תבל הוא מלאפו"ם. וא"א על הכל ולא על התורה, כראב"ן בהג"ה במיימון ולא כרוב גאונים הנזכרים שם. ואמר מהרי"ל מי שבירך לקהל במנחה כמו שעושין במגנצא בכל תענית צבור. א"א קדיש במנחה אחר הקורא דהא אומר מיד קדיש קודם תפלת י"ח. ומפטיר נבואת יונה ויהי דבר ה'. חצי קדיש אחר חזרת התורה תפלת צבור למנחה כמו ליוצר. ש"צ מסוד חכמים ומסיים כמו ביוצר, ומוסיף קרובץ איתן הכיר. כשמסיים ש"צ במנחה יעלה ויבא עונין הצבור אחריו אל מלך יושב וש"צ אומר ויעבור. ואומר סליחות כסדר המקום. במנחה אמר מהר"י סג"ל על חטאים שאח"ע כרת וערירי, ולא בשום תפלה יותר. קרובץ בקדושה אליך עינינו כבמוסף. אין נשיאות כפים במנחה. מימי לא שמעתי מהרי"ל אומר אבינו מלכנו במנחה.
[כו] אמר מהר"י סג"ל שהקשה ברוקח על מה שיסד הפייט דאמיץ כח במוסף, טוהר נשם מזבולך, והלא ערבות הוא מקום הנשמות אשר עתיד לבראות. ותירץ דאיתא במקום שהוא כתוב דכל נשמה צריכה לבא בזבול טרם נפיחותה באדם.
אמר מהר"י סג"ל שיש לומר ועקדת יצחק לזרע יעקב, כדאמר קרא כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב).
[כז] מהרא"ק: במנחה בשבת די"כ א"א ואני תפלתי ואל יאמר שלום רב. וה"מ דאין סמוך לערב וכ"כ בהלכות רב אחאי גאון ודוקא כשהמנחה סמוך לנעילה. אכן אם עוד היום גדול אין לישא רק לומר שים שלום. בכל ד' קדושות אומר קדושה רבה, ואדיר אדירנו, עכ"ל. נוהגין לומר סליחה דרבת צררוני ג' פעמים בי"כ וכן באגודה.
[כח] אחר סיום תפלת מנחה קדיש שלם. ואח"כ אשרי ובא לציון, חצי קדיש, ומתפללין צבור כמו ליוצר עד הנסתרות והנגלות אתה יודע, ואז במקום אתה יודע רזי עולם אומר אתה נותן יד לפושעים כו', כי א"א על חטא. וחתמנו בספר החיים. וכן בכל מקום כתיבה אומר חתימה, ואומר הצבור עמו לשון חתימה בקול רם. מסוד כמו בשאר תפלות. קרובץ אב ידעך. קדושה קרובץ אליך נשואות כבמוסף וכמנחה. ותערב בנעילה כמו במוסף ולא בשום תפלה יותר. כהנים נושאין כפיהן גם אם מושך יותר בלילה כדפי' לעיל. וחתום לחיים טובים בני בריתך דוקא בנעילה כדפי'.
דרש מהר"י סג"ל כשחל יום כפור בשבת מזכירין שבת בכל התפלות מלבד בתפלת נעילה. יחיד אינו מזכיר שבת באתה הבדלת הואיל דסיים תפלתו כבר, אבל ש"צ שקובעו תוך תפלתו יזכיר נמי שבת, וכן נהג מהר"י סג"ל. אבינו מלכנו, חתמנו. לנעילה עולין לדוכן ואומרים ותערב, ואומרים אבינו מלכנו אפילו בשבת, ואומר קדיש שלם, ואח"כ ז"פ ה' הוא האלו' ופעם א' שמע ישראל, ואח"כ תוקעין תקיעה פעם א'.
[כט] בנעילה אומרים כל הפזמונים חרוזה ראשונה ואם שבת אומר המבדיל בין קדש לחול חרוזה הראשונה, וכן באגודה. אחר הפזמונים בנעילה אומר במגנצא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ש"צ פעם אחת והצבור עונים ואחריו פעם אחת. ואמר מהר"י סג"ל דמנהג יפה זה לפי הגמרא פ"ג דמגילה הא דאמר מילתא ותני קאי על הא דאמר לעיל מיניה משתקין אותו, היינו כשאומר תיבה אחת וחוזר וכופלה פעם אחרת. ולא נהירא מנהג המקומות שאומרים שמע ישראל ג"פ. והאומרים ג"פ מפרשים לשון הגמרא, דקאי אהא דאמר לעיל מיניה מגונה הוא היינו (באומר) [בכופל] תיבה פעם אחת וכופלה. ואמר מהר"י סג"ל דמ"מ נראה דאין לכפול דנהי דאיסור ליכא מ"מ מגונה איכא. והא די"א ה' הוא האלהים ז"פ אין לחוש דהוא לשון הקרא, ועוד דאין לחוש כדפסק הסמ"ק שהוא סימן לסילוק שכינה שמסתלקת ועולה למעלה מז' רקיעים, שנאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהילים מז, ו), אלמא אחר השופר עלייה וסילוק. אחר שאמר שמע ישראל אומר ש"צ בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וצבור אחריו ומשלשין כן. וכן במהרא"ק, דבצרפת אומר ה' הוא האלהים ז' פעמים ושמע ישראל פעם אחת דהאומר שמע שמע משתקין אותו. ש"צ ה' הוא האלהים וצבור אחריו והולך ומרים בכל פעם קולו יותר מבראשונה עד ז"פ לש"צ וז"פ לצבור וגו' קדיש.
[ל] ואח"כ תוקעין תקיעה א' פשוטה, אף על פי שעדיין לא הבדיל בתפלה משום דחכמה היא ואינה מלאכה וכן בא"ח, גם תקיעה פשוטה היא בלא טורח דעדיין גם הוא מורגל בה מתקיעת ראש השנה ובקל יתקע, וכן במהרא"ק.
ואמר מהר"י סג"ל שבתקיעה זו מראה שהוא יום טוב, ולהרבות בסעודה בזה הלילה ונכנסים ימי שמחה שהיו מחנכין המזבח, ועוד בת קול מכרזת ואומר' במוצאי י"כ לך אכול בשמחה לחמך.
[לא] במוצאי י"כ אחר התקיעה פותח ש"צ או היורד במקומו ואומר בקול נעים: והוא רחום, וגם מסיים ש"צ בוהוא רחום ה' הושיעה כו'. ונשאל למהר"י סג"ל מ"ש משאר השנה. והשיב משום דכל היום בקשנו שיושיענו ברחמיו וכן מסיים הושיעה כו'. מתפללים ערבית במוצאי י"כ כשאר מוצאי יום טוב לומר אתה חוננתנו. אם הוא מוצאי י"כ בשבת, אומרים ויתן לך וא"א ויהי נועם.
[לב] אמר מהר"י סג"ל במוצאי י"כ אחר שסיימו ערבית מוליכין את נרותיהן דלוקים לביתם כדי שיבדילו לאור ששבת. ר"ל דלא נעשה בו מלאכה באותו יום דהיינו נר שדלק לו בבה"כ אותו היום, או אצל חולה או יולדת. ויותר טוב שיהא מבדיל על נר שדלק בבה"כ. וכי תימא אותו הנר לא נדלק להאיר רק לשם מצוה ולכבוד היום. לכן יטול נר של אבדלתא המזומן בביתו וידליק מנר בית הכנסת ויבדיל לאור שניהם וה"ל אור ששבת וגם שנדלק להאיר. ועיין ג"כ בסמ"ק במצות הבדלה ותמצא כה"ג.
נר ששבת פירש"י שהיה שובת בשבת שדלק היום ומ"מ ממלאכת עבירה שבת, כגון של חולה ושל חיה או נר הדולק מעי"כ. מברכין אנר אף במוצאי י"כ דההיא ברכה משום דחידוש הוא לו שלא נהנה מהאור היום, עכ"ל מהרא"ק. י"כ שחל אפי' בחול מברכין על האור לפי שאסור להשתמש בי"כ באור כמו בשבת. ולית הלכתא כר' יוחנן דאמר אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת. ולא מברכין אבשמים דביום כפורים ליכא אבוד נשמה יתירה וגם בי"כ לא מצינו שחוזר ושורף אש של גיהנם ששובת שהוא שובת בשבת וחוזר ושורף במוצאי שבת עכ"ל. אם חל י"כ בשבת מברך במוצאי יה"כ אבשמים, וכן בתשב"ץ סי' ל"ד.
[לג] במגנצא ובוורמיישא אומרים למנצח שני הימים דבין אסרו חג די"כ ובין ערב סוכות. כשחל שבת בין י"כ לסוכות אין מזכירין נשמות. ומפטירין וידבר דוד שירה נגד שירת האזינו דקורין באותו שבת. ואין אומרין צו"צ. וא"א ויהי נועם וסדר קדושה. אך אומרים ויתן לך. מהרא"ק: בין כפור לסוכות אין נופלין, שאותן ד' ימים נתן הקדוש ברוך הוא מתנה לישראל שמוחל עונותיהם כל אותן ד' הימים, ואינו מתחיל למנות עונותיהם אלא מיום ראשון של סוכות, שנא' ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), ר"ל ראשון הוא לעבירות, מדרש.