מהריל (מנהגים)· רבנו יעקב הלוי [המהרי"ל] מולין
הלכות איסור והיתר
הי לך מסור, הלכות היתר ואסור
[א] מהר"י סג"ל הנהיג בביתו, ואמר שכן נכון לנהוג, לשפוך מן הקדירה כל הליפתן בבת אחת לתוך התמחוי, ולחלק אח"כ לקערות הקטנים לפני המסובין. דאם אז ימצא שום איסור זבוב או תולע יותר יש להתיר דהתמחוי כלי שני הוא. ואם יחלק מקדירה גופה הוי כלי ראשון ובקל יאסר. עיין לקמן בדין תולעים.
[ב] ועוד הנהיג בביתו וכן הנהיג לבחורים ע"פ רז"ל, כשמעבירין ביצים מבושלין מן האש ישפוך עליהן צוננין טרם הוציאם מן הכלי שבשלו בו, דאם אז נמצא דם ואפרוח באחת מהן השאר מותרין. אף אם נגעו בביצה האסורה, כיון דנצטננו גם אם עירה מקצתן שאין בכלי עוד ס' כנגדה, וכשבישלו יחד לא נאסרו מאחר דהיו ס' כנגדה. וכ"כ ראבי"ה לנהוג ג"כ בפירות או דגים.
[ג] אמר מהר"י סג"ל מיא דחפיפת הראש שעושין מאפר כירה שבשלו שם מאכלי בשר וחלב, אין לעשותם בשום כלי כשר כי לפעמים קדרות חלב וכן קדרות בשר נשפכין או זבין אל תוך האפר נמצא דיש בהן איסור בשר בחלב. ופעם אחת חימם השמש בבית הרב הנ"ל מיא דחפיפה באותו מרחשת ברזל לבן שהיה רגיל הרב לקרר בו יינו בימות החמה, ויחר אפו במאד והצריך להגעיל הכלי. וכן קדירה נחשת גדולה היתה מיוחדת לקהל לבשל בה לנישואין ושמש העיר ייחדה למיא דחפיפ' בבית המרחץ, והצריכה הרב הגעלה כשבאו להשתמש בה לנישואין. [- והיה גדול כ"כ שאין להכניסו לשום יורה להגעיל - והצריך להגעיל ע"י גדפנא - העשוי לו למעלה משפתו - כדרך שמגעילין היורה לפסח].
[ד] נתבשלו לפתות שקורין רובא"ן ונמצא תולע בא' מהן, ואמר מהר"י סג"ל מאחר דיש באותה לפת ס' נגד התולע גם היא עצמה מותרת בקולף מקום התולע.
[ה] בתרנגולת שחוטה מצאו כל בני המעיים נתגדלו יחד כצרור, וכולן היו מסריחין מלבד הכבד היתה בריאה, וטרם הובאה למהר"י סג"ל להורות אכלו הכלבים את בני המעיים. אמר הרב לפי דבריכם אין בידי להתיר התרנגולת. הובא לפני מהר"ש בפסח תרנגולת שהיה רגלה שבורה במקום צומת הגידין ונתרפא, והתיר ע"פ הרא"ש שהורה כשחזר ונתרפא יש להתיר בשעת הדחק כגון ער"ש בין השמשות וכה"ג.
[ו] הורה מהר"י סג"ל ע"פ המרדכי בשר שהודח מדמו וחתך אח"כ חתיכה א' לשנים להדיח מקום החתך טרם שמולחין. ואמר דאין לחתוך בשר לח מלוח קודם הדחתו בסכין שאוכלין עמו דשואב מליחת הדם שהוא רותח, אך בשר יבש מותר לחתוך בכל סכין קודם הדחתו.
[ז] אמר מהר"י סג"ל קשה לישב לשון השערים שכתבו שנהגו לבשל הלב עם הבשר, ואי נמי כן בתו' פ' כל הבשר.
[ח] פלאדי"ן חמין נחתכו בסכין של בשר, אמר מהרי"ל לקלוף הפלאדי"ן במקום החתך דאי אפשר להדיחו. ואת הסכין לטהר הגומות שבו ולנעצו בקרקע בתולה י' פעמים. סכין שחתך בו צנון וחילק בו התולע שהיה בתוך הצנון, היה מורה לנעוץ הסכין י' פעמים בקרקע. וכן אם נחתך בו אינו מינו צונן צריך נעיצה י"פ בקרקע. ואם נחתך עם סכין שאינו מינו דבר חם שהיד סולדת בו, יקלוף מקום החתך, ואת הסכין ינקר הרושם היטב וינעץ י"פ בקרקע. וישפשף את הקתא בעפר קשה כגון חול וכה"ג.
[ט] דופן כבש הובא מבית הטבח ומצא בה מהר"י סג"ל י"ג צלעות, ואמר לחתוך הצלע העליונה כי היא צריכה ניקור כמו האחוריים דאין שייך לפנים רק י"ב צלעות. ואמר יש להזהר בזה למנות בכל פעם, דהטבחים שוגגים מחמת מהירות.
[י] בשר שהותלע אמר מהר"י סג"ל גם התולעים מותרים כמו תולעים מגבינה, אכן אניני דעת זורקין התולעים והבשר מותר.
[יא] שלפוחית מדג נפלה לקדירת בשר ונתבשל שם, ואסר מהר"י סג"ל את הכל משום סכנה. [עכבר הנמצא בקדירה מלא חרדל - עם חומץ - שתיקנו לטיבול על כל השנה, ואסר מהר"י סג"ל כל החרדל והתיר הקדירה - אף על גב דדבר כבוש הוא -].
[יב] ציר דגים שקורין גלרייא ומצאו בה לאחר שנקרשה סממית מתה והתיר הדגים.
[יג] שאלו למהר"י סג"ל היאך אוכלים הבחורים הנכרים מבדיקת הקולות שמקילין להתיר במגנצא תוך חומת העיר ומחוצה לה אסורה. והשיב דאין לחוש ע"פ המרדכי דכתב דבזמן הזה אין אנו בקיאין בחומרי המקום שהלך לשם וחומרי המקום שיצא משם. ושוב אמר דאיתא בתוס' פ"ק דפסחים שתי פרות היו חורשות וכו' עד כיון שמתקבצים שם כו', ומכאן נהג מהר"י סג"ל בביתו שלא להניח לאכול מאותן פאנצין שנפל עליהן מחלוקת הגדולים, לפי שמתקבצים שם בחורים מאותן גלילות שנוהגים שם איסור חלב בהן. ונהמתי מלשאל פיו מאי שנא מהבדיקה דלעיל, ושמא משום דאיסור חלב דאורייתא וכרת החמיר יותר.
[יד] חלות הנילושין בביצים ואפו גוים התיר מהר"י סג"ל ולית בהן משום בישולי גוים.
[טו] תולע שצדו בו הדג נמצא עדיין בדג מלוח תחוב בחכה, והורה מהר"י סג"ל לקלוף מקומו דטעמו נתבטל בס'. גם אם נתבשל עמו נתבטל טעמא אם בחתיכה שנמצא בו ס' נגדו. וכן היה מורה על חתיכת קרעווש שנמצא בראש דג מבושל להתבטל טעמו דהיה בראש הדג ס' כנגדו.
[טז] דגים נתבשלו בכלי חלב, ונתנו לתוכן חמאה וקלטו זוהמן עם כף בשר שלא היה בן יומו, והתיר את הדגים ואסר את הכף משום בשר בחלב וישרף. ושוב בישלו דגים בכלי חולבת ולא שמו בהן חמאה וקלטו הזוהמא בכף בשר ספק ב"י, והתיר הכל. הוצגו הקערות של בשר לפני המסובין ונמצא לאחד קערה חולבת ולא ידעו אם נשטפו יחד, ואסר רק אותה הקערה דתלינן דתינוק עירבבה שם.
[יז] ראש גדי נצלה ונשאר בו קצת מן הקנה ונצרר דם בתוכו, ואמר להשליך חתיכת הקנה. ואמר שגגה היא ביד הנשים שמניחין הקנה שלם וכן הוושט בראשי גדיים וטלאים ואווזות ותרנגולים, ואיסורא בידם דצריכין להבדילם ולמלוח מתוכם כדרך בני מעיים וכל דבר חלול.
[יח] לב שלם נמצא בתרנגולת שלמה ונמלח ונתבשל עמה ומלאו התרנגולת ביצים. ואסר מהר"י סג"ל את הכל, משום דאין בשום עוף ס' נגד לבו אלא דוקא כשהוא שלם ברגליו והראש עם הצואר על פי המרדכי. וצוה להכשיר הכלים ואם של חרס ישברו. והביצים שמלאו בו אינן מצטרפין לס' לבטל דהוי כתכשיט אחר והעוף נעשה כולה חתיכה דאיסורא. עיין לקמן בדין לב דדוקא ע"י בישול אוסרין הכל, אבל אם נמלח או נצלה הלב עם העוף אינו אוסר כ"א כדי קליפ'.
[יט] בשר נשלח לבחור בלא חותם ואסרו משום בשר שנתעלם מן העין. אך יחזירו לששלחו אם מכירו בטביעת עין מותר.
[כ] רגלי שור נתייבשו בעשן ונמצאו עדיין הטלפים מחוברים בהן, רק נתקצצו מלפניהם ונתבקעו כמו שרגילין בשעת מליחתן והתירם.
[כא] אמר מהר"י כהן שאחד מן הגדולים שאל למהר"מ סג"ל על מה נוהגין שלא לאכול בשר לונבי"ל כי אם צלי אש. והשיב משום שמוטעם כך ביותר. ואמר (מהרי"ל) מהר"י הנ"ל שהוא ראה שכתב בעל העיטור לפי שהוא חלק ושיע אין המלח מוציא דמו כ"כ וטוב שלא לבשלה. שוב אמר מהר"י דאחד מן הגדולים השיג על בעל העיטור והלא כמה חתיכות מבשר אחוריים שהם ג"כ חלוקין ושעועים מכל מקום מבשלינן. ע"כ נראה להתירה אם נתבשלה בדיעבד. ואני הלוקט בתר לקוטים ראיתי במרדכי הגדול פ' כל הבשר דכתב בסתם לונבי"ל מותר לבשל.
[כב] איתמר פ"ק דביצה איתסרא עדות איתסרא ביצה. אמר מהר"י סג"ל מה"ט נמי איתא בסמ"ק דאסורי' גבינות של גוים משום גילוי, ולא הותר גילוי. וממים גלוים ממש לא חיישינן לגילוי משום דלא שכיחי נחשים בינינו. וכי תימא מ"ש. ואמר מהר"י סג"ל דטעמא משום דמים גלוים יודעין הכל דאין איסורם היה רק משום גילוי אישתרי גילוי מחמת שאין נחשים שכיחי אישתרי מים גלוים, אבל גבינות של גוים לא ידוע לכל דאיסורן משום גילוי, דסבורין מטעם חלב בהמה טמאה ועדיין איסורן במקומן עומדת.
[כג] בשר שנמלח אחר שרייתו, וסבורין היו שלא נשרה ולא נמלח עדיין ונתנוהו בכלי ששורין בו הבשר מדמו ונתנו עליו מים ונשתהה שם כשיעור שרייה ומלחו אותו שנית ונתיידע שכבר הושרה ונמלח כדין, והתירו מהר"ש.
בשר הודח אחר מליחתו וחתכוהו בסכין חולבת, ונעצו הסכין בקרקע ונשתהה שם יותר מג' ימים. והתיר מהר"ש את הבשר בלי קליפה דנתבטל טעם הסכין בס'. ואת הסכין התיר בלי שום תיקון אם אין בו גומות. ואי יש בו גומות צריך לשרוט את הגומות בסכין אחר.
מעשה בא לפני מהר"ש על חתיכות בשר שנמלחו והודחו ונפלו בין חתיכות בשר שעדיין שרוי במים ששורין בו הבשר להוציא דמו. ואמר מהר"ש מתוך שעתה ערב שבת אתיר אותו משום שעת הדחק לכן הזהרו להלאה דכי יבא עוד לידי אאסרנו.
[כד] שאלו למהר"ש זאב שדרס כבש בין העדר ולא נתיידע איזהו איך נוהגין. והשיב דמחמירין על פי השערים מדוירין דאפילו הן מאה כלן אסורין. וה"ר אנשיל אמר הטעם יען דחשיב לא בטיל ברוב.
שאלו למהר"ש על תרנגולת שנתנבלה בשחיטה ונתערבה בין השחוטות ועדיין כולן היו בנוצתן וכה"ג כבשים שנתערב הנבילה ביניהם, אם מבטלינן ברוב. והשיב שזכור לו מעשה במהר"ר ליאבמן ששחטו לו הרבה כבשים והניחום בי טבחא ונתערבה הנבילה ביניהן. והרצו לפני מה"ר יונה, ורצה להביא ראיה מהרא"ש לאסור. ואמר לפניו מה"ר ליאבמן הרי תרנגולים בנוצתם בכה"ג אסר ג"כ בהרא"ש ואדם לא מבטלינן לה ברוב. ובהא לא נהגינן הכי דדבר פשוט להתיר ולבטל ברוב, ומדהכא לא נהגינן כוותיה אך מתירין כאשר פסקו השערים, בהך נמי אין לאסור כמו הרא"ש אך בטל ברוב.
הלכות איסור והיתר משערי דורא
[א] הנה אסדר לך כאן דיני איסור והיתר בקוצר הדין בלתי ראייה והן כל דיני השערים מדוירין, ואינן משם מהר"י סג"ל רק גדולים אחרים קצרו הם כדי לרוץ בו הקורא, בשעה שצריך מורה. וחלקתי הדינים איש איש על דגלו לבית אבותם.
שריית הבשר מליחה והדחה
[ב] שריית הבשר ומליחתו והדחתו בכל צד
בשר שנמלח כדינו אחר שרייתו, אך לא הודח מדמו באחרונה ונתבשל, אם יש ס' בתבשיל ובמים ובחתיכה נגד דם ומלח שעליה הכל מותר, אף החתיכה עצמה, ככל איסור שבטל בס'. מלבד חמץ בפסח שהוא במשהו בין בבישול או צלי בין במליחה. וכ"ש בשר יבש שנתבשל בדיעבד בלי הדחה דמותר בששים. מ"מ לא ידיח בשר יבש לכתחלה במים שהיד סולדת בהן.
בשר שהודח בשרייתו מדמו הראשון ולא נמלח ונתבשל, אם יש בתבשיל ס' נגד החתיכה תבשיל מותר. אכן החתיכה נתבשל בדמה ואסורה. וה"ה אם נתבשל חתיכת חזיר עם תבשיל, התבשיל מותר בס' נגדו. ואם שמוהו בקדירה אצל האש ועדיין לא נתחמם כ"א במקצת אם החום שהיד סולדת בה אסור, ואם לאו ידיחנו וימלחנו ומותר.
בשר שלא נשרה במים להדיח מדמו הראשון ונמלח, אסור לכתחילה אף לצלות, ואם נצלה בדיעבד מותר, והמחמיר תע"ב. ואם הודח ולא נמלחה מותר לצלות לכתחילה. וכן שומן אווז או הכנתא שקורין מטייר יש בהן דם דינן כמו בשר בהדחתן ובמליחתן.
בשר ששרו במים ונשתהה שם מעת לעת אסור לבשל ובצלי מותר, וגם אחר הצלי אסור לבשלו. ואם שהה רק לילה אחת ומקצת היום גם לבשלו מותר.
וכן אם לא נמלח הבשר תוך ג' ימים לשחיטתו אין מותר רק בצלי, וגם אחר הצלי אסור לבשלו. ובשר שלא נינקר תוך ג' ימים אסור גם לצלי דדם הגידין מתקשה במאד. אכן במרדכי מתירו בצלי. ויש אומר היינו כשלא נשרה במים תוך הג' ימים, אכן אם נשרה במים אז נתרכך הדם ויצא על ידי מלח גם לאחר ג' ימים.
בשר לצלי א"צ מליחה כלל, אכן נוהגין כרש"י דגם לצלי צריך מליחה מועטת. אך נהגו העולם להדיחו לאחר צלייה מן הדם אם נצלה בלי מליחה. וכן מותר לאכול בשר חי בלי מליחה כלל. ובמקום שאין מלח אסור לבשל בשר. אך יצלהו מעיקרא שיזוב דמו דנורא מישאב שאיב, וידיחנו אח"כ מדמו ואז מותר לבשלו.
ואווזות ותרנגולים וכל דבר חלול אם רוצה לצלותם בלי מליחה, צריך להבדילם מעיקרא לשני חתיכות שלא ישאר בהן חלל כלל, ואז יכול לצלותם בלי מליחה דנורא שולט בכל צדדין להוציא הדם. אכן אם רוצה לצלותם כמו שהן שלמין צריך למולחם ולהשהותם כשיעור ולהדיחם קודם הצליה. ואם לא מלח עופות או דבר חלול בפנים ונתבשל אסור וכן ראש כבש. אכן בצלי מותר.
בשר שנמלח לפי שעה מותר לצלותו לפי שעה. ואם שהה במלחו צריך להדיחו קודם צלייה.
בשר יבש כשמדיחו ממלחו יזהר שלא יהיו המים רותחין, ובדיעבד יש מתירין. ואין לשרות בשר יבש במים ולשהות שם כדי להמתיקו ממלחו אלא א"כ הדיחו תחילה, ובדיעבד יש מתירין.
שיעור שהיית בשר במלחו כשיעור צלייתו והוא כשיעור מהלך מיל. ונוהגין לשהותו שעה אחת שלימה.
שורין הבשר מתחילה כשמביאין אותו מבי טבחא ומדיחין יפה וא"צ לשהותו במים. וכשנטף המים מן הבשר מולחו על דף במדרון או בכלי מנוקב שלא יסתמו נקביו כדי שיזוב הדם בטוב ממנו. וקי"ל כשמואל דקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח.
וכל דבר חלול ימלח גם מבפנים כמו בחוץ, ויזקוף אותו להשען לעמוד בזקיפה כדי שיזוב ממנו הדם, ולא מושכב דאז מתאסף הדם ונשאר תוכו.
כשמדיחין הבשר אחר המליחה צריך ליתן המים תחילה בכלי ואח"כ הבשר. ואם נתן הבשר תחילה הואיל ובדיעבד נעשה רגילין להתיר על פי רש"י בזמן מועט כשיעור מהלך מיל. ונוהגין להדיח הבשר ממלח ג"פ. ולהדיח הכלי שמדיחין בו והידים בין כל הדחה והדחה. ואם לא הודח הבשר רק פעם אחת היטב ונתבשל אין לאוסרו בכך.
לכתחילה אין למלוח כבד או לב עם בשר. ובדיעבד שרי הבשר ע"י הדחה מעליא. חתיכה שנמלחה עם גידי הצואר והראש, או עם קרום של מוח או עם גידי הזרוע דכל אלו אסורין משום דם, אז יסירם אחר המליחה ומותרין. וכן הדין אם נצלו יחד. מלבד קרום של מוח שאז אסור המוח ושאר בשר הראש מותר. ויש מחמירים לאסור כל הראש.
כשרוצה להחזיק בשר במלחו זמן רב, אז אחר ששהה כשיעור במלחו תחילה ידיחנו אח"כ כמו שמדיחין לקדירה, וחוזרין ומולחין לאלתר גם אם לא נטפו עדיין ממנו המים ומניחו בכלי שאינו מנוקב. והציר הנעשה אז אין בו שום איסור דם ועולה על גבי הבשר ומעמידו זמן רב.
חתיכה תפל שלא נמלחה עדיין ונתערבה בין מלוחות ונשתהה ביניהן אותה חתיכה אסורה ולא מועיל למולחה שנית. אמנם אם הודחה טרם שנתערבה יחזור וידיחנה וימלחנה. חתיכה שנמלחה ופלטה ציר שלה ונפל אח"כ עליה ציר מבשר מלוח אסור. לכתחילה מותר למלוח בשר היום ע"ג הבשר הנמלח אתמול אבל אין למלוח בשר היום ולתתו על הנמלח קודם שבוע. ובדיעבד אין לאוסרו.
בשר המוגלד בחורף בקרח אין למולחו עד שנמס הקרח, דהקרח מונע מליכנס המלח להוציא הדם.
טבחיים והמעיים העגולים דהן הדורא דכנתא והקיבה, והדקין, וכרכשא לכתחילה אין למולחם עם שאר בשר רק לבדנה. טבחייא מולחין בצד החיצון שהשומן שם דבוק ושם מחזיקים דם.
המולח הרבה חתיכות להניחם ולהשהותם יחד בכלי מנוקב. יזהר להקדים הנמלח באחרונה להניחו בראשונה לכלי, א"כ צריך למולחם כולם ולהניחם על הדף עד גמר מליחת כולם, ואז יקדים להניח בכלי את הנמלח באחרונה, וכן חוזר חלילה עד יסיים להכניס באחרונה הנמלח בראשונה.
חתיכת בשר שחתכה לשנים אחר שרייתו, צריך לחזור ולהדיח מקום החתך קודם מליחה.
רגלים שלא נתקצצו ראשי הטלפיים ונמלחו, אם שכבו על צדן כל זמן שהייתן במליחה לא נאסר רק שבתוך הטלפיים. ואם נזקפו נאסרו כולן. הרגלים נוהגין לקצץ ראשי הטלפיים וגם לחתוך להפרידם מהדדי, ואח"כ להשרותן במים כמו שהן עדיין בשערן ולמולחן אח"כ ולשהות שיעור מליחה, ואח"כ מדיחן יפה טרם מהבהבן באש להסיר השער והטלפיים. והשתא חצצו הטלפיים והשער במליחה הראשונה, לכן נוהגין לחזור אחר ההבהוב להדיחם ולמולחם שנית. מיהו אם לא נמלחו באחרונה מותרים. וכן אם לא קצץ ראשי הטלפיים קודם ההבהוב אין לאוסרן בכך.
בימי מהר"י סג"ל לא ראיתי שום מליגה לא בעופות ולא בראשים ולא ברגלים. וכן לא חירוך בראשים, רק בתלשו נוצות מראשי התרנגולין הבהבום עם התרנגולים להסיר הנוצות שנשארו.
הג"ה מי"ד: המהבהב אווזות ותרנגולין באור לחרוך הנוצה מהן צריך לרחוץ בית השחיטה בראשונה שלא יבלע הדם בהן. ולא ישהה אותה הרבה שלא יבלע הדם ע"י החום ותו לא יצא ע"י מליחה. נמלח בכלי נסדק הוי כמנוקב ומותר.
דיני דם
[ג] כל דיני איסור דם
דם רותח שנשפך על גבי צלי או דם צונן, אוסר את הצלי כדי קליפה. כל חתיכה הנאסרת משום דם או מחמת כלי שאין מנוקב, שוב אין לה תקנה להתירה. בשר הנמלח כדין בכלי מנוקב ונמצא ציר עומד בתוכו הבשר מותר, אך נהגו העולם קליפה והדחה. אך אם נפל חתיכה או תולה מקצתה למטה משאר הבשר תוך הציר העומד בשולי הכלי, אסור כל מה שבציר. וצריך לחתוך מעט יותר מן הבשר שלמעלה מה שלא נגע בציר.
חתיכת בשר שנצרר בה הדם מחמת שהכה את הבהמה מחיים חותכו ומולחו, ומותר גם לבשל. ולצלי בעי מליחה מועטת כשאר כל בשר.
בשר שלא נמלח ונפל עליו ציר מן בשר מלוח או נפל כולו לתוך הציר חוזר ומדיחו ומולחו.
כבד אין לצלות עם בשר בשפוד אחד. ואם אין גומות בבשר להתעכב בהן הדם מותר הבשר בדיעבד דדם שנטף עליו מן הכבד מישרק שריק אסור לעשות כן לכבד בשעת צלייתו, ובדיעבד אין לאסור הסכין דוגמת בשר הנמלח בכלי שאין מנוקב, כל הבשר אסור גם מה שחוץ לציר. ובס"ה כתב שיש לאסור אפי' לא שהה שם שיעור מליחה ואין לו תקנה אפי' במליחה אחרת. וגם הכלי הוא אסור, משום דציר בשר תוך שעה אחר מליחה אוסר כל דבר שהוא נופל עליו. ואי נפל אכלי חרס ישבר, ועל כלי עץ וכלי מתכות צריך הגעלה. אבל שהה כבר שיעור מליחה אין צירו אוסר אח"כ בדיעבד. אבל אסור ליתן בשר מלוח לתוכו לרחוץ עד שיתן מים הרבה מתחילה לתוך הכלי.
הרוצה לצלות עוף או גדי שלם צריך לשרותו במים ולמולחו ולשהותו כשיעור ולהדיחו אח"כ, כדין כל בשר לבשל צריך לעשות לצלי זה מתוך שהוא חלול. אין להניח כלי תחת צלי לקבל שומנו אם לא שהה מתחילה שיעור מליחה במלחו.
ראש הכבש ואווז וכל דבר חלול שנמלח מבחוץ ולא מבפנים אין מותרין רק בצלי. ויש מתירין ראש אווז אם נתבשל בדיעבד שאין כזית בדמו. הג"ה: תרנגולת שנמלחה עם ראשה בלא חתיכה יחתוך הראש וימלח וגם אם היא נצלית עם הראש לא תיאסר התרנגולת, ע"כ.
בשר שנשתהה במלחו כשיעור וניתן בכלי ונתרבה עליו הציר אין אוסר את הבשר גם אם נשתהה בו כי מוהל בעלמא הוא.
בני מעיים כגון הדורא דכנתא והקיבה והכרכשתא והדקים גם אם אין בהן דם אין למולחם לכתחילה רק בכלי מנוקב כשאר בשר. אבל הכנתא דהוא השומן עצמו שקורין מטייר ושאר בני מעיים כגון הכרס והלב והכבד והריאה, אם מלחן בכלי שאינו מנוקב אסורים הם והכלי דדינן ככל בשר. אין חוששין למלוח בשר ובני מעיים יחד, אבל עופות ודגים אסורין למלוח יחד. אסור לחתוך בסכין שאוכלין עמו מבשר מלוח טרם שמדיחין אותו.
יש להסיר וורידי דם ששוכבין בשומן הכנתא שקו' מטייר. הרוצה לצלות ראש טלה שלם ולצאת ידי חובתו, יסיר עצם שעל גבי המוח וינקוב הקרום שהמוח מונח בתוכו. וגידין שתחת הלשון ושבתוך הלחיים יטול או יחתכם שיזוב דמן בשעת צלייתו.
שפוד שצלו בו בשר שלא נמלח ילבנו באור טרם צולין בו שנית. ואם צלו בדיעבד הכל מותר בין הבשר בין השפוד הן של עץ הן של ברזל, משום דנורא מישאב שאיב. נכון שלא לשהות צלי על השפוד כשמסירין אותו מן האש. וכן שלא לחתוך צלי רותח בסכין לראות אם נגמר צלייתו. וכן אסור לעשות כן לכבד בשעת צלייתו, ובדיעבד אין לאסור הסכין דוגמת השפוד.
נכון שלא לחתוך בסכין דשחיטה אפילו דבר צונן, ואם חתך בעי להדיח מקום החתך. ואם חתך בו דבר רותח או חריף בעי קליפה. אין להשתמש מי מליגת תרנגולים במאומה.
דיני כבד
[ד] דין כבד וטחול
כבד שצולין על האסכלא צריך לחתוך הסימפון שלו ולהסיר דם שבו ולהפוך החתך למטה. ואם לא חתך יחתכנו אחר הצלי'. ולבשלה אחר הצלי' אסור אם לא חתך מקודם שצולין אותו. ונכון לנוקבו בסכין מקודם או עם קסם בשעת הצלי', כדי שיזוב הדם יפה. ובשפוד סומכין על נקיבת השפוד. והרוצה לבשל את הכבד אחר הצלי' נכון לנוקבו שתי וערב. ומדיחין אותו אחר הצלי' קודם שמבשלין. ואם שכח ובשלה בלא הדחה מותרת. נוהגין שלא לבשל כבד כלל אלא צלוייה מעיקרא, דאסור להשהותו במלח מעיקרא כשיעור כדי לבשלו. לכתחילה אין צולין בשר וכבד יחד, ובדיעבד אין אוסרין, וה"ה במליחה.
זה לשון התוספות: עוף עם כבדא בין דבוק בו בין אין דבוק בו ונמלחו יחד מותרין דדמו מישרק שריק וכבולעו כך פולטו. נתבשל עוף שלם עם הכבד שלימה צריך ס' ברוטב ושאר התבשיל כנגד כל העוף, וזורק את העוף דהוא נעשה חתיכה דאיסורא והשאר מותר. אבל חכמי מגנצא ושפירא הורו דלא צריך לבטל רק הכבד עם צירוף הרוטב לבשר העוף, מאחר דאין בשום עוף לבד ס' נגד כבד שלו. ואז גם העוף מותר והכבד לבד אסורה, וכן בי"ד דדין כבד כדין הלב, דבצלי העוף מותר ובקדירה צריך ס' נגד הלב. נצלה כבד עם העוף אפי' עדיין דבוקה לו, צריך לקלוף העוף מבפנים והשאר הכל מותר גם הכבד עצמו. כבד בפשטידא צריך ס' לבטלה, ואם דבק בחתיכה צריך ס' נגד אותה החתיכה ויזרקנה והשאר מותר. מנהג הוא להדיח הכבד ולמולחו בשעת צלייתו, ואין להשהותו במלח כלל בלא צלי. צלי.
טחול דינה כשאר בשר אף לקדירה, דשומנא בעלמא הוא שקורין שומ"א, ואין בה איסור דם. רק צריך ליטול החלב עם הקרום שעליה ועם הגיד שבתוכה.
ועל הנצלה בלא נטילת הקרום והגידין, השיב מהר"י סג"ל דצריך ס' דעל הדם חייב עליו כרת. וצריך נמי כדי נטילה דילמא לא מפעפע.
דיני הלב
[ה] דין הלב ודין הכוליא
הלב קורעין ומוציאין הדם טרם מולחין או מבשלין. ומה שנוהגין לחתוך ערלת הלב כדי שיזוב דמו. אבל לאחר חיתוכו ומליחתו הרי הוא כשאר בשר גם לקדירה. ואם מלחו בלא קריעה קורעו בתר הכי. ואם נתבשל בדמו הוי דינו כמו חתיכת בשר שלא נמלח ונתבשל, ואסור הכל אם אין ס' נגד הלב.
נתבשל העוף שלם כמו שהוא עם הראש וצואר והרגלים ונמצא הלב עדיין דבוק בו קולף את מקום הלב. והלב אסור וכל השאר מותר, דבכל עוף כשהוא שלם יש בו ס' נגד לבו.
ואם נצלה או נמלח העוף עם הלב יזרוק הלב וקולף מקומו והשאר מותר אף אם אין ס' נגד הלב. וי"א דקורעי' הלב אח"כ וגם הוא עצמו מותר. ואם הלב היה דבוק בחתיכה קטנה ובשלה עם שאר חתיכות צריך ס' נגד החתיכה כול'. לב הנמצא בפשטידא דינו כדין כבד דפרישית לעיל. לב בהמה יש בו להחמיר יותר משל עוף דאין בשום דם של לב עוף כזית.
כוליא אסור לבשלה בקדירה משום אל תטוש תורת אמך וחכמים נהגו שלא לבשלה. אמנם אחר צלייתה מותרת לבשל כמו הכבד. ואם נתבשלה הכוליא אחר שניקר מחלבה עם שאר בשר התבשיל כולה מותר, גם אם אין בו ס' נגד הכוליא, והכוליא אסורה. אכן אם הכוליא עדיין בחלבה הכל אסור גם התבשיל אם אין בו ס' נגד הכוליא. כוליא שהקטינה בדקה עד כפול, בגסה כעינבה בינונית (אסורה הבהמה).
נהגו העולם להשליך את הענוניתא דוורדא מן הריאה, ואין בו רק מנהג ולא איסור.
דיני ביצים
[ו] כל דיני ביצים
ביצים צלויות או מבושלות בקליפתן אין חוששין לבודקם מן הדם ולאסור, רק הנמצא בהן פתאום. דאזלינן בתר הרוב דלית בהן דם, רק הטרופין בקערה מתוך קליפתן מאחר דאפשר לבודקם אין הולכין אחר הרוב וצריך לבודקם.
המבשל הרבה ביצים או פירות יצננם במים טרם שינערם מן הכלי שבשלם בו. עיין הטעם לעיל. ואם ניערם בלי צונן ונמצא דם או אפרוח באחת מהן כולן אסורין אם אין בהן ס' כנגדה, ויש מצריכין ס"א.
ואם נמצא בטרופות צריך ס' לבטל כל הביצה שבה האיסור. וכתב בספר אגודה בפרק אלו טרפות ואם הביצים עדיין בקערה ולא טרופות ונמצא דם באחת מהן יגביה חלמון הכשר וכל חלבון העולה עמו כשר. וכן יעשה לכל אחת הכשרות. ומה שישאר אצל אותה שיש בה דם אסור. שאם יגביה את האסורה אולי ישאר מחלבונה אצל הכשרות.
ביצים של עוף טמא או של עוף טהור ונמצא בה אפרוח, כל זמן שהאפרוח בקליפתה יש בו איסור משום שרץ השורץ על הארץ. או דם במקום האסור ונתבשל עם ביצים אחרים או עם דבר אחר בין בקליפתו בין בלא קליפתו. הכל אסור עד שיהא ס' בהיתר. ואפילו אם נמצא דם בביצה צריך ס' בלא אותה ביצה האסורה.
ביצים הנמצאים בתרנגולת נבילה אסורים. אם ספק מנבילה או משחוטה כשרים. תרנגולת שהיא ספק טריפה אם ילדה ביצים, שיחלא קמא אסור. דהיינו הביצים שהן במעים בשעת הטרפות אבל אותן ביצים שבאו לה מחמת שנזקק לה זכר אחר שאירע לה הספק כשרים הביצים וגם התרנגולת. דאם היתה טריפה לא היתה מתעברת וילדה.
אין לוקחין מן הגוים ביצים טרופות בקערה דיש לחוש שטרפם כדי שלא יכיר היהודי. מ"מ אותן קוכלי"ן בל"א המגובלין עם ביצים מותר ליקח מהן ולאוכלן. דרוב עיסות נילושים מביצים שלימות ורובן אין בהן דם. דאנן נמי אין בודקין הצלויות דאזלינן בתר רוב. והנשים רגילות לבדוק כשטורפין למאכל חומרא יתירא היא, ועוד משום דאיפשר כדפי' לעיל. וכל מי שאין נזהר מפת של גוים אוכל אותן קוכלי"ן דקימחא עיקר דהיינו העיסה ומברך המוציא. ועל האובל"ט מיני מזונות ועיין לקמן.
ויש נוהגין לבדוק הדם שיהא דוקא במקום האוסר כל הביצה ואם לאו מסירין טיפת הדם ושאר הביצה מותרת. והסימן להם זה החרוז: דם הנמצא חוץ לקשר, יזרוק הדם והשאר כשר. ואם על הקשר נמצא, נתפשט חוץ לא ירצה. אך אם הדם עליו יעמוד, ולא נתפשט רק שם יצמוד. לחכמים ככה הוא מסור, חלבון מותר וחלמון אסור. האמנה אני המלקט באומרים מימי לא ראיתי ולא שמעתי בשכונת מהר"י סג"ל וכן בכל מדינת ריינוס לבדוק אחר הדם ולהתיר הביצה, רק אוסרי' תמיד כל הביצה.
דין תולעים
[ז] תולע הנמצא באחת משרביטי קטנית או פולין שנתבשלו יחד, זורק אותה השרביט. ושאר השרביטין אם יש בהן ס' נגד השרביט התולע מותרין. קטניות או פולין שנטלין משרביטיהן ונתבשלו כשעדיין לחין נמצא בהן תולע שקו' מאדי"ן, צריך ששים לבטל טעם התולע. והיבשים אם נמצא בהן תולע שקורין ויב"ל, אף שבודאי בתלוש שרצו בהן צריך ששים לבטל טעם התולע. כללא דמילתא הרוצה לבשל קטניות או פולין ורוצה להחמיר נותן אותן למים רותחין כדי שימותו התולעים מיד. דבמים צוננים אולי יצאו מיד ונאסרין ואח"כ כשמבשלים ימותו, והוי כאילו אוכלם בקערה.
פירות שנתבשלו ונמצא תולע באחת מהן. אם באותו פרי שנמצא בו התולע ס' כנגדו, זורק מעט קליפה מן הפרי עם התולע, ואותו הפרי גם הוא מותר. ואם אין ס' באותו הפרי נגדו, אז הפרי ההוא חתיכה דאיסורא וצריך בשאר הפירות ס' נגד כל הפרי שבו התולע. וכתב במרדכי דמשערינן ס' לבטל התולע, דוקא במים אשר נתבשלו בהן הפירות, והפירות גופייהו לא מסייעי' לבטל מפני שהן מינו. כתב באגודה אין לך פרי שהוא פחות מס' נגד תולעו, ודוקא בלא פירש. המבשל פירות לא יערם מן הכלי עד שיצננם כדפי'.
תולעים שבבשר או בגבינה יש מתירין כשהן עדיין בפנים. וכשיצאו לחוץ אסורים. ואם נתבשלו עם הבשר או הגבינה מותר התבשיל גם אם אין בו ס' נגדו. והיינו תולעים הגדילים מחמת סירחון. אבל תולעים שנמצאין בבשר ובכבד ובדגים דלא באו מחמת סירחון אותן אסורים אפילו נמצאו בחתיכת דג, וכ"ש בבני מעיים.
אם נמצאו תולעים בתוך הקליפה של הירקות הדחוקים בפנים שאין חלל במקומו שהיה יכול לדחוק ולצאת. וכן מבשלין קליות חטין שמוצאין תולעים בין קליפה לחטה, שניהם התיר מהר"ם.
תולעים הנמצאים בבשר ודגים, כתב ראבי"ה אפילו פירשו לגמרי מותרים. תולע שנמצא במוח ולא חזינן קורט דם מבחוץ ולא רושם מותר. שרץ מותר לשרוף ולאוכלו משום רפואה.
זבוב הנמצא בתוך קדירה אם נפל בכלי ראשון צריך ס' נגד הזבוב. ואם הסירה בכף והחזיר הכף בקדירה צריך ס' נגד הכף. ודוקא כשהסירה בכף ריקנית אבל אם הכף מלא מן הרוטב שיש ס' נגד הזבוב מותר. ואם שפך הזבוב מן הקדירה מותר הכל, דכל זמן שהיא בקדירה בטל בס' וכשנפלה תוך הקערה הוי כלי שני. ואם נפל הזבוב קודם נפילת הרוטב אוסר את הקערה בכדי קליפה, אך אין דרך שתפול קודם הרוטב ומספיקא יש להתיר. ואם היה הזבוב תוך הקערה תחילה ושפך הרוטב עליה הכל מותר. ואם נמצא הזבוב בתמחוי אמרינן שם נפלה וכלי שני הוא ואין מבשל והכל מותר בין מה שחילק כבר בין מה שעדיין בתמחוי, גם אם אין בו [ס'] נגד הזבוב. לכן צוה מהר"י סג"ל שלעולם ישפוך הלפתן לתמחוי טרם חולקים כדפי' לעיל.
תולעים הגדילין במים בכלים או במכונסין בקרקע הן מותרין כל זמן שלא פירשו ואפילו מתים. יבחושין קטנים הגדילים ביין ובשכר מותרין לשתותן בעודן בתוכם, ואם סיננן ופירשו אסורים. לכן אין לסנן בלילה דילמא פירשו ויחזרו ואין רואה.
תולעים שבקמח שהותלעו מחמת חום שקו' מילווא"ן מחמירין לאסור כל הקמח, דחיישינן שמא פירשו לדופן הכלי וחזרו. ולא דמי לתולעים שבמשקין כדלעיל, דהתם רביתייהו כל זמן שהם בפנים הכלי או הבור.
בשר בחלב
[ח] כל דיני בשר בחלב
בשר תפל שנפל לחלב צונן ג"כ תפל, ר"ל שאין אחד מהן מלוח אין לאסור רק שנשתהה שם יום שלם. וכן אם נפל הבשר לשום איסור אחר צלול שאין מלוח שום א' מהן שניהם מותרין אך הבשר צריך הדחה במים. ואם הבשר מלוח שניהם אסורים. אבל אם צלוי או מבושל אפילו אין מלוח ואפילו צונן, הבשר אסור והחלב מותר ומיהו הבשר סגי בקליפה. ואי אית ביה פילי פי' בקעים אפילו חי לא סגי בקליפה. וכן אם מתובל בתבלין אסור. ובשר שלא נמלח רק קצת לצורך צלי וציר נוטף ממנו על גבינה אסור.
ובשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו מבחוץ ושוכבין זה אצל זה מותר, אך צריכין הדחה. וכן אם הודחו כשהן צריכין ועדיין לחין אין אוסר עד שיהו לחין מחמת מלח. וכן הדין בבשר כשרה ונבילה כשהן נוגעים יחד. בשר וגבינה שניהם מלוחים ושוכבים יחד שניהם אסורים. הא' תפל והשני מלוח, התפל אסור. וידיח המלוח במקום שנגע בשני והוא מותר.
קיבה ששהתה עם העור במים, אין לאסור רק כי שהה שם יום שלם. נמלגה תרנגולת בקערה חולבת שניהם מותרים, דכלי שני לא מבשל. חתיכת בשר הבלוע ונאסרה מחלב שאין בה לבטלה ונתערבה אף באלף לא בטלה. מי חלב שנשפכו לתבשיל ואין בו ס' לבטל, מותר להוסיף עליו מים כדי לבטלו. וכן חלב שנפל לתבשיל דעוף ויש בחלב נותן טעם מרבה עליו מים ומבטל הטעם, דאיסורי דרבנן הן.
טיפת חלב שנפלה על דופן הקדירה של בשר שלא כנגד הרוטב, אם הוא כנגד האש הכל מותר גם הכלי. ושלא כנגד האש הכלי אסור. ומה שבתוכו מותר ויערה התבשיל במקום אחר שלא כנגד הטיפה. ואם נגד הרוטב נפלה ויש ס' נגד הטיפה אפילו שלא כנגד האש הכל מותר. ואם נשפך רוב חלב אין להתיר אפילו שכנגד האש ואפילו נגד הרוטב אא"כ בביטול בס'. ואם הפסד מרובה או שעת הדחק כגון ע"ש ועיו"ט מתירין ע"י ס' אף שלא כנגד האש ואף שלא כנגד הרוטב. ויוציא התבשיל דרך שולי הקדירה ולא דרך פיה, וטוב יותר להמתין עד שתצטנן הקדירה.
טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שבקדירה והיא יבשה שוכבת למעלה ולא נגעה לרוטב, נתבטל הטיפה בס' של החתיכה. אכן אם מקצת החתיכה בתוך הרוטב, כל הרוטב ושאר התבשיל מסייע לבטל בס'.
טיפת חלב שנפלה על כיסוי קדירה של בשר, יש לו דין כמו הקדירה כנגד הרוטב והתבשיל מותר וילבן הכיסוי, ואם של חרס ישבר. טיפת חלב רותח שנפל על כלי או סכין צונן א"צ כי אם לגרר במקום שנפל הטיפה, כי החום פסק בנפילה. והא דאמרינן עירוי ככלי ראשון לחומרא היינו שפיכת הקילוח אבל כה"ג לא. ודוקא שנפלה על הקתא, אבל נפלה על הברזל נועצה בקרקע י' פעמים.
נתיישבה קדירה של חלב ברוטב חם של בשר שנשפך בקרקע או איפכא מהר"ם מתיר. ורבינו יחיאל מצריך ס' נגד מה שאומדין שהיה עדיין מן הרוטב בעין שלא נבלע עדיין בקרקע. נתבשל בשר בקדירה חולבת ובצידה עוד קדירה של חלב והגיס שניהן בכף אחד אסורים במשהו ולא מהני ביטול, דטרם שאוסר הוי בשר בחלב.
מחבת חולבת תחת מרחשת של בשר או איפכא הזיעה עולה ונבלע בעליון ואוסר את הכל. אין להניח כד כותח וכד מלח לנגוע יחד, שהמלח הוא שואב. וכד חומץ מותר שאינו שואב ועל כל פנים יש להרחיק מליפול מזה תוך זה. מעשה בכל יום שנותנין מלח בקערה חולבת ומולחין בו בשר או איפכא דאין מליחה לעץ.
דגים שעלו בדיעבד בקערה של בשר או נתבשלו בכלי שהודח יפה שלא נשאר בו שום ממשות בשר אותן דגים מותרים ליאכל בכותח. וכן הדין בביצים או ירקות וקטניות שנתבשלו בכלי של בשר בדיעבד גם אם הכלי בן יומו, מותרים למאכלי חלב, או איפכא. וכן אם הוחמו מים בכלי בשר מותר ללוש בהן עיסה לאכול הפת בכותח, או איפכא. אבל בכלי גוים גם אם אינו בן יומו אסור ללוש לכתחילה עיסה עם המים שחימם בהן, ובדיעבד שרי.
קערות בשר שהודחו בכלי חולבת או איפכא אפילו במים רותחין. אם אין אחד מהן בן יומו גם אם אכל היום רוטב חם של בשר רותח, רק שהמחבת אינה בן יומו ואין שום אחד מהן מלוכלך בשיור מאכל מותר הכל. קערה שנמצאת אצל שאינה מינה והאחד ידוע שהיא בת יומא והשני ספק ב"י, וכולם נקיות אין לאוסרם דמחזקינן כל אחת הודחה כדינה ואח"כ נתערבו.
לכתחילה אין לאפות פת צד פשטידא או פלאדין אפילו הם מכוסים. ובדיעבד אם התנור גדול ופיו פתוח וקרקע התנור אינו משופע שידוע שלא זב המרק תחת הפת, אז הפת מותר הן לחלב הן לבשר. וכן דין פת שנאפה עם בשר צלי. אבל אם יכול לזוב המרק לתחת הפת אסור לאוכלו אפילו עם מלח. אבל פשטידא ופלאדין יחד אין נוהגין לאפות כלל.
צנון או כל דבר חריף כגון שומין או בצלים או ראשי כרתין שנחתכו בסכין של בשר אסורים לאכול בכותח או איפכא. ואם נחתכו ונתנם בתוך קדירה רותחת יבטל טעם סכין שהוא מועט אם ס' בקדירה נגדו. צלה דג עם בשר בתנור אסור לאכול דקשה לדבר אחר.
ביצים גמורות בחלבון וחלמון ובקליפה נמצאו בתרנגולת שחוטה, אף אם עדיין מעורות בגידין מותר לאכלן בחלב. אבל בלא קליפה אסור ליאכל בכותח דמיתקרי בשר, וצריך שרייה ומליחה כשאר בשר.
אכל בשר אפילו של עוף לא יאכל גבינה אח"כ עד סעודה אחרת. חסידים הראשונים והאידנא ממתינים ו' שעות, והמנהג להמתין שעה אחת. ונכון להחמיר גם הלועס לתינוק אף על פי שלא אכל, דהא מ"מ מושך טעמא. ודוקא בשר בעין אבל מטוגן בשומן או שלוק אז דינו כבשר אחר גבינה וסגי בקינוח והדחה. אכל גבינה ובעי לאכול בשר מיד, צריך קינוח הפה והדחת ידים. וצריך להסיר פתיתי פת דגבינה ולהביא פת אחרת.
ונכון ליזהר שלא ישתו מכוס אחד באוכלם בשר וגבינה לאו משום איסור רק הכירא בעלמא. ואם אוכלים שניהם על שלחן אחד צריך מפה מיוחד לכל אחד, או שום היכר אחר שלא ישכחו ויבאו לאכול יחד.
נמצא חתיכות דקין בתוך קיבה שהעמידו ממנה גבינות אם מתחילה היה הקיבה ס' נגד הדקין מותר.
כף שנתחב לשאינו מינו ובא לשער ס' כנגדו להתיר אינו צריך ס' נגד כל הכף רק נגד מה שנתחב מן הכף לתוך הקדירה, אפילו אם הוא של מתכת לא אמרינן חם מקצתו חם כולו והלך בליעותיה בכוליה. אך בס"ה כתב וצ"ע בכף של מתכת אם הכף בן יומו ויש ס' בקדירה כנגד מה שנתחב מן הכף התבשיל והקדירה כשר הכף אסור, ואם אין ס' הכל אסור אפילו בהנאה. אכן הכלי מותר לתת בתוכו צונן או פירות אף על פי שבלוע מאיסור הנאה. ואם אין הכף בן יומו אף אם אין שם ס' התבשיל והקדירה מותרין והכף אסור. נשפך התבשיל אחר שנתחב הכף וספק אם היו בו ס' מעיקרא מחמירין לאסור מספק כר"ת. אם הוסיפו מים לקדירה אף בלא מתכוין אחר שנתחב הכף יש מחמירים שלא יצטרפו להשלים ס' לבטל האיסור.
בן יומו ר"ל אם נשתמש בו תוך מעת לעת. נכסה קדירה בכסוי שאינה מינה צריך ס' נגד כל הכסוי. נאפה פשטידא או פלאדין תחת כיסוי שאין מינו אפילו של חרס ואפילו בן יומו גם לא ליבנה מקודם, התיר ר"י בר שמואל דאין ריח ופיטום בכלי, רק שלא נגע למעלה בכיסוי.
דיני כחל
[ט] בכאן אחל דיני כחל
כחל הרוצה לצלותה בעי לקורעה שתי וערב מעיקרא, ואם נצלה בלי קריעה מותר בדיעבד. ולבשלה בעי קריעה שתי וערב ולטוח בכותל. ודוקא לבדה בלא שום שאר בשר עמה. ואם לא נתקרע אסור בבישולה אף בלא שום שאר בשר עמה. מנהג יפה שלא לבשל שום כחל כלל גם אם קרעה שתי וערב וגם טוח בכותל ואפילו נתייבשה.
אין חילוק בין כחל מבהמה חולבת או שאינה חולבת או של מניקה ושאינה מניקה.
נמלח או נצלה כחל עם בשר אין לאסור בדיעבד בכלי מנוקב, אך ידיח הבשר היטב ולכתחילה מחמירין.
שפוד שצלו בו כחל אסור לצלות בו בשר טרם מלבנו.
קורעים הכחל ועושין ממנו פשטידא, ואין אופין אותה במחבת רק בקרקעית התנור. ואם בדיעבד נאפית במחבת והיתה מעיקרא קרוע, גם אם שאר בשר נחתך עם כחל בתוך הפשטידא המחבת והפשטידא מותרי'.
כחל שנצלה חותכין לכתחלה בסכין דבשר ומניחין אותה בכלי בשר גם אם יש בשר שם שנוגע בו דיש לה כל דין בשר וה"ה אם נתבשלה. כחל שנתייבשה ונתבשלה עם בשר אין לאסור בדיעבד. מולייתא בשר חם על גבי מולייתא כחל חם מותר בדיעבד.
דין מליגה
[י] דברים לנו בדין מליגה.
מולגין התרנגולים דוקא בכלי שני, ואין מערין עליהן הרותחין מן כלי ראשון. ואם שגג ועירה מכלי ראשון וכרס או רגלי העוף למעלה אסור כדי קליפת העור ולא יותר. ואם להפך הנוצות מגינין מן הרותחין והכל מותר.
נוהגין העם להדיח בית השחיטה קודם המליגה, וגם לקשור בית הצואר שלא יכנס מים לגוף. ואם לא עשה מותר בדיעבד. ואם חוזר פעמיים למי המליגה, אין לאסור בדיעבד.
נמלגו תרנגולים בכלי שני ומצאו אחת נתנבלה ביניהם הכשרים מותרין, דכלי שני אינו מבשל. וה"ה נמלג בכלי חלב.
מהר"י סג"ל לא הנהיג שום מליגה בכל תפוצות ריינוס בכלי שני. ואפילו לנישואין ולברית מילה שהרבו בעופות לא מלגו, אך הרבו נשים לתלוש הנוצות או השליכום לצוננין ומועיל להסרת הנוצות.
דיני ריח
[יא] דין איסור הריח
אם ריח מילתא היא או לאו, ואי לכתחילה או גם דיעבד רבו בו הדיעות. לפיכך נקיי הדעת נזהרין כשצולין בשר עם הפת או גבי בשר גוי, או פשטידא או פלאדין עם הפת, אז משימין הפת למעלה אל תוך התנור רחוק מכל הנ"ל, ובענין שלא יזוב שום מרק מהן תחת הפת. ומניחין דברים המריחין לפנים בפי התנור ומניחין פי התנור פתוח, דאז גם אם מפטמין יצא הריח לחוץ ונשאר הפת נקי מכל ריח לאוכלו בהיתר או לבשר או לחלב. ויש לנהוג כן גם בצליית דג עם בשר דקשה לדבר אחר בסמ"ק. חמץ ומצה התיר ר"ת בדיעבד.
בישול עכו"ם
[יב] בישולי גוים והיתר חיתויין
פת של ישראל הנאפה בתנור של גוי ולא חיתה ישראל בגחלים ואף קיסם לא השליך לתוכו, הפת אסור אפילו בדיעבד. ואם למכור לגוים אסור בעודו שלם כי אם בחתיכות, אך לפועליו גוים מותר לתת. ואם ספק לו אם חיתה או השליך קיסם מותר דספיקא דרבנן לקולא. ואם סמוך לשבת דלא אפשר בחיתוי עם חשיכה טוב למוכרו בדבר מועט לגוי והוא יאפנו בשבת.
כל זמן שהפת בתנור מועיל כח ישראל בחיתוי, ואפילו היה התנור רק חם והפת משביח מכח החום, אם מחזירו יחזירנו ויחתה, וכל זה משום איסור בישולי גוים. אפה ישראל על ידי חיתוי ואח"כ אפה ישראל באותו תנור בלא חיתוי, תלינן שמועיל חיתוי ראשון כל זמן שקיים חום מאור הראשון, דהיינו כל ימי השבוע עד יום ראשון, אם לא אירע יום טוב שלהם בינתים.
רבים מורי' היתר להנזהר מפת ש"ג כשהולך בדרך ששעת הדחק הוא לו ורשאי בו. הנזהר מפש"ג טוב לבצוע על היפה גם אם היא פת של גוים. ואמר מהר"י סג"ל הואיל והתחיל בהיתר כל הסעודה יכול לאכול מאותו הפת.
עיסה הנילש ביצים ונאפה מותר לקנות מגוים, דאין בביצים ההם איסור בישולי גוים דקימחא עיקר ומברך המוציא, וכן עיין לעיל. ואמר מהרי"ל מיהו הני אובלט גובלא בעלמא ואית בהון משום בישולי גוים. וישראל שעשאן מברך עליהן שהכל. פשטידא של דגים אסור משום בישולי גוים, ולא דמי לאובלט אף למ"ד דאין בהן משב"ג, דהכא נאפה טרם נבלע בקימחא, ואובלט נאפה בתערובת.
ור"י התיר לאכול הנזהר מפש"ג בקערה עם שאין נזהר, ואין חושש לתערובת הפת.
ולא אסרו פת משום ב"ג אך חמשת המינין שהן חיטין ושעורין כוסמין שיבולת שועל שיפון שקו' ראוקן. אבל של קיטנית ואורז ודוחן אינן בכלל פת סתם.
כל דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים ירקות יש בהן משום בישולי גוים. ודוקא שיש בו אלו ב' צדדין עולה ע"ש מלכים ואינו נאכל כמו שהוא חי, אבל בצד אחד אין בו משום ב"ג. קליות וכן דבר מעושן או מלוח אין בו משום ב"ג. והקליות שגוים מבשלין בביתם מותרין, דלא גזרו משום שאין אדם מזמן חבירו עליהן. ומהר"י סג"ל השיב בתשובה דרבו מה"ר אברהם מווינא ז"ל אמר ליה דנוהגין להזהר מהם, והתיר להם שקנה שמש הקופה בשגגה בדיעבד וצוום למנוע מהם להלאה. דגים מלוחים אין בהן משום ב"ג. ואם צלאן בדיעבד על אסכלא של גוי מותר דסתם כלי גוים אינן בני יומן, ולכתחילה אסור. שכר אין בו משב"ג.
קדירה שהניחה השפחה על האש ונתבשלה כמאכל בן דרוסאי, אסור באכילה. והכלים צריכין הגעלה, ואם של חרס ישבר. אף על גב שהדליק ישראל האור לא תתן השפחה ע"ג האש, ומותרת השפחה לנערה כשנתנה יהודית. וכל זמן שהעבירה מן האש טרם נתבשל צריך יהודים להחזיר ע"ג האש, ולא מועיל חיתוי גם בפת. וכן השולח מחבת עם בשר לתנור של גוי לצלות, צריך היהודי לתת המחבת תוך התנור במקום שראוי להתבשל שם ולא מהני חיתוי, וצריך להיות שומר שלא יחליף נבילה תחתיו. ויהיו נזהרין שלא תשכים השפחה להביא אש מבית גוי לבשל אצלו כמאכל ב"ד טרם חיתוי, אך אם נשאר מאמש קצת אש והוסיפו אין לחוש. גוי או שפחה משרתת בבית יהודי ויודעים מנהג ישראל בהדחת בשר ומליחתו, ודין מליגה וכה"ג, ועוסקין במלאכה, וישראל יוצא ונכנס דיו, דמרתת לאסור. ואי הזהיר אותם שלא לעשות דבר רק בישראל עומד על גבן, והחציפו ועושין בלא רשות אין מועיל יוצא ונכנס, דגילה דעתו דאינו מרתת.
פירות שכובשין גוים בדבש אין בהן משב"ג, אפילו שלקן בכליהם מותר, וכן כשמרתיחין דבש בכליהן להסיר השעוה.
נבלה וטריפה
[יג] איסור חלב נבילה וטריפה ואיסור טומאה
בישל היתר בקדירת איסור שהיא בת יומא, כגון בקדירת הגוי כל התבשיל אסור, דדין כל הקדירה חתיכת איסור. ואם אינה בת יומא התבשיל מותר דנ"ט לפגם. אכן לכתחלה גם כן אסור לבשל בה דגזרינן דאינה בת יומא אטו בת יומא. הורה מהר"י סג"ל על כיכר לחם אחת שנמצאת בו חתיכת חזיר שיש להסירו ומעט לחם עמו סביבו ואין לחוש על מה שנבלע בלחם אם יש באותו לחם ס' לבטלו.
חלב חיה מותר היינו דוקא חלב המכסה את הקרב וחלב דכליות. אבל שאר חלבה צריך לנקר כשל בהמה, ויסיר גיד הנשה עם חלבו.
נמלח בשר שחוטה עם בשר נבילה אפילו בכלי מנוקב אסור אפילו מספק. דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אותם הנוגעים בטמאים אסורין והשאר מותרין.
ברחת המלוכלכת ברוטב אסור להוציא עמה הפת, ואם הוציא עמה בעי קליפה.
קערה מלוח בה טומאה, ואחר שהוסר ממנה שאבו עמה מים חמין ונתנו לקמח ללוש בהן עיסה, ולא היה ס' במים נגד הקערה שהיתה בת יומא, סגי בס' עד כדי קליפה מן הקערה.
עכברא שנמצאת בתוך חומץ או בשאר כל משקין ולא איתמרטט משליכין אותה והמשקה מותר. וכן חלב או נבילה שנפלו ליין משליכין האיסור והיין מותר. ואם נפלה בשומן מהותך של אווזא אם שופכין שומן רותח יום יום לאותו כלי הכל אסור. וכן בימות החמה דהוא נמס ורך ומנענע ממקום למקום אסור כולה אף אם הוא צונן. אבל בימות החורף שהוא קשה יטול כדי נטילה סביב העכבר והשאר מותר. כדי נטילה הוא עובי אצבע. וכתב בי"ד שיעור קליפה הוי בעובי רוחב אצבע.
דבש שלנו שרי גם אם נשרץ מעוף טמא והוא דבש דבורים שאין לו שם לווי רק דבש סתם. אברים של דברים /דבורים/ גם אם רואין אותן בדבש אין אוסרין.
בשר חם שהוא משחוטה למטה ועליו בשר נבילה צונן אפי' חי אפי' אינה מלוח נאסרה הכשירה דתתאה גבר להפליט את העליונה וקולט ממנה. כ"ש אם בשר נבילה חם למטה ושחוטה צוננת למעלה ונאסרה מן התתאה דגבר. ואם הצונן למטה בין שחוטה בין נבילה והעליונה רותחת השחוטה כשירה, דאין התחתונה שהיא צוננת בולע מחם שעליה ומיהו קליפה בעי כשהחם למעלה.
אסור לשפוך מכלי שיש בו שומן כשר לנר הדולק מחלב טריפה.
דג טמא הנמצא מבושל בדגים טהורים משליכו והטעם בטל בס'. ואם ידוע שהיה בו דג טמא ולא יוכל להכירו להוציאו כולן אסורים, דבריה הוא, ואפילו באלף אינה בטילה. ואם הוא מרוסק אין עליו דין בריה ובטל בס', ומ"מ זורק האיסור אם מכירו. שרץ שנתבשל עם הדג הדג נאסר ולא סגי בס' לבטלו. דג טמא במעי דג טהור אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר.