מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ח ס"ק ג
מתני' [ט, א] אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו' ופודה בו פעמים הרבה וכו'. בהא דתנן ופודה בו פעמים הרבה פירש"י ז"ל וז"ל, שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים אחרים יכול לפדותן בו עכ"ל. נראה מדברי רש"י דאינו חוזר ופודה בו אלא א"כ נתנו לכהן וחזר ולקחו, אבל אם יש ספיקות הרבה דצריך להפריש טלה והוא לעצמו אינו יכול לפדות בטלה אחד כמה ספיקות. וכן נראה בפי' דברי רש"י במתניתין, גבי שתי חמורות שלא בכרו וכו' או ב' זכרים וב' נקבות אין לכהן כלום שכתב וז"ל, אין לכהן כלום אלא מפריש עליהם ב' טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו, הרי דלב' זכרים ששניהם ספקות הצריך רש"י ב' טלאים ולא סגי בשיפדה בטלה אחד ב' ספיקות. והטעם דאף דלענין ממון אמרינן דמפריש טלה לעצמו מטעם דהמע"ה, מ"מ לענין איסור שבא להפקיע איסור של הספק הב' בטלה שהפקיע איסור הראשון איך אפשר, כיון דיש צד לומר שהראשון שפדה הוי בכור ודאי וא"כ השה ממון כהן הוא ואין פודין ב' ודאים בטלה א'. אבל ר"ת ז"ל ס"ל דמתניתין דפודה בו פעמים הרבה אספיקות קאי, ובספק זה שלא יצא מידו הוצרך למתני שחוזר ופודה בו ספק אחר פעמים הרבה, וכמ"ש התוס' בשם ר"ת בריש פרקין (דף ד' ע"ב) ד"ה ופודה בו וכו', וכתבו בסוף דבריהם שם וז"ל, אבל בודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא נתן, דהא תנן לקמן בפירקין ב' חמורות שלא בכרו וילדו ב' זכרים נותן ב' טלאים לכהן עכ"ל:
וצריך להבין דמהיכא תיתי לומר דבודאין פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל, דהוצרכו להביא ראיה ממתניתין, הא מלתא דפשיטא הוא דאין פודין ב' פטרי חמורים בשה א'. ונראה דכוונתם לשלול דאי אפשר למימר דמתניתין דפודה וחוזר ופודה הוא בודאין, והוא באופן זה דאחר שפדה הפטר חמור ראשון מעלה אותו בדמים ששם את דמי השה כמה שוה ע"מ ליתן דמי השה לכהן, וחוזר ופודה פטר חמור אחר באותו השה עצמו. וכיוצא לזה אמרינן בפ' הזרוע (דף קל"ד ע"ב) לענין מתנות דאם אין שם כהן מעלין אותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן, ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון כיון דמתנות כהונה אין בהם שום קדושה יע"ש, וא"כ בשה דפדיון פטר חמור נמי דאין בו שום קדושה אם אין לישראל כי אם שה אחד ואם יבא לפדות הפ"ח הב' כיון דאין לו שה צריך לפדותו בשוויו ויש לו פסידא לישראל, הוה אמינא דשפיר יכול להעלות אותו בדמים ויחזור ויפדה הב' בשה זה עצמו, וע"ז הוצרכו להביא ראיה ממתני' דמדהצריך התנא ב' טלאים ש"מ דלא אפשר בטלה א' על דרך הנזכר, וה"ט דהתם במתנות כהונה התירו לעשות כן כשאין שם כהן משום הפסד כהן, אבל הכא הא בידו ליתנו לכהן ויחזור ויקחנו ממנו:
ואולם אכתי קשה דנימא דפירושא דמתני' דפודה בו הרבה פעמים מיירי בודאין, אפילו כל זמן שהוא ביד ישראל ולא נתנו לכהן, והוא באופן זה דמעלהו בדמים דמיירי באין שם כהן באופן דאם ימתין עד שיבא הכהן יעבור ל' יום וקי"ל כרב ששת, דאמר בסוף פרקין [יג, א] דמצותו דפדיון פטר חמור לאלתר ואינו עובר עד ל' יום וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהל' בכורים [ה"ו], ואפשר דכדי שיעשה המצוה לאלתר כמצותו ושלא יפסיד הישראל לפדותו בשוויו התירו לו להעלותו בדמים לחזור ולפדות פטר חמור אחר, כיון דאין בזה שום פסידא לכהן דמה לי שה עצמו ומה לי דמיו: ולעיקר מחלוקת רש"י ור"ת אי פודה וחוזר ופודה בספיקות, לענ"ד מפורש יוצא מהתוספתא דספ"ק דבבכורות [ה"ו] הנזכר לעיל [אות ד' או"ק ד'], דקתני גבי ב' חמורות שלא בכרו דאם ילדו ב' זכרים וב' נקבות ואין ידוע, אין כאן לכהן כלום אלא מפריש טלה א' ופודה כל אחד ואחד לעצמו עכ"ל. הרי מפורש דבילדו ב' זכרים וב' נקבות דב' הזכרים הם ספק בכור, דשמא כל אחד ילדה זכר ונקבה וקדם הזכר, או אפילו את"ל דהאחת ילדה ב' זכרים והאחת ילדה ב' נקבות מ"מ הא אין ידוע איזה מהזכרים נולד ראשון, וא"כ צריך להפקיע איסור בכורה משניהם, ועם כל זה קתני דמפריש טלה ובאותו טלה לבד פודה כל אחד ואחד לעצמו, ולא הצריך התנא ב' טלאים כמ"ש רש"י ז"ל, והוא תימה איך לא הזכירו התוס' תוספתא זאת כלל: ועוד יש להקשות לדעת רש"י, דמאיזה טעם ס"ל דאין פודה וחוזר ופודה בספיקות, דאי משום דאף דלענין ממון אין מוציאין מידו מ"מ לענין איסורא חיישינן שמא פטר חמור היה הראשון, ונמצא פוטר ומפקיע איסור הפטר חמור שני בממון של כהן שהשה שלו, הא ליתא דהא אמרינן בפ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב), דמייתי סייעתא לומר דתקפו כהן מוציאין מידו, מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר להתעשר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, דמפורש יוצא דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו דמהניא ליה תפיסה הא אית ליה דררא דממונא לכהן, ומש"ה איכא למיחש לשמא יפטור ממונו בממונו של כהן, אבל אי לא מהניא ליה תפיסה ומוציאין מידו לא חשיב אלא ממונו של ישראל לגמרי, ולא שייך למיחש לשמא יפטור בממונו של כהן, וא"כ הכא בפודה ספק פטר חמור בשה, דלכ"ע אפי' לדעת הרמב"ם בפ"ב דבכורות ה"ו דס"ל דספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו לענין בכור בהמה טהורה, ואפשר דהכי סבירא ליה נמי בבכור בהמה טמאה, דאם תפס הפטר חמור עצמו ופדאו בשה דאין מוציאין אותו מידו:
מיהו היינו דוקא בתפס הבכור עצמו, אבל אם פדה הישראל ספק פטר חמור בשה ותפס הכהן השה פשיטא דמוציאין מידו אפי' לדעת הרמב"ם, וכמו שמתבאר מדברי הרשב"א בתשובה ח"א סי' שי"א, דכשתפס השה כיון דמעיקרא הא איתחזק השה ביד בעלים ובחזקת בעלים הוא, וכשנפל ספק אי יצא מרשותו על ידי פדיון הפטר חמור או לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא, משא"כ כשתפס הבכור עצמו דכיון דקדושה הבאה מאליה היא משעה שנולד לא איתחזק ביה ישראל יותר מכהן ולא כהן יותר מישראל, דאע"ג דאיתחזק ישראל באם הולד בולד מיהא לא איתחזק יעו"ש, וא"כ כיון דלכ"ע אי תפס הכהן שה דפדיון ספק פטר חמור מוציאין מידו, א"כ לית ליה לכהן דררא דממונא, ולא שייך למיחש לשמא פוטר ומפקיע איסור בממון כהן, דכיון דלא מהני ליה תפיסה הרי כממון גמור שלו הוא לכל דבר, וא"כ אמאי אינו יכול לחזור ולפדות בו ספק פטר חמור אחר. ואפי' לפי התירוץ אשר תירץ מרן הכ"מ בפ"ב מהל' בכורות ובב"י יו"ד סי' שט"ו לדעת הר"ם, דלפי תירוצו יוצא דאפשר דלדעת הר"ם אפילו תפס השה אין מוציאין מידו, מ"מ עיקר תירוצו הוא באומרו דס"ל להר"ם דסייעתא דר"ח לאו סייעתא היא, דכיון דברשות ישראל הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה, אע"ג דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו לא נפיק מידי מממונו של ישראל, ושפיר יכול לפטור עצמו בו יעו"ש, א"כ ה"ה הכא דאפי' אם יסבור רש"י כסברת הר"ם אמאי לא יכול לחזור ולפדות, דכיון דעכ"פ כל עוד שלא תקפו כהן ממון ישראל הוא דהמע"ה:
עוד יש לדקדק על סברת רש"י, דאמאי דחק עצמו לפרש מתני' דפודה בו פעמים הרבה כשחזר וקנאו מהכהן או נתנו לו, דכגון דא מלתא דפשיטא הוא ולא איצטריך תנא לאשמועינן הא, ולמה לא פירש בדבר שאינו כ"כ פשוט, וכגון בכהן שירש מבית אבי אמו ישראל פטרי חמורים דשורת הדין דצריך שיפריש הכהן טלה להפקיע איסורם כיון דחל קדושת בכור ביד הישראל, וכן אם ירש ישראל הפטרי חמורים האלו מאבי אמו כהן ממה שירש מאבי אמו ישראל, וכמו שמפורש בשמעתין [יא, ב], דבכה"ג אשמועינן מתני' דבטלה אחד יכול לפדות את כולם בזה אחר זה, כיון שמן הדין הם שלו אע"פ שהם ודאין, דבכל פעם ופעם חשוב כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחו, וכמו שכתבו התוס' בשמעתין ד"ה שהיו לו דאפי' רש"י מודה בזה יעו"ש:
וראיתי להרב המפורסם כ"י בר"פ (ד"ד ע"ב) שהביא משם תוס' חיצוניות וז"ל, לפי' הקונטרס קשה דמאי חידוש הוא כיון שחזר וקנאו, ושמא קמ"ל דאינו נתפס בקדושת פטר חמור ויכול לחזור לפדות בו, ועוד פי' ר"ת דמיירי הכא בספק פטרי חמורים וכו', והוי דומיא דשה א' של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל דמיירי שלא זז מתחת ידו עכ"ל. ויל"ע דהא דפדיון פטר חמור אינו נתפס בקדושת פטר חמור, הא שמעינן ליה מסיפא דמתני' דהכא דקתני ואם מת נהנין בו, וקאי על פדיון פטר חמור שאם אחר שהפרישו מת השה נהנה בו הכהן כאילו הגיע לידו, כדאמרינן בגמרא [יא, א], ואם איתא דנתפס בקדושה איך נהנה בו הא ע"כ אם נתפס בקדושה אסור בהנאה כמו הפטר חמור ואיך נהנה בו, וא"כ למה איצטריך נמי הא דפודה וחוזר ופודה לדעת רש"י. וי"ל דאי הוה ס"ד דנתפס בקדושת פטר חמור, לאו היינו לומר שיהיה דינו כפטר חמור ממש דא"כ מה הנאה יגיע לו לכהן בנתינת השה והוא אחד ממתנות כהונה, ועוד מאי דקתני דספק בכור מפריש טלה והוא לעצמו דמה תועלת יש לו במה שיהיה לעצמו. אלא הענין הוא דהוה אמינא דנתפס בקדושה ויהיה דין השה כדין בכור בהמה, דאפילו נולד בעל מום חל קדושת בכור עליו ליתנו לכהן וליאסר בגיזה ועבודה ואם נולד תם להקריב אימוריו למזבח, כמו כן בשה דפדיון פטר חמור דאף דפודין בתם ובעל מום דינו כדין הבכור דאסור בגיזה ועבודה אפילו בעל מום ואם הוא תם להקריבו למזבח, וא"כ לפי זה יש לו הנאה לכהן כבכור, וגם אם מפריש טלה בספק יש לו תועלת במה שיפריש בעל מום דאוכל אותו במומו, ואם יפריש תם אם יפול מום בו יאכל במומו, באופן דהוה אמינא דכל דין קדושת בכור בהמה טהורה יש לו, והנה כי כן היינו יכולים לדחות ולומר דמתני' דאם מת נהנים בו מיירי בבעל מום שמת, אבל בתם אין נהנים דהוי כקדשי מזבח שמתו שהם מן הנקברים ואסורים בהנאה: עוד יל"ע בדבריהם דמה שסייעו לסברת ר"ת דבספק מיירי, דמסתמא הויא דומיא דשה א' של בן לוי וכו' דמיירי שלא זז מתחת ידו, לע"ד לפי האמור אינו כ"כ סיוע, דהא אפשר לפרש מתני' דומיא דשה א' של בן לוי, דהיינו בכהן שירש פטרי חמורים מבית אבי אמו ישראל דשה א' פוטר את כולם, ומיירי שלא זז השה מתחת ידו כההיא דבן לוי: