מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות ה ס"ק ב
והנה אמרינן בגמרא [ט, ב] דר"י ור"ש בקרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו' פליגי, דתניא וכו', ופריך הש"ס בשלמא לר"ש היינו דכתיב תרי קראי, אלא לר"י תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים למה לי. ואיכא למידק דהא אמרינן לקמן בפ"ג (דף כ"ה ע"א), דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, ת"ל לא תעבוד ולא תגוז ע"כ, ופירש"י ת"ל וכו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהן זה מזה ע"כ. אלמא דאי לאו דאיכא וי"ו מוסיף ללמד זה מזה, הו"א דברים ככתבן שור בעבודה וצאן בגיזה דוקא, וא"כ אמאי לא נאמר דאיצטריך תרי קראי לר"י למעט שותפות גוי, דהוה אמינא דעיקר קרא דוי"ו מוסיף לא אתא אלא לענין לאסור גיזה ועבודה בשניהם אבל לא לענין אחר, ואי הוה כתיב מיעוט שותפות גוי בשור הו"א דוקא בעבודה פטר קרא בשותפות גוי, אבל בגיזה לא פטר, ואי הוה כתיב מיעוט זה בצאן הו"א דוקא בגיזה פטר קרא אבל בעבודה לא, דהו"א דה"ט דלא ערבינהו קרא לשור וצאן בחד קרא לא תעבוד ולא תגוז בבכור שורך וצאן או בבכור צאנך ושור, דאי הוה אמר הכי הו"א בחד מהם דל"א ביה מיעוט דשלך ושל אחרים חייב בו בין בגיזה ובין בעבודה, ולהכי חלק אותם קרא ללמדנו דוקא באחד מהם בגיזה או בעבודה חייב בשותפות אבל לא בב' בגיזה ועבודה, ולאפוקי זה איצטריך קרא למעט שותפות בתרי קראי, ויש ליישב ודו"ק:
עוד יל"ע דמתבאר בריש פירקין [ג, א] דלרבנן דס"ל דשותפות הגוי פוטר, הוא בין יש חלק לגוי בבכור עצמו ובין אפי' אין לו חלק בבכור ויש לו חלק באמו, דילפינן מתרי קראי לפטור, דמקרא דכל בכור בישראל ילפי' שותפות בבכור עצמו, ומקרא דכל מקנך תזכר ילפי' שותפות באם, וכמו שכתבו התוס' בריש פרקין וכבר הארכנו בזה שם [ריש פרקין או"ק א'], ור"י ס"ל דשותפות הגוי חייבת בכל הני תרי גווני בין בשותפות בבכור עצמו ובין בשותפות האם. והנה כי כן י"ל דלר"י אפי' כשהבכור כולו הוא מישראל אינו חייב בגיזה ועבודה, דמסתמא לא פליג ר"י ארבנן מן הקצה אל הקצה, דלרבנן אפילו הבכור כולו מישראל כל שיש לגוי חלק באם פטור לגמרי אפי' לענין נתינה לכהן, ולר"י יהיה דינו כדין בכור לגמרי להקרבה ולענין איסור גיזה ועבודה, דאפי' כשהבכור כולו לישראל דשייך לומר דליחול קדושה עליה ס"ל דלענין קדושה אין בו דין קדושת בכור כי אם לענין נתינה לכהן. ולזה איצטריכו תרי קראי דקרא דלא תעבוד בבכור שורך בא למעט בשותפין באם דממילא הם שותפין ג"כ בבכור עצמו, דבכה"ג מסתברא לומר דלא חייל קדושה כלל בבכור כיון דחלק הגוי מעורב בו, אבל בשותפין באם ולא בבכור דשייך לומר דליחול קדושה נמי ביה כיון דכולו של ישראל, לזה איצטריך קרא דלא תעבוד בבכור שורך לומר דאפי' אינם שותפין כי אם באם והבכור כולו הוא שלך פטור מגיזה ועבודה, דכל דיד הגוי באמצע בין בבכור עצמו ובין באם לא חייל קדושת בכור עליו ליאסר בגיזה ועבודה, דלא אמרינן בשותפות הגוי חייב כי אם לענין נתינה לכהן:
עוד יל"ע מההיא דאמרינן בפ"ק דתמורה (דף י"א ע"ב), בעו מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה, ובעא למפשטא מהא דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, ודחי התם לא נחתא עליה קדושה כלל הכא נחתא עליה קדושה, לישנא אחרינא התם אין בידו להקדישו הכא יש בידו להקדישו ע"כ. ומתבאר מדברי הרמב"ם בספ"א מהל' מעילה [הי"ג] דס"ל דבעיין דלא איפשיטא הוא בין בעבודה ובין בגיזה, דלא גרס בבעיא מהו בגיזה כגירסת רש"י, כי אם גריס מהו סתם והבעיא היא אפילו בעבודה, דאע"ג דמכחש אפשר דלא מחייב מדאורייתא אלא במקדיש כולה וכמ"ש מהריק"ו בביאורו כ"י יעו"ש:
וללישנא בתרא העיקר תלוי אי יש בידו להקדישו כולו או לא, והנה כי כן י"ל דאיצטריכו תרי קראי לר"י, דאי מחד קרא הוה אמינא דלעולם אף דיש לו חלק לגוי בגוף הבכור נחתא ליה קדושה לענין דאסור לישראל לאוכלו בלא מום, אלא דלענין גיזה ועבודה התיר הכתוב מטעם דלא חייבה תורה אלא בהקדש כולו ולא מקצתו, ולזה איצטריך קרא אחרינא ללמדנו דעיקר טעם היתר גיזה ועבודה, הוא משום דלא חייל קדושה ביה כלל ומותר לאוכלו בלא מום, דכיון דאייתר לן קרא אחרינא מוקמינן לה בשההקדש וישראל שותפין בו, ומאי דקאמר ר"י בקרא תניינא נמי אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, לאו כגוונא דקרא קמא קאמר, אלא מיירי בבהמה של שותפין או דישראל עם חבריה או ישראל עם גוי, ואחד מן השותפין הקדיש חלקו לקדשי מזבח, דבכה"ג דאין בידו להקדיש כולה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ז' ע"א) יעו"ש, דאם אותה בהמה ילדה בכור לרבנן דס"ל דשותפות הגוי פוטר כיון דלאו בר חיובא הוא, ה"ה בשותפות ההקדש נמי דפוטר כיון דלאו בר חיובא הוא, ולר"י חייבת כדין שותפות הגוי, וע"ז חדית לן קרא תניינא דבכה"ג דשותפות הקדש ליתיה באיסור גיזה ועבודה, וע"כ צ"ל דה"ט דלר"י לא חייל שום קדושה בחלק הישראל כלל אף לענין איסור, ומשו"ה בכה"ג לית ביה איסור גיזה ועבודה כיון דלא נחתא קדושה בכוליה, דאף דבעיין לא איפשיטא היינו במקדיש אבר דבידו להקדישו כולו, אבל בשאין בידו להקדישו כולו כהכא שאין הכל שלו אלא משותף, לית ביה איסור גיזה ועבודה, דאי חייל קדושה ביה לר"י לענין איסור אכילה בלא מום, א"כ אמאי פטר קרא בשותפות הקדש מגיזה ועבודה, הא עכשיו שהוקדש חלק ההדיוט נמי בקדושת בכור הרי כולו הקדש קדושת מזבח, חציו מדין בכור וחציו מדין הקדש, ולמה לא יהיה מוזהר עליו בגיזה ועבודה:
ועפי"ז יל"ע על מאי דפריך הש"ס עוד בשמעתין [ט, ב], בשלמא לר"י היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך, אלא לר"ש שורך וצאנך למה לי קשיא. ולפי האמור למה מסיק בקושיא לר"ש, הא שפיר י"ל דלר"ש אף דס"ל שותפות הגוי פוטר ולא איצטריך קרא לגיזה ועבודה בשותפות גוי, מ"מ איצטריך קרא לאשמועינן לענין גיזה ועבודה, דהו"א דאיתיה באיסור גיזה ועבודה מפני חלק ההקדש, וקמ"ל קרא דכיון דקדושת בכור לא חייל בחלק ההדיוט, א"כ לא הוי כולו קדוש ולא חייבה תורה אלא כשהוא הקדש כולו ולא במקצתו כיון דאין ביד המקדיש להקדיש כולו שאינו שלו כאמור. ולזה י"ל והוא פשוט דאי לר"ש איצטריך קרא להכי, א"כ מנין לו למדרש מהאי קרא אבל אתה עובד בפטר חמור, כיון דבלאו הכי הא איצטריך קרא לומר בכור צאנך למעט שותפות הקדש, דאין לומר דלמעט פטר חמור נפ"ל מדכתיב צאנך דאי אתא קרא דוקא למעט שותפות הקדש א"כ לימא קרא לא תגוז בכורך, דבהכי משמע דדוקא בכורך המיוחד לך ולא להקדש עמך, ומדנקט צאנך ש"מ דלמעט פטר חמור אתא קרא, דהא ליתא דאי איכא למימר הכי, א"כ לר"י נמי אמאי לא ממעט נמי פטר חמור מקרא תניינא, מדשני קרא ואמר צאנך ולא אמר בכורך דלמעט שותפות גוי די באומר בכורך, אלא ע"כ צ"ל דאין ללמוד כן מדנקט קרא צאנך ולא אמר בכורך, כיון דגופיה דקרא דצאנך איצטריך למעט שותפות גוי וא"כ ה"ה לר"ש:
ונראה דעפי"ז יתיישב מאי דלכאורה קשה, דלענין הלכתא דקי"ל כרבי יהודה דפטר חמור אסור בהנאה דסתם לן כוותיה, להך לישנא בתרא דאמרינן בגמרא דפלוגתייהו דר"י ור"ש בקראי דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך קא מפלגי, דאיך מצאנו ידינו ורגלינו לומר דהלכה כר"י, מאחר דקי"ל כרבנן דשותפות גוי פטור מן הבכורה דלדידהו לענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא, וע"כ צ"ל דכי איצטריך קרא דלא תגוז בכור צאנך הוא למעט פטר חמור כר"ש, ונראה דאפי' ללישנא דאמרי' בשמעתין דטעמיה דר"י הוא דיש לך דבר שהקפידה תורה בשה ומותר, קשה דהא עכ"פ לדידן דקי"ל דשותפות הגוי פוטרת מה בא למעט קרא דצאנך אם לא למעט פטר חמור. ואולם לפי האמור י"ל דלתנא דמתני' דסתם לן תנא כר"י ס"ל דקרא דצאנך איצטריך למעט שותפות הקדש על דרך האמור, דאף דחלק ההקדש נחתא ליה קדושה מ"מ כיון דאין כולו קדוש מותר בגיזה ועבודה:
ולע"ד אפשר להבין בזה בסוגיא דתמורה הנזכר, דללישנא אחרינא קאמר התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו, דאמאי נייד מלישנא קמא שהוא חילוק יותר פשוט, דפשיטא דגבי בכור שאני דמעיקרא לא נחתא ליה קדושה. לכן נראה דללישנא אחרינא ס"ל דמאי דמייתי הש"ס למפשט בעיין מברייתא דאבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים, הוא לפי הדרשה שאנו דורשים בו אנן בדידן דקי"ל דשותפות הגוי פוטרת, דלדידן ע"כ לא אתא קרא אלא לשותפות הקדש, וא"כ לפ"ז לא שייך לדחות כלישנא קמא מטעם דלא נחתא ליה קדושה, דהא ליתא, דהא בחלק ההקדש כבר חלה עליה קדושה, ועם כל זה ממעט קרא מכיון דאינו כולו הקדש, וא"כ ה"ה בהקדיש אבר לבד, ולזה מחלק באופן אחר דהתם שאני דאף דנחתא ליה קדושה מ"מ אין בידו להקדישו כולו כיון דב' שותפין בו ואינו יכול להקדיש אלא חלקו בלבד, לא כן הכא דבידו להקדישו כולו: