מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות עז ס"ק א
תנן בהאשה נקנית [קידושין כט, א] כל מצות הבן על האב וכו'. ויש לעמוד במאי דאמרינן בגמרא, והיכא דלא פרקיה אבוה מחייב איהו למיפרק נפשיה שנאמר תפדה קרי ביה תיפדה ע"כ, דסתמא דתלמודא קאמר לה דנפקא ליה מקרא דתיפדה. והדבר קשה דבמכילתא פרשת בא פסקא י"ח [יג, טו] אמרינן, מנין שאם לא פדאו אביו יפדה את עצמו ת"ל וכל בכור בני אפדה, ר"י הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו פודה את עצמו, לא אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל וכו' תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל וכו', והרי מילה תוכיח שאינה שקולה ככל התורה ואם לא מלו אביו הוא מל את עצמו וכו', לא אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת וכו', ומסיק דאתי פדיון מבינייא דת"ת ומילה, דהצד השוה ביניהם שאם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו, אף פדיון כן יעו"ש, וא"כ אמאי הוצרך הש"ס ללמד זה מקרא דתיפדה:
איברא דצריך להבין במכילתא דלת"ק דמייתי לה מקרא דוכל בכור בני אפדה, איך משמע ליה להאי תנא מהאי קרא שחייב לפדות את עצמו, כיון דפשטיה דקרא הוא שהאב אומר לבן וכל בכור בני אפדה. ואפשר לומר דמשמע ליה מדשני קרא וכתב וכל בכור בני אפדה, ולא כתיב וכל בכור בני אני פודה כרישא דקרא דאמר על כן אני זובח לה' כל פטר רחם דהאי לישנא הוא לשון הווה, וגבי פדיון הבן נמי נימא הכי לשון הווה אני פודה, ולמה נקט לשון אפדה שהוא לשון עתיד, וע"כ צ"ל דנקט האי לישנא שהוא לשון הבטחה, שאומר שהוא מבטיח שכה יעשה ויפדה את בניו בודאי ולא יעבור, וכיון דאינו ביד האדם לפדות את בנו דשמא ימות קודם ולא יפדנו איך מבטיח לומר דודאי יפדנו, אם לא דשורת הדין הוא דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו, דכיון שכן נמצא דהפדיון הוא על צד הודאי דהא אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו ולא יעבור מלפדות את הבכור. אי נמי י"ל דשינה קרא ולא אמר אני פודה, כדי שלא נבין למעט אני פודה דווקא ולא אחר, דאם יאמר לשון הווה כרישא דקרא א"א שלא יכתוב אני פודה שהוא לשון מיעוט אני ולא אחר, דא"א שיאמר כל בכור פודה לבד, דאיך יכתוב סתם ולא יאמר מי הוא הפודה, לכך הוצרך קרא לשנות ולכתוב לשון עתיד אפדה כדי שלא לומר אני פודה שהוא מיעוט לאחר. באופן דמפורש יוצא דבין ת"ק ובין ר"י הגלילי אית להו דרשא זאת מקראי אחריני, וצריך טעם למה סתמא דתלמודא הכא נייד מסברת הני תנאי דמכילתא והלך לדרוש מקרא ומסורת דקרא דתפדה ללמוד דין זה:
ולע"ד אי לאו דברי התוס' בפרק יש בכור (דף מ"ז ע"ב) ד"ה הבן חייב וכו', הייתי אומר דאמרינן התם כהן שמת והניח בן חלל אי מת האב בתוך הל' יום הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו יעו"ש, דיש לחקור דמנ"ל הא, כיון די"ל דקרא דתפדה דגמרינן מיניה דאם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו, אפשר לומר דאינו אלא כשהאב בר חיובא הוא לפדותו, דבכה"ג מסתבר לומר דאם עבר ולא פדאו אביו פודה את עצמו, אבל כשהאב הוא כהן ואינו בר חיובא, מנ"ל דהבן חייב לפדות את עצמו כיון דעיקר המצוה מוטלת על אביו והוא לאו בר חיובא הוא, לכן י"ל דסתמא דתלמודא דהכא ידע שפיר מהני קראי דתנאי דמכילתא, והוצרך להביא עוד ילפותא מחודשת ללמד דאפי' בכה"ג שאביו כהן והוא פטור הבן חייב, דאי מקרא דוכל בכור בני אפדה אין ללמוד אלא דבר אחד, והיינו היותר מסתבר כשאביו היה חייב, אבל כשאביו לאו בר חיובא לא, ומבינייהו דתלמוד תורה ומילה דמייתי ר"י הגלילי נמי לא שייך ללמוד דבר זה, דסתם מילה ותלמוד תורה הכל חייבים בהם כהנים לוים וישראלים, לכן מייתי הש"ס קרא דתפדה ללמוד נמי אפי' אם אביו לאו בר חיובא הוא, דבאביו בר חיובא הא ילפינן לה מקראי אחרינא וכדאמרינן במכילתא: ואולם ראיתי להתוספות בדבור הנזכר שכתבו, ותימה דבפ"ק דקדושין גמרינן ממצות הבן על האב דדרשינן תפדה תיפדה אשה שאין אחרים מצווים לפדותה אינה מצווה לפדות את עצמה, והכא נמי האי בן שאין אחרים מצווים לפדותו לא יהא חייב לפדות את עצמו, ותירצו קושיא זאת בדוחק כאשר יראה הרואה, אך לפי האמור א"ש דא"א לומר היקש זה גבי בן, כיון דעיקר קרא דתפדה בא ללמד דין זה דאפילו אביו לאו בר חיובא הוא הבן חייב, וע"כ צ"ל דלא ס"ל להתוס' כאשר כתבנו מטעם דמפשט הש"ס דקאמר אי לא פרקיה אבוה חייב הבן לפדות את עצמו, ל"מ למימר הכי דמיירי כשהאב לאו בר חיובא, והנה כי כן צריך טעם אמאי נייד הש"ס מדרשא דמכילתא: