אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות נז ס"ק ב

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות נז ס"ק ב

אות נז ס"ק א

והנה לסברת ר"י דבשמעתין [בכורות ג, ב] דהביאה רבינו להלכה דרחל שילדה מין עז וכו' דאם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו, אף דחייב בבכורה מ"מ מום קבוע הוא לשחוט עליו, יש לחקור אם הא דחשיב מום קבוע הוא דווקא ביש בו מקצת סימנים דומה לאם, דבכה"ג דמקצתו דומה לרחל אמו ומקצתו דומה לעז מסתבר דהוי מום, כיון דבגופו מצד עצמו יש בו שינוי דכל הרואה אותו מכיר בו דיש בו שינוי, אף דהרואה אין לו ידיעה דבן רחל הוא ושינוי המום הניכר הוא, אבל בעז בן רחל דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו אלא כולו עז גמור הוא, אי אמרי' דאף באופן זה חשיב מום כין דאשתני מאמו, דאף דבכה"ג אינו ניכר המום מצד עצמו, דהא הרואה אותו ואין לו ידיעה שהוא בן רחל אינו רואה בו שום שינוי כי עז גמור הוא לא חשיב מום בכה"ג, ונ"מ לקדשים, דקי"ל דנדמה פסול להקרבה, דאי אמרינן דאף דבכה"ג דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו חשיב מום קבוע, אם הקדישו או הקריבו לוקה כדין בעל מום ממש, ואי אמרינן דבכה"ג לא חשיב מום אינו לוקה:

ומדברי הר"מ בפ"ג דהלכות איסורי מזבח נראה כצד זה דאפי' בכה"ג דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו חשיב מום, שכתב שם בדין ה' וז"ל, הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח, כיצד רחל שילדה כמין עז וכו' אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי, דנראה מתוך דבריו דמי שאין לו מקצת סימנים נמי הוא מטעם מום, וא"כ הוא יקשה דבכמה דוכתין אמרינן דתניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כדאמרי' בפרק מרובה (דף ע"ז ע"ב) ומייתי לה בפ' יוצא דופן (דף מ"א ע"א) ובחולין (דף ע"ח ע"ב) ובמכלתין (דף י"ז ע"א), ואם איתא אמאי איצטריך קרא למעט נדמה בקדשים, תיפוק ליה דבעל מום הוא כיון דיש בו שינוי, ומדאצטריך קרא למעט נדמה ש"מ דבנדמה גמור שאין לו מקצת סימנים דומה לאמו לא חשיב מום, ומשו"ה איצטריך קרא למעוטי:

וכבר ראיתי למהריק"ו בבאורו על הר"מ כ"י שכתב ע"ד הר"מ דהלכות איסורי מזבח הנזכר וז"ל, ואף דתרי גווני נדמה איכא, נדמה שאינו דומה לאמו כלל ודומה לגמרי למין אחר זה נקרא כלאים, והוי בכלל כלאים שהרי כבש ועז מעורב בו, אמו רחל וצורתו עז, ומום אין בו כיון שאין בו צורת רחל כלל, ונדמה שיש בו קצת סימנים שדומה לכבש וקצת לעז אין לך מום וכיעור מזה, דלא גרע מזנב הטלה שהוא ב' חוליות שכשר בגדי ופסול בטלה, או פיו דומה לשל חזיר ורגליו כשל חמור עכ"ל הצריך לענייננו, מבואר מדבריו דאף הר"מ לא אמר דחשיב מום כי אם ביש בו מקצת סימנים דומה לאמו, אבל באינו דומה כלל לא חשיב מום כי אם פסולו משום כלאים: איברא דראיתי להתוס' במסכת תמורה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה קסבר שכתבו שם וז"ל, ועוד קשה לפי מאי דפירש ר"י בפרק מרובה גבי הא דאמרי' או עז להוציא את הנדמה, וקשה לר"י לשם ל"ל קרא למעוטי נדמה תיפוק ליה דבעל מום הוא דמדאשתני מומא הוא כדאיתא ריש בכורות, ותירץ ר"י דאיצטריך קרא למעוטי נדמה בולדות קדשים, דמהו דתימא ליקדשו אגב אמיה קמשמע לן או עז דלא עכ"ל. ולפי האמור דהא דחשיב מום אינו אלא ביש לו מקצת סימנים דומה לאמו, אבל באין לו כלל לא חשיב מום מהטעם האמור, א"כ מאי ק"ל לר"י, הא שפיר י"ל דאיצטריך קרא לנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים דומה לאמו, ומדהקשה ר"י כן שמע מינה דס"ל דאפי' בכהאי גוונא הוי מומא: ואולם יש לדחות די"ל דר"י הכא אזיל לשיטתיה שכתבו התוס' משמו בפרק מרובה (דף ע"ח ע"א) בד"ה עד שיהא וכו', דע"כ ל"צ קרא למעט נדמה בקדשים, אלא למעט אפי' יש לו מקצת סימנים דומה לאמו, כי היכי דלא נילף מבכור דביש לו מקצת סימנים חייב בבכורה יעו"ש, ויש לומר דעפ"י שיטה זאת הוא דהוקשה לר"י הכא, דאכתי אמאי איצטריך קרא למעט נדמה בקדשים דאפי' יש לו מקצת סימנים, תיפוק ליה דהוי מומא, אבל לעולם דנדמה גמור שאין לו מקצת סימנים לא חשיב בע"מ:

והנה ראיתי בתוס' חיצוניות בפ"ק דמכילתין (בדף י"ב ע"א) שכתב הרב בצלאל משמם וז"ל, או עז פרט לנדמה, וא"ת תיפוק ליה דהוי מומא כדאמרי' לעיל, וי"ל דאיצטריך למעט לענין תמורה דאע"ג דחיילא על בעלת מום קבוע לא חיילא אנדמה, וא"ת תיפוק ליה דנילף קדשים מבכור מגז"ש דתחת תחת דבכור ול"ל קרא, וי"ל דאיצטריך היכא דאיכא מקצת סימנים דומה לאמו דאז מחוייב בבכורה עכ"ל, מדבריהם אלו י"ל דסבירא להו דאפי' בנדמה גמור דאין לו מקצת סימנים חשיב מומא, דאל"כ מהראוי היה דיקבעו קושיתם השניה שהקשו דל"ל קרא נילף קדשים מבכור, ועל פי תירוצם דאיצטריך ליש בו מקצת סימנים יקבעו קושיתם הראשונה דתיפוק ליה משום מום, ומדלא חשו לזה ש"מ דקושיתם הראשונה דתיפוק ליה משום מום אפי' באין לו מקצת סימנים:

והנה מה שתירצו התוס' חיצוניות לקושיתם דנ"מ לתמורה דחיילא אבעלת מום קבוע, יל"ע דאמאי לא אמרו נמי דנ"מ לענין מעשר בהמה, דקי"ל [בכורות נז, א] דחל קדושה אפי' אבעלת מום, וי"ל דניחא להו לומר דנ"מ לתמורה דהכי הוי עדיף טפי, דהא קרא דשור או כשב בכל הקרבנות מיירי, ודוחק הוא לאוקמי קרא במעשר בהמה דוקא, משא"כ אי מוקמינן ליה דנ"מ לתמורה דשייך בשאר קרבנות. כי עפ"י זה נמי יש ליישב בדברי התוספות דתמורה, דלא מצאו ליישב קושייתם כי אם דאיצטריך למעט נדמה דוולדות קדשים, ואמאי לא ניחא להו דנ"מ לתמורה דחיילא אבעלת מום, משום די"ל דטפי עדיף לאוקומי לקרא בוולדות קדשים כפשטיה דקרא דמיירי בקרבנות דתחלת הקדש, ולא בתמורה דהוי סוף הקדש, וכ"כ לא ניחא להו לומר דנ"מ למעשר בהמה כאמור, דאם אנו אומרים דנ"מ למעשר בהמה לא הוי כפשטיה דקרא דמשכחת לה בשאר קרבנות, מה שא"כ אם אנו אומרים דנפקא מינה לוולדות קדשים דשייך זה בכמה קרבנות:

והנה לפי דברי התוס' דתמורה ודברי התוס' חיצוניות דבכורות הנזכר, יל"ע בשמעתין [בכורות ג, ב] דמאי פריך הש"ס לר"י דמאי קמ"ל דמום קבוע הוא דהא תנן במתני' עינו אחת גדולה וכו' דהוי מומא, דאלמא דכל שינוי הוי מומא, הא שפיר י"ל דר"י הוצרך לאשמועינן דע"י שינוי דנדמה גמור או בדיש לו מקצת סימנים דומה לאמו דהוי מומא, כי היכי דלא נימא דמדאיצטריך קרא דאו עז למעט נדמה גבי קדשים, עכצ"ל דשינוי זה לא הוי מומא, דאי מדמינן ליה לשינוי דעינו אחת גדולה א"כ ל"ל קרא דאו עז למעט, הא מסברא פסלינן ליה דהא כל בע"מ פסול לקרבן, ומדאיצטריך קרא שמע מינה דלא הוי מומא, והא קמ"ל ר"י דלא אמרי' הכי אלא דמומא הוי, ומאי דאיצטריך קרא דאו עז נ"מ לתמורה כסברת תוס' חיצוניות, או אתא קרא למעט אפי' נדמה דוולדות קדשים, ואילו לא אשמועינן כן ר"י מנ"ל לומר הכי: והנה למ"ש דיש לצדד דהא דאמר ר"י דנדמה בעל מום קבוע הוא, דהיינו דוקא ביש בו מקצת סימנים דומה לאמו, אבל אינו דומה כלל לאמו לא חשיב בעל מום, יש להביא קצת ראיה עוד מההיא דאמרי' בפרק קמא דמכלתין (דף י"ז ע"א), גבי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן גבי בכור, ומוקמינן התם דפלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן הוא ברחל בת רחל בת עז דדומה לאמו ואינו דומה לאמיה דאימיה, או ברחל בת עז בת רחל דדומה לאימיה דאימיה ואינו דומה לאמיה, דלרבי מאיר בהני תרי גווני מחייב בבכורה ולרבנן פטור, ואמרי' עוד אמר ר"י מודה ר"מ בשעיר של ר"ח דבעינן בן שעירה, מאי טעמא א"ק אחד המיוחד מששת ימי בראשית, ופריך דהא מהתם נפקא מקרא דאו עז פרט לנדמה, ומשני צריכא דאי מהתם הו"א ה"מ היכא דלא נחת לדרי, אבל היכא דנחת אימא לא, ואי מהכא הו"א ה"מ לגבי קרבן חובה אבל נדבה לא צריכא ע"כ. דנראה דלרבי מאיר נמי איצטריך קרא דאו עז להיכא דלא נחית לדרי, דהיינו ברחל בת עז בת רחל דאינו דומה לאמו ודומה לאם אמו, דבכה"ג לענין בכור מחייב בבכורה, אבל לקרבן פסול להקרבה ואם איתא דכל דאינו דומה לאמו כלל אפילו במקצת סימנים הוי בעל מום, אמאי איצטריך קרא דאו עז למעוטי תיפוק ליה דהוי בעל מום, אלא ודאי דעכצ"ל דכיון שאינו דומה לאמו כלל דבהכאי גוונא אין בו שינוי מצד עצמו לא חשיב בעל מום, ולהכי איצטריך קרא דאו עז למעט לרבי מאיר:

איברא דאיכא למידק דלרבנן דאמרי דבהני תרי גווני נמי נדמה פטור מן הבכורה, עכצ"ל דהני תרי קראי דקרא דאו עז דאתא למעט היכא דלא נחית לדרי, וכן קרא דשעיר דאחד המיוחד דאתא למעט היכא דנחית לדרי, מיירי ביש בו מקצת סימנים דומה לאמו, כשהוא רחל בת עז בת רחל דיש בו מקצת סימנים דומה לעז, וברחל בת רחל בת עז יש בו מקצת סימנים דומה לאימיה דאימיה, וע"ז איצטריכו קראי למעט כיון דלגבי בכור ביש בו מקצת סימנים לא חשיב נדמה, מהו דתימא דה"ה בקדשים קמ"ל דלענין קרבן חשיב נדמה ופסול. וכמ"ש התוספות בפרק מרובה משם ר"י דקדשים לא איצטריך אלא למעט דיש בו מקצת סימנים, דבאין בו מקצת סימנים הא ממעטינן ליה מג"ש דתחת תחת דבכור. וא"כ קשה דבשלמא בקרא דשור או כשב או עז כיון דקרא כולל בכל הקרבנות, שפיר י"ל דאיצטריך קרא לתמורה או למעשר בהמה דחיילי אפילו על בע"מ כמ"ש התוספות חיצוניות, או דאתא קרא למעט נדמה בוולדות קדשים כסברת ר"י דכתבו התוספות, אבל בקרא דאחד המיוחד דשעיר ר"ח דמיירי בקרבן מיוחד דר"ח, למה צריך קרא למעט בדנחית לדרי דהיינו דדמי לאימיה דאימיה אם יש בו מקצת סימנים דומה לאימיה דאימיה, כיון דבכה"ג בע"מ הוא ויש בו שינוי מצד עצמו שנראה בו סימני כבש וסימני עז, וכל כי הא דמצד עצמו הרואה אותו רואה שינוי חשיב בע"מ ולמה איצטריך קרא:

דהכא לא שייך תירוץ התוספות חיצוניות דנ"מ לתמורה, דהא קרא בשעיר ר"ח דווקא מיירי, וכן לתירוץ התוס' דתמורה ל"ש למימר דלשעיר שהוא ולד קדשים אתא קרא, דאיך משכחת לה שעיר של ר"ח שיהא ולד קדשים, הא כל קרבנות צבור זכרים הם כדתנן בתמורה (דף י"ד ע"א). ואין לומר דמשכחת לה ביחיד שהתנדב שעירת עזים מעוברת, ואמר שהיא שלמים וולדה אם יהיה זכר יהיה שעיר של ר"ח, דכיון דמסרו לצבור חשיב כשל צבור כמ"ש הר"מ בפ"ח מהלכות כלי המקדש [ה"ז], דכל קרבנות הצבור שהתנדב אותם יחיד כשרים יעו"ש, ור"י ס"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו, דמה"ט הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בולדה מתכפר כדאמרינן בתמורה (דף כ"ה ע"א) יעו"ש, דהא ליתא דבכה"ג ל"צ קרא, דהא דאיצטריך קרא לנדמה דוולד קדשים לר"י, היינו כי היכי דלא נימא דלקדשו אגב אימיה, וזהו דוקא היכא דמכח אימיה נחת ליה קדושה ולא מחמת נפשיה, אבל בנדון זה דמחמת עצמו הוא דקדיש כמקדיש בהמה באנפי נפשה אין סברא לומר דליקדשו אגב אימיה:

ואפשר ליישב עפ"י מאי דאמרי' בפ"ג דיומא (דף ל"ד ע"ב) גבי פלוגתייהו דרבי ורבנן, אי ילמד שחרית מערבית או ערבית משחרית, דה"ט דרבי דכתיב לכבש האחד איזהו כבש שנאמר בו אחד הוי אומר זה תמיד של שחר, ורבנן אחד מיוחד שבעדרו, ורבי ממבחר נדריך נפקא, ורבנן חד בחובה וחד בנדבה וצריכי ע"כ. וי"ל דרבנן דהכא גבי נדמה ס"ל כרבי דילמד ערבית משחרית מקרא דלכבש האחד, ודרשא דבעינן מיוחד שבעדרו דריש לה מקרא דשעיר אחד דראש חדש, דלענין שיהיה מיוחד שבעדרו אתא קרא, ולא לענין שיהא מיוחד מששת ימי בראשית, ואע"ג דלרבי התם ס"ל דנפק"ל מקרא דמבחר נדריך, רבנן דהכא ס"ל כרבי לענין דשחרית הוא עיקר, אבל מאי דס"ל לרבי דלא בעינן תרי קראי חד לחובה וחד לנדבה לא סבירא להו כוותיה, אלא ס"ל כרבנן דבעי קרא לחובה. וכיוצא לזה מצינו בפ"ז דיומא (דף ע' ע"ב), דרבי ס"ל מדכתיב איל אחד ש"מ דאיל אחד דווקא הוא, ור"א בר"ש ס"ל דשני אילים הם, ואמרינן דה"ט דר"א בר"ש משום דס"ל דמאי אחד מיוחד שבעדרו, ופריך ורבי, ומשני נפקא ליה ממבחר נדריך, ור"א [בר"ש] חד בחובה וחד בנדבה צריכי, ומדהוצרך קרא אחרינא לדרשא זאת ש"מ דס"ל כרבי דילמד ערבית משחרית מקרא דלכבש אחד, וא"כ מבעי ליה קרא אחרינא לחובה, דלא ס"ל כרבי דלא בעינן תרי קראי לחובה ולנדבה, וכמו כן נאמר לרבנן דהכא ס"ל כרבי בההיא דאיל אחד הוא ולא שנים, ואם כן לא נשאר שום קרא לדרוש מיוחד שבעדרו לחובה, ודריש לה מקרא דשעיר אחד, ועי' בתו"י מ"ש בסוגיא דיומא ודו"ק:

הן אמת דקשה לזה דא"כ מנ"ל לר"י דמודה ר"מ בשעיר ראש חדש מקרא דשעיר אחד, דאמאי לא נאמר דלר"מ נמי ס"ל דקרא דשעיר אחד הוא לדרוש מיוחד שבעדרו כרבנן. ואולי די"ל דאפשר דר"י קים ליה דר"מ ס"ל בעלמא כרבי דלא צריכי תרי קראי, וממבחר נדריך נפקא ליה בין חובה בין נדבה. דבהכי ניחא מאי דקשה לכאורה בשמעתין דלמה הוצרך הש"ס הכא גבי נדמה למעבד צריכותא, דאי מהתם היכא דלא נחת לדרי ואי מקרא דשעיר אחד הוא דווקא בדבר חובה אבל נדבה לא, הרי מהב' סוגיות דיומא הנזכר מתבאר דצריכי תרי קראי לחובה ולנדבה, דיש צד לומר דחובה חמור מנדבה ויש צד דנדבה חמור מחובה כמ"ש רש"י שם, ואם כן בהאי דחובה ונדבה אית ליה דיו למעבד צריכותא דצריכי תרי קראי חד לחובה וחד לנדבה, ומדלא משני שמע מינה דקי"ל דרבי מאיר סבירא ליה כשיטת רבי דמקרא דמבחר נדריך נפ"ל נדבה וחובה, וא"כ ה"ה הכא, וכיון דסבירא ליה כרבי קרא דשעיר אחד לא איצטריך למיוחד שבעדרו, ועל כרחך איצטריך למיוחד מששת ימי בראשית זה אפשר לדחוק בזה: ואולם ראיתי להר"ם בפ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ז' דאחר שכתב דין כלאים ונדמה כתב וז"ל, ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלו ראויין למזבח לקרבן, אם עבר והקריבן אינו לוקה מה"ת עכ"ל, דנראה דס"ל דאף נדמה בין דאינו דומה כלל לאמו ובין יש בו מקצת סימנים דומה לאמו אם הקריבו אינו לוקה. ויל"ע דהא בשמעתין [בכורות ג, ב] דפריך הש"ס לר"י דאמר דהוי מום קבוע דמלתא דפשיטא הוא, דהרי זה דומה לעינו אחת גדולה, נראה דמשווה הש"ס דין מום זה למום דעינו אחת גדולה, וכיון דבעינו אחת גדולה וכו' פשיטא דאם הקריבו לוקה ה"ה במום זה דנדמה, ומנין לו להר"ם דאינו לוקה:

ונראה דסברת הר"מ הוא מטעם דהוקשה לו להר"ם מה שכתבו התוס' חיצוניות והתוס' בתמורה בשם ר"י, דלסברת ר"י דמום קבוע הוא למה איצטריך קרא דאו עז למעט נדמה, הא אפילו אם נאמר דאיצטריך קרא ליש בו מקצת סימנים כאמו מ"מ בע"מ הוא ובלאו הכי פסול להקרבה כשאר בע"מ, ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' חיצוניות או כתירוץ התוס', ובפרט דאכתי קשה דאמאי איצטריך קרא דשעיר אחד למעט כיון דאם יש בו מקצת סימנים כאמו או כאימיה דאימיה בע"מ הוא ולמה צריך קרא, דבהאי קרא לא שייך הני תירוצים כדבר האמור. ולכן ס"ל להר"מ דהני קראי דאתו למעט כל גווני נדמה לאו דאיצטריכו לפוסלן, אלא ללמד דאינם בכלל לאו דכל מום לא תקריבו, דאין בהם אלא איסור עשה דהכתוב נתקו לעשה, וכדא"ר זירא בפרק אותו ואת בנו [פ, ב] הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה, מ"ט דאמר קרא ומיום השמיני והלאה ירצה, מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה, כמ"ש מרן הכ"מ שם בדין זה בסוגיא הנזכר. וכתב הרב לח"מ דהר"מ מפרש כפירוש התוס' שפירשו דהא דאמר ר"ז הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו לעשה, אין פירושו כפי' רש"י דהוי לאו הניתק לעשה, אלא דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוי בכלל כל הפסולין דהוו בלאו דלא ירצה, אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום השמיני והלאה, והאריכו שם התוס' יעו"ש. ואם כן ה"ה לענין נדמה דאף דהוי בכלל לאו דכל מום לא תקריבו, בא הכתוב ונתקו לעשה דכתיב או עז ולא נדמה, וכן שעיר אחד ולא נדמה בדנחת לדרי, ולאו הבא מכלל עשה ללמד דאין בו אלא איסור עשה, ולכן אין כאן קושיא למה איצטריך קרא תיפוק ליה משום בע"מ, דאדרבה איצטריך קרא להקל עליו להוציאו מכלל לאו ונתקו לעשה, דאין כאן אלא איסור עשה ואין לוקין עליו:

דבזה ניחא דכתב הר"ם בדין זה בלשון יראה לי כאילו הוא סברתו, והרי מפורש בסוגיא דאותו ואת בנו דקאמר ר' זירא הנח למחוסר זמן דנתקו הכתוב לעשה כמ"ש מרן הכ"מ, ודחק ליישב דברי הר"מ וגם הלח"מ דחק עצמו ליישב דבריו, אבל לפי האמור הוצרך לומר בלשון יראה לי לענין נדמה, דאף על גב דמפשט שמעתין יראה דהוי כשאר מומין דלוקין עליו, וגם פשט דברי התוספות חיצוניות ודברי התוס' דתמורה בשם ר"י דבקשו תירוצים אחרים, שמע מינה דסבירא להו דלוקה עליו כשאר מומין, מדלא ניחא להו לומר דאיצטריך קרא לנתקו לעשה, והר"ם הוא דחדש זה מסברתו, דלענין נדמה נמי אמרינן דהכתוב נתקו לעשה, ועיקר קרא לזה הוא דאתא. ועיין מ"ש בענין זה בספר תוספת דרבנן באות נו"ן נדמה דף ע"ד [סי' רי"ד] עד סוף הענין, ולפי מ"ש הכא הרואה יראה דיש בכלל דברי שם איזה פרטים שאינם מחוורים יעו"ש ודו"ק:

מתני' [מא, א] הטומטום ואנדרוגינוס וכו':

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה