אור ברסלב
מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה מהרי"ט אלגזי על בכורות › אות מז ס"ק ד

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי

מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מז ס"ק ד

אות מז ס"ק ג

והנה לענין פלוגתא דרב חסדא אמר רב קטינא [לה, ב] בספק בכור שנולד בי ישראל, דלרב חסדא אין בעלים נאמנים ולרב נחמן בעלים נאמנים דישראל לא חשיד אמומא, ומסיק הש"ס דמייתי ר"נ ראיה אלא ספק בכור לרבי מאיר מי מעיד עליו, וכ"ת הכי נמי דלית ליה תקנתא, והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב, אלא ש"מ בעלים מעידים עליו ע"כ. וצריך להבין דלפי מה שפירש"י בעיקר פלוגתייהו דספק בכור, שהוא אם נאמנים הבעלים להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה, דאם כן מאי מייתי לומר דבספק בכור אפי' לרבי מאיר יש לו תקנה ממאי דקתני דרבי מאיר מחייב במתנות, וכתב רש"י דמדחייב רבי מאיר במתנות ש"מ דבר אכילה הוא כשיפול בו מום, הא שפיר יש לומר דהא דמחייב רבי מאיר במתנות בספק בכור שנולד במום מהמומים שאינם ראוין לבא על ידי אדם, כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוו מומין שאין אדם נחשד עליהם:

ועיקר פלוגתא דר"י ור"מ הוא בפרק ב' דמכילתין (דף י"ח ע"ב), במתני' אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו ב' זכרים אחד לו ואחד לכהן וכו', והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ר"י פוטר ור' מאיר מחייב, דאע"ג דת"ק קאמר דמיחייב במתנות באופן דנפל בו מום אח"כ כדקתני ירעה עד שיסתאב, מ"מ בסברת ר' מאיר י"ל דלא פליג לומר דחייב במתנות כ"א באופן זה דנולד במום שאינו ראוי לבא בידי אדם, דאינו צריך עדות וראוי לאכילה ועל זה מחייב במתנות, דבהכי ניחא דאמאי חזר התנא לומר ור"מ מחייב הא ר' מאיר היינו ת"ק דקאמר דירעה עד שיסתאב וחייב במתנות, אבל לפי האמור א"ש דהוצרך התנא למתני סברת ר' מאיר בפני עצמה, כיון דלרבי מאיר לא משכחת לה דין זה דמתנות כי אם כשנולד במומין שאינם ראויים לבא בידי אדם, דלא שייכי בהו לומר ירעה עד שיסתאב אלא דוקא במום שנולד בו, דאם ילדו ב' זכרים ושניהם נולדו בע"מ במום שאינו ראוי לבא בידי אדם האחד שהוא לבעלים חייב במתנות, וכן אפי' נולד אחד במום והאחד תם מסתמא הבעלים לוקחים הבעל מום כיון שהבע"מ שוה ממון יותר, עכשיו שנולד בשניהם ספק בכור כיון דהבעל מום יכול לשוחטו מיד וליהנות ממנו והתם עד שיפול בו מום, ומש"ה הבעל מום שוה יותר ודנין בו שיזכו הבעלים בו כדין המוציא מחבירו ע"ה:

וראיתי להר"מ בפ"ה מהלכות בכורות דין ז' שהביא דין ספק בכור בזה האופן וז"ל, לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו עכ"ל. נראה מדברי הר"מ דמפרש עיקר פלוגתייהו בספק בכור אי צריך עדות או הבעלים נאמנים, דהנאמנות הוא על שני דברים הן דנאמן לומר דנפל בו מום בלא כוונה, וגם דהוי ספק בכור ואינו בכור ודאי. ואע"ג דזה פשוט דכיון דהבעלים טוענים שהוא ספק בכור, לענין דררא דממונא פשיטא דאין הכהן יכול להוציא מידם דהמוציא מחבירו עליו הראיה, מ"מ נ"מ דנאמן לומר שהוא ספק ורואין לו מומו ואוכל אותו, דלר"ח סבירא ליה דחשודין ישראל על הבכור בין על ענין הטלת מום ובין לומר שהוא ספק כדי שלא ליתנו לכהן, והנה כי כן צריך עדות על שניהם ובלא עדות אינו נאמן, ונ"מ דאין רואין לו את מומו עד שיביא ראיה ועדות, וכההיא דאמרינן בשמעתין לקמן [לו, ב] דאין רואין בכור לישראל עד שיהיה כהן עמו, דחיישינן דכיון דמורין לו שהוא מום אכיל ליה ולא יהיב לכהן, וה"נ כיון דחשוד הוא שאומר על הודאי שהוא ספק שאין רואין לו מומו, ואולי על ידי זה יודה על האמת. ורב נחמן סבירא ליה דלא נחשדו ישראל על כך והבעלים נאמנים לומר שהוא ספק ורואים לו מומו ואוכל אותו במומו. ומעיקרא הביא רב נחמן ראיה דלא חשידי ישראל על הטלת מום בלבד מההיא דמעשר, דלר"מ מי יעיד עליו, וכיון דדחי לה מטעם דאילו בעי שדי מומי וכו', מייתי שפיר ראיה מספק בכור שהוא ספק לב' החשדות, הן דלא חשידי שיאמרו על ודאי בכור והן דלא חשידי להטיל מום, דאל"כ לר' מאיר היכי משכחת לה דחייב במתנות, כיון דאין מי יעיד אם המום נפל מאליו ואין מי שיעיד שהוא ספק בכור, ושורת הדין שלא יראו את מומו דחשדינן ליה שמא הוא ודאי וקנסינן ליה שלא לראות את מומו כדי שיודה, וא"כ לר"מ לא משכחת לה שיהיה ראוי לאכילה כדי לחייבו במתנות, אם לא שנאמר דישראל לא חשידי על כך, וכיון שכן לר"מ לא חשיב כדין החשוד על הדבר:

ואולם ק"ק דאי סבירא ליה להר"מ דהא דלא נחשדו ישראל על הבכורות הוא על ב' דברים, הן על חשד הטלת מום והן על חשד שאומר שהוא ספק על הודאי, אמאי לא באר הר"מ כ"א חלוקה האחת דהיינו דנאמנין לומר ספק בכור הוא זה, אבל לענין הטלת מום בבכור לא הזכיר כלל אי נאמן הישראל בספק בכור שהוא שלו, או ישראל שירש בכור מאבי אמו כהן ונפל בו מום לומר שמאליו נפל, דמזה החלוקה לא יש רמז בדברי הר"מ לא בדין זה ולא בשום מקום, ואי סבירא ליה פירוש הסוגיא על דרך האמור אמאי לא באר זה:

אשר ע"כ נלע"ד ברור דדעת הר"מ דהא דספק בכור לא נאמר אלא משום חשדא דאומר על ודאי ספק, אבל על ענין חשד הטלת מום לא מיירי כלל דפשיטא דישראל נמי חשיד אמומים כל שהבכור הוא שלו, כגון ספק בכור או ישראל שירש בכור מאבי אמו כהן או שכהן מכר לישראל בכור תם בזמן הזה, דהכי קי"ל דבמכירה דבדמי הוא לא חיישינן משום כהן מסייע בבית הגרנות, דבכל הני גווני ודאי דהישראל אינו נאמן על עצמו דחשיד להטיל מום ככהן, דמאי אולמיה דישראל מכהן. והרי בלישנא בתרא דשמעתין בפירוש מתני' אמרי' דרועה ישראל ורבו כהן אינו נאמן משום לגימא, ואפי' ללישנא קמא דלא חשיד היינו דוקא בהנאה פורתא כי הא דלגימא, אבל כשעיקר הבכור הוא של ישראל פשיטא דחשדינן ליה לכ"ע, ולא פליגי אלא לענין אי נאמן לומר שהוא ספק בכור ולא ודאי:

והוכרח הר"מ לפרש הכי, מטעם דקשה ליה דאמאי נקטו פלוגתייהו בספק בכור ולא נקט נמי כי הני גווני דירש או קנה בכור הישראל, ועוד קשה ליה מה שהקשינו לעיל, דמה מייתי ממתני' דע"כ דר"מ דמחייב במתנות סבירא ליה דיש לו תקנה, כיון דאפשר די"ל דסברת ר"מ נ"מ כשנולד במומין שאינם ראוין לבא ע"י אדם דאינו צריך עדות, ומש"ה פירש דהכא פלוגתייהו הוא אי נאמן לומר דספק בכור הוא, ונ"מ לאם רואין את מומו דלר"ח אין רואין את מומו עד שיביא עדים דספק בכור הוא, ולרב נחמן הבעלים נאמנים דלא חשידי ישראל על כך להשמט עצמו מליתן לכהן באומרו דספק הוא: ולכתחלה קס"ד דרב נחמן להביא ראיה ממעשר בזמן שבית המקדש קיים, דאם אומר הישראל דמעשר שיש בידו שאינו יכול להקריבו דספק מעשר הוא, אם איתא דחשוד הוא בכך כמו שחשוד על הבכור לומר על הודאי שהוא ספק אם כן לר' מאיר לא ימצא עדות על זה דכל החשוד וכו', וא"כ זה שאומר שהוא ספק מעשר לא ישחט לעולם על מומו דאין רואין לו את מומו כדי שיאמר האמת ולא יברח עצמו מלהקריבו קרבן, ודחי לה דשאני מעשר דיש לו מגו, דאם אומר שהוא ספק הוא להבריחו מעל גבי המזבח מה לו לשקר הא היה יכול להטיל מום על כל העדר ובכן לא היה מקריבו. וע"כ חזר להביא ראיה מספק בכור עצמו דאם איתא דהאומר דספק בכור הוא צריך עדות ואם לאו אין רואין את מומו, א"כ לר"מ נמצא דאין לו תקנה לשוחטו במומו, אם כן היכי משכחת לה חיוב מתנות, דהא אפי' מיירי כשנולד במומין שאינם ראוין לבא ע"י אדם, א"א להתירו אם לא על ידי היתר מומחה שיתיר אותו, וכיון דמן הדין אין רואין את מומו אין לו תקנה ואיך שייך דין מתנות, אלא ש"מ הבעלים מעידים דספק בכור הוא, דישראל לא חשידי לומר על ודאי בכור שהוא ספק:

אלא דצ"ל כפי זה דלא גריס הר"מ כגירסתינו, דמסיים רב נחמן בדבריו, ש"מ בעלים מעידים כהנים הוא דחשידי אמומי ישראל לא חשידי אמומי, דכל זה לא גריס, אלא ש"מ בעלים מעידים ותו לא, ועל זה אתי פסק הר"מ כרב נחמן דלא נחשדו ישראל על הבכורות, ונאמן לומר שהוא ספק בכור, ודקדק לסיים ולומר על זה, ורואים את מומו ואוכל אותו במומו, לאפוקי סברת רב חסדא דחשוד הישראל לומר על הודאי שהוא ספק ואין רואין לו את מומו, שעי"כ יודה האמת. ומהתימה על מרן הכ"מ שכתב על דברי הר"מ סתם דהדין מפורש בפרק כל פסולי המוקדשין, ולא באר כלל דברי הר"מ דאינם כפשטא דשמעתין:

ומוהר"י קורקוס בביאורו כ"י כתב על דברי הר"מ וז"ל, בפרק כל פסולי המוקדשין פלוגתא דרב חסדא ורב נחמן, דלרב נחמן בעלים מעידים פירוש, דדוקא כהנים נחשדו להטיל מום בבכורות, אבל ישראל לא נחשדו אפי' על שלהם, דהיינו ספק בכור, ונאמן לומר מאיליו נפל מום זה וכן הלכה כמבואר שם. ומדברי רבינו נראה שגם נאמן לומר ספק בכור הוא זה. וא"ת א"כ בודאי בכור למה אין רואין לישראל אלא אם כן כהן עמו [פרקין לו, ב], שחששו שמא לא יתן אותו לכהן, וליהמניה שיתננו לכהן מגו דאי הוה בעי אמר ספק בכור הוא זה שרואין אותו ונאמן, וי"ל דאין ה"נ שאם אין אנו יודעים שהוא בכור ודאי, והוא בא ואמר בכור ודאי הוא זה שרואין אותו לו דנאמן במגו, ומה שאמרו דאין רואין לו בידוע לנו שהוא בכור ודאי וליכא מגו, אי נמי יש לומר דאפי' אין ידוע לא הוי מגו, דהוי מלתא דעבידא לאגלויי וירא לשקר, ובודאי שהדין עם רבינו שנאמן לומר ספק בכור הוא זה, דהבא לומר ודאי בכור הוא זה הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה וזה פשוט עכ"ל:

מתבאר מדבריו דסבירא ליה בעד דעת הר"מ דפשט הסוגיא דשמעתין הוא כפשטא דפליגי אי חשיד ישראל על הטלת מום בשלו או לא כפי' רש"י, אלא דהר"מ חדש לומר דה"ה דנאמן לומר ספק הוא זה, ולענ"ד דברי תימה הם דאיך הר"מ לא הביא עיקר הדין שהוא עיקר הסוגיא ופסק בהדיא כרב נחמן דישראל נאמן אמומא דלא חשיד ישראל בכך, ומאי דחדש הוא לומר דהוא הדין הביא, והעיקר לא הביא, והרואה יראה שלא יש בדברי הר"מ בכל הלכות בכורות רמז לדין זה דלא נחשדו ישראל אמומי בבכור שלהם. ומ"ש מהר"י קורקוס דהדין עם הרמב"ם דפשיטא דאמרינן הממע"ה והכהן הוא המוציא, דבריו תמוהים דלענין זה דאין מוציאין מידו זה פשוט, ולא היה צריך הר"מ לאשמועינן דין זה, דכך שורת הדין בכל מקום דגדול כח המוחזק ואין מוציאין מידו, ואם כדבריו מה הוא זה שסיים הר"מ ורואין לו מומו ואוכלו במומו, דמה בא לאשמועינן בזה פשיטא דרואין לו לבדו בלא כהן עמו, כיון דשורת הדין הוא דנאמן ושלו הוא. אך לפי דרכי אתי שפיר דהוצרך לומר הר"מ כן לאפוקי מרב חסדא, דסבירא ליה דחשוד לומר על ודאי ספק וקנסינן ליה שלא יראו את מומו שע"י כן יודה האמת:

תוכן העניינים

מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה