מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק ד
והנה לענין הלכה דהמטיל מום בבכור אסור לשוחטו דבר פשוט הוא דמשום קנס אפילו אם מכרו או נתנו לאחר אסור לשוחטו, דאם איתא דלאחר לא קנסו כמו בנו נמצא דלא חשיב קנס כלל, דהא בידו למוכרו או ליתנו דאהנו מעשיו ליהנות ממנו בלא מום אחר. וכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפרק ד' דשביעית ה"ב עלה דמתני' שדה שנטייבה וכו' לא תזרע למוצאי שביעית, ר"א בשם ר"י טייבה ומת בנו מותר לזורעה, טייבה ומכרה אסור לזורעה וכו' עכ"ל, הרי דמשום קנס הלוקח נמי אסור ונראה דה"ה הכא, וה"ה מתנה דהמקבל מתנה אסור דמתנה חשוב כמכר דהא מתהני הנותן בטובת הנאה של המקבל, וכמ"ש הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"א) ד"ה והוי יודע וכו' גבי מתני' דנותן לבניו ולאחיו יעו"ש, וא"כ ה"ה הכא דכיון דנהנה בטובת הנאה הרי אהנו מעשיו, דאי הוה יהיב ליה בעודו תמים לא היה לו כ"כ טובת הנאה. ואולם נראה פשוט דאם מכרו בדמים מועטים שיעור מה ששוה המוכר בכור תם שמוכרו בזול דבהכי אין לו הנאה מהמום, מותר הלוקח לשוחטו במום זה כיון דבלא"ה היה יכול למוכרו: וכמו כן נראה פשוט דאם ישראל שנולד לו בכור בזמן הזה והפיל בו מום ואח"כ נתנו לכהן כמצוותו, דאין הכהן אסור לשוחטו, דלמה יקנסו לכהן כיון דאיהו לא עבד איסורא, וגם ישראל הנותן אינו נהנה בנתינה זאת כי אם קיום המצוה, ובין שיהיה נותנו לו בלא מום ובין נותנו במום מקיים המצוה. ואפשר דלזה כיון רש"י במתני' שכתב הצורם וכו' ובכהן מיירי כאשר כתבנו ברא"ש אמי"ר [או"ק א'], די"ל דבא לשלול זה דלא מיירי בישראל שהטיל מום ואח"כ נתנו לכהן, דבכה"ג לא קנסינן ליה כיון דהוי קנס לכהן לא לישראל:
ויש לחקור אם עבר ושחטו בדיעבד במום זה אי קנסינן ליה שלא יהנה מהבשר ולא יוכל לאכול הבשר או אפי' למוכרו או ליתנו לאחר שיאכלנו, דאפשר שלא קנסו אלא שלא ישחט על מום זה וימתין עד שיפול בו מום אחר, דבהכי ליכא פסידא דאפשר שיפול בו מום אחר וישחטנו, אבל אם עבר ושחטו דאם קנסינן ליה שלא יהנה ממנו מפסיד הכל ולהפסיד הכל לא קנסו. דכיוצא לזה אמרינן בירושלמי בפ"ד דשביעית [ה"ב] טייבה ומכרה אסור לזורעה עבר וזרעה מותר שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו עכ"ל, הרי שאמרו דלענין קנס שקנסו שלא לזורעה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם זרעה הוא עצמו הפירות מותרים שלא להפסיד ממנו הפירות, דאפשר דה"ה הכא דאם עבר ושחטו הבשר מותר שלא גזרו להפסיד ממונו, או דלמא הכא גבי בכור אפילו בדיעבד אם שחטו אסור:
ויש להביא ראיה דאפילו בעבר ושחטו אסור ליהנות ממנו, ממה שכתב רש"י בפרק עד כמה (דף כ"ט ע"ב), גבי מתני' החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו בשר צבאים וכו' שכתב וז"ל, החשוד על הבכור כגון החשוד להטיל מום בבכור עכ"ל, מתבאר מדבריו שאינו מפרש מתני' על דרך דנראה מפי' הר"מ דחשוד דמתני' הוא שהוא חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת בשר חולין, כמו שנראה מדברי הר"מ בפ"ג מהל' בכורות הלכה ח' יעו"ש, אלא רש"י ס"ל דלעולם דאינו חשוד למכור בשר בכור תם בחזקת חולין, אלא שחשוד להטיל בו מום ושוחטו על מום זה ומוכר הבשר לאחרים, ואם איתא דאם עבר ושחטו מותר ליהנות בו אמאי אסרו לקנות ממנו:
הן אמת דיש לעמוד בפירוש רש"י דכיון דדין זה אינו אלא קנס שקנסו למטיל מום מדרבנן, ופשיטא דלאחרים מותר דהא אמרינן דלא קנסו בנו אחריו, ומן הדין אם מכר לאחרים הם יכולים לשוחטו או אם מכר להם אחר שחיטה מותרים לאוכלו, אלא דמשום קנס דידיה אסרינן ליה ללוקח ממנו, א"כ איך החמירו כ"כ בקנס זה לאסור אפי' בספק. דאף דזה חשוד להטיל מום מ"מ זה הבשר אשר לוקחים ממנו אינו ידוע על צד הודאי שהוא מבשר בכור שהוטל בו מום, דאפשר דמעיקרא בשר זה אינו מבכור, ואם תמצא לומר הוא מבכור אפשר שנפל לו מום מאליו ולא הטילו בידים והרי איכא ס"ס, ובאיסור קנסא דרבנן למה החמירו כולי האי דאפי' בשר צבאים דאדום הוא ומחלף בבשר עגל אסור לקנות ממנו, והא בבשר צבאים איכא תלתא ספיקי דאפשר דהוי בשר צבאים ממש. ואף דרש"י גבי בשר צבאים כתב וז"ל, שאדום הוא וכו' זימנין דמזבין עגל בכור תם ואומר שבשר צבי הוא, דנראה מדבריו דכיון דחשוד להטיל מום חשדינן ליה דמוכר ג"כ בכור בלא הטלת מום, ע"כ צ"ל דמ"ש בכור תם ר"ל שהיה תם והטיל עליו מום, דמלתא דפשיטא הוא דאם חשוד להטיל מום שעובר על לאו דוקא אינו חשוד לשחוט קדשים בחוץ דבכרת הוא, וכמו שמתבאר בפרק עד כמה (דף ל' ע"א) גבי מתניתין החשוד על השביעית וכו', דהחשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור, ובפרט דהכא כיון דבידו לעשות בו מום ולא יעבור על איסור כרת לא חשדינן ליה, דלא שביק התירא ועביד איסורא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה באתריה דרבי יהודה וכו' יעו"ש:
וכמו כן קשה על מה שכתב רש"י במה שאמרו בגמרא שם, שאינן עבודים הא עבודים זבנינן, אם איתא דבכור הוא לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן ומפסדו ליה מינאי וז"ל, שמעו רבנן דבכור תם הוא וטעון קבורה מפסדו ליה מינאי עכ"ל, ואי בכור תם דקאמר הוא על דרך האמור שהטיל בו מום, א"כ אמאי כתב דההפסד הוא דטעון קבורה, הא בכה"ג דהטיל בו מום אף דקנסו לו שלא למכור ושלא ליתן מ"מ מפקיר אותו לאחרים ואחרים מותרים לאכול מהבשר וליהנות מהעורות דלאחרים לא קנסו ולעולם דלא בעי קבורה, והוה ליה למימר דההפסד הוא דמפסיד הממון דע"כ יבואו אחרים ויהנו מממונו, ואפשר דאפילו הפסד גמור לא יהיה לו דהא יכול למוכרו בזול כשיעור מה ששוה המוכר בכור תם חי, דבזמן הזה יכול למכור בכור תם חי כדאמרינן בפ"ק דתמורה [ז, ב], וכיון דבלא הטלת המום היה יכול ליהנות כשיעור דמים אלו נמצא דלא נהנה מהטלת המום ולא אהנו מעשיו כמ"ש לעיל, ואי ס"ל לרש"י דמתניתין מיירי בחשוד על הבכור בשתים הן דמטיל מום בו והן דשוחט בכור תם בלא מום וע"ז פי' כן, א"כ למה במתניתין לא פי' כי אם שחשוד להטיל מום ולא עוד: ואפשר לומר ליישב דברי רש"י דס"ל לרש"י דמתני' דהכא אתיא כר"א דספרי [פ' ראה יד, ג] דס"ל דקרא דלא תאכל כל תועבה היא אזהרה לצורם אוזן בכור דאסור באכילה, וס"ל לרש"י דסברת ר"א לאו בדרך אסמכתא הוא כמ"ש התוס' בשמעתין [לד, א ד"ה ומי קניס] בתירוץ הב' אלא דרשא גמורה היא ומדאורייתא אסור, וזה פשוט דלר"א דלאו משום קנס הוא אסור בין לו ובין לבנו ובין לאחרים, ומשו"ה החמירו הכא בחשוד להטיל מום לאוסרו אפילו על הספק לאחריני כיון דאיסור תורה הוא וספיקא דאורייתא לחומרא. ואע"ג דהכא איכא ס"ס לומר דשמא זה שמוכר עכשיו אינו מבכור כלל, ואת"ל הוא מבכור אפשר שהוא מבכור בעל מום שנפל בו מאליו, ובפרט שאסרו אפילו בבשר צבאים, י"ל דדבר זה שאסרו בס"ס הוא בדרך קנס, ומשו"ה כתב רש"י בההיא דשמעו ביה רבנן ומפסדי ליה דהיינו משום דטעון קבורה, משום דלר"א דאסור באכילה מן התורה וגם אסור בהנאה, דכל מקום דכתיב לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כדאמרינן בפ' כל הבשר לענין בשר בחלב [חולין קיד, ב] א"כ ע"כ טעון קבורה. ואע"ג דהכי הוי ס"ס כיון דאסרוהו רבנן אפילו בס"ס מדין קנס, החמירו נמי דיהא כודאי בכור שהוטל בו מום וצריך קבורה:
ומאי דהוצרך רש"י לדחוקיה נפשיה לאוקמא מתני' כר"א, ולא ניחא ליה לפרש כפי' הר"מ דבחשוד למכור בשר בכור תם ממש בחזקת חולין, היינו טעמא דדייק במתני' דקתני החשוד על הבכור סתם, ולא קתני כדתנן לקמן גבי תרומה [כט, ב] דקתני הכי, החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי ר"י, ר"ש אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות אין לוקחים ממנו עכ"ל, ואם איתא דהכא מיירי באופן זה, אמאי לא קתני החשוד למכור בכור תם בחזקת חולין. וגם דאי מיירי כסברת הר"מ איך סתם לן תנא דאין לוקחין ממנו כי אם בשר ועורות וכיוצא מדברים שיש בהם זיקת בכור והיינו כר"ש גבי תרומה, ומאיזה טעם הכא סתם לן תנא כר"ש, ולקמן גבי תרומה מייתי פלוגתא דר"י ור"ש. אשר ע"כ ס"ל דמתני' אתי כר"א דספרי, וס"ל דע"כ לא קניס ר"י גבי תרומה דאפילו מים ומלח אין לוקחין ממנו כי אם באיסור תרומה דחמיר, דזר שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים, וכ"כ אי מיירי מתני' בחשוד לשחוט בכור תם דהוי איסור חמור דחייב כרת כדין שוחט קדשים בחוץ, דודאי לר"י חשיב כדין תרומה דראוי לקונסו דאפילו מים ומלח אין לוקחין ממנו, אבל אי מיירי בחשוד להטיל מום בבכור דאינו אלא איסור לאו ואינו כ"כ חמור, דאפי' ר"י מודה דדוקא בדבר שיש בו זיקת בכור אין לוקחין ממנו. ואם כנים אנחנו בדרך זה בדברי רש"י נמצא דאין ראיה מכאן לדידן דקיימא לן שהוא משום קנס, שלא ישחטנו במום לומר דאפילו אם עבר ושחטו קנסינן ליה:
וראיתי להש"ך בי"ד סי' שי"ג ס"ק ב' שכתב בפשיטות וז"ל, דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו, ולפי"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים עכ"ל, נראה דס"ל בפשיטות דאפילו עבר ושחטו לעצמו אסור אלא דלאחרים מותר. אלא דיש להעיר בדבריו דאמאי לא ביאר דהא דמותר לאחרים לאו שמותר למוכרו לאחרים או ליתנו לאחרים בדרך מתנה, דא"כ נמצא דהוא עצמו נהנה בהטלת המום, ואין היתר לאחרים כי אם במוכרו להם בזול שיעור מה ששוה המוכר בכור תם חי דבהכי אינו נהנה המטיל המום או שמפקירו לאחרים:
ועוד דמנ"ל להרב בפשיטות דאפילו עבר ושחטו לעצמו אסור, כיון דאפשר דאחר שחיטה דיש לו הפסד לא קנסוהו, כמו שמצינו בירושלמי לענין שביעית דאמרינן דאם עבר וזרעה דהפירות מותרים לו כאמור. ואף דמדברי רש"י בההיא דחשוד על הבכור נראה כן, מ"מ יש לדחות כדבר האמור, ואכתי מידי דספיקא לא נפקא שמא מדמינן לה לההיא דשביעית, ובשמעתין פשטו בעיא דאם קנסו בנו אחריו מההיא דשביעית. אלא דלזה י"ל דאף דמוהר"ר אליהו [פולדא] ז"ל בביאורו על הירושלמי פי' דברי הירושלמי ע"ד שכתבנו דעבר וזרעה שאמרו בירושלמי קאי אפילו על מי שטייבה עצמו, אבל ראיתי למוהר"ש סיריליו בביאורו כ"י שפי' דקאי על הלוקח, דעלה קאמר טייבה ומכרה אסור לזורעה עלה קאמר דאם עבר הלוקח וזרעה הפירות מותרים, וא"כ י"ל דוקא הלוקח דאיהו לא עביד איסורא אלא דאסרינן ליה לזורעה משום קנס המוכר שלא יהנו מעשיו, והיינו דוקא לכתחילה דבהכי לא יקפצו קונים לקנותה, אבל בדיעבד דכבר זרעה מותרים הפירות, אבל אה"נ דאם זרעה הוא עצמו הפירות אסורים לו: