מהריט אלגאזי על הלכות בכורות וחלה· רבי יו"ט אלגאזי
מהרי"ט אלגזי על בכורות · אות מג ס"ק ב
והנה כתבו התוספות בשמעתין [לד, א] בד"ה ומי קניס וכו' וז"ל, כולה שמעתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא וכו', וא"ת דבספרי בפרשת ראה [יד, ג] תניא לא תאכל כל תועבה ר"א אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנו עובר בלא תעשה ת"ל לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא [אסור] וי"ל דבסמוך דחשיבא ליה קנסא לרבנן דסברי כאחרים, דדרשי התם בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, או בבישול בשר בחלב, ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת דיש לחלק. בדברי התוס' לא נתבאר מה שיש לחלק, אבל הרב בצלאל כ"י [נדפס בשטמ"ק השלם] הביא דברי הרא"ש ז"ל שכתב ככל דברי התוספות אלא שסיים וז"ל, ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו מעשה שבת וכו', דממעט התם קדשים שנעבדה בהם עבירה מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את אלה, אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה עכ"ל. ודברי הרא"ש הוא דגריס כגירסת הספרים שכתבו התוס' בפרק כל הבשר (חולין קט"ו ע"א) ד"ה חורש וכו', שכתבו דאית ספרים דגרסי השתא לגבוה שרו להדיוט מבעיא, ולגבוה מנ"ל דשרו דכתיב ומיד בן נכר וכו'. ומתבאר מדברי התוס' דע"כ אין ללמוד מהאי קרא דאלה דמשתרו לגבוה אלא בעלי חיים שנעבדה בהם עבירה, וא"כ משום הכי אסרינן מקרא דלא תאכל כל תועבה בשר בחלב וכיוצא כיון דאינן בעלי חיים, אבל במטיל מום בבכור דבעלי חיים הוא שפיר יש ללמוד מקרבן דנעבדה בו עבירה דמותר לגבוה וכ"ש להדיוט, דאף דבעל מום אסור לגבוה מ"מ אין האיסור מצד דנעבדה בו עבירה אלא משום דבע"מ הוא, דאפי' נפל מאליו אסור לגבוה, וא"כ לגבי הדיוט דבעל מום מותר, משום דנעבדה עבירה אי אפשר לאסור, דאפי' לגבוה מותר להדיוט מבעיא, ואפשר דלזה כיוונו התוס' הכא במ"ש שיש לחלק. והתוספות בחולין בדף הנזכר ד"ה כל שתיעבתי וכו' הקשו, ואם תאמר צורך אוזן בכור ליתסר אפילו צרמו גוי, וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל, ונראה דהוצרכו לתי' זה כדי ליישב ג"כ לפי גרסא האחרת והיא גרסת רש"י שם, אבל לפי גרסת קצת ספרים שהביאו התוס' שם ד"ה חורש יש ליישב עפ"י האמור:
הן אמת דאפי' לפי גרסת רש"י אפשר לומר דרך זה שאין לאסור מטיל מום בשחיטה מהאי קרא כיון דעכ"פ הך דרשא דדרשינן בקרא דמיד בן נכר וכו' דאתה מקריב קדשים שנעבדה בו עבירה, אף דהכא בחולין לפי גרסת רש"י לא הביאוה, מ"מ בפרק עגלה ערופה (דף מ"ו ע"א) מייתי לה, דאמרינן התם דאיכא תלתא קראי ללמד דקדשים לא פסלי להו עבודה מהקרבה, ואחד מהם האי קרא דומיד בן נכר וכו', דדרשינן אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבודה, ועבדינן צריכותא דאצטריכו, דאי הוה כתיב חד קרא הוה אמינא דווקא עבודת היתר, אבל אם עבד בו עבודת איסור כגון בשבת או כלאים בשור וחמור אימא לא צריכא, ואי הוה כתיב זה הו"א דוקא כשעבד בהם בעודן חולין אבל עבד בהם כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא, הרי דעכ"פ ילפינן מהני קראי דקדשים שעבד בהם עבודה אע"פ שנעבדה בהם עבירה דעבר על לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ואפי' עבד בו עבודת איסור דשבת או דכלאים דבשור וחמור, עם כל זה אינו נפסל לגבוה ומותר בהקרבה, וא"כ ממנו נלמוד להדיוט דבעלי חיים אינם נאסרים להדיוט מפני שנעבדה בהם עבירה, דהשתא לגבוה מותרים להדיוט מבעיא. ומאי דלא משני הש"ס בחולין למאי דפריך חורש בשור ובחמור ליתסרו מטעם זה, הוא משום דלפי גירסת רש"י מאי דפריך הש"ס אין הכוונה לומר דליתסרו השור והחמור כמו שפי' התוס' לפי אותה גירסא דקצת ספרים, דלפי גירסת רש"י מאי דפריך הש"ס הוא דליתסרו הזרעים והדישה כמ"ש רש"י שם, וא"כ לענין הזרעים ודישה אין ללמוד ממאי דמותר לגבוה דלא הותר לגבוה אלא בע"ח, וע"כ לא הקשו דליתסרו השור וחמור כיון דאיכא ק"ו לגבוה מותר, ועיקר הקושיא מזרעים ודישה הוא דאי אפשר ללמוד מגבוה, וא"כ לענין המטיל מום אי אפשר לאסור מקרא דלא תאכל כל תועבה: